שיעור צהריים 28.04.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חוה"מ פסח תשפ"ד

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 69, מאמר "סגולת זכירה"

קריין: שיעור בנושא - "קפיצת נחשון וקריעת ים סוף", קטעים נבחרים מן המקורות.

קפיצת נחשון

"כשעמדו ישראל על הים זה אמר איני יורד וזה אמר איני יורד. [...] מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה, קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לגלי הים, עליו הוא אומר הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש."

("ילקוט שמעוני". "שמות". פרק י"ד. אות רל"ד)

מה שקרה עם נחשון הוא דבר ידוע, שלא פחד מהים עם הגלים ולטבוע בתוך הים, אלא רצה רק לצאת ממצרים בצורה סופית, לכן הוא הראשון שקפץ וכל העם כבר הלך אחריו. זה כול מה שמדובר.

שאלה: כתוב פה, "עומדין ונוטלין" מי זה הם ש"נוטלין"?

עם ישראל רצו לקבל עצה איך להיכנס לים. כי זה לא שעוברים איזה נהר קטן, איזו שלולית, או משהו כזה, אלא ים לפניהם, זה מה שהם רואים, ואז הם לא ידעו מה לעשות.

תלמיד: מה זה ים לפניכם?

ים, היית פעם בים?

תלמיד: כן.

ראית את הגלים?

תלמיד: ראיתי.

גם אם הים סוער, אתה צריך להיכנס לים ולעבור מחוף לחוף.

תלמיד: זה להיכנס לחיבור?

לא, מדובר כמו שמדובר.

תלמיד: ואז הוא קופץ אבל הוא נופל.

קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לגלי הים סוף.

תלמיד: אז הוא לא מצליח הוא נופל?

לא, זה מה שנעשה.

תלמיד: להבין את זה בצורה פשוטה?

אתה יכול לעשות לעצמך איזה פירוש שאתה רוצה.

שאלה: מי זה הנחשון שבנו?

נחשון שבנו זה אותו כוח שלא מפחד לקפוץ לים כדי לצאת ממצרים.

תלמיד: מאיפה יש לו בטחון לקפוץ ככה?

ככה זה.

שאלה: מה גורם לו כך פתאום לקפוץ לתוך הים בלי חשבון?

הוא אחד מאלפים שעמדו על שפת הים ולא יכלו לעשות את הקפיצה הזאת. והוא כן עשה.

תלמיד: מה זה בעבודה שלנו לקפוץ לים?

זאת אומרת, לא לראות את המפריע להם שלא נותן להם להתקרב לארץ ישראל, אלא הוא מאמין שאם יש לפניהם איזה מחסום, הפרעה, הם יכולים להתגבר עליו מה שלא יהיה וללכת.

אבל אתה מבין שהאדם חושב במקרה כזה שבטח שלא יצא מזה, זאת אומרת הולך. ואם הבורא מעמיד לפנינו את המחסום הזה, הגלים, הים הסוער, אז אנחנו יכולים למצוא בנו כוחות ולעשות את המעבר הזה.

תלמיד: למה השאר פחדו לקפוץ, ממה הם פחדו?

ודאי שהוא היה גיבור, מסופר עליו קצת, לא הרבה, אבל מדובר וגם אפשר לקרוא. אני לא זוכר, פעם קראתי שהוא הבין שמה שעומד עכשיו לפניהם זה לקיים מצוות הבורא במלואה.

תלמיד: למה משה שעמד בראש הקבוצה לא מי שקפץ?

אנחנו לא רואים את משה עומד כל כך במצבים כאלו. כנראה שלכל אחד יש תפקיד משלו, כל אדם מרגיש ברגע מסוים שעכשיו עליו לעשות משהו. ככה מספרת לנו התורה.

שאלה: אפשר לומר שנחשון עשה את הפעולה הזו מתוך ייאוש ומעל הדעת?

לא מתוך ייאוש.

שאלה: כתוב כאן "כי באו מים עד נפש".

לא ידוע מה הכוונה. אפשר לפרש בכמה כיוונים. אבל בכל זאת, הוא הבין שהוא חייב להתגבר וחייב למשוך אחריו את כל העם.

