שיעור בוקר 16.01.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1416,

מאמר "מהו שהימין והשמאל הם בסתירה, בעבודה"

קריין: מאמר הרב"ש, "מהו שהימין והשמאל הם בסתירה, בעבודה", ספר "כתבי רב"ש" ב', בעמ' 1416.

מהו שהימין והשמאל הם בסתירה, בעבודה

תשנ"א - מאמר מ"ז
1990/91 - מאמר 47

"הכתוב אומר (תבוא, מפטיר) "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". יש להבין במה שאומר "ושמרתם, ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". משמע מכאן, שענין עשיה, הוא כדי שע"י זה "תשכילו את כל אשר תעשון". נמצא, שענין עשיה הוא כמו הכנה, שבסגולת עשיה נוכל לבוא להשכלה, מה שאנו עושים. משמע, שיש כאן להבחין ב' ענינים בעבודה:

א. בחינת מעשה, כמו שכתוב "ועשיתם אותם".

ב. ענין השכלה שיש בהמעשים, כמו שכתוב "למען תשכילו את כל אשר תעשון". ולכאורה זהו בסתירה, כי מצד אחד משמע, שעיקר הוא המעשה, כמו שכתוב "ושמרתם, ועשיתם אותם". ואח"כ כתוב "למען תשכילו את כל אשר תעשון". משמע, שהעשיה היא רק אמצעי, שנוכל לבוא לידי הבנת השכל ודעת.

הנה הזה"ק אומר, שיש להבחין ב' בחינות בתרי"ג מצות:

א. בחינה א' הוא מכנה בשם תרי"ג עיטין (עצות),

ב. בחינה ב' הוא מכנה בשם תרי"ג פקודין.

וההבדל ביניהם הוא, כי "עצות" נקרא, שהדבר הזה אינו ענין מטרה, אלא זהו רק עצה, איך להגיע להמטרה. אם כן קשה להבין, איך אומר, שהתרי"ג מצות הם רק עצות, ואח"כ הוא אומר, שהם נקראים תרי"ג "פקודין".

וכפי שמפרש בהסולם (הקדמת ספר הזהר, דף רמ"ב) וזה לשונו "וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים התרי"ג מצות בבחינת פקודין. והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף. ונמצא, בעשית המצוה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו את מדרגת האור, השייך לאותו אבר וגיד".

לכן, לפי מה שמפרש שם בהסולם, יש לפרש בפשטות, כי הוא אומר וזה לשונו "כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ועל דרך זה יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין והן בחינת אחור.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, איך כתוב "ושמרתם, ועשיתם אותם". שמשמע, שעיקר הוא המעשה, ואח"כ הוא אומר "למען תשכילו". היינו, זה שאני אומר לכם "ועשיתם אותם", זהו רק הכנה כדי להשיג את המעשים. נמצא, שהעיקר הוא ההשכלה, ושכל, ודעת, ולא המעשה.

והתשובה היא כנ"ל, שעיקר הוא המעשה. כלומר, שבלי המעשים לא יכולים להשיג שום דבר. אלא בסגולת המעשים נוכל להגיע לידי דבקות, הנקרא "השתוות הצורה", כי מהשלא לשמה באים לשמה. לכן עיקר הם המעשים. ובמעשים עצמם יש להבחין ב' הבחנות:

א. המעשים בעצמם, כשהם עדיין בבחינת אמצעים. היינו שהם רק הכנה, שע"י יוכלו להשיג את הכלים דלהשפיע. ולאחר שהשיג ע"י המעשים את הכלים, הנקראים "רצון להשפיע", הוא משיג אח"כ את האור, המלובש בהמעשים.

זאת אומרת, שכל המעשים שעשה מטרם שזכה לבחינת כלים דהשפעה, למרות שגם אז היה האור מלובש בתו"מ, אלא שהיה בתור פקדון מלובש בתו"מ. כלומר שלא היה באפשרותו לראות מה שיש בהתו"מ, משום שעדיין לא היו לו הכלים, המתאימים להאור. מה שאין כן אח"כ, שזכה לכלים דהשפעה, הוא מקבל האור המלובש בתו"מ, אז רואים, שגם לפני שהוא זכה לראות, היה האור מלובש בתרי"ג מצות, אלא שהיה שם בתור פקדון.

