שיעור בוקר 09.02.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב',

עמ' 1381, מאמר "מהם אמת ושקר, בעבודה"

קריין: רב"ש ב', עמוד 1381, מאמר "מהם אמת ושקר, בעבודה".

מהם אמת ושקר, בעבודה

תשנ"א - מאמר מ'

1990/91 - מאמר 40

"יש להבין, איך שייך אמת ושקר בעבודת ה'. שמשמע, שיכולים להיות עובד ה', אף על פי שהוא שקר. איך אפשר לומר דבר כזה.

הנה הזה"ק (הקדמת ספר הזהר, אות קע"ב ובהסולם אות קע"ה) אומר שם וזה לשונו "חלקו של הקב"ה לשמח את העניים. כי בימים האלו, במועדים, הקב"ה בא לראות את אלו הכלים השבורים שלו. ורואה, שאין להם במה לשמוח, ובוכה עליהם". ומפרש את המאמר הזה בהסולם, וזה לשונו:

צריכים להבין מקודם מדרש חז"ל (מ"ר פ"ו), שבעת בריאת העולם, כשאמר למלאכים "נעשה אדם בצלמנו", הנה חסד אמר "יברא, מפני שגומל חסד", אמת אמר "אל יברא, מפני שכולו שקרים". צדק אמר "יברא, מפני שעושה צדקות". שלום אמר "אל יברא, מפני שכולו קטטה". מה עשה הקב"ה, נטל האמת והשליכו ארצה.

פירוש, כי נודעו דברי חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". כי האדם, מתוך שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תיכף בהתחלה במצותיו יתברך, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזו תנועה, אם לא לטובת עצמו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצות שלא לשמה. דהיינו, מתוך תועלת עצמו. אבל עם כל זה, ממשיך שפע קדושה תוך מעשי המצות. אשר ע"י השפע שממשיך, סופו לבוא לעסוק במצות לשמה.

וזה שקטרג האמת על בריאת האדם, שאמר שכולו שקרים וכו', איך אפשר לברוא אדם כזה מלכתחילה, שיעסוק בתורה ומצות בשקר גמור, דהיינו שלא לשמה. אבל חסד אמר יברא, מפני שגומל חסד וכו', הנה על ידיה נמצא מתתקן לאט לאט, עד שיוכל לעסוק בכל המצות על מנת להשפיע. וכן השלום קטרג שכולו קטטה וכו'. אבל צדק אמר יברא וכו', כי מחמת מצות צדקה לעניים, שעושה, נמצא לאט לאט מתקרב אל מידת השפעה, עד שבא לעסוק לשמה וכו'. ואחר שנשמעו כל טענותיהם וכו', הסכים הקב"ה עם מלאכי חסד וצדקה, והשליך אמת ארצה, כלומר, שהתיר לעסוק במצות מלכתחילה שלא לשמה, אף על פי שהוא שקר, כי סופו לבא לשמה, ואז תעלה האמת מן הארץ וכו', עד כאן לשונו.

הנה הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ה') אומר שם וזה לשונו "ולפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".

מדברי הרמב"ם אנו רואים, שצריכים להתחיל בעבודת ה' שלא לשמה. וענין לשמה, אסור אפילו לגלות להם, שיש ענין כזה. אלא שהם צריכים לדעת, זה שהם מקיימים תו"מ, בכדי לקבל שכר, זוהי שלימות אמיתית. ואין מה להוסיף על זה, אלא בכמות. היינו, לתת יותר זמן ויותר יגיעה, בכדי לקיים את התו"מ. ושהם יהיו שמחים, בזה שהם מקיימים תו"מ, יהיה להם הרבה שכר.

נמצא לפי זה, בכדי שהם יהיו עובדי ה' בשלימות, אסור להם לדעת, שיש ענין של לשמה, מטעם שהם עדיין אינם ראויים, שיכנסו לעבודה דלשמה. לכן, אם יגידו להם, שעיקר עבודה היא לשמה, אז הם יגידו "איך אנו יכולים לקיים תו"מ שלא לשמה, אם אין זו עבודה אמיתית". ולעבוד לשמה עדיין אין הם מסוגלים, לכן הם ישארו "קרח מכאן וקרח מכאן".

כלומר, שלא לשמה לא יהיה חשוב אצלם. ולשמה, הם רואים שאינם מסוגלים לעבוד. לכן לפי זה, אסור לגלות להם, שיש ענין, שצריכים לעשות בעל מנת להשפיע. מה שאין כן כשהם לא יודעים, אז הם חושבים שהם עבדי ה' באמת, ושהם צדיקים. לכן מזה יהיה להם כח לעבודה, היות שהם שמחים, בזה שהם עובדי ה'. ומסתכלים על שאר אנשים, שלא מקיימים את התו"מ כמותם, כמו בהמות וחיות, ושאין להם שכל יותר מבהמות וחיות.

ובענין הבירורים, כתב בעץ החיים (מובא בבית שער הכוונות, אות ק"ז) וזה לשונו: "והנה לא נתן לנו הקב"ה תורה ומצות לישראל, אלא לברר ולצרף ולהסיר הסיגים מהכסף, שהם לבוש הנשמה. וע"י כוונת האדם בתורה ומצות, נגמר לבוש נשמה. וע"י התורה, מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח. וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה, ונעשה לבוש הנפש".

זאת אומרת, אין לומר שמעשי המצות ותורה שלא בכוונה, חס ושלום אינו אמת. אלא משמע מדברי האר"י הקדוש, שמכל המעשים שהאדם עושה, מתבררים על ידיהם בירורים דקדושה מתוך הקליפות, ממה שירדו בעת שבירת הכלים. אלא שיש לחלק בין מצות בלי כוונה, ובין תורה שלא בכוונה, ובין תורה ומצות בכוונה, כנ"ל "וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש".

ובענין שלא לשמה, הנקרא "שקר", יש לפרש, היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ובכדי שהאדם ישיג את זה בפועל, היינו שיראה את הטוב ועונג, איך שזה מגולה בעולם, זה אי אפשר לראות אצל הנבראים, מטרם שיש להם הכלים האמיתיים, שע"י יכולים לראות את הטוב ועונג, שמגולה בעולם.

לכן אצל הנבראים עוד לא מגולה, שמטרת הבריאה היא באמת כדי להטיב לנבראיו. היות שהם רואים, שסובלים יסורים בעולם, כל אחד לפי בחינתו. אם כן יכולים לפרש, שכל זמן שהנבראים מקיימים תו"מ שלא בכוונה בעל מנת להשפיע, עוד לא מסוגלים לראות את האמת, שיש במטרת הבריאה, להטיב.

לכן יהיה הפירוש, אלו שמקיימים תו"מ, ועוד לא זכו לכוון בעל מנת להשפיע, הגם שמצד האמת נעשה בירורים עבור הקדושה בעשיית תו"מ אפילו שלא בכוונה, היינו שהקדושה נתווסף על ידי מעשיהם, זהו רק בבחינת מציאות דקדושה. אבל הנבראים עוד לא מוכשרים לראות, מה נעשה על ידי מעשיהם. היינו, איזה תיקונים נעשה מעבודתם אפילו שלא לשמה.

נמצא כנ"ל, שענין שקר, מה שאומרים, ש"שלא לשמה נקרא שקר", הוא לגבי הנבראים. היינו כנ"ל, שהם לא יכולים עדיין לראות את האמת, מעשיית תורה ומצות שלא בכוונה. אבל באמת, כן נעשה תיקונים ובירורים בקדושה.

עד כדי כך אנו צריכים להאמין בדברי האר"י הקדוש, שמכל עשיה ועשיה בתו"מ נעשה תיקונים, כי יש לשאול, בענין מה שאנו רואים, שההלכה היא, באם שהאדם יכול לפעול, שהשכן שלו לא יחלל את השבת, לדוגמא, שהשכן צריך לטובתו, ובגלל זה השכן יהיה משומרי שבת, אז האדם מחויב לפעול, שלא יחלל את השבת.

ויש לשאול, הלא כאן אין לו שום כוונה, שישמור את שבת קודש, אלא הוא שומר את הציווי, מה שחבירו כופה עליו. אם כן איזו תועלת יכולה לצאת מעבודה כזאת. אלא כנ"ל, שכל מעשה ומעשה שעושים, אפילו שלא בכוונה, הוא עושה את שלו. היינו כנ"ל, שנעשה בירורים עבור הקדושה. רק הנבראים עוד לא מסוגלים לראות את התיקונים, מסיבת שהם יכולים לפגום, מטעם שעוד הם נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל.

ולכן, מטרם שהוא רואה את התיקונים, שנעשים על ידו, אין הוא יכול לקבל עדיין מהשפע, שמתגלה ע"י המעשים שלו. לכן כשאינם רואים את השפע המתגלה, ממילא לא יכולים לפגום, מטעם שהם לא רואים, שיש מה לקבל. אלא האדם צריך להאמין, שכל מעשה ומעשה של תורה ועבודה, הוא דבר חשוב. וכך להאמין.

רק לאחר שיזכה לקבל את הטבע השני, הנקרא "רצון להשפיע", אז יזכה לראות את האמת, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו". נמצא כנ"ל, שמה שאומרים "שלא לשמה נקרא שקר", היינו זהו לגבי ראיית האדם, שהאדם עוד לא רואה, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו.

ובהאמור נבין, מדוע "לשמה נקרא אמת". היות שע"י זה שהאדם זכה לבחינת לשמה, האדם צריך להגיע לדרגת אהבת ה', בזה שהוא מתנהג עם האדם בעצמו. היינו, שהאדם מקבל כל טוב מהבורא, אז האדם רואה את האמת, שמטרת הבריאה היא בכדי להטיב לנבראיו. ולא עוד, אלא שהאדם צריך לזכות ולראות, איך שההשגחה העליונה מתנהגת עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב.

וזוהי מדרגה גדולה, שהאדם רואה, איך שהקב"ה מתנהג עמו באופן פרטי בבחינת טוב ומטיב. אלא האדם צריך לראות, שהבורא מתנהג כך עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב. ובגלל זה נקרא לשמה "אמת", שע"י עבודה בבחינת לשמה, האדם זוכה ורואה את האמת, שהבורא מתנהג עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב.

וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (דף כ"ט, אות צ"ז) וזה לשונו "ולפיכך הזהירונו חז"ל, על תנאי המחוייב בעסק התורה, שיהיה לשמה דוקא. דהיינו באופן, שיזכה על ידיה לחיים, כי תורת חיים היא. וליתן דעתו ולבו למצוא בה את אור פני מלך חיים, דהיינו השגת השגחה הגלויה, שנקראת אור הפנים".