תלמיד: אז מה חסר לנו לבני ברוך כדי להפוך לנחשון ולשנות את החברה בישראל?

אין אותה רוח, אין נחשון.

תלמיד: אתה כאן.

אני לא מתאר לעצמי שזה אפשרי לעשות וזה כבר פוסל אותי מלעשות את זה.

תלמיד: אנחנו נעשה את זה.

אני חושב שלא תהיה לנו ברירה ונגיע לרגע הזה.

תלמיד: איך גם אנחנו נוכל לא לפחד כמו נחשון ולקפוץ כדי שלא יהיו מחשבות של ספקות?

אני לא יודע באמת. כשאני מסתכל לתוכי, אני לא רואה אותו כוח. אולי זה יבוא ברגע הנכון, אבל עכשיו כרגע אני לא רואה בי כוחות שאני יכול להגיד "מי לה' אליי" ולעשות פעולה כזאת. צריכים לגדל כוח כזה בתוך כל אחד ובחיבור בינינו להרגיש את הדבר. נקווה שנזכה לכוח של נחשון.

קריין: קטע מס' 2

"מי שכבר התחיל בעבודה, ואינו אומר שהוא יחכה, עד שה' יתן לו רצון לעבוד את עבודת הקודש, אז הוא יתחיל לעבוד, אלא הוא לא רוצה לחכות, כי התשוקה לעבודה ולהגיע לאמת דוחפת אותו ללכת קדימה, אף על פי שהוא לא רואה, שתהיה לו היכולת ללכת קדימה לבד, כדוגמת נחשון. אבל הוא רואה, שאינו יכול להמשיך בעבודה זו, ומפחד שהעול מלכות שמים, שהוא עכשיו נושא בעול הזה, מתחיל ליפול ממנו, אז מתחיל לצעוק לקבל עזרה, כי רואה כל פעם, שכל המשא הזו שקבל עליו, מתחיל לנפול."

(הרב"ש. מאמר 1 "וילך משה" 1986)

זאת אומרת, אם אנחנו ניכנס יותר פנימה למעשה, אז האדם מתקרב למעשה ורואה שהוא לא מוכן לזה, לא מצליח בזה, ואז הוא מגבש את כל הכוחות שלו, וברגע אחד קופץ לתוך המעשה וצועק שה' יעזור לו, "כי הגיע מוות עד נפש"¹. אם אנחנו נזכה לזה, אז נגיע.

שאלה: נחשון קופץ לתוך ים סוער?

כן.

תלמיד: הים לא נפתח?

רק אחר כך נפתח.

תלמיד: זאת אומרת בזכות נחשון הים נפתח?

בזכות שכל ישראל הלכו אחרי נחשון ואז הים נפתח.

תלמיד:

אז האדם חייב קודם לקפוץ כאילו לתוך מוות.

כן.

תלמיד: ורק אז נפתח לו?

כן, לא מיד.

תלמיד:

ובזכות הצעקה שלו הגיעו מים עד נפש?

בזכות הקפיצה.

תלמיד: מה יש בה באמונה בה'?

כן.

תלמידה: ומאיפה האמונה?

מתוך כך שאסף את כל הכוחות שלו ונכנס לים סוף.

תלמידה: הוא בטוח שהבורא יציל אותו, או שלא אכפת לו למות?

לא אכפת לו למות.

תלמידה: למה?

יש לו אמונה שהוא עובר את ים סוף וסוחף אחריו את עם ישראל ובצורה כזאת מציל את המצב.

תלמידה: למה לא איכפת לו למות?

אני לא חושב שהוא עושה חשבון.

תלמידה: זה כוח שדוחף אותו בלי מודעות?

כן.

שאלה: באיזה כוח מדובר? לכל אחד אין כוח, הכול כוח של בורא.

כן.

תלמיד: צריכות להיות אמונה וכוונה וכל אחד מאתנו הוא נחשון בפוטנציאל.

כן.

תלמיד: אז מה אנחנו צריכים לעשות? להתפלל זה מובן, אבל מה עוד?

אנחנו צריכים לגרום לחיבור כל העם ובכך להעמיד את העם כולו והמדינה כולה בצורה שזאת תהיה ההצלה לכל ישראל. אני לא חושב שיש עוד מה לעשות. הגענו למצב שרק זה נשאר לנו, פעולה אחת קטנה כללית, שהעיקר כאן שכולם ישתתפו.

