שיעור בוקר 01.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 736,

מאמר "מהו, השגחתו יתברך היא בהסתר ובנגלה

קריין: רב"ש א', עמוד 736, מאמר "מהו, השגחתו יתברך היא בהסתר ובנגלה".

מהו, השגחתו יתברך היא בהסתר ובנגלה

תשמ"ח - מאמר כ"ח

1987/88 - מאמר 28

"במדרש רבה רות (פ"ב, י"א) שואל וזה לשונו, "כתוב אחד אומר, כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. וכתוב אחד אומר, כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול. אמר רבי שמואל בר נחמני, פעמים שהוא עושה בעבור עמו ונחלתו, ופעמים שהוא עושה בשביל שמו הגדול. אמר רבי איבי, כשישראל זכאין בעבור עמו ונחלתו, וכשאין ישראל זכאין, בעבור שמו הגדול. ורבנן אמרי, בארץ ישראל בשביל עמו ונחלתו, בחוצה לארץ בעבור שמו הגדול, שנאמר, למעני למעני אעשה", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו הפירוש של "שמו הגדול", ומהו הפירוש של "עמו ונחלתו", וכמו כן יש להבין, מהו ההבדל בין "חוץ לארץ", שהם מיוחסים ל"שמו הגדול", לבין "ארץ ישראל", שהוא בשביל "עמו ונחלתו".

הנה ניתן לנו להאמין בהשגחתו יתברך, שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, שזהו ענין שאנו צריכים להאמין, שמטרת הבריאה היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, ואנו צריכים להאמין, אפילו שאנו מרגישים יסורים, ממה שהשגחה שולחת לנו להרגיש, מכל מקום צריכים להאמין שהעונשין שאנו מקבלים, על מה שאנו לא מקיימים את מצות ה', מה שהבורא צוה לנו, אין העונשין האלו ענין של נקימה ונטירה, מה שנוהג בבשר ודם, שהוא מעניש אותו בגלל שפגענו בכבודו, ואינו שומעים לקול פקודותיו, אלא יש כאן ענין של תיקון.

פירוש, שהיסורים מה שהאדם מקבל, בזה שלא שמר את מצות ה', כי היות שענין נתינת תו"מ היא לטובת האדם, שע"י הוא יקבל כלים, שהם מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, שה' הכין עבור הנבראים. לכן כשאין האדם מקיים תו"מ, נמצא, שהוא מחוסר מאלו הכלים, לכן הקב"ה שולח לו יסורים, בכדי שיקבל על עצמו את התו"מ. וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, שיש להאמין, שהחטא הוא העונש והעונש הוא התיקון. וזהו להיפך מדעת המקובל ברחוב.

וזהו כמו שאומר הרמב"ן ז"ל (מובא בתע"ס חלק א' בהסתכלות פנימית אות א') וזה לשונו, וכן פירש לנו הרמב"ן ז"ל על ענין אחדותו יתברך בסוד אחד, יחיד, ומיוחד. וזה לשונו, "יש הפרש מן אחד יחיד ומיוחד. שם המתפרש, כשהוא מתייחד לפעול בכח אחד נקרא "מיוחד". וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, כל חלק שממנו נקרא "יחיד". וכשהוא בהשואה אחת, נקרא "אחד".

פירוש, מתייחד לפעול בכח אחד, רצונו לומר, שפועל להטיב כראוי ליחודו, ואין שום שינוי בפעולותיו. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו, ונראה חס ושלום כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא "יחיד", מפני שלכל פעולותיו המשונות יש להן תוצאה יחידה, להטיב. ונמצא, שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה, ואינו משתנה ע"י פעולותיו המשונות. וכשהוא בהשואה אחת נקרא "אחד", כלומר "אחד" מורה על עצמותו יתברך.

עוד שם וזה לשונו, "אחד" מורה שהוא בהשואה אחת, "יחיד" מורה שגם כל אלו הריבויים, המה אצלו בצורת יחיד, כמו עצמותו יתברך. ו"מיוחד" מורה, הגם שהוא פועל ריבוי הפעולות, אמנם כח אחד פועל כל אלו וכולם חוזרות ושבות ומתייחדות בצורת יחיד.

רואים אנו, שכל ההנהגה היא בצורת תיקונים. והגם שקשה להבין זה, אבל אנו מוכרחים לקבל על עצמנו אמונת חכמים, שזה נקרא "תורה שבעל פה". כלומר שיש להאמין, מה שהם אומרים לנו, מה לעשות ומה להאמין, וצריכים ללכת אחר דיעותיהם בעינים עצומות בלי בקורת, משום שאין הדעת שלנו יכול להבין את דרכי השגחתו יתברך, אלא הכל צריך להיות באמונה למעלה מהדעת, שדוקא ע"י זה זוכים אח"כ להטוב והעונג, מאחר שאנחנו הולכים לפי דרכי החכמים, שהם קבעו לנו באיזה אופן וצורה ללכת, ולא כפי שהשכל שלנו מבין.

ודוקא בדרך זה של למעלה מהדעת, זוכים אח"כ להרגשה באברים, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. ואז אינו צריך להאמין, כי כבר זכה להרגיש זה. ואז הוא בעצמו מעיד על בריאת העולם, שהיה על הכוונה בכדי להטיב לנבראיו.

ואנו צריכים להאמין, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת "אלקים", הנקרא "טבע", כמו שכתוב שהטבע גימטריא אלקים, שהוא מידת הדין, שאלקים, הוא מידת הדין, והויה הוא מידת הרחמים. לכן לכללות העולם, שאינם מאמינים בה', הם אומרים שההשגחת העולם היא לפי מידת הטבע, שהטבע קובע את ענין הנהגת העולם. אולם אין הם אומרים שהטבע הוא אלקים, אלא שהוא טבע בלי שום מנהיג. והטבע הזו, שהבורא ברא במידת הדין, אנו רואים, שאין רחום בדין, היות שהטבע אינו בעל שכל, שתהיה היכולת לבקש ממנו רחמים, שלא יעניש אותנו כל כך, מסיבת שאנו כל כך חלשים, שאין כח בידינו לשמור את פקודותיו.

ועל זה באה התשובה, "אין רחום בדין". נגיד למשל, מי שזרק את חבירו לתוך המים, והמים רוצים להטביעו, הוא אומר להמים, מה אני אשם שחבירי זרק אותי לתוך הרשות שלך. לכן אני מבקש ממך, שתרחם עלי, היות שאני בעל משפחה גדולה ברוכת ילדים, ואין מי שידאג עבורם, לכן תמחול לי על זה שנכנסתי בתחום שלך. התשובה היא, "אין רחום בדין" למי שעובר על חוקי הטבע, שהוא בחינת אלקים, שהוא בחינת דין, שזהו כמו שכתוב "יקוב דין את ההר". ורק אלו אנשים שמאמינים שהטבע הוא אלקים, כלומר שיש מי שמנהיג את הטבע, אז על ידי תפלה יכולים להיות שינוי בהטבע, משום שיש בעל בית על הטבע, וממילא הוא יכול לשנות את הטבע.

וכמו שמובא (תענית כ"ה ע"א), שרבי חנינא בן דוסא ראה בערב שבת את בתו, שהיא עציבה. אמר לה, "בתי, אמאי עציבת. אמרה ליה, דאחלף לי מנא דמשחא (כלי שיש בה שמן) במנא דחלא (בכלי שיש בה חומץ) ורמאי בשרגא (ושמתי את החומץ בנר, ויכבה הנר, ויהיה חושך בשבת). אמר לה, מי שאמר לשמן וידליק, יאמר לחומץ וידליק".

רואים אנו, שמי שמאמין שיש להטבע בעל הבית, הוא יכול לשנות הטבע. לכן אלו הצדיקים, שאצלם הטבע הוא בחינת אלקים, כלומר שהבורא הוא בעל הבית על הטבע, לכן ע"י תפלתן הבורא משנה הטבע בגללם. וזה הוא הענין שמתפללים לה', שיעזור לנו לשנות את הטבע. כלומר, שאפילו מצד הטבע כל הרופאים התייאשו מאדם הזה, שמצד הרפואה אין לו שום סיכויים שיוכל לקום מחולי זה, מכל מקום ה' יכול לרפאות ולשנות את הטבע.

וכמו שכתוב (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת לו על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". הגם שמצד הטבע היא בחינת דין ובטח שימית, מכל מקום, יהודי שמאמין, שיש מי שמנהיג את הטבע, והוא בחינת רחמים, הנקרא "הויה". לכן אמרו, אל ימנע עצמו מן הרחמים, שזהו מה שכתוב "הויה הוא אלקים". מה שאין כן אלו אנשים שאומרים, שהטבע הוא בלי בעל הבית ואין מי שינהיג אותה, אצלם בטח אין רחום בדין. לכן אין להם שום טענות להטבע, היות שאין על מי להתרעם, הלא הוא אינו בעל שכל, שיהיה מציאות לדבר אליו ולבקש ממנו רחמים.

וזה דומה למנהג עתיק, שמטרם שהמציאו את התמרורים שיסדר את התנועה בכלי רכב, היה הסדר, ששוטר היה עומד וכיון את התנועה. ואז היו הרבה אנשים שהיו בכעס ומלא טענות להשוטרים, שהם אינם בסדר, שלא מסתכלים על התור, שלפעמים בא אדם לבקש מהשוטר שיעשה לו טובה, היות שיש לו איזה חולה בבית וכדומה, או פרוטקציה וכדומה, היה השוטר משנה את הסדר לפי שכלו. אז כל אחד היה חושב שהשוטר אינו בסדר, והיו הרבה אנשים, שהיו מרוצים, והרבה לא.