היינו שכל זמן שאין האדם זוכה לבחינת לשמה, הוא נמצא בהסתר פנים, היינו שעוד לא רואה, איך שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. נמצא, שהוא נמצא במצב של שקר. כלומר, שהוא אומר מה שאמרו, שמטרת הבריאה היא בכדי להנות לנבראיו. זהו שקר. הלא אנו רואים את ההיפך.

מה שאין כן הלומד תורה לשמה, הוא זוכה ורואה את האמת, מטעם שהוא בעצמו זוכה ורואה את הטוב ועונג, מה שהוא מקבל מהבורא. ועוד יותר מזה, הוא צריך להגיע לידי מצב של שלימות, ולראות, איך שהקב"ה מתנהג עם כל העולם עם המטרה של להטיב לנבראיו. נמצא, ענין אמת ושקר הוא לגבי השגת האדם בעצמו. ובהאמור יוצא, שהלומד תורה שלא לשמה, הנבחן לשקר, הוא רק מטעם, שאין האדם מוכשר לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

וזהו כנ"ל, כמו שאומר האר"י הקדוש, שמכל המעשים שהאדם עושה בקדושה, נעשים תיקונים. אולם האדם עוד לא יכול לראות מה נעשה מהתו"מ, מה שהנבראים עושים אפילו שלא בכוונה, היינו אפילו שלא לשמה, אלא לתועלת עצמם. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל את סדר העבודה עם קטנים ונשים, בעל מנת לקבל שכר, היות כי מעשי המצות בעצמם עושים תיקונים, כנ"ל.

וכפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (אבות, פרק שלישי, י"ח) "חביבין ישראל, שנקראו "בנים למקום". חיבה יתירה נודעת להם, שנקראים "בנים למקום", שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם". ואמר, שזה שנקראו "בנים למקום", זהו באופן כללי. אבל חיבה יתירה זהו באופן פרטי. שואל, מהו "חיבה יתירה". ואמר, שהחיבה יתירה הוא בזה, שנודעת להם, כלומר שהם יודעים ומרגישים, שהם נקראים "בנים למקום".

ועל דרך זה יש לפרש גם כאן. היינו, שבבחינת המעשה בלי הכוונה בעל מנת להשפיע, הנקרא "שלא לשמה", הגם שעם ישראל נקראים "בנים למקום", מטעם שעוסקים בתו"מ בבחינת המעשה, גם כן נעשים תיקונים גדולים, כמו שאמר האר"י הקדוש, אבל לא נודעת להם. כלומר, שאין הם מסוגלים לראות, איזה תיקונים נעשה ע"י עבודתם.

מה שאין כן לאחר שהאדם זוכה לבחינת לשמה, אז נודעת להם, מה שהם עושים. וזהו כמו שכתוב "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. ומגלין לו רזי תורה".

ויש לפרש "שכל העולם כולו כדאי הוא לו", היינו שהוא כבר רואה את האמת של מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וראיה לזה היא, שהוא רואה אז "שכל העולם כולו כדאי הוא לו", מטעם שהוא מרגיש את הטוב ועונג.

וכמו כן יש לפרש את ענין מה שכתוב "ומגלין לו רזי תורה". היינו כנ"ל, שהוא זוכה ורואה, איך ע"י עבודתו בתו"מ נעשים תיקונים למעלה. מה שאין כן מטרם שזוכה לעסוק בתו"מ לשמה, הגם שנעשים תיקונים ע"י עבודתו בתו"מ, אבל האדם עוד לא מסוגל לראות, מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות, א', י"ז) "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". הנה יש לפנינו ב' דברים:

א. מעשים

ב. כוונות

מצד אחד אנו מבינים, שעיקר היא הכוונה. כלומר, בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, טוב או רע, יש להתחשב עם הכוונה, לא עם המעשה. דוגמא: שני אנשים, שהיה ריב ביניהם. לקח אחד סכין ודקר את השני. בטח, שהוא מעשה רע. והשני עשה משפט נגדו. וקבל הדוקר קנס עבור המעשה.

הנה הדוקר טוען: האיש הזה, שאני דקרתי אותו רק ביד, ועשיתי לו רק שריטה קטנה, שאני מחויב לשלם לו קנס, ואני ראיתי, שהאדם הזה לפני זמן מה, נכנס לבית חולים, והרופא חתך לו בפנים, בתוך הבטן, והוציא משהו החוצה, והוא שילם להרופא הרבה כסף. ואני עבור חתך קטן שאני עשיתי לו, אני צריך לשלם לו. היינו, ההיפך ממה שהיה אצל הרופא הנ"ל.

התשובה היא פשוטה, אמר השופט. היות שאנחנו הולכים לפי הכוונה, והיות שאתה דקרת בו מטעם שאתה רצית להנות, ולכן אתה צריך לשלם עבור ההנאה, שהיתה לך. מה שאין כן הרופא המנתח, חתך את בשרו בסכין, מטעם שהיה רוצה שהחולה יהנה. לכן החולה צריך לשלם להרופא. אם כן רואים אנו, עיקר היא הכוונה ולא המעשה. אם כן מדוע אמרו חז"ל "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה".

אלא כנ"ל ברוחניות בענין תו"מ, עיקר הוא המעשה, היינו כנ"ל בדברי האר"י הקדוש, שבמעשי המצות מתבררים בירורים של ניצוצין קדישין מתוך הקליפות. והגם שהאדם עוד לא מסוגל לראות זאת, מטרם שיש לו כלים דהשפעה, אחרת ע"י זה שהוא יראה, מה שנעשה מן העבודה שלו, זה ילך להכלי קבלה שלו, וממילא הוא יחזיר הכל להקליפות, נמצא, שהמעשה הוא העיקר.

אבל בטח אם הוא יכול לכוון, שגם הכוונה תהיה בעל מנת להשפיע, אז הוא עולה ע"י הכוונה, הרוכבת על המעשה, למדרגה יותר גבוהה, כנ"ל, "שע"י כוונת האדם בתורה ומצות נגמר לבוש נשמה. וע"י התורה מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח. וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש".

לכן עיקר הוא המעשה, ועל המעשה יש להוסיף גם כן כוונה. ואנו צריכים להאמין, שמבחינת ענף ושורש, כל הדברים הגשמיים שנוהגים אצלנו, נמשכים משורשים עליונים. כלומר, כמו שמעשים הגשמיים מתקנים את הגוף, שבלעדם אין הגוף יכול להתקיים, כמו כן בעניני נשמה, בלי המעשים של תורה ומצות, אין מזונות להנשמה, שתוכל להתקיים.

וזהו כמו שמובא בספר "בית שער הכוונות" (דף מ"ט, אות פ"ג) וזה לשונו "ודע כי באדם הראשון הובררו כל הבירורין של כל העולמות וכל הנשמות, והובררו כל הבהמות. והדומם והצומח לא נגמרו להתברר. לכן היו אוכלים לבררם. וכאשר חטאו, חזרו הנשמות והבהמות לעמקי הקליפות. והבהמות הטהורות לבד מתבררים ע"י אכילתנו. וכן דומם וצומח".

ובהאמור משמע, שדוקא ע"י אכילתנו במעשה מתבררים בחינת דומם, צומח, חי. ורק יש להוסיף על זה כוונה. אבל בלי מעשה אין הכוונה מועילה. לכן אין לומר, בשביל מה הוא צריך להניח תפילין, הלא עיקר היא הכוונה. אם כן הוא יכוון כוונת התפילין, ולא צריך לקיים במעשה. אלא עיקר הוא המעשה, והכוונה היא התוספות.

לכן כמו בגשמיות, אם האדם יכוון כוונת האכילה או כוונת השתיה, ולא יאכל וישתה במעשה ממש, הוא ימות. כמו כן אם האדם לא יקיים תו"מ במעשה, אז לנשמה שלו, המקבלת מזונות ממעשה התו"מ, גם כן לא יהיה ממה לחיות.

וזהו הפירוש "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". היינו מעשה ממש בפועל. ואח"כ, לתוספות הענין, צריכים גם כן כוונה על המעשים, שהאדם עושה. וזהו בחינת דומם דקדושה. ומבחינת הדומם יכולים לבוא לבחינת צומח, חי, מדבר.

ובהאמור נבין, מה שמובא לעיל בענין, שהקב"ה בא לראות את אלו הכלים השבורים שלו, כי סופו לבא לשמה, ואז תעלה האמת מן הארץ. ואומר שם (בדף קע"ג) וזה לשונו "והנה גם זה סוד שבירת הכלים, שהיתה קודם בריאת העולם. כי ע"י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין דקדושה לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו. והם גורמים בזה לכל מיני עברות. אמנם יחד עם זה נתן לנו תו"מ, אשר אפילו אם מתחיל לעסוק בהם, עוד מתוך שלא לשמה, דהיינו להנאתו עצמו, למלאות תאוותיו השפלות, הנה סופו יבוא על ידם לשמה, ויזכה למטרת הבריאה, דהיינו לקבל כל הנועם והטוב שבמחשבת הבריאה, בכדי להשפיע לו נחת רוח".

וצריכים לזכור את הכלל בסדר העבודה, שאין האדם צריך להסתכל על עצמו, ולראות אם הוא בסדר או לא. כלומר, שאם האדם רואה, שהוא אינו בסדר, אז הזמן שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו, שהוא יהיה בסדר, זהו דוקא בזמן, שהאדם מרגיש בעצמו, שיש לו קצת התקרבות לה', אז מותר לו להסתכל על מצבו עם בקורת. אבל זמן שהאדם מרגיש, שיש לו התרחקות מהעבודה, היינו שאין לו כל כך חשק לעבודה, אסור לו אז להסתכל על עצמו ולהתפלל. אלא שהוא צריך אז לשים לב ולומר "עד כמה שיש לי קצת אחיזה בעבודה, אני שמח בזה, ואני נותן תודה לה' עבור זה". אבל לא להתפלל אז, שה' יקרב אותו. וענין התפלה, שיתפלל, שה' יקרב אותו, צריך להיות דוקא בזמן שיש קצת עליה בעבודה.

וזהו כמו שכתוב בזה"ק (וארא ל"ג, ובהסולם אות ק"ב) וזה לשונו "בוא וראה, ביום עסק בתורה להשלים הדינים, ובלילה עסק בשירות ותשבחות עד שבא היום. כל היום עסק להשלים ולברר דינים, שהם בחינת שמאל. בלילה עסק בתשבחות, שהם חסדים".

על כן פירוש כנ"ל, שדוקא "ביום", היינו בזמן עליה, היה עוסק בשמאל לברר הדינים. מה שאין כן "בלילה", זמן שאינו מאיר, היה עוסק בתשבחות."

