heb_o_rav_zohar-la-am-vayechi_2010-08-31_lesson_bb_n9
כתב המקור נלקח מחוברת "זוהר לעם"
זוהר לעם
פרשת ויחי
(מאמרים: שני גמלים / לי הכסף ולי הזהב / ויקרבו ימי ישראל למות)
(אות קכ"ג - אות קמ"ג)
שיעור 9
שיעור בוקר 31.08.10 – אחרי עריכה
"ולאח"ז שקיבלו הקטנות דחולם, נעשו ראויים לקבל ג"כ את ג"ר דאחור, נקודת השורוק דקו אמצעי. ע"כ כתוב, אח"ז באו כמה ציפורים, שהלכו על גבי ציפורים הראשונים שנבקעו, שג"ר של ציפורים החדשים נסמכו על בחינת הבקיעה, שהייתה בציפורים הקודמים, כי לולא בקיעתם, לא הייתה מציאות לגילוי ג"ר הללו דנקודת השורוק. שהיו שוֹרות בסלע, ששוב קפאו אורותיהם ונעשו כמו סלע, כטבע נקודת השורוק.
בכדי להחזיר את זו"ן מבחינת אחוריים, צריכים לנקודת החיריק דקו אמצעי, המחזיר ג"ר דפנים אל הנשמות. גם הוא תיקון, המחזיר לז"א חסדים בפנים ובאחור. וע"כ מסתלקים ממנו אז כל השערות, מפנים ובאחור. שערות הם דינים, מלשון סערות. שצריכים להעביר את הסערות והדינים מראש ז"א מפנים ומאחור, כי צריכים להעביר את כל הדינים מז"א ולתת אותן אל הנוקבא. ואח"כ מזדווגים ז"א ונוקבא יחד, ואז מסתלקים השערות גם מהנוקבא. אבל רק מג"ר דפנים, ששם הזיווג עם ז"א דפנים. אבל בג"ר שלה דאחור נשארים כל הדינים, כדי להעניש את הרשעים, שרוצים לינוק מג"ר דאחור הללו."
אנחנו לא כל כך יודעים על מה מדובר, גם נכנסנו באמצע, וגם לא קראנו קודם, האמת שזה לא חשוב, לא מן הסתם כתוב "אין מוקדם ומאוחר בתורה", אתה יכול לפתוח בכל מקום שאתה רוצה. כמו ב"תהילים", פותחים וקוראים, לא חשוב אפילו מאמצע הקפיטל, אין שום הבדל איפה אתה קורא, אלא העיקר היא הכוונה, מה אתה רוצה מזה. שזה מקור האור, כמו אינפוזיה, כמו איזו תרופה שמגיעה לך, ומה אתה רוצה מהתרופה הזאת? יכול להיות סם החיים, סם המוות, שניהם.
לכן לפני שאתה פותח את הספר אתה צריך להרגיש, לחשוב, לכוון את עצמך, להכין את עצמך לזה, מה אתה הולך עכשיו לקבל. אתה הולך עכשיו לקבל רפואה, והסמל שלה זה הנחש. יכול להיות שהרעל שלו הוא כרעל, ויכול להיות שהרעל שלו הוא תרופה כנגד כל המחלות שלנו. כך שלפני שפותחים את ה"זוהר" עלינו להצטייד בכוונה הנכונה, או לסם המוות חלילה או לסם החיים, זה ההבדל.
והעיקר זה בלימוד חכמת הקבלה. בכל יתר החלקים שאנחנו לומדים או יכולים ללמוד, אנחנו רואים שאנשים שלומדים הרבה ספרי קודש, אם לא לומדים מחכמת הקבלה איך לכוון את עצמם, אז התורה נעשית יבשה. ואנחנו עוד נמצאים מול מקור כל כך גדול כמו ספר ה"זוהר". לא מן הסתם הוא היה נסתר, למקובלים הוא לא היה נסתר, הוא היה מתגלה להם כל פעם. אדם שהיה מגיע לרצון הנכון היה מוצא ספר "זוהר" אצל מישהו, משהו, באיזו צורה זה היה מגיע אליו מהשמים, כך היו מכוונים אותו למקום היכן שהיה מוצא אותו.