שאלה: כתוב שלמרות שהאדם לא צריך לחכות שהבורא יעזור לו אלא כבר לעשות, והוא לא רואה שהוא מסוגל לזה כמו נחשון ומנגד רואה שהוא פוחד שעכשיו הכול ייפול. אבל כתוב שהרצון, ההשתוקקות להשיג את האמת, דוחפים אותו קדימה. איך מתגברים, איך לתת לכל אחד השתוקקות חזקה לעשות ממש עכשיו יחד בהפצה נאמר, בחיבור?

נכון, כך אנחנו צריכים לפעול, כך לעשות. כלומר, לעורר כל אחד את האחרים, להתחבר יחד ובצורה כזאת נצליח להתגבר על האגו שלנו, ונגיע לחיבור בינינו. זה בעצם נקרא "קריעת ים סוף".

תלמיד: אתה בשבילנו דוגמה. האם אנחנו יכולים ליצור כוח שיהיה אפילו מעבר ליכולות שלך כדי לממש המחשבה הזאת?

אני עושה מה שאני יכול, מעבר לזה אני לא יודע, אולי אם איזה שהם תנאים ילחצו עליי אולי אני אוכל יותר. מה שעשה נחשון, אני לא יכול לתאר לעצמי.

שאלה: בכל השיטה שלנו, ההכנה חשובה, צריך להכין את הפעולה, לעומת זאת, תכונת נחשון כשצריך לקפוץ אל הבלתי נודע, זו פעולה ללא שום הכנה. איך לבחור, איך לפעול כמו נחשון?

צריכים לעשות מעשים שבאמת יתנו לכולם בצורה ברורה פעולה שיכולה להציל את כולם.

תלמיד: מה זה אומר להציל את כולם?

אנחנו צריכים להתחבר, להיכנס לכוונה אחת, לגבש את כולם, לחמם את כולם, להביא את כולם להבנה, להכרה שרק החיבור בינינו, יכול להציל אותנו ולהביא אותנו להצלחה.

תלמיד: תכונת החיבור מעל הכול והחלטה חדה, נחושה, זוהי תכונת נחשון?

נחשון הבין שרק כשהוא יראה דוגמה לכל העם, הוא יוכל לאלץ גם אותם לקפוץ אל תוך הים ולחצות אותו.

שאלה: יש לך מיליונים של תלמידים, למה אתה או מישהו שתכשיר לא יקפוץ למים? כי מספיק אדם אחד כדי להרים את כל המדינה שנראית באמת באפלה.

הייתי הרבה שנים עם רב"ש ולמדתי ממנו שגם הוא וגם אני, עדיין לא מסוגלים למשוך את העם אחרינו. לעשות את הפעולות לחיבור העם, זה דבר אחד, אבל למשוך את העם לכיוון מסוים, לגמר התיקון, זה לא עלי. לכן כל אחד טוב במקומו.

קריין: אנחנו בנושא "קריעת ים סוף" קטע מס' 3.

"בשעה שישראל חנו על הים, ראו כמה המונים, כמה חיילים, וכמה מחנות מלמעלה ומלמטה, וכולם באו בקיבוץ על ישראל. התחילו ישראל בתפילה מתוך צרתם.

בה בשעה, ראו ישראל מצוקה מכל הצדדים, הים עם גליו המתרוממים היה לפניהם, ואחריהם כל אלו הממונים וכל המחנות של מצרים, ולמעלה היו עליהם כמה מקטרגים. התחילו צועקים אל הקב"ה."

("זוהר לעם". "בשלח", מאמר "וייסע ויבוא ויֵט" סעיפים 179-178)

אנחנו רואים שהעם לא היה מוכן, אבל כשנחשון קפץ, הלכו אחריו. גם זה מעשה גבורה.

שאלה: איך אנחנו מייצרים כוח כזה בעשירייה שלא מוכן להישאר במקום?

אפילו כשיש הרבה כוחות כאלה בינינו, אנחנו צריכים רק לראות איך על ידם, אנחנו מתגברים יותר יחד, מתחברים יותר יחד.