מאמר מלא, ממש. מה ההתרשמות?

שאלה: רב"ש אומר פה משפט שבעצם מסכם את הכול, הוא אומר "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה", היינו מעשה ממש בפועל. מהו המעשה בעבודה שלנו, ואיך קושרים למעשה גם כוונה כאשר אנחנו נמצאים בשקר ולא באמת? הרי הנושא הוא שקר ואמת, אז איפה פה השקר ואיפה האמת אם מתעסקים רק בשקר כביכול?

לאיזה מעשה הוא מתכוון כשהוא אומר "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה"?

תלמיד: לפי דעתי המעשה הוא שבאים ללמוד פה, מתחברים עם החברים. רב"ש אומר "לא המדרש הוא העיקר", הלימודים הם לא העיקריים פה, "אלא המעשה", היינו מעשה ממש בפועל. אם אנחנו לומדים פה בבוקר, האם זה מעשה בפועל?

כלומר השאלה, מה זה מעשה בפועל?

תלמיד: נכון.

ואם זה המעשה, אז מהו המדרש?

תלמיד: בדיוק. הוא כאילו אומר משהו וסותר את עצמו. זו ההרגשה שהוא נותן במה שהוא כותב.

מה החברים חושבים?

תלמיד: אני לא כל כך מסכים עם החבר.

אם אתה לא מסכים, אז תגיד לו. זה טוב, אני שמח.

תלמיד: לא ברור איזה שפע הוא מושך בכך שעושה מעשה. לא ברור מה במעשה המצוות שהוא עושה משנה אותו מלא לשמה ללשמה.

זאת אומרת, זה העיקר.

תלמיד: תלוי איפה מסתכלים, רב"ש כותב שבגשמיות העיקר הוא הכוונה, וברוחניות העיקר הוא המעשה.

אז כביכול צריך להיות ההיפך? אולי אנחנו לא מבינים מהם כוונה ומעשה ברוחניות לעומת כוונה ומעשה בגשמיות.

שאלה: אני חושב שבסוף המאמר הוא אומר מה זה מעשה. כי הוא אומר "בזמן לילה כשחשוך והוא מרגיש רחוק אז הוא עוסק דווקא בשירות ותשבחות עד שבא היום", לזה הוא קורא חסד. "ובזמן היום שיש לו הארה והוא מרגיש התקרבות אז הוא עוסק בדינים לברר הדינים". ופה יש לי שאלה, מה זה לעסוק בדינים, מה זה לברר את הדינים?

מתי שמאיר יש זמן לברר. יש מצב, תנאים לברר את הדינים.

שאלה: רב"ש מביא פה משל על שני אנשים שהיה ריב ביניהם ואחד דוקר את האחר, והשופט אומר לו, הרופא שחתך עשה זאת לטובת החולה, ואילו אתה עשית את זה בשביל ההנאה שלך. הרופא שעליו מדובר פה זה רופא גשמי, הוא לא מקובל.

כן.

תלמיד: זה לא ברור, כי בעולם הזה גם כשאני רוצה לעשות משהו לטובת האחר, בסופו של דבר זה תמיד לטובתי.

כי עדיין לא תיקנת את הכוונה.

תלמיד: והרופא בסיפור הזה תיקן את הכוונה?

הוא לא צריך, הוא עובד רק בעולם המעשה.

תלמיד: אני הולך לעבודה אחרי השיעור, ובעולם המעשה אני צריך לעשות לטובת אחרים, וכל עוד אני עושה חשבון עם עצמי שזה לטובתם זה נקרא שהכוונה שלי לטובתם?

אני לא יודע באיזה תנאים אתה עובד. הרופא שנוגע באדם, צריך לעשות הכול לטובת האדם, זאת צריכה להיות הכוונה שלו.

תלמיד: אבל אנחנו רואים שבעולם הזה זה תמיד הפוך. אם מבררים ברצינות, רואים שזה אומנם לטובת האדם, אבל זה מפני שזה נותן לי כבוד, מעמד ויוקרה וכן הלאה.

זה נקרא שהאדם לא מתוקן עדיין. ברוחניות אנחנו כן צריכים לתקן את עצמנו ואחר כך לבוא למעשה הרוחני.

תלמיד: את זה אני לא מצליח להבין, הרופא הזה הוא רופא גשמי רגיל, הוא לא מתוקן, הוא פועל בעולם המעשה.

כן.

תלמיד: ובכל זאת הוא מצליח לפי המאמר לשמור על כוונה נקייה כזאת לטובת הזולת.

כי הוא עושה לטובת החולה.

תלמיד: יש טעם להסתכל דווקא דרך הלימוד שלנו ב"בני ברוך", שהמעשים שאנחנו עושים עם מאמרי החברה מייצרים לנו את אותו הבסיס שכלפיו אנחנו יכולים להתחיל להתייחס לתיקון הכוונות, נאמר בעבודה עם "שמעתי" ודברים שגבוהים מאיתנו פי כמה בתע"ס. כי כשאנחנו מרגילים את עצמנו לעבודה הזו בינינו על מאמרי החברה אנחנו יכולים ממש להתחיל לשאול, מה אני רוצה ממה שאני עושה בכל העבודה הזו. כשאני באופן אישי התייחסתי לזה כך, גם בעקבות השאלות, הרגשתי ביטחון, שמהניסיון האישי שלי מתגבר על כל מיני פיתויים של שכל רגיל, עניין דתי וכדומה. כלומר, מאמרי החברה הם הדרך לעבודה על המעשה ועל ידי ההרגל הזה אפשר להתחיל להתייחס לתיקון הכוונות דרך יתר העבודה בלימוד.

בסדר, נכון.

שאלה: האם זה נכון להבין את המאמר בצורה כזו שרב"ש התכוון לחברה דתית כשכתב את המאמר, ולכן הוא מתחיל עם כל העניין של תורה ומצוות כי הוא רוצה להדגיש שהחשיבות היא בכוונה יותר מאשר במעשה. ואנחנו יכולים לפרש את זה פה, שהמדרש הוא שאנחנו לומדים פה, מנסים למשוך את האור המחזיר למוטב, לומדים את כתבי רב"ש בכדי לפתוח את הלב, והמעשה שלנו הוא העבודה בעשירייה, להתכנס וליישם את זה בפועל עם החברים. האם זה נכון?

כן. כאן השאלה, האם המעשה שלנו בעשירייה מכסה את כל מה שאנחנו צריכים כדי להגיע לתורה לשמה.

שאלה: בהמשך לקו הזה. מחשבה על חבר, מחשבה על העשירייה, דאגה עבורם, זה מעשה?

מחשבה או דאגה, תגיד בדיוק.

תלמיד: האם מחשבה על חבר זה מעשה?

תלוי איזו מחשבה.

תלמיד: לטובתו, לטובת הרוחניות שלו, לשם ההתפתחות שלו, אני מוכן לעשות הכול למענו.

כן.

תלמיד: זה נחשב מעשה?

זה נחשב מעשה.

תלמיד: מה היא הכוונה?

הכוונה היא כבר דבר פנימי, לְמה אתה מתכוון.

תלמיד: מחשבה על החבר זה מעשה או כוונה?

מחשבה על החבר זה המעשה.

תלמיד: ולמה הכוונה "עיקר הוא הכוונה ולא המעשה"?

מה אתה רוצה, למה אתה רוצה להגיע על ידי המעשה שאתה רוצה לעשות עם החבר או על החבר.

תלמיד: הפעולות של דאגה לחברים, כל העבודה שלנו בעשירייה, אלו המעשים שעליהם אנחנו מדברים פה או שנדרשים עוד מעשים חיצוניים?

יכול להיות שנדרשים מעשים חיצוניים, בוודאי. אם אתה חושב שבמחשבה על החבר גמרת את כל מה שאתה יכול לעשות כלפי החבר, אז גמרת. אבל אם אתה רואה שיש עוד משהו שאפשר לעזור בו לחבר, אז אתה צריך להמשיך עד שאתה מכסה את כל המחשבה שלך באהבתך לחבר.

תלמיד: רב"ש כותב שגם בלא לשמה הוא עושה תיקונים ולא רואה אותם וגם בלשמה הוא עושה תיקונים, רק שרואה, משיג אותם.

כן.

תלמיד: מה התרומה, מה השוני בין שני המצבים האלה?

יכול להיות שאנחנו כל הזמן עושים תיקונים וכל הזמן עושים פעולות טובות ונכונות, רק אנחנו לא יכולים לכוון אותן נכון. זאת אומרת, כל העבודה שלנו היא עד כמה אני מסוגל לראות את עצמי עושה פעולת מצווה.

תלמיד: לאיזו מטרה אני צריך לראות את תוצאות המעשים שלי, את התיקונים, למה אדם צריך להגיע לזה?

כי הוא יכול לטעות במעשה עצמו. התכוונתי לעשות טוב למישהו, אבל מה מזה שהתכוונתי, האם עשיתי או לא עשיתי? התכוונתי זה לא מספיק, המעשה חותֵם את הכוונה.

תלמיד: אז בלשמה, המעשים והכוונות שלו מדויקים יותר, הוא רואה מה הוא עושה?

כן. "לשמה" זאת אומרת שאתה רואה שכלפי הבורא הגעת לפעולה נכונה, ודרכו אתה משפיע לחברים, למשהו.

שאלה: המאמר מאוד מטלטל, עבורי לפחות. ברור לנו שהתיקון שלנו הוא ביחס הפנימי לזולת ובכל זאת הרב"ש מתעקש לתת פה דוגמאות מאוד מבלבלות. הוא כותב "לכן כמו בגשמיות, אם האדם יכוון כוונת האכילה או כוונת השתייה, ולא יאכל וישתה במעשה ממש, הוא ימות. כמו כן אם האדם לא יקיים תו"מ במעשה, אז לנשמה שלו, המקבלת מזונות ממעשה התו"מ, גם כן לא יהיה ממה לחיות." הוא בוחר לתת דוגמה של הנחת תפילין, לא של אהבת חברים. מהם "תורה ומצוות" שאליהם הוא מתכוון פה?

"תורה ומצוות" הן כל הפעולות והכוונות שהאדם צריך לסדר מהנשמה שלו לכיוון הכלל והבורא, "מאהבת הבריות לאהבת ה'", בצורה כזאת.

תלמיד: רב"ש כותב, "ואנו צריכים להאמין, שמבחינת ענף ושורש, כל הדברים הגשמיים שנוהגים אצלנו, נמשכים משורשים עליונים." הוא מכוון אותנו למנהגים. כלומר יש מנהגים שנמשכים משורשים עליונים, שאם נממש במעשה, זה יפעל במשהו גם על תיקון הנשמה שלנו. האם זה נכון?