מה שאין כן בימינו, שנעשה מסדר התנועה בחינת דומם, בלי שכל, הנה עכשיו כל אחד ואחד מקבל על עצמו גזר דינו של התמרור (רמזור), ואף אחד לא יכעס עליו ואף אחד לא יתפלל אליו, שיעשה לו טובה. דרך משל, יש לפעמים שהאמבולנס נוסע עם חולה והוא צריך לבי"ח מטעם פקוח נפש, אין הוא מדבר להתמרור הדומה לטבע, "המסדר את הנהגת הבריאה", שיתן לו לעבור, כי הוא דומה להטבע, שהוא בחינת דין, ואין רחום בדין.

ובהאמור נבין, כי הבורא, שרצה שהעולם הגשמי יתקיים, ושיהיה קיום המין, ושתהיה המשכת הדורות בזה אחר זה, ולא תהיה בחירה ביד האדם לקלקל את סדר קיום העולם, לכן ברא את העולם בבחינת טבע. והגם שאין הוא מגולה בסדר הנהגה, וכולם חושבים שאין בעל בית בעולם, אלא כל מה שעולה במחשבתו של אדם לעשות הוא עושה, כי בזמן שלא יודעים שיש בעל בית שמשגיח על העולם, לכן כל איש הישר בעיניו יעשה, ויכולים לקלקל העולם. מה עשה, הלך וגילה את השכר ועונש. כלומר, כל מי שירצה לעבור על חוקי הטבע, מה שהוא עשה, תיכף יקבלו על המקום את העונש, ואם הם יקיימו את חוקי הטבע, הם יקבלו שכר על עבודתם, שזה נקרא ש"שכר ועונש מגולים".

לכן בעולם הגשמי, בגלל תיקון המכונה "השתוות הצורה", אסור לקבל לתועלת עצמו. אלא כמו שכתוב (אבות פרק שני, י"ז) "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". והיות שהתענוג הכי גדול, שבזמן שהאדם מרגיש שעומד בהיכל המלך ומדבר עם המלך, והיות שכל קבלת תענוג צריכה להיות לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, כלומר שהאדם צריך לכוון בעת קבלת התענוג, שהוא מקבל שהוא מסיבת שהבורא רוצה שהנבראים יהנו, אבל הוא מבחינתו עצמו הוא מסוגל לוותר על התענוג, וידוע שכל התענוג גדול ביותר הוא יותר קשה לוותר עליו, לכן אם הבורא היה מגולה ולא היו צריכים להאמין בו, לא היתה שום מציאות שהאדם תהיה לו היכולת לכוון בעמ"נ להשפיע. כי בשום אופן אין האדם יכול לומר, שאלמלא לא היה רצון הבורא שאנחנו נהיה קרובים אליו, ולהרגיש אותו איך שאנו מדברים אליו, היינו מוותרים על התענוג מהפגישה זו.

לכן נעשתה בגלל זה הסתרה, בכדי שיהיה מקום לבחירה, כלומר שאנו צריכים להאמין ש"מלוא כל הארץ כבודו". ומטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, אין האדם מסוגל שיהיה לו אמונה בקביעות, כמו שאומר בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח, ד"ה "כי חוק") ומשום זה יש צמצום והסתר על רוחניות. ובכדי שלא יהיה קלקול בעולם, לכן השכר וענש מגולה.

מה שאין כן אם היה מגולה השכר ועונש ברוחניות, לא היה אז צורך לקיים תו"מ לשם שמים, אלא הסיבה המחייבת לקיים תו"מ היתה נשארת בשלא לשמה. כלומר, במקום ששכר ועונש מגולה, שנקרא "השגחה גלויה", אין צורך לקיים תו"מ מסיבת שהבורא צוה לנו כך, ואנו רוצים לעשות רצונו, ולא מטעם שכר ועונש. היות שיש לקיים תו"מ מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", לכן לזכיה גדולה הוא אם אנחנו יכולים לעשות רצונו ולקיים מצותיו.

מה שאין כן אם השכר ועונש היה מגולה, לא חשוב לנו מי נותן לנו השכר או העונש. נמצא, אם היה כך, לא היתה שום בחירה מצד אדם להגיע לידי דביקות בה', היות שאין לו צורך לזה, כי השכר ועונש הם מדריכים את האדם לשמור את החוקים כנ"ל, כי השכר ועונש נבחנים לשני רגלי אדם, שע"י האדם הולך ומתקדם להמטרה שהרגלים מובילים אותו. כי ממקום שמרגיש יסורים, שהוא בחינת עונש, הוא בורח, ובמקום שהוא מרגיש, שיכול לקבל הנאה ותענוג, לשם הוא רץ.

וממילא אין לו שום צורך לדעת מי הוא הבעל בית של העולם, כי מה יוסיף לו זה שידע שיש מנהיג העולם, כי האדם אינו מעניין לו רק בירורים של תענוג ויסורים. וממה שהאדם יכול להוציא יותר תענוג, בזה הוא שקוע ראשו ורובו, וכל השיקולים שבחיים שלו הם רק בדברים האלו. לכן ה' הסתיר עצמו בתורה, שפירושו, שע"י זה שהאדם יעסוק בתורה, הוא יכול למצוא אותו יתברך, אחרת הוא מוסתר.

נמצא, לכלל העולם, שאין להם שייכות לרוחניות והוא מוסתר מהם, הוא מוכרח להנהיג את העולם בהשגחה גלויה, היינו שהשכר ועונש יהיה מגולה. וממילא לא יקלקלו את סדרי הבריאה, שהקב"ה ברא את העולם בטבע, שהם אומרים, שאין כאן שום בעל בית אלא הטבע, שהוא כעין דומם, הוא המנהיג העולם. ובזמן שאין לפחד מן בעל בית, אז "איש הישר בעיניו יעשה" ויכולים לקלקל את הבריאה, (אלא מפני שה') הוא מנהיג (את כל העולם) בהשגחה גלויה, וממילא יקיימו את כל התנאים מה שהטבע מבקש, אחרת הטבע מעניש אותם. נמצא, שהוא יכול להיות מוסתר והכל עושים רצונו, מה שהוא סידר את העולם בבחינת הטבע, הנקרא "אלקים", "מידת הדין". נמצא, שהוא מוסתר והשכר ועונש מגולה.

מה שאין כן ברוחניות, שהוא רוצה להיות מגולה אצל התחתונים, אז ההשגחה היא מכוסה, כלומר שאין השכר ועונש מגולה. רק שהאדם צריך להאמין, שיש שכר ועונש. ומדוע מוסתר השכר ועונש. הוא מסיבה, שרוצה שהם יחפשו אותו, כלומר שבחינת "רב ושליט" תחייב אותם לעסוק בתורה ומצות ולא השכר, אלא שיהיה הכל לשמה, היינו שהבורא הוא הסיבה שיעסוק בתורה ומצות, משום שזהו רצונו יתברך.

מה שאין כן באם שמרגישים שכר ועונש בעשיית המצות, זה נקרא שלא לשמה, כמו שכתוב "במצותיו חפץ מאוד" (תהילים קי"ב, א'), שדרשו "במצותיו" ולא בשכר מצותיו, אלא לקיים מסיבת שהבורא צוה לעשות, והאדם רוצה לעשות נחת רוח להבורא, לכן הוא מקיים את מצותיו. וכמו שאומר שם הרד"ק "במצותיו חפץ מאוד", מצות עשה, עושה אותה בחפץ לבבו, באהבת האל יתברך, שצוהו לעשותם. לפיכך אומר "מאוד", כלומר שרודף אחר המצוה, ומתאמץ לעשותה בכל כוחו, בגופו וממונו.

ובהאמור, במקום שרוצים שהבורא בעצמו יהיה מגולה אצל האדם בבחינת הדביקות, אז השכר ועונש בהשגחה בלתי גלויה, אחרת לא יהיה צורך אליו יתברך, אלא שיקיימו תו"מ מטעם תועלת עצמו. ומזה יקבלו סיפוק בחיים שלהם. מה שאין כן במקום שאין שם האפשרות שירצו להתעניין "אם יש מנהיג או לא חס ושלום", שזהו, שהעולם מתנהג רק בדברים גשמיים, נמצא, שהבורא מכוסה שם, מטעם שאין להם שום צורך לדעת, אם יש בעל בית ומנהיג להעולם, אלא שאומרים, שהמנהיג הוא בחינת טבע, כמו דומם. ובכדי שלא יקלקלו את סדרי הטבע. מה עשה הבורא, עשה שם תיקון על הטבע, והתיקון הזה נקרא "שכר ועונש המגולה", שזו היא שמירה מעולה, שלא יקלקלו את הטבע מה שהבורא ברא.

לכן יש לומר, במקום שהבורא נשאר מוסתר, שם השכר ועונש מגולה. ובמקום שהבורא צריך להיות מורגש אצל התחתונים, אז צריך להיות השכר ועונש מוסתר מהתחתונים.

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, מהו שאמרו על הכתוב "כי לא יטוש ה' עמו". בעבור ב' סיבות:

א. מטעם עמו ונחלתו

ב. מטעם שמו הגדול.