תלמידה: כלומר, ככל שנוסיף בעבודת החיבור, נגיע לייאוש כזה שחייבים לקפוץ?

כן.

תלמידה: רק להוסיף בכמות העבודה?

כן.

שאלה: מה ההבדל בין כוח משה לכוח נחשון?

יש הרבה גיבורים כאלה בתורה, בסיפור מצרים. לכל אחד יש תפקיד משלו, גורל משלו ואנחנו צריכים רק להשתדל לכוון את עצמנו לכיוון הגיבורים של ממש.

תלמידה: איך הכוח הזה פועל בעשירייה?

בעשירייה פועל הכוח הכללי. אפשר להגיד שזה כוח משה כי הוא היה המחבר, המוליך את כל העם, אבל אי אפשר לדבר על כל אחד.

שאלה: האם בקריעת ים סוף, מדובר בעבודה שלנו בקו שמאל וקו ימין, שנפתח כך שנוכל להתקדם?

עוד לא למדנו מה קורה אחרי קריעת הים ביציאת מצרים. עוד נלמד את זה.

קריין: קטע מס' 4.

"בזמן שעם ישראל בא למצב שאין להם מנוס מן הרע, שפירושו, שראו שכח הרע הוא מכל הצדדים, שאין הם רואים מדרך הטבע שום הצלה, זה נקרא שכבר הכלי של הרע נגמר. 

ואז בא הזמן [...] שה' נותן להם האור, שהאור הזה מחזירם למוטב. היינו, שע"י זה יצאו משליטת הרע, הנקרא כלים דקבלה עצמית, ויזכו לכלים דהשפעה. וזה שאומר "התייצבו וראו את ישועת ה', אשר יעשה לכם היום". זאת אומרת, לאחר שנגמר הכלי של הרע בשלימות, כנ"ל, כבר יש מקום לגילוי אור מצד העליון. וזה נקרא שה' נותן להם את הכלים דהשפעה."

(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה" 1990)

ואז מתחילים להתקדם ליציאה.

שאלה: בנביאים בספר יונה פרק ב' כתוב על כך שהגיעו מים עד נפש. מה הקשר בין הדברים?

אני לא יודע וגם לא עונה על כאלה שאלות. אל תציגי את עצמך כידענית.

שאלה: לימדת אותי שכשיש פחד מוות, לסגור את העיניים ולהתפלל. מה עוד אפשר להוסיף?

אם אתן יכולות להתגבר קצת על הפחד הזה מהמוות, אז אתן יכולות לבחור דרך להילחם במצב הזה וממנו לצאת למצב של התעלות רוחנית. זה מה שמראה לנו נחשון.

תלמידה: מה קורה איתנו כשאנחנו מתחברים בנשמות?

כשאנחנו מתחברים בנשמות, כל אחד מאיתנו מקבל כוח מכולם וזה עוזר לכל אחד לצאת מים סוף, מהסוף שלו, ולהגיע במקום סוף לראש.

קריין: קטע מס' 5

"ביציאת מצרים קיבלו כלים דהשפעה, שהם כלים דחסדים. וקריעת ים סוף היא בחינת ראיה, שהם אורות דחכמה, המקובלים בכלים דקבלה. ושם היה על ידי אתערותא דלעילא כמו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"."

(הרב"ש. 939. "יציאת מצרים ומתן תורה")

זה לא כל כך שייך למה שאנחנו נמצאים ומדברים, אבל בהתאם לזה תמיד מקבלים, או ביציאה ממצרים או לאחר מכן ביציאה מכל מיני מצבים, איזשהו כוח נוסף.

קריין: קטע מס' 6

"בזמן שהיו כבר נגמרים בבחינת הרע, ששם ראו, שאין אפשרות לצאת מהרע מצד דרך הטבע, רק בדרך נס, זה נקרא שהרע נגמר כל צרכו, אז היתה צריכה לבוא את העזרה מה', היינו לתת להם את האור של השלמת הכלים, היינו שהכלים דקבלה יקבלו צורה של השפעה. על זה לא שייך עבודת האדם. לכן כתוב "ואתם תחרישון", היות שעתה הוא הזמן של הבורא, מה שהוא נותן."