יכול להיות שכן. למה לא?

תלמיד: כי התרגלתי לחשוב שהתיקונים הם מבפנים החוצה, אני צריך לעבוד על תיקון היחס הפנימי שלי, זה משהו שרק אני יכול לעבוד עליו, והעבודה באהבת חברים עוזרת לי בזה. מנהגים זה טוב כדי שיהיה סדר, אבל אני לא זוכר שאי פעם דיברנו על כך שבקיום מנהגים גשמיים אנחנו מסייעים לתיקון הנשמה.

איפה שמעת שלגמרי אין קשר?

תלמיד: לא שמעתי שלגמרי אין קשר, רק אף פעם לא באמת ביררנו את הקשר ואם יש פה כלי שעשוי לסייע לנו בתיקון הנשמה, הייתי שמח לשמוע, לברר את זה, אולי ללמוד על זה אפילו.

יש לפניך עולם, שגם על ידי היחס אליו, אתה יכול לקבוע את היחס שלך לבורא, מפני שלבורא אין לך שום קשר שאתה יכול לזהות, ואתה יכול לקבוע את הקשר הזה דרך היחס שלך לעולם הסובב.

תלמיד: אני שואל ספציפית אם מנהגים שנמשכים משורשים עליונים, שמקובלים הגדירו, יכולים לסייע לי לתיקון הנשמה?

כן.

תלמיד: האם אני אמור ללמוד עליהם, לברר אותם, לממש אותם?

כן.

תלמיד: נוכל בזמן כלשהו להרחיב על הנושא הזה, לברר אותו?

אני רוצה שאלמד אתך את החוקים שעושים במעשה, הנחת תפילין, כשרות? את זה אתה יכול בעצמך לעשות.

תלמיד: אני לא יכול. חשוב שאני אדע את הקשר בין שורש וענף, אם אני הולך לקיים איזה מנהג, הרי הכוונה שלי תלויה בזה.

הדרגה הזאת נקראת דרגת הדומם. זאת אומרת, אנחנו צריכים לקיים, מפני שכך זה בעולם המעשה שלנו. ולכן אני לא צריך לחקור מה קורה בדיוק בבשר חזיר לעומת בשר עוף למשל. אני לא צריך לחקור, אני גם לא אמצא את זה שם. אבל כתוב שאני צריך לעשות במקרה כזה כך וכך ובמקרה אחר כך וכך, עד לפרטי פרטים שמהם אני יכול מזה ללמוד גם על שורשים יותר עליונים, לא רק איך לשחוט את העוף או לבשל אותו. ולכן אנחנו לא מתעמקים בכך, אבל כביכול במה שצריכים, אנחנו מקבלים מן המוכן ונמצאים בזה.

תלמיד: האם אני צריך בזמן שאני עושה את אחד המנהגים האלה, לכוון לכך שהמעשה הזה, בצורה שאני לא מבין איך, יפעל על תיקון היחס שלי לחברים, לזולת? לדוגמה, אותו חזיר שאני לא אוכל, הפעולה הזאת מתקנת לי במשהו את הנשמה?

כן, זה כנגד תיקון הנשמה. אנחנו צריכים גם לראות איך זה כתוב בצורה פשוטה. "פשט" אף אחד לא מבטל.

שאלה: הכוונה באה לפני המעשה וגם אחרי המעשה?

כן.

תלמיד: אם אדם עושה איזו פעולה למען החברה, נגיד 40 דקות ביום, והוא בא לפני זה, משתדל לעשות כוונה ומתחיל לעשות את הפעולה הזאת, האם גם בזמן הפעולה הוא צריך לכוון את עצמו, למה הוא עושה את המעשה?

רצוי, בוודאי, שכל המעשה הזה יהיה ממש טבול בכוונה שלו.

תלמיד: ואחרי כן, יש גם בירור האם המעשה היה בכוונה נכונה, גם את זה הוא צריך לבדוק?

יכול להיות, כן.

שאלה: בעולם הגשמי אני יכול לראות קשר בין הפעולה שלי לתוצאה ואז אני יודע לדייק את הפעולות שלי כדי להגיע לתוצאות טובות. אבל כשאני מגיע לעולם הרוחני הוא אומר שבעצם כל מה שאתה עושה זה נכון כי הכול תיקונים. אז אין שום דבר שאנחנו יכולים לטעות בו?

את זה אני לא מבין. מאיפה אתה לוקח את המשפט הזה, שכל מה שאנחנו עושים זה תיקונים?

תלמיד: זאת השאלה שלי, אם כל מה שאנחנו עושים זה רק תיקונים?

לא. אני לא רואה, אלא קודם כל האם האדם יודע מה זה תיקונים, האם הוא מתכוון לזה ומבצע את זה.

תלמיד: איך אני יכול לדעת מה נכון מה לא?

את זה צריכים ללמוד.

שאלה: היום יום שלנו מלא פעולות בינינו, אנחנו עם החברים בטלפון, בשיעורים ועוד. היום שלי בכלל לא מלא במנהגים שמדברים עליהם, להניח תפילין, לאכול כך או כך, שבת, ועוד. במה היום שלנו צריך להיות מלא? כי אנחנו לאורך שנים לומדים - תמלאו את החיים ביחס לחברים, עבודה עם חברים, אהבת חברים, זאת כל העבודה שאנחנו כן עושים בפועל.

כן, זה העיקר.

תלמיד: ואם כך, מה היחס שצריך להיות למנהגים האלה? כי לאורך שנים אנחנו אומרים בצורה מאוד פשוטה, יש מנהגים, ובשביל הסדר אנחנו מסכימים להם, מבינים אותם, אבל הם בסוף לא יביאו לתיקון שבשבילו אנחנו פה. אנחנו לא פה כדי לשבת בארבע בבוקר ולדבר, אנחנו פה בשביל לעבוד ולתקן את הנשמה שלנו.

נכון.

תלמיד: אז האם אנחנו צריכים למלא גם את החיים שלנו ביום יום בכל מיני מנהגים?

לא צריכים למלא, אתה נמצא בהם.

תלמיד: אני לא נמצא נגיד בלהניח תפילין כל יום. יש כאלה שכן, יש כאלה שלא. אז אני שואל במה אני צריך להתעסק? כי אני יודע שאני נמצא עם החברים בכל עבודה שאנחנו עושים, את זה אנחנו עושים. האם זה יעזור לנו או לא יעזור לנו להוסיף כל מיני מנהגים?

לא. לא צריכים עד כדי כך כמו שאתה מתכוון אולי. הבעיה היא שמי שלא יודע הוא דווקא מגזים, או לכיוון לקיים או לכיוון לא לקיים. אבל אפשר לעשות באיזו צורה ברורה בקו האמצעי, וזאת לא בעיה דווקא בחברה שלנו, במדינה שלנו, אין בעיה.

תלמיד: אז יש פה כמה חלקים. מה זה נקרא לא להגזים, מה זה נקרא קו אמצעי? יש סביבנו אלפי אנשים שלא נמצאים במדינה שלנו שהמנהגים האלה לגמרי זרים להם, הם לגמרי לא קשורים לשום דבר בחיים שלהם.

נכון, לא שייך להם, אבל למי שכן, כן. אני לא אומר לך לגמרי לזלזל, ואני בטוח שאתה לא מזלזל.

תלמיד: לא, בודאי שלא, זו לא הנקודה לזלזל או לא לזלזל. בסוף השאלה היא פשוטה, אנחנו פה עם מטרה מאוד ברורה, אנחנו רוצים לתקן את הנשמה שלנו ובסופו של דבר להגיע לגילוי בורא בינינו כדי לעשות לו נחת רוח, לכן אנחנו פה.

כן.

תלמיד: השאלה מה יעזור לנו כדי לעשות את זה, מה חסר?

יש בתיקון הנשמה חמש דרגות, והדרגה התחתונה ביותר היא המעשה, ואותה צריך לעשות מי ששייך למעשה. ומי שלא נולד כיהודי אז הוא לא שייך למעשה, הוא לא צריך את זה. ממשיך הלאה.

תלמיד: אני אדבר גם עם החברים שעוסקים בחומר הלימוד, אולי כדאי כן קצת לעסוק בזה יותר כדי פשוט לברר את זה, להבין מה אנחנו רוצים לעשות, איך עושים, מה עושים, כן מעשה, לא מעשה, רק לברר כדי שעוד פעם נתקדם נכון בעבודה, לא בגלל שום סיבה אחרת.

אותה השאלה התעוררה בזמני הרב"ש כמה פעמים ולא קיבלנו על זה שום תוספת ללימוד שלנו, וכך המשכנו. מי שנמצא בזה, נמצא. מי שלא נמצא, שישתדל קצת להיות שייך למי שנמצא.

תלמיד: הוא כותב בסוף המאמר וגם בכמה מקומות שדווקא במצב של לילה צריך לעסוק בתשבחות.

כן.

תלמיד: איך עוסקים בתשבחות במצב של לילה? זה מצב שאתה כביכול לא מצדיק, אתה לא קרוב לבורא, אתה לא קרוב לרוחניות, זה נגד הטבע לשבח במצב הזה.

במצבים שלא מאיר, שזה הלילה, דווקא אז האדם צריך עוד יותר לצרף את הכוחות שלו לבורא, לתשבחות, לעלייה.

תלמיד: אתה במצב הזה צריך להתאמץ להצדיק את הבורא ולראות שהוא טוב ומיטיב?

כן.

תלמיד: אבל אתה לא באמת מרגיש את זה באותו זמן.

נכון.

תלמיד: אז מאיפה מביאים את הכוחות כן לראות שהוא טוב ומיטיב?

מתפללים, מחצות הלילה והלאה כבר מתפללים.

תלמיד: זאת אומרת, במצב שאני לא יכול להצדיק את הבורא צריך להתפלל שאני כן אראה שהבורא הוא טוב ומיטיב, שאני כן אוכל להצדיק אותו, וזה נקרא לעסוק בתשבחות?

שאתה רוצה להצדיק אותו, אף על פי שלא מבין, לא מרגיש.

תלמיד: ועל זה אני מתפלל?

כן.

תלמיד: וזה נקרא לשבח את הבורא, לעסוק בתשבחות?

בינתיים כן.

שאלה: איך שאני מבין את העניין, יש לנו את בחינת הכוונה, שאם אנחנו רק בכוונה, אז אנחנו תלושים מהמציאות ולא מחוברים אליה, צריך להיות באיזשהו מעשה שעליו תרכב הכוונה. והמעשים, שרב"ש מדבר עליהם פה, עליהם גם אפשר להרכיב כוונה?

כן, אף על פי שלא למדנו על זה אצל רב"ש.