ושאלנו, מה ההבדל ביניהם. חז"ל (מסכת סנהדרין צ"ח) דרשו על פסוק "למעני למעני אעשה", אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי, "כתיב בעתה וכתיב אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה". ויש לפרש מה זה "אחישנה". לפי שלומדים, שהנבראים צריכים להגיע לזכות למטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, וכל העבודה שלנו היא לתקן עצמנו עם כלים דהשפעה, שרק בכלים האלו האורות העליונים יכולים להתלבש, מטעם שיהיה השתוות הצורה בין האור והכלי, שהוא תיקון הצמצום, בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, נמצא, בידי אדם לתקן זה.

וזה נקרא שממהרים את קבלת המטרה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה יכולים לעשות רק ע"י ביטול הרשות. ורק אז יש מציאות שיקבל הכל מטעם דלהשפיע. אי לזאת, כשהקב"ה משפיע את השפע, הוא משפיע ל"עמו ונחלתו". כלומר, הכל נקרא שלו, ואין להתחתון שום רשות בפני עצמו, כנ"ל, מטעם שביטל את רשות עצמו, לכן "לא יטוש", אלא הוא משפיע ל"עמו ונחלתו".

מה שאין כן "לא זכו", כלומר שהם לא רוצים לבטל את רשותם, ואין הם ראויים לקבלת השפע, זה נקרא "בעתה", שאז הקב"ה עושה למען "שמו הגדול", ששמו של הקב"ה הוא טוב ומטיב. לכן הוא משפיע להם מטעם טוב ומטיב, שזה נקרא "שמו הגדול".

וזה שכתוב "ורבנן אמרי, בארץ ישראל בשביל עמו ונחלתו, בחוץ לארץ בעבור שמו הגדול". ומהו היחס בעבודה "ארץ ישראל בשביל עמו ונחלתו". כי "ארץ ישראל" בעבודה, נקראת בזמן שהאדם כבר זכה שכל מעשיו הם ישר-אל ואין עושה לתועלת עצמו שום דבר. נמצא, כי לא יטוש ה', אלא הוא משפיע להם טוב ועונג, הוא בשביל שיש להם כלים דהשפעה כנ"ל, לכן הם נקראים "עמו ונחלתו", היות שאין להם רשות בפני עצמם.

מה שאין כן ב"חוצה לארץ", שעדיין אינם נמצאים ב"ארץ ישראל", כנ"ל, שהמעשים שלהם עדיין אינם לשם שמים, הנקרא "ישר-אל", הוא רק מצד אתערותא דלעילא, הנקרא "מצד רצון העליון", שמטרתו הוא רצונו להטיב לנבראיו. וזה נקרא "בעתה", כנ"ל, שזה נקרא "בעבור שמו הגדול", ששמו הגדול נקרא שמו של הקב"ה, שהוא טוב ומטיב, ו"גדול" נקרא בחינת חסד, שפירושו, היות שדרכו הוא להשפיע, לכן לא יטוש ה' רק מצד אתערותא דלעילא, היות מצד התחתונים עדיין אינם ראויים שהקב"ה ישפיע להם טוב ועונג.

ובהאמור יוצא, שבכל הירידות, שהאדם מקבל בעבודה, הוא צריך להאמין בשכר ועונש, אף על פי שהוא לא רואה. אלא הוא צריך להאמין, שהקב"ה לא עוזב אותו, אפילו שהוא נמצא בזמן ירידה. הגם שזה עונש, בזה שהקב"ה מרחק אותו מעבודה. כי זה שאין לו טעם בעבודה, הוא מסיבה שה' זרק אותו. כלומר, שהאדם לא יחשוב, שהאדם לא רוצה עכשיו להיות עובד ה', אלא ה' לא חפץ בו. ולהאמין שזהו עונש. אבל גם להאמין, שזה לא ענין נקימה ונטירה, אלא שהם תיקונים, שע"י יזכה לעלות ולהגיעה להמטרה הנרצה."

שאלה: המאמר פחות או יותר ברור, ברור שהנברא הוא רצון לקבל ובטבע שלו אין שום סיכוי שהוא יגיע לתכונת ההשפעה, ורק בזכות הנקודה שבלב יש כאן איזו פריצה, הוא מבקש להידבק ולעשות נחת רוח. אבל לא ברור אם הדוגמאות שרב"ש מביא הן ממשיות, האם הן יכולות להתקיים? הוא מביא דוגמאות שהחומץ יהפוך לשמן, שהים הסוער לא יטביע אותו, שהרפואה תציל אותו, האם אלו רק דוגמאות כדי להראות משהו שלא יכול לקרות?

אלו דוגמאות כדי להראות שהבורא הוא המחזיק את כל חוקי הטבע, את כוחות הטבע, הכול תלוי בו והוא יכול לשנות אותם בכל רגע ולכל כיוון.

תלמיד: היו כמה אנשים בעולם כנראה שביקשו שהחומץ יהפוך לשמן או שמשהו יהפוך לזהב, למה זה לא קורה?

למה הבורא חייב לקיים את הרצונות שלהם?

תלמיד: ברור שהוא לא חייב לקיים שום דבר מהרצונות הללו בגשמיות. ברור שאם יש תפילה מהנקודה שבלב שישתנה הרצון לקבל לכלי דהשפעה על מנת להידבק בו, אז יהיה התיקון, כי זו התפילה הנכונה. האם משהו מהדוגמאות האלה באמת יכול להתקיים בעולם הזה, חוץ מאותו רצון לקבל שיהפוך לכלי דהשפעה?

אני לא יודע, אתה רוצה לבדוק את הבורא? איך לעשות?

תלמיד: רב"ש אומר "שמי שמאמין שיש להטבע בעל הבית, הוא יכול לשנות הטבע. לכן אלו הצדיקים, שאצלם הטבע הוא בחינת אלקים, כלומר שהבורא הוא בעל הבית על הטבע, לכן ע"י תפלתן הבורא משנה הטבע בגללם."

אם הם מבקשים.

תלמיד: אם אני מאמין שיש לטבע בעל בית, ואני נמצא באמונה שהוא טוב ומטיב, איפה יש לי בכלל מקום לבקש על שינוי כלשהו?

כלומר, אם כבר הגעת לזה שאתה בטוח שהבורא הוא טוב ומטיב, אז אין לך על מה לבקש. זה נכון. בצורה כזאת, במקרה כזה, כל מה שהבורא עושה הוא לטובה.

שאלה: אנחנו אומרים שהאדם צריך לבקש שבעל הבית על הטבע ישנה אותו ולא את הטבע הסובב. אז איפה יש מקום לבקשה שהחומץ יידלק, הרי זו בקשה שישנה את הטבע ולא אותי?

יכול להיות, אבל כאן נותנים לנו דוגמה אחרת, שאפילו החכמים יכולים לבקש. אתה צודק בטענה שלך, איך צדיק בכלל קם ומבקש.

שאלה: מה ההבדל בין לקבל את הסדר של הרמזור בכביש, לבין אמונת חכמים? זה נשמע אותו דבר, אני מקבל שיש צורה של סדר ואני צריך לפעול לפי זה.

מבחינת קבלת הפקודה יכול להיות שאין הבדל בחיצוניות, אבל בפנימיות יש הבדל גדול.

תלמיד: מה ההבדל?

כי באותו רגע שאתה מקבל את התנהגות הרמזור כסימן מהבורא, אז כל התכונות שלך הופכות להיות מסודרות לפי הפקודה הזאת.

תלמיד: אני לא מבין, האם יש אמונת חכמים כלפי התנהגות הרמזור?

גם כן, ודאי. אתה מקבל שהרמזור מתנהג לפי פקודת הבורא, ועכשיו אתה רוצה שההנהגה תהיה אחרת.

תלמיד: איך אפשר להבין שקיבלתי על עצמי אמונת חכמים, לפי מה?

אתה לא יכול להגיד את זה על אף אחד.

תלמיד: על עצמי?

על עצמך, באחוז כלשהו.

תלמיד: זה מה שהוא נותן פה כתנאי על מנת להגיע להסכמה?

לא, מכאן אתה הולך להגיע למצב שבכל פעולה ופעולה שקורית אתך אתה רוצה לגלות את הבורא. והפעולה הזאת מתחילה מזה שאתה קובע שהבורא צודק וטוב ומטיב.

תלמיד: אפשר להיות צדיק בלי להרשיע לפני זה?

לא. כי "יצר לב האדם רע מנעוריו"¹.

תלמיד: וכשמצדיקים, זה אומר שגם תוך כדי אני מרשיע? כלומר שאני מחזיק בצד אחד את ההרשעה של הבורא ועל פניה מצדיק? לא ברור אם זה נעלם או לא.

אתה משתדל להרגיש את כל הכוחות שלך ולקשור אותם לטוב ומטיב ואין עוד מלבדו.

תלמיד: אני מנסה להבין אם במצב שמאמינים שיש בעל הבית, זה אומר שעזבתי לגמרי את ההרגשה של עונש, רע, שהבורא לא טוב ומטיב?

כן.

תלמיד: זה אומר שעזבתי את כל זה?

בטח, איך יכול להיות שאתה עדיין מחזיק בזה שיש שכר ועונש בעולם?

תלמיד: אז לאן זה נעלם, אם בכל התהליך עד להצדקה זו הייתה ההרגשה?

לא חשוב שזה היה, זה היה ועכשיו אין.

תלמיד: נעלמה מהכלים ההרגשה הזאת שהייתה קיימת? שהרגשתי רע?

כן. ודאי שאתה זוכר את זה, אתה יכול לספר על כך, אבל אתה לא נמצא בזה.

תלמיד: איך מתקדמים מזה לשלב הבא? או שכבר מלמעלה, מגיעה המדרגה הבאה, כשמתגלה שוב כלי חדש, רע?