לכן אין זה סתירה, שמקודם כתוב, שעיקר הוא המעשה, כמו שכתוב "ועשיתם אותם". משום שבמעשה מתחילים ובמעשה גומרים. אלא שיש הבחן באמצע. כלומר, מטרם שזכה לבחינת כלים דהשפעה, או לאחר שזכה לכלים דהשפעה. זאת אומרת, ע"י המעשים הוא זוכה לכלים, ואח"כ ע"י המעשים הוא זוכה להאור. וזה נקרא "למען תשכילו את כל אשר תעשון". היינו שאח"כ הוא זוכה לבחינת "השכל וידוע אותי".

אולם צריכים לזכור, שמטרם שזוכים לכלים דהשפעה, רק כשרוצים לזכות לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, יש בעבודה זו הרבה עליות וירידות. כידוע, שלעבודה המכוונת להגיע לידי דבקות ה', הגוף מתנגד. ופעם גובר הטוב שבאדם, ופעם גובר הרע שבאדם, שזה מכונה "מלחמת היצר". כלומר שיש עבודה בבחינת המעשה, שזהו עבודת הכלל, שצריכים לכוון, שהמעשים שהאדם עושה, לא יהיו לשם כבוד, וכסף, וכדומה, אלא לשם שמים.

לכן אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, עושים מעשיהם בהצנע לכת. ושיעור הצנע לכת, אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להתנהג בדיוק כמו האנשים שנמצאים בסביבתו, כמו כן הוא צריך לנהוג. כלומר, שלא יהיה יוצא דופן מהסביבה שלו. כלומר, אם הוא מראה לחוץ, שהוא מקל בדברים הנוהגים בסביבתו, או שהוא מחמיר בדברים יותר ממה שנוהג בסביבתו, האדם הזה, עבודתו כבר לא נקראת בחינת "הצנע לכת", מטעם כי אנשים הנמצאים בסביבה אחת, אם אחד מהם משנה משהו מהסביבה, האדם הזה מושך אליו תשומת לב מהחברה, וכולם מסתכלים עליו. נמצא, שעבודתו היא לא בהצנע.

ואלו אנשים מרגישים טעם בעבודה מבחינת אור מקיף, המאיר לבחינת הכלל ישראל. וזהו כמו שכתוב "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם", שפירושו, הגם שהאדם עדיין לא נטהר מאהבה עצמית, וכל עבודתו היא, בכדי שה' יתן לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא, מכל מקום הם נקראים "העובדים לשם שמים".

בעבודה זו האדם יכול לראות, איך שיש לו התקדמות. היות שבכל יום ויום הוא מוסיף והולך בתו"מ, וממילא יש לו ממה לקבל חיות ושמחה. והוא יכול לקיים את מה שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". וכידוע, שעבודה זו נקראת "קו אחד". כלומר, שאין האדם יודע, שענין לשם שמים הוא דבר, שצריכים לתת תשומת לב מיוחדת. אלא כמו כל הכלל, שיש להם אמונה בדברי חז"ל, שאמרו "לעולם ילמוד תו"מ, אפילו שלא לשמה, מתוך שלא לשמה באים לשמה". אבל שצריכים לתת עבור הכוונה הזו זמן ועבודה, אין אדם חושב על זה. היות שהאדם חושב, שזה בא מאליו, בלי עבודה מיוחדת לזה, כדברי חז"ל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". לכן עבודה זו נקראת "קו אחד".

מה שאין כן אם האדם בא לידי הבנה, שענין לשם שמים הוא עבודה מיוחדת, שאין עבודה זו שייכת להכלל, אלא רק למי שקבל מלמעלה התעוררות, שגם הכוונה תהיה להשפיע, שזהו דבר מיוחד, ומתחיל לעשות בקורת, האם זהו ביכולתו לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. ועל עבודה זו יש התנגדות הגוף. היות שטבע של אדם הוא, שאין הוא מבין שום דבר, אם זה לא לתועלת עצמו.

וכאן מתחילות העליות והירידות כנ"ל. נמצא, שהבקורת, שהאדם עשה על מעשיו, אם הם לתועלת הבורא או לתועלת עצמו, וכשהאדם רואה את שפלותו, איך שהוא מרוחק מהעבודה הזו, אז האדם צריך לתת תפלה לה', שיתן לו את הכח התגברות על הרצון לקבל לעצמו.