לאנשים אחרים לא. כי אנחנו לא היינו במצב, שהיינו יכולים להצטייד קודם הספר הזה בכוונה הנכונה, ולכן הוא היה יכול לגרום לנו רק נזק. היום אנחנו פותחים את ספר ה"זוהר", יש כזה מושג בעמך "לפתוח ספר". לפתוח ספר, זה נקרא שהכוונה שלי היא לפתוח אותו לטובה, שזה יהיה למקור החיים, וחלילה לא יהיה סם המוות. כי ה"זוהר" זה כוח כל כך חזק, מקור כל כך חזק לכוח גדול, שכאן אנחנו חייבים ממש להיזהר, שיחד אנחנו פותחים אותו לכיוון הנכון.
לכן הוא נגְלה, לכן יש לנו הזדמנות, לכן אנחנו רוצים להגיש אותו לכל העם. וגם בהקדמה ל"זוהר לעם" אנחנו חייבים לציין את הדבר הזה במיוחד. הכוונה בלימוד ה"זוהר" היא בעצם עושה אותו לסם החיים.
לי הכסף ולי הזהב
"קכט) כתוב, והם ייקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן, ואת תולעת השני, ואת השש. ואילו כסף לא כתוב. והרי בנדבת המשכן כתוב זהב וכסף. וג"כ נחושת לא כתוב. אע"פ שכסף ונחושת היו בחשבון נדבת המשכן, וכאן בבגדי כהן גדול אינם נזכרים.
קל) יש זהב שקודֶם מכסף, בינה, כמ"ש, מצפון זהב יֶאֱתֶה. בנדבת המשכן כתוב זהב וכסף, שהזהב חשוב במעלה מכסף, חסד דז"א. ויש זהב שהוא למטה מכסף, גבורה דז"א. שנקרא ג"כ זהב, כמ"ש, לי הכסף ולי הזהב נאום ה'. שהבינה, שנקרא הויה, אומרת, לי הכסף, חסד דז"א, ולי הזהב, גבורה דז"א. כמ"ש, השמים שמים להויה. השמים, ז"א. שמים להויה, הם מבינה, הנקראים הויה. לי הכסף ולי הזהב נאום הויה, ג"כ בינה, שאומרת, לי חו"ג דז"א, הנקראים כסף וזהב, שממני הם נמשכים."
שבינה משפיעה הכול לזעיר אנפין. בינה זה כאילו מקור אחד, אבל בה חסדים וחכמה נמצאים בלבושים זה בזה. בזעיר אנפין הם מתפרדים לשני הקווים, כדי שמלכות, הנשמה שנכנסת ונדבקת לזעיר אנפין, תעשה בו את הקו האמצעי, בדבקות עליו.
קלא) כלי הקודש, בגדי כהן גדול, כמ"ש, בגדי קודש הם. שהם כעין או"א, הנקראים קדושים, כי כהן גדול הוא בחינת אבא עילאה, וע"כ הבגדים שלו נקראים בגדי קודש.
קלב) כהן גדול למעלה, אבא, כהן גדול למטה, כנגדו. וע"כ, לבושי כבוד של מעלה של אבא, כנגד לבושי כבוד של כהן גדול למטה. ולפיכך כמו שאבא הוא קודש, כן כהן גדול הוא קודש. וכמו שבגדי כבוד של אבא הם בגדי קודש, כן בגדי כבוד של כהן גדול הם בגדי קודש. אין בבגדי כהן גדול כסף ונחושת, משום שהם מיוחסים למקום אחר, ואינם כנגד או"א עילאין. שכתוב, כל עמודי החצר סביב מחושקים כסף. וכתוב, ואדְניהם נחושת, שהם כלי שימוש בשביל המשכן, הנוקבא דז"א, להשתמש בהם.