כן, כרגיל. עוד יותר תנאים, יותר נעלים, ואתה שוב צריך לקבוע שזה בא מצד הבורא וזה טוב ומטיב לא כמו שנראה לך ברגע הראשון שזה התגלה.

שאלה: מצד אחד אנחנו אומרים שרק יהודי, מישהו שמאמין בבורא יכול לבקש שהבורא ישנה את הטבע, אבל אנחנו גם אומרים שאם אתה מאמין בבורא אז אין לך מה לבקש. השאלה אם לבקש או לא לבקש, כי גם למדנו אתמול שאם יש חולה בבית אז טוב לבקש. אז או שאתה מסכים עם הבורא ועם מה שהוא עושה או שאתה מבקש, מה נכון פה?

למה?

תלמיד: כי אם הוא עושה אז כנראה זה נכון, אז לבקש או לא לבקש?

אם יש חולה בבית חס ושלום, אז אתה חייב לבקש עבורו.

תלמיד: זאת אומרת, הבורא גם יוצר מצבים כדי שסביבם נתחבר ונפנה אליו, המטרה היא חיבור ופנייה.

כן, כתוב "רופא חולים", אז אני מבקש ממנו שירפא את החבר שלי נגיד.

תלמיד: ואם אלו מקרים פחות חמורים, למשל כמו במקרה שרשום במאמר, שהגברת רצתה להדליק נרות שבת וטעתה.

כן.

תלמיד: גם על דבר כזה אפשר לבקש?

כן, למה לא? אין הבדל.

שאלה: זה מבלבל, כי החיים וגם הדרך שלנו מביאים את האדם להתרכז בחלק הנצחי שבו, בנקודה שבלב, ואותה לפתח דרך החברים אל הבורא. הגוף נהיה משהו משני, כנראה צריך אותו בשביל משהו, אבל העיקר זה החלק הפנימי הנצחי. אבל יוצא שכל הזמן הבורא מחזיר אותך לתוך הגוף הזה, לדאוג לבהמה, לבקש על דברים בגשמיות.

כי רק על פני זה אתה יכול לקבוע רוחניות.

תלמיד: למה?

מתוך התכונות ההפוכות.

תלמיד: לדוגמה עכשיו יש מלחמה, אנשים מפחדים על הגופים, מתחילים לשאול שאלות, מתחילים להתעורר, זה מרגיש "דרך בעיתו" כמו שהוא כותב. למה לא לעורר דרך אהבה, דרך השתוקקות, דרך סקרנות "מה הטעם בחיים"?

דרך הבורא היא לעשות פעולות הפוכות ממנו, כדי שמתוך דבר והיפוכו הם יגיעו לגילוי שלו.

שאלה: רב"ש אומר במאמר שאין עונשים, יש רק תיקונים, וכל העונשים הם תיקונים שמגיעים מלמעלה.

כן.

תלמיד: הוא גם אומר שיש מצב שהאדם זוכה שכל מעשיו הם ישר-אל. מתי האדם זוכה למצב כזה?

מתי שייתקן את הכול.

תלמיד: מה זה אומר שכל מעשיו הם ישר-אל?

שכל המחשבות והרצונות יהיו מכוונים לבורא.

תלמיד: מצב כזה הוא יכול רק לקבל מלמעלה?

נכון, אבל על ידי תפילה מצדו.

תלמיד: ואז הוא צריך להחזיק את זה, האדם יכול להחזיק את המצב הזה בעצמו?

לא רק להחזיק, הוא כל הזמן משפר את זה.

תלמיד: הוא נדבק במצב הזה ומנסה כל הזמן להישאר בו, וזה יוצר לו קשר לעליון?

כן.

שאלה: אני צריך להתפלל לדבקות בבורא דרך החברים, דרך כל מה שאנחנו לומדים, ואז הוא מעורר מצב גשמי הפוך ממנו, וזה טוב, זה עזר כנגדו, זה מזכיר לי לחשוב על הבורא. אבל למה הוא מחייב אותי עכשיו להתפלל על הגשמיות, הוא כביכול מחייב אותי להתפלל לכיוון הפוך ממנו?

תן לי דוגמה.

תלמיד: אני רוצה להתפלל שכולנו נהיה דבקים אליו באהבה כל היום. הוא מעורר איזו מחלה, ועכשיו אני צריך להתפלל שהמחלה הזאת תירפא.

כן, יכול להיות שזה כך, ואתה תצטרך להתפלל שירפא.

תלמיד: איך אני לוקח את התפילה הזאת לריפוי ומחזיר אותה למטרת הבריאה, לזה שאני צריך להידבק אליו?

אתה גומר עם התפילה, ואז אתה בודק שוב את מה שהפריע לך, האם אותה הפרעה נשארה.

תלמיד: אז פשוט להתייחס לזה כמו לטכניקה כזאת, שאם מתעורר איזה מצב אז אני צריך לצרף את התפילה עבורו לתוך שאר התפילות?

כן, זה מגיע מאותו מקור.

תלמיד: זה פשוט מבלבל, כי זה עושה רושם שאם יש נתיב אל הבורא, פתאום הוא נותן לנו להתעסק בדברים שלא קשורים לנתיב.

הוא נותן לך את מה שקשור לשורש נשמתך.

שאלה: רב"ש כותב פה "ודוקא בדרך זה של למעלה מהדעת, זוכים אח"כ להרגשה באברים, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. ואז אינו צריך להאמין, כי כבר זכה להרגיש זה.". אני רוצה להבין את העניין הזה של למעלה מהדעת. זאת אומרת, לפני שהאדם עושה את הפעולה של למעלה מהדעת הוא לא מרגיש שהבורא הוא טוב ומיטיב, הוא מסתכל על המציאות ורואה שהעולם לא מתנהל בטוב ומיטיב. אנשים סובלים, הוא סובל, כולם סובלים.

כן.

תלמיד: ואז הוא עושה איזושהי פעולה שנקראת "למעלה מהדעת" והיא מביאה להרגשה באיברים, פתאום נכנסת בו הרגשה שהבורא הוא טוב ומיטיב.

זה לא פתאום, ולא מכך שהאדם עושה איזו פעולה, אלא הבורא עושה איזו פעולה.

תלמיד: אני מסתכל על המציאות ורואה שהמציאות לא מתנהלת לפי טוב ומיטיב. מהי הפעולה שנקראת "למעלה מהדעת"? מה החלק שלי, שלנו, של החברים שעלינו לעשות כדי להגיע להרגשה באיברים שהוא טוב ומיטיב. יש פה משהו שנקרא "אמונה למעלה מהדעת", שהוא בכלל לא ברור, אנחנו כל הזמן אומרים את המילים האלו, אבל לא ברור מה הפעולה שצריך לעשות.

תן דוגמה.

תלמיד: לדוגמה, אני מסתכל על המציאות ורואה שיש לי ילד חולה בבית חס ושלום. מבחינתי הבורא הוא לא טוב ומטיב. כרגע הילד שלי חולה, אני צריך לרפא אותו.

כן.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות כדי שאני אראה מציאות של טוב ומטיב? כרגע אני לא רואה מציאות של טוב ומיטיב.

אתה צריך להתפלל לבורא שיעזור לך עד כדי כך לשנות את הכלים שלך שאתה תראה עולם טוב, והילד שלך נמצא בטוב ומיטיב.

תלמיד: אני צריך להתפלל כדי שהבורא ישנה את התפיסה שלי.

כן.

תלמיד: האם כדי שהילד יתרפא או לא?

הילד יתרפא ודאי, וגם אתה תתרפא.

תלמיד: האם התפילה זאת הפעולה שנקראת "למעלה מהדעת", מה זו הפעולה של - למעלה מהדעת?

בפעולה הזאת שאתה עכשיו עושה אין שום דבר למעלה מהדעת. אתה פשוט עושה מה שכל איש דתי עושה.

תלמיד: מה זה "למעלה מהדעת" שהוא מדבר עליו? הוא עושה פעולה מאוד מיוחדת למעלה מהדעת, מחוסר הרגשה באיברים מביא להרגשה באיברים. זאת אומרת זה ממש שינוי תפיסה פנימי, לא משהו שכלי.

כן.

תלמיד: אני מנסה להבין מה צריכים לעשות שם.

הוא מפעיל בתוך עצמו מערכת קשר לבורא בצורה שונה ממה שהיה קודם.

תלמיד: מה הצורה השונה? קודם הסתכלתי על המציאות והיה לי משהו לא טוב, ביקשתי שיהיה לי טוב. זאת הדרך הטבעית של האדם, כואב לו הוא רוצה שיפסיק לכאוב לו.

זה מקרה אחד.

תלמיד: בצורה פשוטה.

במקרה שני אתה מתייחס לא למציאות שאתה רואה אלא למה שאתה רואה כסיבה.

תלמיד: אני מסתכל על המציאות ואני רואה שכואב לי אז אני אומר "כואב לי עכשיו כי הבורא רוצה ללמד אותי משהו, רוצה לקרב אותי אליו אפילו".

נגיד.

תלמיד: ומה עכשיו?

אז אתה פונה לבורא שאתה רוצה להרגיש אותו כטוב ומיטיב.

תלמיד: אני לא מבין את הפעולה הזאת.

האם קודם הרגשת שאתה נמצא ברע?

תלמיד: התחיל מזה שהרגשתי שרע לי.

עכשיו אתה רוצה להרגיש את עצמך בטוב.

תלמיד: לא, אני רוצה להידבק בבורא, זו המטרה שלי.

רגע, זה כבר תיקון. ממצב שהיה לך אכפת רק על עצמך, עכשיו אכפת לך איך אתה מתייחס לבורא.