תלמיד: אמרת, כל אחד, מאיפה שמגיע, איפה שנמצא, בזה הוא ממשיך, מי שרגיל רגיל.

כן.

תלמיד: יש הבדל בחלקים שונים של הנשמה, למשל במקרה של החברה הכללית שלנו, יש חלק שצריך לעשות פעולה מסוימת, וזה חשוב לו לתיקון שלו, המעשה שלו הוא שונה ממעשה של מישהו אחר, בדברים האלה?

אני לא חושב, בפרט בחברה שלנו.

תלמיד: אז מה ההבדל בין מי שכבר נמצא בזה למי שלא, האם כולנו מתיישבים תחת אותו קו מסוים של מעשים?

המעשה זה הכוונה, ולכן אנחנו צריכים להשתדל להיות בכוונה על מנת להשפיע, לפחות בכוונה הכי קטנה, להיות בחיבור בינינו במעשה, להחזיק את החברים שירגישו שאנחנו נמצאים יחד, ועל ידי זה אנחנו מתקרבים לזה שבתוך החיבור בינינו נרגיש את הבורא ונוכל להתייחד עימו.

תלמיד: אני מרגיש מתוך עצמי, שיש את הכלל שלנו, "בני ברוך", ואם אני חושב על הפעולות של החיבור בינינו, אז אני מבצע חיבור, ואז אני נמצא כחלק מהכלל של "בני ברוך".

כן.

תלמיד: אני מרגיש שיש עוד כלל, כלל העם הגשמי, כלל העולם, שהחיבור אליהם עובר דרך הרגשה, יחס מסוים, גם למעשים שלהם.

כן.

תלמיד: אני שואל על עצמי, עלי, אם אני מרגיש את כל ההשתייכויות השונות האלה, האם אני צריך איכשהו להביא אותן גם לחיבור שלנו, לקיים את הקשרים האלה מבחינה פנימית גם עם כלל העם וכלל העולם?

לא, לגמרי לא.

תלמיד: אז כל המעשים האלה הם רק בתוך החברה שלנו, כלומר אם אנחנו כחברה נגיע לפעולות האלה, אז הן יהיו רק שלנו וזה בסדר, אבל לא להשתייך לשום כלל מלכתחילה, אלא רק מתוך העבודה שלנו להגיע לפעולות מעשיות של הכלל שלנו.

כן.

שאלה: אני רוצה לעשות את הבירור של מה מביא לתיקון. יש לנו רצון שמוליד לנו מחשבה, והמחשבה מולידה לנו מעשה. השאלה, אם אני רוצה לתקן רצון, איך אני מתקן אותו?

אתה לא מסוגל לעשות שום דבר עם הרצון.

תלמיד: אז איך אדם מגיע לתיקון? מה גורם לרצון להשתנות? אם אני מתחיל הכול מרצון, מחשבה, מעשה, מה גורם לרצון להשתנות?

או תפילה או סביבה.

תלמיד: האם מעשים שהם לא לשמה גורמים לי להגיע לתיקון?

מעשים שלא לשמה דוחפים אותך להגיע ללשמה.

תלמיד: אבל הכוונה של הרצון משתנה?

ודאי, אחרת איך תגיע מלא לשמה לשמה?

תלמיד: אז יוצא שבהתחלה אדם צריך לעשות דברים בכפייה, כי אחרת הוא לעולם לא יוכל לשנות את הכוונה.

כן, במשהו הוא חייב. בכל מקום שאתה רוצה להרוויח משהו אתה צריך לשלם, גם כאן אותו דבר.

תלמיד: פה התשלום הוא הרבה שנים.

הכול תלוי בך, בסביבה.

תלמיד: משלמים עשרות שנים פה.

זה לא עשרות שנים, אלו החיים שלך, שאתה נמצא בהם בתהליך מסוים. אלא בשביל מה נולדת?

תלמיד: אני חושב שנולדנו בשביל ליהנות.

אז לא נפלת למקום הנכון.

תלמיד: אף אדם לא בא לפה אם הוא לא בא בשביל ליהנות, אדם לא יעשה משהו אם לא ייצא לו מזה משהו.

אז תתלונן לבורא שנתן לך כזה רצון.

תלמיד: לא, זו בדיוק העבודה, על זה צריך לעבוד.

בסדר.

שאלה: אני רוצה לברר את הנקודה הזאת של המנהגים, כי אני רואה שהיא עולה כל פעם מחדש. בדרך שלנו יש דברים מאוד ברורים ומאוד חדים, מדויקים. אנחנו צריכים לעבוד בינינו בעשירייה, בכלי העולמי, זה המעשה שלנו, במחשבה, בדיבור, במעשה, בכול, כל הלב והנשמה צריכים להיות בזה.

כן, להיות בזה.

תלמיד: זה היה, נשאר, לא משתנה, ברזל. אנחנו צריכים לבוא לשיעורים, כי בהם נמצא המאור שמחזיר אותנו למוטב, בלי שיעורים, בלי הסברים של הרב על הדברים, אין לנו אפשרות להתקדם, זה ברור. אנחנו צריכים להגיע דרך זה לכוונה על מנת להשפיע, להיכנס לתוך העולם הרוחני, זה ברור.

כן.

תלמיד: אבל יש דברים שהם לא ברורים. למשל כל נושא המנהגים, כל מה שמסביב, יש יחס למי שנולד יהודי, למי שלא נולד יהודי, יש כל מיני דברים שהם לא ברורים. מה שאני ראיתי מהניסיון, ולא רק אני, אני חושב שכולנו, שאנשים שמתחילים להתעסק במנהגים ולהפוך אותם לעיקר נזרקים מפה.

כן.

תלמיד: כי הם מושפעים מכל מיני חברות, מושפעים מכל מיני דברים, ולאט לאט הם חושבים שזה העיקר, והם רואים שפה זה לא העיקר, והם לא ישנו אותנו, לעולם זה לא יהפוך להיות העיקר, ואז הם פשוט נזרקים, הם לא נמצאים פה יותר. השאלה היא, לָמה אנחנו משאירים את הנושא הזה אמורפי, לָמה אנחנו משאירים אותו לא ברור?

אנחנו משאירים את הנושא הזה, כמו שאתה אומר, אמורפי, מפני שזה באמת לא העיקר, מצד אחד. ומצד אחר, אנחנו רוצים לבצע גם על ידי זה חלק מהתיקון שלנו. אם אני לא קובע לנשמה שלי בדרגה הזאת של ההרגלים שום דבר, אני בכל זאת מתקן את עצמי, אני בכל זאת הולך עם הציבור. אנחנו חיים בעולם כזה, בחברה כזאת שאם אתה רוצה או לא, אתה כבר מקיים את המצוות העיקריות. אתה יכול לקיים שבת, בלי שום בעיה, כשרות וחגים, ופחות או יותר אתה איכשהו משתלב בכל הדברים האלה.

אני הייתי שתים עשרה שנה אצל רב"ש, יום יום, וכל הזמן, בשבתות ובחגים, ואני לא הרגשתי על עצמי שום שליטה, אלא פשוט, כמו שבחוץ כל העם עושה, כך היינו עושים. על מה השאלות אני לא מבין? אסור לנסוע בשבת, אז אסור. אסור לאכול לא כשר, אז לא אוכלים לא כשר. הכול מוכן, מי שרוצה לקיים את זה, מקיים. מי שלא רוצה, זה עניינו. אין כפייה.

תלמיד: אני חושב שלכל מי שנמצא פה הרבה שנים הדברים האלו די ברורים.

כן.

תלמיד: חוסר הבהירות הוא כלפי מישהו חדש או אדם שלא קיים אף פעם את המנהגים האלה. הרי רוב האנשים שאנחנו מלמדים, לא באו מתוך העולם הזה. מי שכבר היה שם, ברור לו מה יש שם ומה אין, אבל למי שלא בא משם האמורפיות עושה איזשהו קסם, היא כאילו מושכת. הוא אומר, "אולי אם אני אעשה כך וכך, אז אני אתקדם יותר", ואז האדם נמשך לזה ופשוט נזרק מהדרך. איך אפשר להבהיר את הדבר הזה?

אני לא יודע. אני רק יודע דבר אחד, שאם אני נמצא בקהל שמחזיק את החיצוניות, אז גם אני צריך לעשות כך. לא מפני שאני מתקן בזה את עצמי, אלא מפני שאני לא רוצה לעורר בהם שאלות לגבי או בכלל.

תלמיד: איפה הקהל שמחזיק את החיצוניות?

יש לך מקומות בישראל.

תלמיד: בחברה שלנו לא מדברים על זה, לא עוסקים בזה, אז גם לא מחזיקים את זה.

ההיפך. בחברה שלנו ההרגשה הכללית שמי שרוצה להחזיק בחיצוניות זה לא מקומו.

תלמיד: איך זה לא יביא לאיזה זלזול, או לזריקה? הקו הוא דק מאוד.

הקו הוא כזה. מה לעשות?

תלמיד: זה צריך להישאר לבחירת האדם, לא לדבר על זה, להתעסק בזה.

כן. מה לעשות? יש בזה הרבה שאלות, שגם כשאתה מקבל תשובה, אתה לא יודע אם קיבלת או לא.

תלמיד: הוא כותב במאמר שאסור לגלות לנשים ולילדים שיש עבודה שנקראת "לשמה" כדי שלא ידעו שיש עבודה כביכול ללא שכר. אני מרגיש שאני כבר באמת רוצה לגלות מה זה לעבוד בלשמה. מכל השכבות שעברתי בחיים, בסוף הגעתי לפה כדי להבין שפה אני צריך לגלות את הדבר הזה.

כן.

תלמיד: חוץ מלהתכלל בחברה ולהתמוסס בה, יש עוד משהו שאני צריך לעשות?

לא. העיקר חוקי החברה הרוחניים, להגיע לחיבור עד אהבה.

תלמיד: האם העבודה בלשמה זה לקיים קשר של עשירייה?

כן.

תלמיד: כל מה שקורה אני רק בזה, כמו העשירייה של רבי שמעון, להיות בחיים כאלו.

אתה נותן דוגמאות כאלה שאנחנו לא יכולים לקיים ולא נדרש מאיתנו.

שאלה: האם אני כן חייב לקיים עשירייה במדרגה שאני יכול?

אנחנו יכולים להיות קשורים ככל האפשר בעשירייה, כל אחד בעשירייה שלו, ולהשתדל כל הזמן, יחד עם זה, להיות שקועים בלימוד. עד שהוא ישפיע עלינו ויעלה אותנו לדרגה הרוחנית.

תלמיד: ולא לראות בזה שכר, לראות בזה זכות, בעצם, להיות בעבודה כזאת.

כן.