(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה" 1990)

אחרי שגומרים את כל העבודה בתיקון הכלים, לחבר אותם לכיוון אחד, אז מגיעה פעולת הבורא שהוא מסדר את ישראל ונותן להם שכל, רגש, כוח לצאת ממצרים.

שאלה: כמובן שלא אשווה את עצמי לנחשון, אבל הייתי רוצה להודות שאתמול, בזמן שיעור הבוקר פשוט גיליתי את כל הרע שבי, הרגשתי את החברים כחלקי הבורא, ובאה לי כזאת הרגשה של ביטול בפני החברים, שאני פשוט אפס בפניהם, ונשארה רק פעולה אחת של תפילה עבורם והודיה לבורא. איך ממשיכים מכאן?

לא צריך יותר מזה כלום, להיות בזה.

תלמיד: אני מודה לבורא, מודה לך, מודה לחברים הגדולים שלי.

שאלה: איך בני ישראל הצליחו ללכת קדימה למרות כל הפחדים שלהם, מה אפשר להם להאמין שהבורא יעזור להם?

הם לא ידעו שהבורא יעזור להם, אלא הם הלכו בכוח האמונה, לא בכוח הידיעה. כשאדם פונה לבורא ומבקש ממנו עזרה הוא לא יודע שהבורא יעזור לו, אפילו ההיפך, ואז בכל כוח האמונה שיש לו הוא מבקש, מתפלל, בוכה, צועק, שהבורא יעזור לו. ואם הצעקה יוצאת מהלב שלו, אז הבורא עוזר לו, וכך הוא יוצא ממצרים. אבל עד אז, אף אחד לא יודע, אף אחד, אלא צריכים ללכת בכוח האמונה.

שאלה: איזה מין כוח אמונה אנחנו צריכים באמת, אפשר להסביר את זה?

עזרת ה' זה נקרא "אמונה". זה שהבורא עוזר לנו זה נקרא שהוא נותן לנו כוח אמונה.

תלמיד: אפשר להסביר איך מורגש באדם שהוא מתחיל עכשיו לקבל את כוח ה'?

אי אפשר להרגיש איך זה עובד, אלא מרגישים שזה עובד. פתיחת כוח הבורא בנברא, זה כוח האמונה.

שאלה: יש את העניין של "חיל בלע ויקיאנו", שיוצאים ברכוש גדול. נגיד עכשיו, כל התמורות, כל ההשפעות בין החברים, כל הנתינה, הכול שוקע, נעלם, אף אחד לא זוכר כלום, כמו מים בחול, ואז כשיוצאים, הכול מתגלה, חוזר, הכול נצבר, נאסף, ומגיע חזרה.

כן.

תלמיד: אנחנו צריכים את זה להמשך, מה עושים עם כל זה?

אנחנו צריכים, יש עוד דרך ארוכה.

תלמיד: העניין הוא שאם אתה לא הולך עד הסוף אתה לא מתקדם, בסוף אתה לא מגיע. בסוף יש איזשהו קצה, שאי אפשר לפעול שם באופן מחושב, אם אתה לא תשבור איזה גבול, אז לא תתקדם קדימה.

כן.

תלמיד: בסדר, מה זה בדיוק?

זה כדי לתת לאדם הרגשה שהוא צריך להגיע עד הקצה האחרון, ורק אז הבורא עוזר לו.

תלמיד: האמונה הזאת סוגרת לך את העיניים, ואז אתה מקבל ראייה אחרת?

כן, אתה מתחיל לראות, מה שנקרא באור האמונה, באור החסדים.

תלמיד: ועכשיו באיזה אור אתה רואה, איך נקראת הדרך שבה אתה רואה עכשיו?

לאט לאט דרך כל הקפיצות האלה, דרך כל המאמצים האלו, מתקרבים לכוח הקפיצה אמיתית, כן, יהיה.

שאלה: איך להרגיש, איך להגיע למצב שבו הסתיימה התגלות הרע כדי לזכות לנס?

אם את רוצה נס, לא תוכלי להשיג אותו.

תלמידה: אז איך אני יכולה לזכות בו?

לא לרצות.

שאלה: איך אתה רואה את קפיצת הנחשון קורית, כזאת שתמשוך את כל העם לגמר התיקון?