תלמיד: כן, זאת כל הדרך שלנו, זה מה שאנחנו מנסים לעשות.

מצוין. אז אתה מתייחס אליו ומתפלל אליו. מה שהוא יעשה?

תלמיד: יקרב אותי אליו, ייתן לי להידבק בו.

כן. מה עוד?

תלמיד: לא מצליח לתפוס למה אתה מכוון.

זאת אומרת, אתה עכשיו רוצה לבקש מהבורא שישנה לך את תפיסת המציאות.

תלמיד: כן. יש פה תהליך. אני מרגיש רע, אני מבין שאני צריך להידבק בבורא, אני יודע בשכל שהבורא הוא טוב ומיטיב, אני יודע שאני מרגיש רע כרגע כי תפיסת המציאות שלי לא נכונה, אני רוצה להידבק אליו. ואז מה?

אז אתה מבקש מהבורא שישנה לך את תפיסת המציאות.

תלמיד: האם הפעולה הזאת של הבקשה תשנה לי את תפיסת המציאות?

כן.

תלמיד: זאת הפעולה של למעלה מהדעת?

כן. כי דעת זה מה שאתה רואה.

תלמיד: אני רואה שרע לי. כלומר הבקשה לשינוי תפיסת המציאות היא הפעולה שנקראת "למעלה מהדעת"?

אתה מבקש. זאת פעולה של הבורא, לא שלך.

תלמיד: אני מבקש והבורא יפעל את הפעולה שלו ואז אני ארגיש באיברים את הטוב והמיטיב?

את השינוי.

שאלה: הייתי מצפה שהבקשה תהיה רק להידבק בבורא, דרך ההפרעה אני רוצה להידבק. זאת הצורה שבה הוא רוצה להתקרב אלי, שאני אתקרב אליו, ואני פשוט רוצה דרך זה להיות דבוק בו.

זה שתפיסת המציאות תשתנה, זה כנראה יקרה, כך אני מרגיש שהפנייה נכונה, שאני לא מבקש שינוי שאראה פתאום בצורה אחרת, אלא כמו שהוא אני רוצה להיות דבוק. האם מתוך זה משתנה תפיסת המציאות?

מתוך זה שאני רוצה להיות דבוק בבורא ולראות את הפעולה שלו כפעולה שלמה, אני נעשה דבוק אליו.

תלמיד: למה אני רוצה לראות את הפעולה שלו כשלמה? למה היא לא שלמה כפי שהיא, על אף שאני לא מרגיש כך?

מי יקבע אם זה נכון או לא נכון? אני קובע. אז אני מבקש שהכלים שלי ישתנו למצב שאני ארגיש את הבורא כטוב ומיטיב.

תלמיד: כלומר הכלים שלי צריכים להשתנות ולא שהמציאות תשנה?

זה אותו דבר.

תלמיד: אם אני מבקש שהמציאות תשתנה הכוונה היא שלא טוב לי במצב כרגע בכלים דקבלה. נניח שאני טובע אז לא טוב לי שאני טובע ובגלל זה אני מבקש שהמים לא יטביעו אותי. אבל אם אני רוצה להיות דבוק בבורא, האם אני צריך את השינוי הזה בכלל? האם אני בכלל צריך את השינוי המטריאליסטי, אני צריך שהטבע ישתנה?

איך שהבורא משפיע עליך כך אתה צריך להשפיע לו בחזרה. לפי אותם התנאים, הסיבות שאתה מרגיש. כמו שרב"ש נותן דוגמא עם החומץ.

שאלה: רב"ש כותב שהבורא בעולמנו, בגשמיות הוא נסתר, והשכר והעונש הם מגולים, הוא עשה את זה כדי שבני האדם לא יקלקלו את הטבע. ועוד הוא כותב שברוחניות כשהבורא אמור להיות מורגש, השכר והעונש נסתרים. למה ברוחניות השכר והעונש נסתרים?

ברוחניות אנחנו מקבלים את כל השינויים על עצמנו כפעולות למעלה מהדעת.

תלמיד: כתוב שהעונש והשכר ברוחניות נסתרים. למה?

כדי שאני אבקש שהבורא יתגלה כטוב ומיטיב.

תלמיד: אם אני מבין נכון, ברוחניות אדם כבר מבין שהבורא זו תכונת השפעה. אז האם אני לא מרגיש שאם אני מתקרב אליו זה שכר, ואם אני מתרחק זה עונש? למה זה נסתר?

הבורא נסתר.

תלמיד: ההיפך, הוא אומר שהבורא נגלה ברוחניות והשכר והעונש נסתרים. לכן אני שואל למה הם נסתרים, זה אמור להיות גלוי, כי אם בורא הוא גלוי ואני מתקרב אליו, לתכונה שלו, אז אני מרגיש שכר. למה זה נסתר?

איזה שכר?

תלמיד: שכר שאני מתקרב אליו לתכונת ההשפעה שלו.

ולא יוצא לך ששכר ועונש נסתרים, אבל אתה מקבל אותם כקיימים באמונה? עוד מעט נבין, לאט לאט.

שאלה: שמעתי קודם שאמרת, להתפלל שהילד יתרפא ושגם אתה תתרפא. זאת אומרת, יש פה שתי בקשות. אם הילד חולה, אז מבקשים שיהיה בריא. את הבקשה הזאת מבקשים כל בני האדם, אם יש להם ילד חולה, אז הם מבקשים שיהיה בריא. אבל אנחנו מוסיפים על זה עוד בקשה, שגם אני אתרפא, שגם אני אשתנה בפנימיותי ואהפוך להיות ממקבל למשפיע, כמו האור העליון.

האם השילוב הזה בין שתי התפילות האלה הוא נוסחת התגובה המדויקת שלנו למקרים רעים שבאים אלינו במציאות, שגם המקרה הרע ישתנה לטובה ושגם אני בעצמי אשתנה לטובה?

כן.

תלמיד: אז זה בעצם הדבר המבדיל?

כן.

שאלה: אם הבורא היה מגולה לא היו צריכים להאמין בו, לכן יש הסתרה. האם תמיד תהיה הסתרה, הוא תמיד יישאר מוסתר?

למה לא? למה אני צריך להפוך את המערכת העליונה לצורה הפוכה?

תלמיד: אז איפה הגילוי שלו אם הוא תמיד מוסתר?

גילוי הבורא לנבראיו הוא דרך הפעולות שהוא מתקן לפי בקשתם.

תלמיד: אפילו יותר מזה, רב"ש כותב שאם הוא היה מגולה אז לא היו מאמינים בו.

כן. אם מלכתחילה הכול היה מגולה אז לא צריכים להאמין.

תלמיד: אז מה זה נקרא שהצדיק מאמין שהבורא הוא הטבע כמו שהוא כותב, ואז עם התפילות שלו הוא יכול לשנות את הטבע? במה אתה מאמין אם הוא תמיד נסתר?

אתה לא רוצה להוציא אותו מהנסתר. אתה רוצה רק להיות בטוח שאתה קיים לפניו.

תלמיד: מה נקרא שהצדיק מאמין שהבורא זה הטבע כמו שרב"ש כותב פה?

כי את הטבע הוא יכול להמחיש, להרגיש.

תלמיד: אם הוא מאמין שהבורא בעל הבית על הטבע אז איך הוא מוסתר?

הוא מאמין שהבורא בעל הבית.

תלמיד: כן. אם הצדיק מאמין שהבורא הוא בעל הבית על הטבע, למה זה כבר לא נקרא גילוי? למה זה עדיין נקרא שהוא מוסתר?

כי איך שהבורא מנהל את הטבע, זה נסתר.

תלמיד: אז ההסתרה היא ביחס לניהול הטבע?

ההסתרה היא ביחס לניהול הטבע.

תלמיד: אז שהצדיק מתפלל לבורא שישנה את הטבע, מה בדיוק הוא מבקש שישתנה בטבע?

הוא מבקש שהוא יוכל להכתיר את הבורא על כל מקרה הטבע.

תלמיד: להכתיר את הבורא על כל מקרה הטבע משנה את המקרה?

בסופו של דבר כן כלפי האדם. האדם בזה מוריד את הטבע מהגובה המקסימלי שבו הוא נמצא ומתייחס אליו כמו לתוצאה, כמו לשכל הפועל.

תלמיד: אז מה אתה רוצה בסוף? בתפילות שלך אתה רוצה שהתוצאות ישתנו? מה בסוף רוצה אותו צדיק בתפילות שלו? הוא רוצה לשנות תוצאות?

האדם מתפלל לבורא, הוא רוצה שהבורא ישנה את הטבע שלו, של האדם, שהוא יהיה דבוק לטבע.

תלמיד: אז התוצאה מהתפילה היא דבקות בבורא.

כן.

תלמיד: ומה עם התוצאות? אני רוצה גם שינוי בתוצאות של הטבע. אני לא רוצה רק בדבקות.

מה עוד?

תלמיד: כמו שהוא כתב פה, שהילדה רוצה שהחומץ יהפוך לשמן או שהחומץ ידליק את הנר.

אם אתה קשור לבורא בכל הפעולות שלו, אין לך יותר על מה לבקש.

תלמיד: אז בסוף אם אתה דבוק, שם אתה עוצר את התפילה או שאתה ממשיך עוד כדי לשנות גם את התוצאות שמתלבשות בטבע?

אם אני דבוק בבורא אז אני רואה שדרכו אני דבוק לכל הטבע.