ואז יש לפעמים, שהגוף טוען, הלא אתה ראית, כמה פעמים שהתפללת לה' שיעזור לך, ולא קבלת שום עזרה. אם כן בטח עבודה זו היא לא בשבילך. עם טענות כאלה לא תמיד האדם מסוגל להתגבר עליו. נמצא, שהאדם במצב הזה נשאר כמת בלי שום חיות, וממילא אדם לא יכול להתקיים ולהמשיך בעבודה זו.

ודרך זו נקראת "קו שמאל" בעבודה. כי יש כלל "כל דבר שצריך תיקון נקרא שמאל".

לכן בעבודה, אסור לאדם לעסוק בדרך זו, היינו לעשות בקורת, אם העבודה שלו היא בשלמות. אלא כמובא ("סדר עבודה", אות ט'), שאומר שם, "שבעבודה דשמאל מספיק חצי שעה ביום".

ועיקר עבודת האדם צריכה להיות בקו ימין, הנקרא "שלימות". היינו שבעבודה זו צריך האדם בלי בקורת, לראות אם עבודתו היא בשלמות. אלא האדם צריך לומר, שאפילו שמעשי בתו"מ אינם בשלימות, מכל מקום אני נותן תודה לה', שנתן לי שכל ורצון, להיות לי קצת אחיזה בקדושה.

זאת אומרת, כמה אחיזה שיש לי, זה אצלי הון רב. מטעם שאני רואה, שיש הרבה אנשים בעולם, שאין להם שום נגיעה בתו"מ, לכן אני שמח בחלקי, בזה שנתנו לי קצת נגיעה. והיות שאני מאמין, שזה דבר חשוב, קצת נגיעה ברוחניות חשובה לי מכל חיי עולם הזה. רק אין לי זכות, שיתנו לי יותר ממה שיש לי, ועל שאר הזמן מבלבלין אותי עם כל מיני שטויות, ואין בכוחי להתגבר עליהם. לכן אני שמח כל היום, ויש לי מזה מצב רוח טוב. כי אני מכיר את שפלותי, לכן אני נותן תודה לה' על החלק הקטן שזכיתי.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תבוא א') "ושמחת בכל הטוב, אשר נתן לך ה' אלקיך". ויש להבין, וכי צריכים לתת ציווי לאדם, שישמח, אם יש לו טוב. הלא מצד הטבע הוא, שמי שיש לו טוב, הוא שמח. מה שאין כן אחרת, אם אין לו טוב, יש לומר, שצריכים לתת פקודה, שיהיה שמח. אם כן, מה מרמז לנו מה שכתוב "ושמחת בכל הטוב, אשר נתן לך".

ויש לפרש זה בדרך עבודה. היות שיש ענין עבודה של ימין ושמאל, כי ימין נקרא שלימות, כנ"ל, היינו בזמן שהאדם כבר התחיל ללכת בדרך להגיע להשגת כלים דהשפעה. זאת אומרת, שהוא כבר נכנס לקו שמאל, שפירושו, שרוצה לראות את האמת, אם הוא יכול לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שזה גורם לאדם עליות וירידות בעבודה, ומזה אין לאדם חומרי דלק, שיוכל להמשיך בעבודה, אלא הקו שמאל מראה לו את האמת, שלא ירמה את עצמו לומר שהוא כבר הגיע לשלמותו.

אלא, בכדי שיהיה לו חומרי דלק לעבודה, את זה האדם יכול לקבל רק בזמן שהוא מרגיש שלימות בעבודה, שאז יש לו שמחה ממה שהוא עושה. אולם היות שימין ושמאל הם הפכיים זה לזה, כלומר או שהאדם מרגיש שיש לו שלימות, או שהוא בעל חסרון, ואיך אפשר להיות ב' הפכיים בנושא אחד.

והתשובה היא, הגם שהם בנושא אחד, מכל מקום הם בב' זמנים. כלומר שיש זמן שהאדם צריך להיות בשפלות, ויש זמן שהאדם צריך להיות בבחינת גאוה. וזה כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבעבודה יש תמיד ב' הפכיים:

א. כמו שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח". נמצא, שעיקר עבודת האדם היא, שהאדם צריך להשתדל, שהוא יהיה שפל ברוחו.

ב. כמו שכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". משמע, שהאדם צריך להיות בגאוה, היינו להשתדל להיות בעל גאוה, ולא להסתכל על הכלל, אלא הוא צריך להשתדל, להיות יותר גבוה מהכלל. נמצא, שגם על זה יש לשאול, איך יכול להיות ב' הפכיים בנושא אחד. אלא שגם שם צריכים לתרץ, שהכוונה היא על ב' זמנים, בזה אחר זה, שאז אפשר להתקיים שניהם.