אני לא יודע, אם כולנו נרצה בזה, נוכל להדליק את כל העם, וזה יקרה. זה יקרה, ואני מאוד מקווה שבזמן הקרוב.

שאלה: מה זה הצרות שאנחנו צריכים להרגיש מכל מקום כדי להתקדם?

חוסר באור החסדים.

שאלה: התכונה של נחשון שנולדה בעם, תלויה במצב של העם, כשהעם נמצא במצב שמכל הצדדים יש איום?

ודאי, כן.

תלמידה: ואם אנחנו כנחשון, גם תלויים בעם, שאולי עוד לא הגיע למצב "טוב לי מותי מחיי", שאפשר לקפוץ, אז עלינו לחכות?

לא לחכות, להשתדל להתקרב לזה.

תלמידה: איך?

נלמד יחד.

שאלה: מה גורם לנחשון לקפוץ, האם זו רק האמונה בבורא, או האהבה לעם, והרצון להציל אותו?

זה וזה, יחד.

תלמידה: זאת אומרת שהאהבה שבי לעם יכולה להיות אותו הדבר?

כן.

שאלה: אז מה שמונע מאיתנו בבני ברוך להגיע לצעקה זה חוסר האמונה שבנו בדרך?

כן, ודאי.

תלמידה: וזאת בעצם המשימה, להגביר את האמונה?

כן.

שאלה: בטוח שבכל הכלי העולמי שלנו יש לפחות עשרה אנשים שיש להם אמונה מאוד גדולה שזה יכול להצליח, כי אף אחד לא מגיע לכאן לבד. אנחנו מגיעים כלי שלם שעושה עבודה במשך עשרות שנים. אנחנו בשרשרת של מקובלים שעושים לאורך כל הדורות את העבודה הזו למען מטרה אחת. כולנו מחוברים. בטוח שיש כאן עשרה אנשים עם האמונה הזו, כמו של נחשון. שמשתמש בכוח הנחש שלו, אבל מוסיף לזה אמונה גדולה. אז אם יש עשרה אנשים, זה משהו שיכול להצליח?

כן.

תלמידה: אז בטוח יש עשרה אנשים, בואו נכוון על זה. כל אחד מאיתנו יכוון שהוא אחד מהעשרה אנשים האלה. ניקח את הנחש הזה בזנב שלו, כי אנחנו רוצים להשתמש בו, אנחנו לא פוחדים ממנו. יש לו שימוש, ובצורה נחושה נעשה את הקפיצה הזאת. באמת מה הבעיה אם הבורא נמצא כאן? הוא כל יכול, ואנחנו יכולים למקד בנחישות בקשה נחושה אחת.

מה כולם חושבים? מה הבעיה? למה בכל זאת אנחנו לא מסוגלים? יש שקט.

תלמידה: למה יש שקט? הנה, יש אצבע. יש עשרה כאלה באולם בוודאות. זה מה שאנחנו עושים כל היום מהבוקר עד הלילה. אנשים נוסעים קילומטרים, מוציאים כספים שאין להם כדי להגיע לכאן. מה הבעיה לקפוץ? יחד, אנחנו לא לבד. אף אחד פה לא לבד. נתפוס את הנחש הזה, זה הזמן. זה החג האחרון שלנו, מחר לפני צאת החג זו סעודת משיח. זה הכוח הכי חזק שיכול להזיז אותנו לתמיד, ביחד, באהבה, להיות בחיבור עבור עם שלם, ויש לנו אנשים בגלות.

כל השנים אנחנו קוראים את ההגדה, ואנחנו מכוונים למשהו לא ברור. היום ברור לנו שיש מאה שלושים ושלושה אנשים אמיתיים, בשר ודם, שמחכים לתפילות שלנו, ויש את השכינה בינינו, והיא ברמה הכי גבוהה שיש, מחכה.

אז למה אנחנו מחכים? בקטע הרביעי שקראתם היה כתוב-היום, אז היום. למה אנחנו מחכים? רק עשרה אנשים, למה אנחנו מחכים? מי יעמוד? תעמדי, מי עוד? בטוח שיש יותר. תעמדו. בינתיים רק נשים נעמדו. מה קורה לגברים? "בזכות נשים צדקניות יצאנו ממצרים" ובזכותן ניגאל שנית, והשתא הכא, השנה באראע דישראל.