תלמיד: ואם אתה דבוק בכל הטבע אתה לא תבקש שהחומץ ידליק את הנר?

אין לי יותר מה לבקש.

תלמיד: ושהבורא ירפא את החולה, שהרופאים יוכלו לרפאות אתה לא תבקש?

לא, כי אני נמצא באותו מקום שמשם הבורא מנהל את הטבע.

תלמיד: אז מה התפקיד של התוצאות אם בסופו של דבר הכול בשביל לשמור אותך בדבקות?

כן. התפקיד של התוצאות הוא כדי להיות דבוק בבורא, כי מהנקודה הזאת אני מצדיק את כול פעולותיו והטבע ממשיך להתנהג כמו שצריך. רק מה השתנה? התפיסה שלי השתנתה.

תלמיד: אז כל שינוי תפיסת המציאות היא עד כמה האדם מצליח להיות דבוק בבורא?

כן. בדיוק.

תלמיד: אז הוא אף פעם לא משנה בפועל את המציאות.

אין מה לשנות. הכול שלם.

לא

תלמיד: מקובל אם הוא חולה, הוא לא ירצה להיות בריא?

רוצה להיות בריא.

תלמיד: אבל אם הוא דבוק הוא יבקש שינוי?

אף על פי שהוא חולה, הבורא עושה לו כיסוי. עוד נלמד.

שאלה: בכל העניין הזה של תפיסת המציאות, מה ישתנה, מה לא ישתנה, מה מתפללים, מה לא מתפללים, חס ושלום יש ילד חולה, צריך בכל הלב להתפלל שיהיה בריא?

צריך להתפלל לבורא שיהיה בריא. כן.

תלמיד: בדוגמה על הבת של החכם שהתבלבלה ואז נכנסת שבת ויהיה להם חושך בבית, ואז הוא אומר לה מה את דואגת, "מי שאמר לשמן וידלק יכול להגיד גם לחומץ וידלק". אז תבקשי ממנו. למה הבורא מסדר מקרים שבהם המקובל צריך לפנות אליו בבקשה לעזרה? מה הוא רוצה בזה ללמד את האדם?

הבורא רוצה שהאדם יהיה דומה לו בכל דבר ולכן יש קלקולים בתוך מערכת האדם, בתוך הנשמה, שהבורא בכוונה קלקל אותם, וקלקל אותה הנשמה, והוא מעביר את האדם בנקודות כאלו שהאדם צריך במשך ימי קיומו בעולם הזה לבקש על התיקונים.

שאלה: האם כדי לאהוב את הזולת אני חייב לתאר את הבורא שעומד מאחורי הזולת? אני רוצה לתת יחס של אהבה למישהו.

כן.

תלמיד: אני חייב לתאר את הבורא שעומד מאחוריו?

כן.

תלמיד: אחרת אני לא אוכל להשיג רגש כזה.

אחרת לא.

תלמיד: אז השאלה היא מתי אדם דואג שההסתרה תישאר ומתי הוא מסיר אותה?

זה כבר תיקון אחר.

תלמיד: הוא כותב, "החיוב לעסוק בתורה ומצוות ומטעם שהוא רב ושליט". וגם הוא אומר "שמטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו ואת זה אדם יכול להשיג בתנאי שמבטל את רשותו". זאת אומרת, אנחנו יכולים להשיג הכול על ידי ביטול הרשות.

כן, אם אתה תוכל להוריד את עצמך ממש לאפס בעביות שלך, אז אתה תרגיש במה שנשאר לך שם, לא יודע במה, בכמה, שאתה כבר לא תהיה שייך לאדם, אלא לדומם, צומח, חי, אז בהם אתה תרגיש שאתה נמצא תחת השגחת הבורא.

תלמיד: ומה זה ביטול הרשות מתוך שרוצה להיות אדם?

זה שאתה רוצה לבטל את הרשות שלך כדי שהיא תהיה כולה דבוקה לרשותו של הבורא.

תלמיד: ואז האדם יכול להידמות לבורא?

כן.

שאלה: יש דרך לחייב את הבורא לרפא ילד, נגיד את הילד שלי, שבקשה תחייב אותו? מה מחייב אותו, האם דיוק הכוונה יחייב? מה בסופו של דבר מחליט אם הבורא ירפא או לא ירפא?

אתה, ככל שאתה מתקן את הדרך שלך.

תלמיד: אם הבקשה תהיה מכוונת בצורה מדויקת הוא בטוח ירפא, הוא בטוח יעשה מה שאני מבקש?

יכול להיות. ויכול להיות שהתוצאה מהמצב של הילד חס ושלום היא לא תלויה בך, היא תלויה בעוד כמה דברים השייכים אולי לגלגול הקודם, לעוד איזו פעולת הקרובים לך. לכן אתה לא יכול לעשות את זה לפי ההחלטות והרצונות שלך בלבד.

שאלה: לגבי אותה שאלה, האם כשאדם משנה את תפיסת המציאות שלו, המציאות נשארת כמו שהיא, עם הבעיה הגשמית, והוא רק מקבל אותה כמו שהיא, או השפעת הבורא על המציאות משתנה וגם הבעיה הגשמית נפתרת?

יכול להיות. אני לא יכול להגיד זאת במדויק, כי אלו דברים שנכללים האחד באחרים.

שאלה: יש לנו הרגשה פרטית, האדם הפרטי מרגיש צרות מסוימת. נראה שבמצב כזה הבקשה הנכונה תהיה שיהיו יותר חסדים בעולם בצורה כללית. ככל שזה נראה פשטני, האם בקשה על הכלל היא הפתרון לצרות שאדם רואה בכלים שלו כשהוא רואה דין, האם כל ההבדל הוא הבקשה על הכלל?

יכול להיות. אנחנו עוד לא דיברנו על כך, על ההבדל בין צרת הכלל וצרת הפרט.

שאלה: כשילד מחלים או כשאדם ניצל מטביעה, זו אחת האפשרויות, אם הוא נכנס למים, או שהוא יטבע או שהוא יצא. כשחומץ פתאום מתחיל להידלק זו לא אופציה בטבע. מאיפה יש לנו את האפשרות בכלל לבקש דבר כזה?

כלפי הבורא זו אופציה.

שאלה: למה הרב לא אמר לבתו "תשמעי, התבלבלת, לא עבדת לפי חוקי הטבע, עכשיו שבי בשקט בשבת בחושך ותקני את עצמך, ובפעם הבאה תלמדי לשים שמן, לא חומץ".

מאיפה החוצפה לחייב את הבורא לשנות את הטבע כדי שיידלק החומץ?

כנראה שאנחנו לא יודעים על כל היחסים ביניהם.

שאלה: זאת אומרת שהיא צריכה להיות מדרגה גבוהה מאוד, לי היא לא מובנת, לא ברור מה זה לדרוש מהטבע להשתנות.

כן.

שאלה: זה דבר אחד. דבר שני הוא כל עניין הגשמיות והרוחניות. מטרת היותנו כאן היא להגיע לדבקות בבורא.

כן.

שאלה: הגשמיות היא אמצעי, יש מחלות, יש בריאות, יש אושר, יש שמחה, זה אמצעי להגיע לכך. למה לבקש שהאמצעי ישתנה?

מה הוא האמצעי, שהאדם חולה או בריא?

שאלה: כשרע לי, כואב לי, באופן טבעי אני אבקש. ודאי שאם אין לי בורא בעולם, כל מה שאני רוצה זה רק להיות בריא.

כן.

שאלה: אבל אם עכשיו יש שלבי התפתחות, האדם כבר מכניס את הבורא לעולם שלו. "אז יופי, תודה רבה שנתת לי הזדמנות לפנות אליך, וגם שאני אהיה בריא", אבל אולי כבר יש מדרגה שהאדם אומר בשלב אחר שהקשר עם בורא חשוב יותר עכשיו מאשר שיהיה בריא או לא בריא, עד כדי כך שלא לקבוע לו תנאים כמו "רק אם אני אהיה בריא אני אהיה בסדר איתך, או רק אם הילד יהיה בריא אני אהיה בסדר איתך".

זה לא, אתה יכול להגיד שהוא לא רוצה, לא יכול להישאר עם הבורא הרע.

שאלה: "אז תשנה לי את היחס שלי אליך. לא, אל תשנה את המציאות. אם גם המציאות תשנה כשאני אראה את זה אחרת, זה בסדר".

אתה רוצה לשנות את חוקי הבריאה?

שאלה: לא, אני אעשה סדר בשאלה, אני רוצה לשאול לגבי רמת ההתפתחות של האדם. האם ברמות התפתחות שונות גם הבקשות משתנות?

יכול להיות, כן.

שאלה: פה, בחברה, אנחנו ביחד. כשקורים דברים קשים, מטרידים ומאיימים לאדם בחברה, הוא חלק מהחברה. האם נכון לראות שהבורא פועל עלינו כחברה במצבים כאלה, ומה הוא רוצה ללמד אותנו בכך שפתאום לחבר יש צרה משמעותית מאוד, היא כובשת לו את כל הלב והמוח ואין לו שום דבר אחר במציאות. הוא נמצא בחברה, הוא לא לבד, הכול קורה לנו כרשת. מה אנחנו צריכים לעשות, איפה התפקיד ההדדי פה? זה לא החבר לבד מול הבורא.

ודאי שיש כאן בעיה.

שאלה: איך אנחנו מפצחים את זה כחברה, על מה אנחנו צריכים ללמוד?

אנחנו לא יכולים לפצח את זה. לא. איך כל אחד קשור לאחרים, באיזו נוסחה, אני לא יכול להגיד, לא.