קלג) אבל בלבושי כבוד של כהן גדול אין להשתמש לשום אדם, ששמן משחת קודש על ראשו, כי בלבושים האלו דומה לכעין של מעלה, לאבא עילאה. ע"כ כתוב בהם רק זהב, בינה עילאה שממנה בגדי אבא עילאה, ולא כסף ונחושת, שהם מזו"ן, שאינם כלל בחינת כהן גדול, אלא לבחינת עמודי החצר."
אם קשה לאדם בכוונות גבוהות, הכוונה הראשונה והיסודית היא, שאנחנו נמצאים יחד בקריאה, בפתיחת הספר. זה על בטוח היסוד הנכון שהוא כבר נמצא לקראת הכוונה הנכונה, יותר עמוקה, יותר גדולה, יותר מבוררת, גבוהה. אבל זה שפותרים את הבעיה, רוצים לפתור את הרוחניות, לפתוח אותה, בצורה שמתחברים יחד, זו כבר מגמה נכונה. ואם אפשר יותר, אז "ישראל, אורייתא, קוב"ה חד הוא"1. זאת אומרת, שרוצים להגיע לבורא בזה שמגלים את האיחוד בינינו. והשגת האיחוד הנכונה היא נקראת בורא, "בוא וראה".
ויקרבו ימי ישראל למות
קלד) ויקרבו ימי ישראל למות. אוֹי לעולם, אשר בני אדם, אינם רואים, ואינם שומעים, ואינם יודעים, שבכל יום ויום נשמע קול הכרוז במאתיים וחמישים עולמות.
הארת הזיווג דלילה בשליטת השמאל, הארת החכמה הבלתי מושלמת, נקרא כרוז או קול הכרוז, כי זיווג השלם של יום נקרא קול ודיבור. בבינה יש חמש ספירות כח"ב תו"מ או חג"ת נ"ה, והן חמישה עולמות, ומשום שספירות הבינה הן במספר מאות, הן חמש מאות עולמות, ומכוח עליית המלכות לבינה, נבקעה לב' חצאים, ר"נ (250) עולמות נשארו בבינה, ר"נ עולמות התחתונים נפלו ממנו לחוץ מהמדרגה. ואע"פ שבגדלות חוזרים ר"נ עולמות הללו אל הבינה, מ"מ הם נבחנות לאחוריים של הבינה. ור"נ עולמות העליונים נבחנים לפנים של הבינה.
כשנעשה זיווג דחצות לילה, שהארתו נקראת כרוז, בר"נ עולמות שנפלו מבינה, נשמע בהם קול הכרוז, שמחזירם למדרגתם לבינה. וכן בכל המדרגות שלמטה מבינה, שכל אחת ואחת נשלמת מכוח קול הכרוז הזה, שכל מחציות המדרגות שנפלו מהן, חוזרים למדרגתם ונשלמים.
קלה) עולם אחד נודע למעלה, הנוקבא. וכשהכרוז יוצא ומשלים אותו, מזדעזע עולם ההוא ומתחלחל, מטעם שהזיווג הזה בא בשליטת השמאל, המעורר את הדינים. שני ציפורים יוצאים, שעלו מעולם ההוא, שמעוֹנָן תחת האילן, שמראה החיים והמוות בו.
ב' ציפורים הם ב' ניצוצים מחו"ב דנוקבא, שנפלו לקליפות, בעת החטא דעצה"ד עם הכלים דאחוריים של הנוקבא, שירדו אז לקליפות. ובזיווג דחצות לילה, המחזיר כלים דאחוריים, שנפלו מן הנוקבא ומחברם בנוקבא. נמצאים גם ב' הציפורים חוזרים עם כלים דאחוריים הללו אל גוף הנוקבא. וכשהכרוז יוצא, הארת הזיווג שבחצות לילה, יוצאים אותם ב' הציפורים שנסתלקו מהנוקבא ונפלו לקליפות, ונתחברו שוב אל הנוקבא, שמעוֹנָן תחת האילן, שמראה החיים והמוות בו, באחוריים דנוקבא, המכונה תחת האילן, שמראה החיים והמוות בו. כי תחת, פירושו, כלים דאחוריים, והנוקבא מכונה אילן טוב ורע. ואלו הציפורים מעוֹנָן שם, כי עימהם יורדים לקליפות ועימהם עולים משם.