אולם יש לשאול, ההפכיים הללו למה לי, כלומר בשביל מה אנו צריכים ההפכיות הזו, ולמה לא מספיקה דרך אחת, היינו או שפלות או גאות.

והתשובה היא כנ"ל, שאנו צריכים ללכת בב' קוים, בימין וכמו כן בשמאל, אף על פי שהם הפכיים זה לזה. כלומר, שדווקא כשהם בסתירה זה לזה, הם נותנים לנו את התוצאה, מה שאנו צריכים, בכדי להשיג את מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו. זאת אומרת, שאי אפשר לקבל את הטוב ועונג מה', מטרם שהאדם תיקן את עצמו עם כלים דהשפעה, שהוא ענין של השתוות הצורה.

לכן היות מצד הטבע, האדם נולד ברצון לקבל לתועלת עצמו, אז כשאומרים לאדם לקיים תו"מ, אז מוכרחים להגיד, שע"י קיום תו"מ יהיה לך שכר בעולם הזה ובעולם הבא, וכפי שיעור האמונה שלו בשכר ועונש, בשיעור זה האדם מקיים תו"מ. והגם שהוא עובד לשם שמים, היינו שהוא רוצה שכר מהקב"ה ולא מאנשים, כי הוא לא עסק בתו"מ, מטעם שאנשים יראו איך שהוא עובד, אלא כל עבודתו היא לשם שמים, אלא מטעם מצות ה', ומכל מקום זה נקרא "שלא לשמה".

כלומר שהגם מבחינת המעשה הוא עסק בתו"מ רק לשם שמים, אבל מבחינת הכוונה היא לתועלת עצמו. לכן נקרא זה "שלא לשמה". אולם חז"ל אמרו "לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, מתוך שלא בא לשמה". והאדם צריך לומר "בתוך עמי אנכי יושבת". כלומר, כל אדם צריך לעבוד כמו הכלל כולו, אולם בלי תשומת לב מיוחדת האדם ישאר בשלא לשמה, ואף פעם לא יגיע לידי השגת מטרת הבריאה.

לכן, האדם צריך לומר אז, כתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". כלומר, אני לא רוצה להיות בדרגת השפלות כמו הכלל, אלא אני כן צריך להגיע להשיג את מטרת הבריאה. וזה נקרא, שהוא מתחיל לעבוד בבחינת הבקורת, ולראות עד כמה שהוא מעדיף אהבת ה' על אהבת עצמו. הבקורת הזו עושה אותו לבעל חסרון, ומתחיל לחפש עצות, איך לצאת משליטת אהבה עצמית.

אולם כאן, במצב הזה, שיש מלחמה בין הרצון לקבל שבאדם, להרצון שיש עתה באדם, שהוא רוצה להגיע להשיג את הרצון להשפיע, לפעמים הרצון להשפיע גובר, ולפעמים להיפך, הרצון לקבל גובר. שזהו שנוהג אז ענין עליות וירידות. והאדם צריך לדעת, כי בזמן שהאדם נמצא במצב החסרון, אין לו ממה לקבל חיים, ואז אין לו חומרי דלק להמשיך בעבודה דתו"מ. לכן הוא צריך לעבור לקו ימין.

וענין קו ימין הוא בעצם קו אחד. כלומר, אותו סדר עבודה, שהיה לו בזמן שהיה עובד רק בבחינת המעשה, הנקרא "שלא לשמה", הוא צריך עכשיו ללכת. כלומר, אין עליו לתת תשומת לב, אם עבודתו היא לשמה, אלא עכשיו הוא צריך לומר, שאין הוא יותר חשוב משאר אנשים, וכמו ששאר אנשים שעובדים בשלא לשמה, יש להם סיפוק מהעבודה, והם במצב רוח מרומם, כמו כן הוא, שהוא יותר גרוע מהם, בטח שלא מגיע לו מקום יותר חשוב בעבודה.