שאלה: ואיך להתפלל נכון כחברה, איך להתייחס למקרה הזה?

כמו שאנחנו מתייחסים.

שאלה: החברים יכולים לעזור לחבר?

בכל מצב ובכל מקרה החברים יכולים לעזור בכל מה שרק אפשר.

שאלה: והם צריכים כלפי אותו חבר שיש לו בעיה?

כן.

שאלה: איך הם צריכים לכוון את עצמם נכון, מה הם צריכים לבקש בשבילו?

לטובת החבר, שירגיש טוב. בכך החברים עושים כביכול תיקון על התנהגות הבורא, וזה מותר להם.

שאלה: זאת אומרת, אנחנו רואים בעיניים שלנו כאילו שהבורא נותן רע לחבר.

כן.

תלמיד: אנחנו רוצים לקחת את זה על עצמנו במשהו.

כי יכול להיות שאנחנו פתאום מגלים ומחליטים שרק אנחנו יכולים לבקש מהבורא לשנות את היחס שלו לחבר.

תלמיד: אנחנו, דווקא.

כן.

תלמיד: והוא לא, כי עכשיו הוא נמצא בבעיה.

הוא נמצא תחת השפעת הבורא. כן.

שאלה: אז דווקא הכוח נמצא אצל החברים?

כן. "המתפלל בעד חברו", זה מה שאנחנו צריכים.

שאלה: זה גם הופך את החברים לאחראים?

כן. אנחנו כבר טוענים בפנייה הזאת, שהבורא יפנה כביכול אלינו במקום לחבר. אבל זה כבר השלב הבא.

שאלה: הוא נוגע פה ב"בעיתה ואחישנה", שמלמעלה זה בעיתה, ואחישנה זה מצד הנבראים. ואז הוא אומר, שכל התיקונים שאנחנו צריכים לעשות, זה לתקן שיהיה לנו כלים דהשפעה, שנבטל את הרשות שלנו, שתהיה רק רשות אחת של הבורא, אבל בעבודה של הרבה שנים, אתה מרגיש שזה בדיוק ה"חומץ" הזה, אתה לא יכול לגרום לטבע שלך להשתנות. הוא לא רוצה לדלוק כי אתה רוצה להשפיע, אתה רוצה לצאת מעצמך ולא יכול. זה כמו קיר, זה כמו טבע, חוק.

כי אתה רוצה להפעיל את הכוחות לפי שיקולך.

תלמיד: הבנתי. אחר כך בסוף יש סדר שדרך השכר והעונש לא של הטבע הרגיל, "עבודה בשכר ועונש שהוא יאמין שאף על פי שהוא לא רואה שהקב"ה גרם לו את הירידות האלה שעכשיו הוא בעבודה", ובקטע האחרון "שזה גם תיקונים שדרכם אחר כך הוא יוכל לעלות למדרגה הרצויה".

מה הנקודה הזאת שהאדם מחזיק בזמן שיש לו ירידות בעבודה, שזה הבורא עושה לו את זה, וזה תיקון. וזה לא בגלל שהוא לא רצה להיות עובד ה', אלא הבורא לא רוצה אותו ודוחה אותו?

להצדיק את הבורא בכל שלב.

תלמיד: מה התיקון שקורה בהצדקה הזאת?

הוא צריך להצדיק את הבורא בדברים השליליים שהוא רואה בחיים שלו. כי וודאי שאין עוד מלבדו.

תלמיד: אני רוצה לבטל היום את הרשות שלי ולחשוב יותר על החברים ורואה שלא יכול, הבורא לא נותן לי.

כנראה שלא מגיע לך.

תלמיד: אז אני צריך להחזיק שהבורא לא נותן לי?

כן.

תלמיד: מה פה יזרז את התהליך, שזה יהיה אחישנה ולא ביעתה?

זה לא לפי מה שאתה קובע. פשוט מאוד. "אתה היום רוצה לבטל את עצמך לבורא". "אתה רוצה".

תלמיד: אז פשוט לקבל את זה שהוא קובע?

כן.

תלמיד: אבל לא להפסיק לרצות? אחרת אני צריך להסכים עם כל מה שהוא עושה וזהו? זה יהיה התיקון?

בעצם כן. מי זה צדיק? שמצדיק את הבורא בכל פעולותיו.

תלמיד: גם כשאני רואה שאני רשע? אני רואה שאני בעל מנת לקבל, ואז אני אומר "הבורא עשה לי את זה".

לא. לא עד כדי כך שאתה נכנס לאיזה טמטום.

שאלה: למה בעצם הבורא מסדר מצב שהילדה תתבלבל בין חומץ לשמן?

מאיפה אני יודע?

תלמיד: זה ברור שבדרך שלנו יש מטרה, להגיע בסוף לתפילה. תמיד אנחנו יודעים שזה כך, זה גם התפקיד של הבורא להביא תלמיד לתפילה לשינוי הטבע. מה קשור פה תפילה על החומץ, השמן, והילד החולה? מה הקשר בין שני אלה?

אני לא יודע. מה שהם אומרים, אני מקבל את זה כנתון.

תלמיד: אני פשוט לא מבין למה הוא מביא את הדוגמאות האלה. ברור שצריך לבקש על תיקון הטבע.

בכל חכמה שאתה לומד, אתה מקבל דוגמאות כאלה שיכול להיות שאין להם קשר לחיים הטבעיים שלך.

שאלה: אם המטרה היא פשוט להביא אותנו להצדיק את הבורא בכל מעשיו, יש מקרים שעלינו גם לפעול בעולם הזה, "הקם להורגך, השקם להורגו". אם הכול הבורא עושה, ולכאורה אני יכול פשוט לשבת ורק להתמקד בלהצדיק את מה שהוא עושה, למה יש את האלמנט שאנחנו גם צריכים לפעול? הרי אמרת לחבר שהוא צריך לבטל את עצמו. וככל שיבטל את עצמו יותר, יש יותר רשות הבורא. איפה פה מתחילה הרשות שלי, איפה היא נגמרת?

אני לא יכול עכשיו להסביר, צריכים להיכנס לכל אבי"ע ולראות מה קורה בה.

תלמיד: יש ברכת "שים שלום". האם "שים שלום" זה שאנחנו נראה את השלמות?

כן, מבקשים לראות.

תלמיד: מבקשים לראות שלימות, לא שהוא יעשה עלינו שלום אלא שייתן לנו את הראייה הזאת של שלום, שנצדיק אותו בכל.

כן.

שאלה: מה התכלית של כל הסבל והייסורים?

התכלית של כל הסבל והייסורים היא לייצב חיסרון לעזרת ה'.

תלמיד: אז האדם שהולך בדרך, יכול גם להגיע למצב שיגיד על עצמו כמו שהרב"ש אמר, "שיסבול". אבל כשזה מגיע ליקר לו, לילד שלו, לבן שלו שנמצא בקרב, קשה לו מאוד להצדיק את העניין הזה. הוא אומר "לא הם ולא שכרם". עדיף שהצורך שלי לבורא היה מתפתח בדרך אחרת, מי אני צריך את זה? איך להתעלות מעל זה, או מה לעשות עם הסיפור הזה?

אני לא יודע איך לחתוך את החשבונות האלה.

תלמיד: פעם סיפרת שהיית לך מחלת עור קשה ומאוד מאוד סבלת, וכשהלכתם ביחד עם רב"ש, בקושי הלכת והוא תפס לך את היד ואמר לך "אתה לא יודע כמה אתה מרוויח". היום, מהמקום שלך אתה יכול לראות כמה הסבל הזה הביא לך רווח ושכר?

לא.

תלמיד: אז מתי מגיעים למצב שרואים ומבינים או מרגישים, אם יש בכלל מצב כזה, שהסבל גורם בעצם לשכר? שזה הכול תיקונים שמביאים בסופו של דבר לשכר?

במשך החיים אנחנו עוד ועוד מבינים שהסבל בא כדי לתקן אותנו. אבל יותר מזה אני לא יכול להגיד. זה לפי הניסיון הפרטי של האדם.

תלמיד: לגבי התפילה, אמרנו שיש תפילה קונקרטית, נניח שאני רוצה שהחיילים והחטופים יחזרו לשלום, שהילד יתרפא וכן הלאה. והוא כותב בזוהר "שלא יבטח אדם ויאמר הקדוש ברוך הוא יצילנו או הקדוש ברוך הוא יעשה לי כך או כך אלא ישים מבטחו בקדוש ברוך הוא שיעזור לו כמו שצריך". שזו צריכה להיות התפילה.

כן. על מה בדיוק תבוא הרפואה וההטבה זה לא אדם מחליט.

תלמיד: אבל אני בכל זאת חייב לבקש רפואה, אני רוצה שהילד יתרפא.

כן, תבקש.

תלמיד: אז מה שיעזור לי כמו שצריך?

כמו שהוא מחליט, שיהיה לפי החלטתו, לפי רצונו.

תלמיד: האם זה בדיוק העניין שיש את התפילה ויש את כוונת התפילה, שבתפילה אני רוצה שהילד יתרפא ובכוונה שלי להיות בטוח שזה יהיה כמו שהוא צריך?

לא, מלכתחילה אני מתפלל עליו בתוך שאר חולי עמו ישראל ובכלל בכל העולם, כמו שאנחנו בסוף התפילה אומרים, "ועלינו".

שאלה: כתוב, "אפילו חרב חדה מונחת לו על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". מהי ההוראה "אל ימנע את עצמו מן הרחמים"?