קלו) יוצאת ציפור אחת לצד דרום, אותה שבאה מניצוץ החכמה, ימין. וציפור אחת יוצאת לצד צפון, אותה שבאה מניצוץ הבינה, שמאל. ואחת יוצאת בעת שהאיר היום, מחכמה. ואחת כשחשך היום, לעת ערב, אחר חצות היום, מבינה. כל אחת ואחת קוראת ומכריזה מה ששמעה מאותו הכרוז, שמאירים באותו השיעור שקיבלו מהארת הזיווג דחצות לילה, הנקרא כרוז."
אנחנו קוראים, ומובן שמדובר על ההבחנות הפנימיות שבאדם, בזמן שהוא נמצא בכל מיני בירורים, תהליכים. הוא מברר ג' קווים שבו, עד כמה שנמצא בימין, שמאל, אמצע, בצורה המאוזנת, יום, לילה. זה לא שזה בא מבחוץ, אנחנו תמיד נמצאים באור, והכלים שלנו מחולקים להרבה מאוד הבחנות, ובהבחנות האלו אנחנו מרגישים ימין, שמאל, אמצע, למעלה, למטה, כל הכיוונים, וזמנים. הכלים הפנימיים והחיצוניים נותנים לנו הרגשת המרחב, קרוב, רחוק, שורש נשמה גוף לבוש היכל, ועוד כאלה הבחנות. גם עניינים של יום, לילה, בוקר, ערב, ושעות, זה הכול התהליך שאנחנו עוברים.
סך הכול אין לנו יותר מרצון, והרצון הזה הוא מחולק להרבה מאוד הבחנות. ובזה שאנחנו כל הזמן עוברים ומתקדמים, בלקבוע בו כל מיני הבחנות חדשות, אז ההבחנות הללו שאנחנו עוברים בתוך הרצון, הן נותנות לנו הרגשת השינויים במקום, בזמן, במצבים למיניהם שמתגלים, וכן הלאה. עולם שנה נפש וקיום המציאות, כך אנחנו מסדרים אותם, שבסך הכול יש לנו ארבע סוגים האלה בתפיסה, עולם שנה נפש וקיום המציאות.
כל הדברים האלו הם משתנים מתוך התיקון שלנו, מתוך השינוי שבנו, כי מחוץ לכלי הכול נמצא במנוחה מוחלטת. אלא רק הרשימות שבנו, או שהן באות ומתגלות בצורה שנקראת בעיתו, או שאנחנו מתחילים לזרז את הזמנים, ואז אנחנו מקדמים את יציאת הרשימות בצורת אחישנה. אבל סך הכול הרצון לקבל והרשימות שמתגלות בו, הם מייצרים לנו, מביאים לנו תמונות חדשות בכל השינויים שבהם, בזמן, תנועה, מקום, עולם שנה נפש וקיום המציאות.
ולכן כשהוא אומר כאן "באים הציפורים", אלה הבחנות פנימיות שבתוך האדם, "לילה, יום, לקראת בוקר, ערב", אלה הבחנות בתוך האדם, הכול בתוך הרצון לקבל שלנו בלבד. כמו שגם עכשיו אנחנו נמצאים בזה, גם עכשיו מה שאני מרגיש זה סך הכול בתוך הרצון שלי, מתבארות לי כל מיני ההבחנות הללו. נראה לי שזה עולם מלא אנשים, הכול מסתובב, הכול בא, הכול זה עולם שנה נפש וקיום המציאות. גם במצב הנוכחי נראה לי שכביכול הכול נמצא מחוצה לי, הכול מצטייר בתוך הרצון שלי בלבד, ובי תלוי איך אני אתקדם בתפיסת המציאות הנכונה.