תודה לך.

תלמידה: תודה לכל האמיצות שקמו, ושנזכה לשיר יחד את חציית ים סוף, ולשים סוף לים סוף. אמן.

שאלה: אני רוצה לומר שאני גאה בנשים כאלה. אני מאוד גאה בנשים חזקות ועוצמתיות שהן יביאו את הגאולה.

שאלה: בכולנו יש את הנשים האלה. אין פה גברים ונשים. לכל אחד יש את התפקיד שלו, בכל אחד יש את כוח המשה, ואת כוח הנחשון. זה קורה עכשיו. אין אפשרות שתהיה ירידה יותר נמוכה מזאת ושנעלה.

אתה בעצמך אמרת לפני שנה בכנס פסח שיש לנו את כל הכלים, ואנחנו רק צריכים להשתמש בהם. אז שנה שלמה שיחקנו בהם, למה שלא נשתמש בהם עכשיו?

בבקשה.

תלמידה: בבקשה, בתחנונים, בבקשה. הכוח הגברי צריך חיזוק, אנחנו הנשים מחזקות אתכם. יש פה יותר מעשר נשים שמחזקות אתכם, לפחות עשרה גברים זה הכול, לא צריך יותר. אלוהים נתן לאברהם גם חמישה, אבל יש פה יותר מעשרה זה בטוח. לחיים שנצליח.

לחיים.

שאלה: האדם צריך לוותר על עצמו כדי להגיע לקפיצת נחשון?

כן ודאי.

תלמידה: על מה הוא מוותר? איך זה בא לידי ביטוי, זה אחד התנאים או שיש עוד תנאים לקפיצת נחשון?

אפשר לקרוא על זה. יש לרב"ש עוד כמה מאמרים, אבל זה מעשה הגבורה.

תלמידה: כשאדם מגיע ורוצה לקפוץ לים, מה זה אומר לוותר על עצמו?

שהוא הולך על החשבון שהוא רוצה להידבק בבורא באותו רגע ולתמיד. זה מה שהוא רוצה.

קריין: קטע מספר 7.

"בפסוק "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

יש להבין: מה שייך כאן לומר ענין "ויאמינו", שמובן, שהנס של יציאת מצרים וקריעת הים, הביא את ישראל לאמונה גדולה יותר ממה שהאמינו קודם? והלא אמרו חז"ל על פסוק "זה אלי ואנוהו", שראתה שפחה על הים יותר מיחזקאל הנביא. אם כן, משמע שיציאת מצרים היה ענין של ניסים גלוים, המביאים לידיעת ה', שזהו היפך מהמובן של "אמונה", כי אין פירושו למעלה מן הדעת. וכשרואים נסים גלוים, קשה מאד להיות אז באמונה. כי אדרבה, אז הוא התפשטות הדעת. אם כן מהו הפירוש של כתיב "ויאמינו בה'"?

רק יש לפרש על דרך הפירוש של "וכל מאמינים, שהוא אל אמונה". והפסוק מספר בשבחן של ישראל, שאפילו אחרי שראו הנסים הגלוים, לא נגרע אצלם העבדות ה', שהוא על דרך האמונה ולמעלה מן הדעת. "

(בעל הסולם. "שמעתי". קנ"א. "וירא ישראל את מצרים")

קריין: קטע מספר 8.

"נאמר, קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף, שקריעת ים סוף הייתה לפתוח שבילים למעלה, לגלות המנעולא, כדי להטביע את המצרים. ונמצא שהיו נפתחים שבילים במנעולא להטביע את המצרים, ואורחות במפתחא בִשביל ישראל. וכמו שנפתחים שבילים ואורחות בו, כן התבקע ונפתח, כי כלולים ב' פעולות הפוכות זו מזו בקריעת ים סוף. כי כמו שהיו נפתחים שבילים בכוח המנעולא, ואורחות בכוח המפתחא, כן נבקע הים ונפתח להטביע המצרים ולהציל את ישראל."