זאת אומרת, אפילו אם יש לו כל מיני מחשבות שאומרות, "טוב בסדר, מה שיקרה, יקרה" ועוד כל מיני דברים כאלה, הוא לא מפסיק לבקש, להתחנן לפני הבורא בכל רגע ורגע.

תלמיד: מה זה מפתח בו?

את היחס לבורא. בכל הרצונות, בכל הכוונות, בכל החשבונות, הוא מגיע למצב שחייב להתפלל לבורא.

שאלה: היחס לעליון כמקור מציאות האדם, שזה מה שממלא אותו, מה התנאי היחידי על מנת שאדם יגיע לזה?

"אין עוד מלבדו".

תלמיד: אין עוד מלבדו זה נשמע כמו...

לא, זה לא נשמע ככה. זה נשמע בתוך החיים של האדם דבר מאוד חד שמעורר אותו בצורה חדה.

שאלה: מה ההבדל בין זה שאדם רואה את חוסר היכולת שלו לעשות עבודה רוחנית כעונש, לבין לראות כעונש דברים שקורים בגשמיות?

אני לא יכול להסביר. השאלה טובה, אבל עדיין לא אלינו. אנחנו עוד לא מדברים על שני העולמות, איך הקשר ביניהם ואיך לשפוט זה על פני זה.

שאלה: לפעמים אנחנו מתפללים ולא מקבלים יחס מהבורא ולפעמים מקבלים תשובה באופן בלתי צפוי. בתנאים האלה, למה צריכים להתפלל בכלל?

התפילה היא כדי לסדר את הטענה שלך, או את הבקשה שלך או הברכה שלך כלפי הבורא, ולא לבורא עצמו. את היחס שלך אליו הוא כבר יודע, מבין ומרגיש מראש. כי מה שיש בך, הוא ברא, ומה שהוא משפיע עליך, או מי שמשפיע עליך, גם זה נעשה דרכו, ולכן אין כאן שום דבר נסתר. כל הדברים האלה הם בשביל האדם. אם זה מגיע להרגשת האדם, אז זה בשביל האדם.

שאלה: למה יש את ההשגחה של אלוהים כדי שהאדם לא יהרוס את הטבע?

אני לא יודע מאיפה אתה לוקח את זה, אבל כנראה שיש לך איזו הצדקה לשאלה. אין לי תשובה.

תלמיד: יש שני כוחות, אלוהים וה-ו-י-ה, ונאמר במאמר מספר פעמים שהכרחי שתהיה מידת הדין כדי שהאדם לא יהרוס את הטבע.

תלוי מה אתה מבין כטבע.

שאלה: אם האדם במדרגה מסוימת מגיע לשינוי בתפיסת המציאות אחרי הסבל או במשך הסבל, ומרגיש שהכול בא מהבורא ובשביל התיקון, האם אז הוא מפסיק להרגיש את הכאב מהסבל?

כנראה שכן.

שאלה: אנחנו נמצאים בעולם דואלי, גם המצבים שאנחנו עוברים כוללים שני מצבים. ואופייני לאדם לרצות שהרע לא יתגשם בחיים שלו, אנחנו מנסים לברוח מהרע. יוצא שיש כאן מסקנה לוגית, שעלינו לתקן את הרע, ולתקן מצב מסוים אנחנו יכולים רק אם אנחנו מודים.

למשל, הילד שלי חולה, אז אני מודה לבורא על זה שהוא חולה, ואז מיד החלק השני של המצב יוצא לידי מימוש, הילד מיד מתרפא. האם אין היגיון במה שאני אומר?

לא. אין שום לוגיקה שנובעת מ"טוב ומיטיב".

תלמיד: למה, אם אני מכסה את הדואליות הזאת שבי, בזה שאני דואג למצב של הילד באמונה למעלה מהדעת ומודה?

אתה לא מכסה בזה על כלום. תחשוב על זה ותשאל פעם נוספת.

תלמיד: ברור שצריך לכסות את כל המצבים בלי לברור ביניהם, אבל רציתי לשאול אותך.

אי אפשר לשמוע ממני כלום.

שאלה: כתוב "בזמן ירידה ה' לא עוזב אותו". מהי הסיבה לירידה אם ה' לא עוזב אותו כל הזמן?

כנראה שהוא רוצה על פני אותו מצב שנקרא "ירידה" להשפיע אליו בהופכית עוד יותר גדולה.

שאלה: אתה תמיד אומר לפנות לבורא ולדרוש. איך אני יכולה להכין את הלב שלי לדרישה אמתית מבלי לחכות למצב קריטי כדי לפנות אליו?

להשתדל להיות מחוברת עם החברות בעשירייה ועם הבורא שיהיה במרכז העשירייה. אם כולם בעשירייה מוכנים לצורה כזאת, אז אתם צריכים להתחיל לגלות את הבורא שנמצא ביניכם. לא צריכים לחכות חוץ מזה לשום דבר.

שאלה: נניח שמקובל מגלה את כל עומק הדין שנקרא "השגחת ה'", הוא לא מרגיש אותו כ"טוב ומיטיב". אחר כך הוא עושה תיקון, מתקרב לבורא, מגיע לדבקות, ואז כן מרגיש את ההשגחה כ"טוב ומיטיב", הוא מרגיש טוב, מרגיש מילוי. למה הוא מרגיש את זה, האם רק כדי להרגיש טוב, או כי בזה הוא יכול להשפיע חזרה לבורא?

תלוי בנסיבות, אבל כמובן שהעיקר זה להשפיע לבורא.

תלמיד: מה התווך של התיקון שאדם יכול לבצע? למשל, האם הוא יכול להביא את כל העולם לכף זכות ולראות את התיקון בכל העולם, או רק בהרגשה הפרטית שלו, במצב הפרטי שלו?

תלוי בבורא שנותן לו נסיבות כאלה.

תלמיד: האם אנחנו לומדים בתע"ס על מערכת העולמות, הה-ו-י-ה, על ההשגחה שלו כ"טוב ומיטיב", או על חוקים קבועים ומוחלטים שנקראים "אלוהים"?

זו מערכת, וזה תלוי איך אנשים שולטים בה, מנהיגים אותה. הבורא הוא טוב באופן מוחלט, הוא שולח רק טוב, ואנחנו ביחס שלנו כלפי ההשגחה שלו, ככל שאנחנו לא משווים צורה אליה, לא מסונכרנים כלפיה, במידה הזו אנחנו הפוכים מהתיקון, בהפכיות הצורה. כך אנחנו מקלקלים את התיקון שלו ולכן יוצא כך.

שאלה: היום למדנו והרבה חברים שאלו לגבי החומץ, כשהמקובל עושה איזו פנייה וקורה נס קטן בחיים שלו. האם הוא יכול לבקש שיקרה נס בעולם, למשל, באיזו סיטואציה גדולה, נגיד שמלחמה תיפסק?

תלוי בנסיבות. לרוב, לא.

שאלה: במה זה תלוי?

זה תלוי בכך שהבורא עושה חשבונות. בהתאם למצבים של אנשים בעולם, הוא מביא אותנו לגילוים של מצבים כאלה.

שאלה: למה במקרה של החומץ הוא כן יכול לבקש ובמצבים אחרים לא?

זה נוגע לו אישית, ספציפית, כפרט, ולמצב בעולם זה נוגע למיליונים.

שאלה: אנחנו יודעים שהאור לא ינטוש אותנו. איך אנחנו יכולים להיות ראויים לו כך שתמיד יראה אותנו כ"טוב ומיטיב"?

אנחנו צריכים להיות מעורבים בכל הפעולות, לסדר אותן, "אשר ברא אלוהים לעשות". זאת אומרת, לפעולות של הבורא אנחנו צריכים להוסיף כוונות כאלה שהפעולות ייראו כטובות, "אשר ברא אלוהים לעשות". ואז נראה את העולם כטוב.

שאלה: כתוב, "כלומר, שהאדם לא יחשוב, שהאדם לא רוצה עכשיו להיות עובד ה', אלא ה' לא חפץ בו." השאלה היא, באיזה מצב הבורא לא רוצה אותנו, ומאיפה אנחנו מוצאים את הכוחות להמשיך ולהתקדם כשהבורא לא רוצה אותנו?

אין דבר כזה שהבורא לא רוצה אותנו. הוא לא רוצה אותנו בצורה אגואיסטית, כמו שאנחנו, אבל ודאי שהוא רוצה לקבל אותנו בצורה מתוקנת.

שאלה: בעמ' 738, יש פסקה "לכן בעולם הגשמי, בגלל תיקון המכונה "השתוות הצורה", אסור לקבל לתועלת עצמו. אלא כמו שכתוב (אבות פרק שני, י"ז) "וכל מעשיך יהיו לשם שמים"."

יש לי מספר תפילות. אחת מהן היא למישהו שקשור אלי ביולוגית, השנייה לחברה מאוד יקרה, ועוד אחת לבן של חבר יקר, ואני מבקש עבורם בכל רגע. מה זה נקרא "לעשות נחת רוח לבורא"? באיזו תפילה מבניהם אני צריך להתמקד?

לפי איך שנראה לך חשוב יותר. תתחיל מהדבר החשוב, ויכול להיות שמיום ליום זה ישתנה.

שאלה: תמיד אנחנו אומרים שבתפילה צריכה להיות איזו דרישה, איך אפשר? כי למשל, אם רוצים שהילד יבריא, איך אפשר להיות כל הזמן באותה הדרישה?

לא. היא משתנה כל הזמן, כמו שכל אדם ואדם משתנה.

(סוף השיעור)

---

1. לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעריו. (בראשית ח', כ"א)↩