שאלה: יש לי קושי גם לקרוא בכתוב, גם לעקוב אחר הכתוב, וגם לשמור על הכוונה. מה העצה?
קודם כל, אני שמח מאוד שאתה קורא ויש לך תרגום לספרדית, לאנגלית, לרוסית, יש לנו תרגומים בארבע שפות לפחות, וכבר נפתח ה"זוהר", לאחרים. יחד עם זה, זה שאתה מרגיש שיש לך בעיה לקרוא ויחד עם זה להיות בכוונה, אתה צריך להבין שהכוונה יותר חשובה. שאלתי כך את הרב"ש פעם, ממש באותן המילים, "מה לעשות? אין לי ראש לשניים".
ישנם מצבים שלאנשים הגדולים ביותר זה קורה, גם למתחילים. למתחילים זה עדיין קבוע, והגדולים לפעמים נופלים למצבים כאלה. מה שאני רוצה להגיד, שלכל אחד ואחד זה מה שקורה, שיש קושי. לכן תמיד לדאוג לכוונה, א', "מה אני רוצה, מזה שאני עושה". ב', "מה שאני רוצה, אני רוצה לקבל את זה מתוך החיבור עם החברים". ג', "מה אני רוצה לקבל מתוך החיבור עם החברים? גילוי כוח ההשפעה המשותף בינינו, שבו אני אגלה את השורש של המצב הזה שנקרא בורא", זה נקרא "ישראל, אורייתא, קוב"ה חד הוא".
אז כמה שאתה מסוגל להיות בחיבור של ההבחנות הללו, תהיה, וכמה שלא, לא. מספיק שאני שומע "זוהר", ולא חשוב לי כמה אני שומע, שיעבור ליד האוזן, אלא אני עכשיו נמצא איתם יחד בקריאה המשותפת. מילה אחת לא שמעתי, לא חשוב, נוכחתי בקריאה המשותפת. כמו תינוק, כמו ילד קטן שנמצא בין הגדולים, הוא משהו קולט, וכך גדל. מספיק לי להיות בקבוצה שעוסקת בזה.
שאלה: אם מחשבות זרות באות אלי בזמן קריאת ה"זוהר", האם זה אומר שאני קודח חור בסירה?
מחשבות זרות הן באות, אתה מודה בעצמך שהן באות, לא שאתה מזמין אותן, הן באות. זאת אומרת, העניין לא תלוי בך אלא בבורא. אז הבורא קודח חור בסירה, לא אתה, קודם כל תירגע.
השאלה מה אתה עושה? האם אתה נשאר עם המחשבות הזרות האלה וממשיך איתן, ואז אתה מוסיף אליהן, ואז אתה באמת קודח חור בסירה. או שאתה מתנגד למחשבות הזרות האלה וזורק אותן, וכל רגע ורגע ממש רוצה להתפטר מהן ולהיות דבוק בחברים שמטפלים בספינה ומפליגים, זה כבר תלוי בך. מה שבא אלינו, אנחנו לא בעלי בתים.
שאלה: זה די ברור ש"ישראל, אורייתא, קוב"ה חד הוא", זה בכל זאת מצב שהוא יותר מזה שאני יושב פה ונוכח בקריאת ה"זוהר". במצב הזה, מה אני בעצם מאחד, לקראת מה, ביחס לְמה אני מאחד את זה?
לנקודת הדבקות, לנקודת האיחוד, למצב כמו באין סוף. או שזה עולם אין סוף ששם הכול אחד, או שזו נקודה אחת שבה הכול אחד, לא חשוב. לנקודה הזאת, ל"טיפת האיחוד" כמו שזה נקרא, לזה אני רוצה להגיע, כי זה המצב האמיתי היחידי שקיים. וכל המצבים מחוץ לזה, כך הם קיימים בחוסר ההכרה שלי, שאני קיבלתי איזו מכה על הראש, ואני נמצא באיזה בלבול, ערפול, ואז נראה לי שקיימים, אני, קבוצה, אנשים, בכלל כל העולם, עולמות, והכול.