שאלה: האדם צריך לתקן את היחס שלו למציאות, לעולם וממנה לעבור לתיקון היחס לבורא. הוא אומר, "כשאין לו חשק כל כך לעבודה אסור לו להסתכל על עצמו ולהתפלל עד שיש לו קצת אחיזה בעבודה". ועל העניין של תיקון היחס, גם בדוגמה של הרופא וזה שדוקר כדי להרוג, הוא מדבר על היחס. היחס של הרופא, הוא רוצה לעשות לטובת הזולת.

הכוונה.

תלמיד: מה יש לנו בעבודה בינינו כדי לתקן את היחס? בעצם, המציאות שמסביבי הרבה פעמים משדרת לי, או שהיא לא מתייחסת נכון אלי, או שאני לא מתייחס נכון אליה. יש פה איזה בירור ביחס כלפי המציאות, כדי שאני אוכל גם לברך את הבורא.

נגיד שוטרת עצרה אותי כי לא עשיתי משהו. מיד הנטייה שלי זה - קיבלתי מכה. אני רוצה לקלל את הרגע הזה כי יש לי דו"ח, יש לי נקודות, תהיה לי עכשיו עבודה לתקן את מה שקרה. והוא אומר לי, "אל תתפלל גם על עצמך שאתה לא בסדר, כי אתה לא מתוקן ביחס הנכון". מה האדם צריך לעשות כדי לברר את היחס הנכון ולהישאר בו ואז ממנו להתחיל איזה תיקון חדש, שזה נקרא "להתפלל"?

להבין שזה מגיע לו מלמעלה, ש"אין עוד מלבדו" ורק הבורא בעצם מסדר את כל הדברים. אם אני רואה אותם או לא רואה אותם זה לא חשוב, אבל המקור - בו.

תלמיד: זאת אומרת, יש משהו שאני חייב קודם כל להחזיק, שהבורא לפני.

כן.

שאלה: ואז לנסות לעשות מאמצים להתייחס באופן נכון גם כלפי מה שקורה לי?

כן. וכל העולם נמצא באמצע, כמקשר אותך עם הבורא.

שאלה: ומתי מגיעה הנקודה שאני יכול להפנות את החץ פנימה, לראות שאני צריך תיקון, ועל זה לבקש?

כשאתה לא מסכים להיות עם הבורא דרך קשר עם העולם כולו.

שאלה: ואז התפילה תביא לתיקון?

כן. סך הכול, הדברים פשוטים יחסית.

שאלה: במשל במאמר נכתב שהדוקר כביכול עשה את זה בכלל על מנת לקבל שכר, הוא גם עשה מעשה רע וגם שכר 'על מנת לקבל'.

המעשה הוא לא רע, אלא הכוונה רעה.

שאלה: הדוקר עשה פעולה לא לטובה.

אבל יכול להיות שהדוקר הוא רופא ואז הדקירה היא לטובה.

שאלה: אם לראות את המצב מבחינת הרופא, אז הוא לפחות עשה עם כוונה שהיא כביכול מאהבת הבריות.

השאלה היא, לטובת מי?

שאלה: לאהבת הבריות?

לטובת האדם, כן.

שאלה: איך הוא מגיע ממעשה של "אהבת הבריות" לעבודה לאהבת ה'?

זה מגיע מהכוונה.

שאלה: אז האם הוא צריך להחזיק בכוונה לא רק לטובה החולה, אלא גם שבעקבות המעשה תהיה נחת רוח לבורא?

כן.

שאלה: במשל הזה זה לא קיים.

לא כל המשלים הם כאלה שיכולים לגעת בשורש.

שאלה: רב"ש פשוט נותן דוגמה חיצונית לכמה זה פשוט להגיע לדברים טובים.

כן, כן.

שאלה: רציתי להגיד שהחברה שלנו היא ייחודית כי אפשר לחבר את הכוונה למעשה. זאת אומרת, בניגוד לחברות אחרות אנחנו לא עושים מטעם שאנחנו מבינים או רוצים את הפעולות, אלא מטעם שזה רצון העשירייה או רצון החברה ומתוך כך מגיעים לרצון הבורא בעצם. סידרת לנו סביבה שהיא ממש תואמת את מה שרב"ש כותב במאמרים.

כן.

שאלה: השאלה שלי היא לגבי חבר שגר רחוק ואמור להתחבר בשבת באופן וירטואלי לחברים, אבל חשוב לו לשמור שבת מבחינת איסור הדלקת החשמל, האם עליו להתבטל בפני רצון החברים?

זו צריכה להיות הבחירה שלו.

שאלה: עיקר העבודה שהביאה את רוב החברים לכאן היא דווקא הרצון להפוך את הכוונה הפנימית. אבל יש תחושה שגם אם אתה מחזיק בה, היא בורחת. ותמיד השאלה שעולה בעשירייה היא "למה ברגע שאני יוצא את מפתן הדלת פה אני מאבד את הכוונה כלפי העשירייה?" כמו כשאתה מתארגן ללכת להתפלל ומשתוקק למניין, גם כשאתה מתארגן עם הכוונה ומגיע לכאן לעשירייה אתה משתוקק לחיבור, אבל זה מין דבר כזה שמאוד חומק וקשה להחזיק בו.

אז איך אפשר להרגיש את העבודה הזו בעשירייה שאתה מחובר אליה כמו למשל בהנחת התפילין, ולא רוצה לדכא אף אחד בעשירייה אלא רוצה ליצור כוונה משותפת?

אתה צריך לברר את הדברים. זה שאני מחובר לעשירייה רק בזמן שאני נמצא איתם, זה לא בסדר, זה לא בסדר. אני צריך להיות מחובר לעשירייה כמה שיותר זמן סביב השעון. אין לי סביבה אחרת, מקום אחר שם אני מתפתח, אין לי רחם רוחני שאני גדל בו, אלא רק העשירייה שלי.

שאלה: זה בדיוק מה שאני שואל כי יש מקובלים שמסתובבים כל היום עם תפילין וחושבים שהם קשורים בזה למשהו. גם לנו יש פגישות בזום ועוד כל מיני פעולות, אבל עם הזמן אתה מאבד את הטעם ואת החדות ואז שוב אחרי הכנס אתה מגיע למצב שמתחיל להרגיש את הטעמים האלה, שהם חדים וטעימים ואתה מרגיש אותם, מרגיש את הקשר. וכל הזמן המצבים האלה עוברים מימין לשמאל, אתה מרגיש כביכול התקרבות והתרחקות כל הזמן.

יש לך בעיה.

שאלה: איך להחזיק את זה, מה צריכה להיות התפילה המשותפת של העשירייה?

אני לא בטוח שאתה מסוגל לשמוע. אתה צריך להתחבר לכמה חברים והם יכוונו אותך כל הזמן לקו הנכון בחיים. אחרת לא תצליח.

שאלה: האם יש שלב בו נמחק הגבול בין כוונה למעשה?

לא, אין דבר כזה. כוונה ומעשה יכולים להיות מאוד מאוד קרובים, והם יכולים להיות אולי קצת רחוקים כך שאי אפשר לראות כל כך את הקשר ביניהם, אבל לא שכוונה זה המעשה.

שאלה: מה מתקן את האדם, הכוונה או המעשה?

המעשה. אם אדם מבצע אותו עם הכוונה, אז המעשה מעיד על הכוונה.

שאלה: והכוונה מגיעה מיגיעת האדם?

כן.

שאלה: מה יכול לחזק את הכוונה באדם כך שלא יפספס אף רגע?

במידה בה הכוונה תהיה חשובה מאוד לאדם, אז הוא יצטרך כל הזמן להיות דבוק בה.

שאלה: הטקסט אומר שאנחנו לא מסוגלים לראות את האמת במצבנו. אז מהו העולם הזה שאנחנו רואים, מהו השקר הקולקטיבי הזה?

העולם זה שקר כי אנחנו רואים את הכול דרך הרצון לקבל שלנו. אנחנו לא רואים באמת את פעולות הבורא, ודאי שאנחנו לא מגלים את הבורא, אנחנו לא יכולים לשייך את עצמנו אליו, זה העולם שלנו.

שאלה: מדוע האדם צריך להתפלל כשהוא במצב עלייה?

להתפלל במצב עלייה זה נקרא לשבח את הבורא.

שאלה: האם המצוות הגשמיות יכולות לשמש ככלי עזר נוסף על מנת להגיע לחיבור ורוחניות?

בדרך כלל כן, מפני שגם במצוות המעשיות אני חושב בשביל מה ולמה ואיך. מצוות מעשיות מחזירות אותי לכוונה ולכן בדרגה הראשונה הנמוכה של האדם, יש מזה ממש תוצאה טובה.

שאלה: האם קיום המצוות האלה תורם לתיקון העולם?

כן.

שאלה: בחברה כל בן אדם צריך להרגיש טוב. גם אצלנו ראינו שבן אדם שנוטה יותר לדת נזרק מהחברה, כי כנראה הוא מרגיש שלא מקבלים אותו פה.

חוסר השתוות הצורה.

תלמיד: בנוסף לזה יש גם סוג של זלזול של החברים כלפי האדם הזה, צוחקים עליו מידי פעם, אני שמעתי וראיתי את זה, וזה כנראה בגלל חוסר הבנת האדם שכרגע נוטה לעשות משהו.

כן.

תלמיד: מה צריך להיות היחס של החברים כלפי בן אדם שחשוב לו לקיים את זה?

כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. מצידי שיבוא עכשיו איזה בחור וישים כאן שטיח קטן ויתפלל את התפילה שלו, אין לי שום בעיה.

תלמיד: ואיך להתייחס לחברים שמזלזלים או צוחקים על חברים כאלה?

יש להם בעיה. הם לא יודעים, לא מבינים ובכלל לא מחונכים. למה לצחוק? אני יכול לא לקבל את הדברים האלה, את המנהגים האחרים, אבל לצחוק מהם? מה פתאום.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לחנך את עצמנו לקבל כל בן אדם איך שהוא, עם המנהגים שלו, עם מה שחשוב לו, העיקר שמשתוקק לרוחניות?

כן. אנחנו צריכים לחנך את כולם להיות לגמרי כאלה שמקבלים את כולם.

שאלה: לקראת סוף המאמר רב"ש כותב על שני מצבים. מצב ראשון שאדם מרגיש שהוא קצת בעלייה אבל הוא לא בסדר, והוא צריך להסתכל על עצמו ולהתפלל לה'. ומצב שני שבכלל אין לו שום חשק לרוחניות ואסור לו להסתכל על עצמו ולהתפלל, אלא רק להודות שיש לו קשר לרוחניות. בדרך כלל כשאנחנו מנותקים אנחנו כן יכולים לבקש ולהתפלל לה', לכן לא כל כך מובן מה הם המצבים האלה.