("זוהר לעם". "ויגש". מאמר "ואכלת ושׂבעת ובירכת", סעיף 58)

שאלה: מה זה הכוח של מנעולא ומפתחא?

יש מפתחא ויש מנעולא, אלה שני כוחות הפוכים. המפתחא פותחת את הכלי, והמנעולא סוגרת את הכלי. מפתחא, מנעולא.

שאלה: אמרת שאי אפשר לבקש את הנס, וגם לא צריך לבקש על עצמי. אז על מי בדיוק לבקש את הנס?

על מי לבקש? על הבורא אני חושב. כי כל התפילות שלנו אליו, ואליו אנחנו רוצים לשלוח את כל הדברים הטובים שלנו.

תלמידה: האם אפשר לבקש קודם את הנס על העשירייה, או על קבוצת "בני ברוך", איך לבקש את הנס בצורה הכי קרובה?

את אומרת, שעבור הבורא לא כדאי. עבור "בני ברוך" אולי, ועבור עשירייה נו אם כבר. אני חושב שבכל זאת מתוך החיבור שלנו, כדאי לנו להגיע לתפילה לבורא, עבור הבורא.

שאלה: לפני כמה ימים היו לנו שאלות על משחק, ועל בושה, זו נקודת בירור חשובה עבורנו. ביחס למי אנחנו משחקים, ביחס לבורא או ביחס לעצמנו, בינינו? והשאלה היותר מטרידה, היא לגבי הבושה. יש לנו כביכול שתי פעולות אחד כלפי השני, ואתה כל הזמן קורא לנו לעשות איזו פעולה עבור הבורא.

עכשיו אני עומדת, ואני חשה בושה ביחס לסביבה שלי, מכל מיני סיבות. מסתכלים עלי, אולי אני לא אצליח לשאול את השאלה, אולי יגידו שהשאלה שלי טיפשית. באותה מידה אני יכולה לשחק כלפי הסביבה שלי, אני אעצום עיניים, אני אעשה איזו הצגה שאני נמצאת ברוחניות, שכולם יקנאו. זו פעולה כלפי הסביבה.

אבל אם אני מתחילה להפנות את המודעות שלי כלפי הבורא, נגיד כלפי המורה כרגע, אז אני לא סתם מרגישה את הבושה הרגילה שאנחנו משחקים בגאווה שלנו כלפי הסביבה, את כל הבושה הגשמית אחת כלפיה שנייה. אלא הפנייה הזאת כשאני חושבת על כך, שאתה מסתכל עלי אתה רואה אותי לפני ולפנים, ואני מבינה שהמקום הזה גדול ממני, ושהוא לא תלוי בזה שאני מבינה ומרגישה את המקום הזה. אבל המקום הזה מסתכל לתוכי, זו לא בושה פשוטה, אני פשוט רוצה לזורק את המיקרופון לברוח, ואולי לא לחזור. וזו הסכנה שהאגו שלי לא יוכל להחזיק את זה.

אבל עצם המקום שאני מרגישה את המבט הזה לתוכי, זה גורם בתוכי למשהו אחר לגמרי. משהו מתחיל לקרות איתי, עם האגו שלי, עם הכוונה שלי. אז איך להוסיף לעבודה בינינו את אותו מקום שמסתכל עלינו כל הזמן, את ההבנה שיש משהו שגדול מאיתנו, שרואה אותנו. שהוא המקום, הכוח שביחס אליו אנחנו צריכים למדוד את עצמנו, לכוון את עצמנו. איך בצורה פרקטית, אולי יש איזה צורות, אולי תזכורות, או אולי להוסיף משהו בעבודה?

אני אגיד כך, את מבקשת להדבק, להיצמד לבורא, וזה אפשרי רק אם הכול, הכול בתוכך יהיה פתוח כלפיו, אז תצליחי בזה. כעיקרון זה מה שכל אדם מבקש, במיוחד אישה. והאפשרות הזאת בידיכם. היום זה השיעור האחרון שלנו, כמובן שיש שיעור גם מחר, אבל צריך לחשוב איך להמשיך את התחושה הזאת, את ההרגשה הזאת, גם אחרי החג.

ובזה הייתי רוצה לסיים.

(סוף השיעור)

---

1. "כי באו מים עד נפש".↩