מה המצב הנכון, האמיתי, ללא הערפול הזה? זה שהכול מתחבר בנקודה אחת, הבורא והנברא נמצאים כאחד בדבקות, לזה אני רוצה להגיע. לכן "סוף מעשה במחשבה תחילה", אנחנו צריכים ממש להחזיק את הנקודה הזאת הסופית לפנינו, ולראות אותה כמטרה בכל צעד ושאל, אחרת אני לא מכוון את עצמי לאותו כיוון, באיזה צעד. שאם אני חלילה לא כיוונתי את עצמי נכון, אחר כך אני יכול ללכת ישר, כמו שהוא אומר, וזה יהיה כבר עקום. לכן החשוב לנו ביותר זה להחזיק בכוונה.
היכן הנקודה הזאת, היכן העולם ההוא, היכן המצב הזה של דבקות ואין סוף, ואיך, וכולי, אני לא יודע. לכן נתנו לי משחק, העולם הזה, הקבוצה, הלימוד, ההפצה, המורה, הספרים, וכך אני צריך לקבץ את כל האמצעים האלו ולממש. וזה לא בשכל, השכל הוא רק כדי לייצב את הדברים האלו במקצת, אבל בעיקר כל העבודה היא ממש עבודה רגשית, לעורר רגש לזה. הכלי שלנו זה רצון.
שאלה: אם יש לידי חבר שהוא חש שהוא לא בכוונה, וזה מפריע לי להיכנס לכוונה, מה עלי לעשות?
אין מה לעשות, אנשים שבאים, הם לא שומעים, הם לא מרגישים, הם לא רואים, הם עדיין נמצאים בכלים שלהם, רצונות, מחשבות היינוֹ שלהם, ונוכחים ויושבים. כמו תינוק שנולד, הוא נמצא בעולם שלנו, אבל הוא לא איתנו, כמה שבועות במיוחד שמטפלים בו, הוא לא יודע איפה הוא.
אני זוכר את עצמי בחוסר הכרה, שהייתי בן חמישים, גם כן הייתי ולא הייתי, לפעמים קצת מתעורר, בדרך כלל נמצא בפנים, או שומע קצת משהו מבחוץ, יכול לענות, אבל לא רואה ולא מגיב אחרת, ככה זה. זה מאוד דומה לאדם שמגיע ללימוד, הוא נמצא ולא נמצא, צריכים זמן, לתת טיפול בכמה שאפשר, כמו בחולה קשה או בתינוק קטן. נותנים לו טיפול המגיע לפי מצבו, קצת לקדם אותו, קצת קצת, כמה שיכול לסבול.
ישנם כאלה שמשתדלים, ולפעמים זו בעיה, שרוצים לקדם את האדם מהר והוא לא מבין, לא תופס, לא מסוגל לקלוט, לעכל את זה. אז שוב עוזבים אותו, מתרחקים ממנו ונותנים לו זמן, קצת להתארגן פנימית משך כמה חודשים, לפעמים שנים, עד שהוא מתחיל לשמוע.
האמת ששמיעה ראשונה היא מגיעה לאדם, שהוא לא סתם קולט את זה מאחרים, אלא באמת מתחיל להרגיש שחיבור עם האחרים פותח לו הרגשה רוחנית, ששם זה הפתח לעולם הרוחני. וזה לוקח שנים, ממש שנים. אבל השנים האלו הם התיקונים, ובינתיים נמצא.
לכן כמה שהחברה יותר גדולה, היא מזרזת את ההתפתחות. כמה שהיא יותר גדולה, היא משפיעה יותר על האדם שהוא יזדרז בעצמו, שיהיה לו יותר קשה לברוח, אלא ילחץ על עצמו יותר להתקדם, וכך מתקדמים.