תבקש כמה שיותר.

שאלה: יש שני סוגי בני אדם, יש את מי שבוחר להדליק אור ולנסוע בשבת ויש את מי שלא. מה שאני שומע שיש כוח מעכב במי שמקיים ושם יותר מדי דגש על הקיום, ואז הוא משליך את הכוונה, אבל האם במי שלא מקיים בכלל יש גם כוח מעכב את ההתפתחות הרוחנית?

כן.

תלמיד: בשניהם יש כוח מעכב.

כן.

שאלה: אני חושב שבעולם הגשמי אנשים בכלל לא מזהים את הכוונות. אדם יכול להגיד "התכוונתי, היו לי כוונות טובות" אבל בגדול לא, אלא הרצון שולט, מוסר פקודה למוח, המוח מברר, ואז יש ביצוע של הרצון. אותו רופא שעשה ניתוח יכול להגיד "הכוונות שלי היו להציל את החולה, דאגה לחולה", אבל בפנים שולטת כוונה אחרת, יכול להיות כבוד, פרסום בעולם.

יש את הרצון לקבל על מנת לקבל, גם את זה צריך לגלות. רק כשאנחנו מתחילים ללמוד את חכמת הקבלה ועובדים על החיבור, בא המאור מחזיר למוטב ומראה לי שאני באמת רצון לקבל. אני מרגיש שכל הרצון הוא נגד החיבור, נגד השפעה. ואז בן אדם מבין שיש צורך לעבוד על הכוונה על מנת לקבל שזה היצר הרע, לצמצם ולהגיע לכוונה על מנת להשפיע.

כלומר הכוונות הן רק על ידי מאור המחזיר למוטב. גילוי היצר הרע, כוונה על מנת לקבל ובנייה של הכוונה על מנת להשפיע, זה הכול על ידי המאור המחזיר למוטב.

כן, 100%, נכון.

תלמיד: אנחנו הולכים בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם שמטרתה להגיע לגילוי הבורא. גם הכתבים של בעל הסולם וגם של רב"ש נכתבו לאנשים דתיים, שומרי מצוות.

פחות או יותר.

שאלה: היה מובן מאליו שהם כאלה. האם אדם חילוני, כלומר לא שומר שבת, כשרות, יכול להגיע למטרה הזו?

בעצם כן. אנחנו צריכים להבין שמה שחכמת הקבלה מדברת, היא מדברת על תיקון האדם. כל אדם שצריך להתקרב לבורא הוא חייב לתקן את הרצון שלו. רצון שמכוון כלפי הבורא נקרא "נשמה", לכן זה על כל אדם ואדם. אין לי יותר מה להוסיף.

תלמידה: כלומר מעבר לחיים הרגילים שלי אני לא צריך להוסיף שום דבר מבחינת מה שאנחנו קוראים קיום תורה ומצוות במובן הרגיל של המילה.

כאן זה עניין מאוד עדין כי אנחנו לא מחזירים בתשובה, וזה לגמרי הפוך מהרוח שלנו, אבל אנחנו כן בעד שאדם יקיים משהו מההתאמה שלו לחוקים רוחניים. אנחנו לא קוראים לזה ממש "מצוות אנשים מלומדן", אנחנו לא קוראים לזה הרגלים, אלא שאדם יבין שגם בבחינת הדומם כדאי לו לקיים משהו שמביא אותו להזדהות עם הבורא. זה כל העניין. זה דבר מאוד עדין, מאוד חלקלק, וכך זה בינתיים נשאר.

תלמיד: אני עברתי את התהליך הזה, אני מרגיש שאני חייב לשתף, אולי לתת הבהרה איך זה קורה אצלי. אני גיליתי שאיפה שיש לי התנגדות לפעולות האלה שם יש לי תיקונים. נגיד בתפילה שהמקובלים קבעו איך צריך לבצע אותה, אני מגלה שקשה לי לעשות פעולה של הכנעה. אני מבין ששם יש לי תיקון, לא כלפי שום דבר אחר, אלא כלפי האגו שלי. איפה שאין לי התנגדות, אין שם בעיה, אבל אני מגלה שהתיקון הוא שלא תהיה לי התנגדות לפעולות האלה, ואז אני נכלל בהן והן שקופות עבורי ואין לי שום בעיה איתן.

העבודה הפנימית האמיתית היא בסך הכול כאן, כאן תיקון נשמה. תיקון הנשמה הוא בבניית עשירייה וזה עיקר היום שלנו ועיקר המאמץ שלנו. והבעיות שיש לנו לפעמים בחברה כלפי אנשים הן בגלל שיש לאנשים התנגדות פנימית לכאלה פעולות והם מפחדים, אבל אני מרגיש שהעניין הוא שלא תהיה לך התנגדות לזה וכבר ניקית את כל הבעיה הזאת.

כן.

שאלה: בתור מי שמאוד רוצה להיות תלמיד שלך אני לא מעלה על דעתי שהיה איזה כלי בעולם הזה שהיה מקדם אותנו ברוחניות בצורה משמעותית ולא היית מבקש או דורש מאיתנו לעשות אותו, זה דבר ראשון. דבר שני, ממה שראיתי ושמעתי, תמיד כששואלים אותך, אתה אומר "אני לא ראיתי את זה אצל רב"ש" או אצל רב"ש זה היה ככה וככה". לנו יש דוגמה חיה ממך, ואם זה קיים בדברים ובמעשים שלך, אז בזה אנחנו צריכים להידבק, ואם לא ראינו את זה במעשים ובדברים שלך, אז זה כנראה לא הזמן, אם לא משהו אחר.

האם זאת שיטת בירור נכונה לבוא ולהתייחס למעשים שלך ולדברים שלך בתור מה שצריך להכווין אותנו, ולא כל מיני מחשבות שלנו שעולות מקריאת המאמר שאולי פתאום עלינו על משהו שאתה שכחת להגיד לנו?

את כל המחשבות, הרצונות, הבירורים, הלחצים שיש, אנחנו רוצים לכוון לחיבור העשיריות, שבזה אנחנו באמת מגיעים לכול.

תלמיד: כלומר אפשר לברר את זה בעשירייה.

כן.

תלמיד: וכשאנחנו מבררים את זה בעשירייה, אז המודל שלנו, נקודת הייחוס שלנו, צריכה להיות הדברים שלך.

לא, יש לפנינו ברוך ה' מלא כתבים.

תלמיד: נכון, אבל כשקוראים בדרך כלל בעשירייה, אז אם יש עשרה אנשים, אז הרבה פעמים יש שתים עשרה דעות על איך קולטים את זה.

מה שלא עושה השכל עושה הזמן, אז במשך כמה שיעורים זה נרגע.

תלמיד: האם זו נקודת ייחוס נכונה להתייחס אליך כמו שאתה תמיד מתייחס לרב"ש, מה שראית אצלו, מה שראית בדברים שלו?

כן.

תלמיד: דיברנו על בירורים בעשירייה. אם אפשר להקריא את הפסקה "ובענין הבירורים, כתב בעץ החיים".

קריין: "ובענין הבירורים, כתב בעץ החיים (מובא בבית שער הכוונות, אות ק"ז) וזה לשונו: "והנה לא נתן לנו הקב"ה תורה ומצות לישראל, אלא לברר ולצרף ולהסיר הסיגים מהכסף, שהם לבוש הנשמה. וע"י כוונת האדם בתורה ומצות, נגמר לבוש נשמה. וע"י התורה, מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח. וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה, ונעשה לבוש הנפש"."

שאלה: איך להבין את זה בעשירייה?

על ידי זה שאנחנו מתחברים לעשירייה, ויחד כולנו במאמץ משותף רוצים לעלות בקיום הדברים האלו, אז בזה אנחנו מקיימים את עצמנו עד דרגת הנשמה.

תלמיד: הוא מתאר פה תהליך בירור, שיש משהו טהור כמו כסף שהוא הנשמה, וסביבו יש שכבות מלוכלכות שצריך להוריד אותן. מהו התהליך הזה בעשירייה?

שלכל אחד יש לו אגו שמושך אותו לכאן או לכאן, ואנחנו צריכים לנקות את עצמנו כמו צורף שמנקה את הזהב או את הכסף ומשאיר את החומר הנקי.

תלמיד: איך אנחנו מבררים ומוצאים עוד שכבה כזאת של לכלוך ומקלפים אותה?

אתה צריך להרתיח את החומר, גם זהב וגם כסף צריכים להרתיח כדי שכל הפסולת תעלה למעלה, ואז מורידים אותה ונשאר החומר נקי.

תלמיד: איך עושים כזאת הרתחה בעשירייה?

תשתדל להרתיח את עצמך. העשירייה מוכנה לעזור בלתת דוגמאות בעד ונגד, אבל העבודה היא שלך.

תלמיד: בכל זאת מהי העבודה הזו, "להרתיח את עצמי"?

תיכנס לתוך החברים ותשתדל להיות יחד איתם ככל שאפשר יותר באיחוד, בבירור בכל מיני דברים, לא לפחד מוויכוחים. העיקר למען האיחוד להשתדל להיות יחד. חסרות לי מילים.

תלמיד: הוא מדבר במאמר על תהליך הדרגתי - נפש רוח ונשמה, כאשר לבוש הנפש הוא הראשון. והוא אומר שעל ידי מצוות מעשיות נעשה לבוש הנפש, "מזדכך נוגה דעשיה, ונעשה לבוש הנפש", אחרי זה יש "תורה" ואחרי זה "כוונה", בדיוק כפי שדיברנו בשיעור. מה הוא הצעד הראשון, ואיך להבין את זה נכון את המושג של מצוות מעשיות שמזה רוכשים את הלבוש הראשון?

מה שעוזר לנו בצורה מלאכותית, בצורה מעשית להתחבר זה עם זה יותר ויותר, זו המדרגה הראשונה.

תלמיד: אני אפשט את זה, בעשירייה זה שאנחנו נפגשים בזום, באים לשיעור וכו'?

יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. שאתם נפגשים בזום, זה יכול להיות לגמרי לא לכיוון.

תלמיד: אז מה הן פעולות מעשיות בעשירייה?

שאתם חושבים על ידי החיבור ביניכם לפרקים, בינתיים, דרך הזום מהשעה הזו עד לשעה הזו בכל זאת להיות מחוברים כדי להגיע לנשמה אחת ככל שמסוגלים לתאר את זה לעצמכם.

תלמיד: רק להבין, המעשה נשמע כמו כוונה?

הכוונה היא המעשה, אין לי מה להוסיף.