"קלז) אח"כ, כשהחשיך הלילה, רוצים לעלות למקומם לאחוריים דגוף הנוקבא, ששם מעוֹנָן, ונכשלו רגליהן בנקב תהום הגדול. כי בתחילת הלילה מתרבים הדינים, ושוב נופלים כלים דאחוריים דנוקבא אל הקליפות דבריאה, המכונים נקב תהום הגדול, ועימהם נפלו ונלכדו שם הציפורים. ומלוכדים בתוכו עד שנחצה הלילה. וכשנחצה הלילה, שנעשה הזיווג דחצות לילה, כרוז קורא, כמ"ש, וכציפורים האחוזות בפח. כי ע"י הארת הזיווג, הנקרא כרוז, הן ניצולות ויוצאות מן הפח, וחוזרות ומתחברות באצילות במעוֹנָן כבתחילה. וכן בכל יום ויום."
אלה עליות וירידות, שנוקבא מורידה את רגליה לבריאה, ל"בר מאצילות", ואז באמת מתגלה התהום הגדולה הזו הנוראה, החשוכה. ואין ברירה, כדי להוציא משם משהו מהקליפות שוב לתיקון, ושוב לתיקון, ושוב לתיקון, היא חייבת להוריד את עצמה ולעלות אחר כך אותם לאצילות, זו כל העבודה שלנו. ואנחנו מרגישים בזה מצד אחד התעוררות, ומצד שני חושך, וכך שני המצבים האלו הם באים עלינו ואנחנו צריכים לאחד אותם. זו בעצם כל העבודה שלנו הגדולה, "חשכה כאורה"2, שאנחנו נקבל אותם כשני המרכיבים של הנשמה.
"קלח) בשעה שנלכדו רגליו של בני אדם, וימיו מתקרבים, יום ההוא נקרא יום ה' להשיב אליו הרוח. בשעה ההיא פוקד כתר הקדוש על רוחו של האדם, כמ"ש, ימי שנותינו בהם שבעים שנה, כתר השביעי לכל, הנוקבא ספירה שביעית ומסיימת כל הספירות.
קלט) ואם מצד הגבורה באה הנוקבא אל האדם, בינה שלמעלה מז"ס חג"ת נהי"מ, כתוב, ואם בגבורות שמונים שנה. כי כתר הגבורה הוא השמיני. מכאן ולהלאה, אין עוד מקום להתמשכות החיים, כי במקום שאין יסוד לא יתקיים הבניין. כתר, פירושו ספירה.
נשמת אדם נולדה מזו"ן, שהם ז"ס חג"ת נהי"מ, שכל אחת כלולה מעשרה והן ע' (70). וע"כ מספר אלו ע' ספירות הם כמ"ש, ימי יעקב שני חייו. ומבחינת הכלים הם מתחילים מלמעלה למטה, נמצא שעשר שנות חייו הראשונות הם מחסד, והשניות מגבורה, עד עשר שנים האחרונים שהם מהמלכות. ואז אין לו עוד ממי לקבל וע"כ הוא מת, כי אין לו עוד יסוד מספירות העליונות דזו"ן שיקבל חיות ממנו. ואם שורש נשמתו מבינה, שהיא גבורה, כמ"ש, אני בינה לי גבורה, אז שנות חייו שמונים שנה. ואם יחיה ימים רבים יותר מזה, הן עמל ואוון, כי אין לו ממי לינוק."
אנחנו לא מבינים את הדברים האלה. מדובר וודאי שלא בעולם שלנו, אבל גם כן לא בעולם שלנו מדובר על החיים, שכתוב בתורה, 800, 900 שנה, 200, 300, משה רבּנו 120. איך זה, על מה מדובר? על איזה מדרגות מדובר? כאן הוא סופר אותם בצורה אחרת. אנחנו נראה, ה"זוהר" מספר על זה.
"קמ) אשריהם הצדיקים, כשרוצה הקב"ה להשיב רוחם אליו. ולשאוב אותו הרוח שבתוכם. בשעה שהקב"ה רוצה להשיב אליו הרוח, אם צדיק הוא, אותו הרוח, כמ"ש, והרוח תשוב אל האלקים אשר נְתָנָה.
קמא) ואם אינו נמצא צדיק, אוֹי לאותו הרוח, שצריך להתרחץ באש שורף, ולהתתקן, כדי להישאב בגוף המלך, בהקב"ה. ואם אינו מתתקן, אוֹי לאותו הרוח, שמתגלגל כאבן בכף הקָלַע, כמ"ש, ואת נפש אויביך יְקַלְעֶנָה בתוך כף הקָלַע. ואם רוח ההוא זוכה, כמה, טוב צפוּן לו בעולם כמ"ש, עין לא ראתה."
משיג השגחה הפרטית. "עין לא ראתה א-לוהים זולתך"3.
"קמב) כשקרבו ימיו של אדם למות, מכריזים עליו בעולם שלושים יום, שהגיע זמנו למות, ואפילו עוף השמים מכריזים עליו. ואם צדיק הוא, מכריזים עליו שלושים יום בין הצדיקים בגן עדן.
קמג) כל אלו שלושים יום, יוצאת הנשמה ממנו בכל לילה, ועולה ורואה מקומה בעולם ההוא, ואותו אדם אינו יודע מזה, ואינו משגיח, ואינו שולט בנשמתו כל אלו שלושים יום כמו בתחילה, כמ"ש, אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח. כשמתחילים אלו שלושים יום, צלמו של אדם נחשך, והצורה של הצלם, הנראית בארץ, נמנעת מלהיראות."
כך מחליפים מדרגה, כשאח"פ דעליון וגלגלתא עיניים דתחתון הם מתחברים יחד. כמו שאנחנו לומדים, איך מגלגלתא בא ע"ב, על ידי זה שמזדכך, מזדכך, "מזדכך הפרצוף" זה נקרא שמת. ומגיע להידבק שוב באותו השורש, באור העליון שנמצא תחת הראש, זה האור הכללי, ומתוך זה נכלל באותו זיווג הגדול שיש בראש, ומחליף את הקומה, בא אל הגלגול הבא.
שאלה: האם האדם הוא האשם בירידות? האם הבורא מסדר לו את הירידות? האם יש מצבים בגלל שהוא השקיע בעבודה, או בגלל שהתרשל בעבודה?
כתוב "אני ראשון ואני אחרון"4. אני הראשון, זאת אומרת, המצב ההתחלתי הוא תמיד לא תלוי בך. לא רק שלא תלוי בך, הוא בדרך כלל גם לא שייך למה שהיה קודם. אני מדבר לא על האנשים ברחוב שאצלם הכול מסודר בצורה הבהמית, מתגלות הרשימות והם מבצעים אותן, ואין שם שום שאלה, הכול מסודר איך שהם, כל אחד לפי הנשמה שלו חייב להסתדר בחייו, וכך להגיע פעם למימוש בחירה חופשית.
אבל אנחנו שרוצים כבר להגיע לבחירה חופשית, זאת אומרת, שיהיה לנו איזה מקום חופש ששם אנחנו מבטאים את עצמנו, ובסך הכול אני מתחיל להיכנס במערכת כבעל בחירה, כמשהו שתלוי בי, אז כאן אני צריך לבדוק את העליות והירידות שלי, ועם איזה מצב אני מתחיל. זאת אומרת, הכול כלפי הבחירה החופשית, לא כלפי המצב עצמו, מה איכפת לי המצב, הוא יכול להיות טוב, יכול להיות רע, יכול להיות באלפי אופנים, איכפת לי איך אני עכשיו משתמש בו. לכן אני הולך, כמו שאנחנו תמיד אומרים, על מקדם, לא על זה שאני משנה את העולם, אני לא מתקן את העולם, אני הולך לתקן את ההשתתפות שלי בו.
(סוף השיעור)