שאלה: יש לך הרבה תלמידים בכלי העולמי שלא יודעים מה הם המנהגים שאנחנו מדברים עליהם, הם לא קראו את חמשת חומשי התורה, את ספר תהילים, את שיר השירים, לא החזיקו אף פעם סידור ביד, לא חוו שבת. איך תלמיד שלך בכל הנפש שלו שנמצא בעולם כרגע, מרגיש כתלמיד טוב שלך כרגע למרות כל הדברים שאנחנו כרגע שומעים בשיעור, במה הוא נאחז להיות תלמיד בן ברוך לפי שיטת בעל הסולם, תלמיד של הרב מיכאל לייטמן?

התלמיד הזה שומע את הכול מאמרי רב"ש שאנחנו עוברים, משתתף בכל חיבורי החברה שאנחנו עושים, מעשיריות ועד כנסים. מכל התגובות שאני מקבל מהם, הם מבינים מהי מטרת הלימוד שלנו, מה בסופו של דבר אנחנו צריכים להשיג ומה זה נקרא לגלות את הנשמה שלנו.

שאלה: כתוב,"וכפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (אבות, פרק שלישי, י"ח) "חביבין ישראל, שנקראו "בנים למקום". חיבה יתירה נודעת להם, שנקראים "בנים למקום", שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם". ואמר, שזה שנקראו "בנים למקום", זהו באופן כללי. אבל חיבה יתירה זהו באופן פרטי. שואל, מהו "חיבה יתירה". ואמר, שהחיבה יתירה הוא בזה, שנודעת להם, כלומר שהם יודעים ומרגישים, שהם נקראים "בנים למקום".

"ועל דרך זה יש לפרש גם כאן. היינו, שבבחינת המעשה בלי הכוונה בעל מנת להשפיע, הנקרא "שלא לשמה", הגם שעם ישראל נקראים "בנים למקום", מטעם שעוסקים בתו"מ בבחינת המעשה, גם כן נעשים תיקונים גדולים, כמו שאמר האר"י הקדוש, אבל לא נודעת להם. כלומר, שאין הם מסוגלים לראות, איזה תיקונים נעשה ע"י עבודתם."

בענין המצוות הגשמיות שברמת הדומם, וחלק של העבודה שלנו, וזה לא רק שלנו כאן עם המנהגים שלנו המיוחדים שאנחנו בנים למקום, אלא גם כל החברים בכלי העולמי שהם מרגישים בנים למקום, הבורא הוא בכל מקום הרי. והשילוב שצריך להיעשות בתוכנו, בתוכי, בתוך כל מי שלומד כאן הוא לשלב את שני הדברים, זאת אומרת לא לפסול את העבודה של מי שעושה את העבודה במעשה בלי כוונה, וכמובן שהעבודה שלנו שהיא קודמת בזה שזכינו, לא בגלל שאנחנו עם סגולה, זה שזכינו לעשות את הכוונה, את החיבור, ואת כל המעשים האלה וזה כולל את כל החברים בכלי העולמי, וזה מבטל למעשה את המחיצה הזאת, האם זה נכון לחשוב כך?

בדיוק, יפה ותודה על הקטעים הלאה.

שאלה: כותב בעל הסולם שלא אכפת לבורא מי ששוחט מהצוואר או מי ששוחט מהעורף, כי בסך הכול כל המטרה זה לצרף את הבריות. יוצא שהתייחסות לכל המצוות שדיברנו עליהם היא, שלמעשה יש לנו כבר בבני ברוך את הצירוף ואז זה עונה על השאלות בדיון.

נכון.

שאלה: אמרת שהמחשבות על החברים היא הפעולה והכוונה כל עוד לא תכסה את כל המחשבה שלך באהבת בחברים. איך לכסות את כל המחשבה באהבת החברים?

זו בעצם העבודה שלנו, כי יותר מאהבת חברים אין לי כלום בכל החיים שלי. אם אני מתלבש באהבת חברים, אז אני עובר את הכול הדרך מכאן ועד גמר התיקון בצורה ישירה ומהירה, אני חייב להגיע לאהבת חברים.

תלמיד: מה זה אומר שאני מתלבש באהבת החברים?

אני מתכסה בלבוש הזה, באהבת חברים, וכך עולה עד דרגת הבורא.

שאלה: אם בחיים הגשמיים אנחנו עושים פעולות כלפי אנשים שלא לומדים איתנו עם הכוונה לעשות נחת רוח לבורא, האם תהיה לזה השפעה חיובית או שלילית על ההתפתחות הרוחנית שלנו?

תהיה בזה תוצאה חיובית, ורצוי שכך נעשה.

תלמיד: כשאני מרגיש שאני מתרחק מהעבודה, האם אני צריך להודות לבורא על האינסטינקטים שלי שמובילים אותי בזמן הלילה?

כן.

שאלה: בהתייחס לעבודה בעשירייה, כשבמאמר מדובר על עבודה בלא לשמה, כשאין לנו עדיין את הכוונה. נאמר במאמר שדרך פעולות תורה ומצוות אנחנו מבררים את הניצוצות הקדושים, ומוציאים את הסיגים מהקליפות. מה הכוונה שאנחנו מוציאים את הסיגים, את הניצוצות הקדושים מתוך הקליפות, מה עבודת הבירור הזאת?

נשארות פה ושם חתיכות מהרצון לקבל, מכוונות על מנת לקבל, ואנחנו צריכים להתנקות מהם.

תלמיד: גם אם עדיין לא רואים אותם, כי עדיין אין לנו כלים דהשפעה?

מה שלא רואים, לא מוטל על האדם. לא רואים, אז לא רואים, עד גמר התיקון יש לנו עוד הרבה מדרגות לעשות, ולתקן עוד הרבה מצבים, שבכל אחד מהם יש סיגים.

תלמיד: מה זה נקרא לברר את הניצוצין דקדושה, ומה אנחנו יכולים לעשות בעשירייה כדי להוציא את הניצוצין הקדושים מהקליפות?

אנחנו צריכים להשתדל להתקרב זה אל זה בעשירייה, לשפשף את עצמנו בין בכל החברים, כך שנגלה שיש לי בכל אחד מהם עוד כל מיני מחשבות, רצונות, נטיות שמפריעים לנו לנקות את עצמנו מכל הפסולת.

אז כשאנחנו משתפשפים כך בינינו, אנחנו מגלים את הפסולת, וזורקים אותה הצידה, וכך מדרגה לדרגה עולים יותר ויותר עד שנעשים נקיים לגמרי, ואז משתווים לבורא.

שאלה: במאמר שקראנו כתוב שעל ידי עבודה בבחינת לשמה אדם זוכה, ורואה את האמת שהבורא מתנהג עם כל הנבראים בבחינת טוב ומיטיב, ורק אחר שאדם יזכה לקבל את הטבע השני, את הרצון להשפיע, אז הוא יוכל לראות את האמת, שמטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. באחד מהמאמרים רב"ש מסביר שהאמת בנויה משני חלקים, א' אלוף העולם, בורא, שמחזיק ומנהיג את העולם השקרי הזה, אחרת הוא מת. אז אם בעשירייה עדיין לא הגענו לאמת, האם זה אומר שאנחנו כמו שאר העולם מתים מבחינה רוחנית?

לא כמו שאר העולם, אבל בכל זאת נמצאים עדיין במדרגת מוות. כן.

שאלה: מהיכן האדם מקבל את הכוח להפוך את המחשבות על החברים לפעולות?

מלמעלה, את כל הכוחות אנחנו מקבלים מהבורא. גם היצר רע מקבל כוחות ממנו כדי לסובב אותנו, ולהפיל אותנו, הכול בא מהבורא.

למה אתם מסתכלים עליי וצוחקים? כן, הכול בא ממנו, "בראתי יצר רע". לפני הכול הוא ברא את היצר הרע, אתה מבין מה הוא עשה לנו?

שאלה: האם כדאי להתחיל לבצע פעולות חיצוניות, או שזה יביא לפעולות ריקות ממשמעות?

לא כדאי. בואו נעשה חיבור ואהבה שבלב, זה הכול, ויהיה לכולנו טוב.

שאלה: בכלי הטורקי רוב החברים הם מוסלמים. לדוגמה אנו מקריבים בקר לבורא, ולמשל אני לא אוכל חזיר. כך כל המשפחה שלי, הסביבה שלי משהייתי ילד קטן לא אכלתי חזיר. זו השפעה תרבותית, ולא כאילו אני דתי, נכון?

כן.

תלמיד: וזה בסדר אם חברים שלנו יעשו כל מיני פעולות של אסלאם?

בטח שכן, הכול בסדר. אני אגיד לך עוד יותר, לא צריכים להסתיר את הדברים האלה, ולא צריכים להתבייש בהם, אלא ממש כל אחד נמצא במנהגיו, אין שום בעיה בזה, אלו מנהגים.

שאלה: כתוב במאמר שאנחנו יכולים להביא לחיים את הדומם דקדושה. מה זאת אומרת, ואיך להביא את הקדושה לחיים?

לכל דרגות החיים שלנו אנחנו צריכים להביא את הקדושה, כוונה על מנת להשפיע, חיבור בינינו, ונקווה שנגיע לזה.

שאלה: עוד מעט נרד לסעודת חומוס. האם יהיה נכון להתייחס לסעודה הזאת ככלי אחד, כעשירייה אחת שסועדת ביחד?

כן.

תלמיד: באיזו כוונה אנחנו צריכים לסעוד, כדי שהיא תהיה מעשה נכון?

שכולנו רוצים להיות בזה, שכל אחד ואחד מרגיש את עצמו חלק בלתי נפרד מהרצון הכללי, וכולנו נמצאים מחוברים ברצון הזה יחד, ואף אחד לא מסוגל אפילו להתנתק מהכלל הזה. כך נגיע לתיקונים. זה דבר מאוד חשוב.

האמת, שהתכללות בסעודה עם סביבה נכונה זה דבר מאוד גדול. מאוד גדול. אני זוכר, שהייתי מגיע לבבא סאלי. הוא כבר היה כבר זקן, כמעט ולא ראה, ואחר שדיברנו קצת, ואני התאפקתי כדי לא לעייף אותו, הוא אמר "בוא נעשה סעודה". סעודה זה עראק, פיתה, ומשהו חמוץ, אני לא יודע מה, ששמים בפיתה, וזהו. ואז עד כמה הוא שמח שיש לו עכשיו סעודה, הייתי מגיע עם החבר שלי חיים מלכה, והוא היה מאוד שמח. סעודה זה דבר גדול. בואו נתקרב לזה.

סדנה

האם כל אחד מסוגל לענות, אם הוא בא בגלל השיעור או בגלל הסעודה?

באמת, זה לא פשוט. דברו ביניכם.

*

(סוף השיעור)