כלומר, שאפילו בערך שאר עובדים, הוא עומד במדרגה יותר פחותה מהם, הן בכמות והן באיכות, הוא צריך לומר תודה להבורא, שנתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו ברוחניות, כי זוהי מתנה מאת ה', שזיכה אותו עם קצת עבודה בתו"מ, שגם זה לא מגיע לו. כי הוא רואה, שיש הרבה אנשים, שאין להם שום קשר לתו"מ. ואז כשאדם מרגיש עצמו שהוא בשלמות, האדם הזה נקרא "ברוך". ואאמו"ר זצ"ל אמר על זה, כי בזמן שהאדם מרגיש עצמו לברוך, אז האדם מסוגל להיות דבוק בברוך, כמו שכתוב "כי ברוך מתדבק בברוך".

לכן דוקא ממצב הזה האדם מקבל חומרי דלק לעבודה. והיות שהאדם, בזמן שהוא עובד בקו שמאל, הוא במצב, שהוא צריך לומר "ויגבה לבו בדרכי ה'", כלומר, שלא להסתכל על הכלל, אלא שהוא צריך להיות במדרגה יותר גבוהה מהכלל, זה נוהג רק בזמן שהוא עוסק בקו שמאל.

מה שאין כן אח"כ הוא צריך לעבור לקו ימין, ולומר, שחז"ל אמרו "מאוד מאוד הוי שפל רוח". לכן הוא באמת שפל רוח. אז האדם צריך לדעת, שאין הוא יותר חשוב מאחרים, אלא הוא שמח בזה, שנתנו לו מלמעלה רצון וחשק לעשות משהו בתו"מ. וזה שכתוב "ושמחת בכל הטוב", היינו אפילו כל שהוא, מזה האדם צריך לקבל שמחה.

ובהאמור נבין, מדוע הימין והשמאל צריכים להיות בסתירה בעבודה. וזהו מטעם, שהאדם צריך לעבוד בב' אופנים:

א. מבחינת השלמות. שאז הוא יכול לקבל חומרי דלק לעבודה, כי משלילה לא יכולים לחיות. לכן האדם צריך להיות רוב הזמן שלו בעבודת הימין. אולם בזמן שהאדם מרגיש סיפוק בהעבודה שלו, מי גורם לו שילך קדימה. הלא יש כלל "אם אין האדם מרגיש שום חסרון, הוא לא משנה את דרכו", כנ"ל, מטעם שיש לו סיפוק.

לכן צריכים לעבור לקו שמאל, לבחינת בקורת על המעשים שלו, אם הם עובדים בעל מנת להשפיע. ומזה האדם יכול לראות, מה שיש לתקן, בכדי שיגיע להשיג את מטרת הבריאה. והחסרון שהאדם רואה בעבודתו, זה נותן לו ללכת קדימה. כלומר, אם הוא רואה, שאינו הולך בדרך הנכונה, אז בטח האדם רוצה לתקן עצמו, כי בזמן הבקורת האדם יכול לראות את האמת, היות אם הוא לא הולך בדרך האמת, אז נופלת על האדם הקללה, מה שכתוב (כי תבוא, שישי) "בנים ובנות תוליד, ולא יהיו לך, כי ילכו בשבי".

ויש לפרש על דרך העבודה, "בנים ובנות" אלו הם מעשים טובים של צדיקים, כמו שנאמר על מה שכתוב "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". והקשו "אלה תולדות ...", היה צריך לכתוב את שם הבנים שלו. ולמה כתוב "נח איש צדיק". אלא "למד, שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים".

ובהאמור יש לפרש "בנים ובנות תוליד". היינו שאתה תעשה מעשים טובים, אבל, כשאתה רוצה לראות, איזה מעשים טובים שעשית, לא יהיה לך מה לראות. אבל, הלא עסקת בתו"מ, ומכל מקום אין אתה מרגיש, שעשית משהו בעבודה. ויש לשאול, הלא עסקת בתו"מ, איפה נעלמו מעשים טובים שעשית.

תשובה, "כי ילכו בשבי". פירוש, שהם הלכו בשבי אל הקליפות. לכן נעלמו מן האופק, ואין אתה תוכל לראותם. וזה נותן לאדם דחיפה, שיחפש עצות איך לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו. ואאמו"ר זצ"ל אמר, לאחר שהאדם עושה תשובה, אז כל העבודה שלו, שנפל לתוך הקליפות, הוא מוציא אותה בחזרה אל הקדושה, בסוד הכתוב "חיל בלע ויקיאנו".

אבל מטרם שעשה תשובה, נעשה מהעבודה שלו בחינת ים דס"א, בסוד הכתוב "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות". ואמר, שהן חיות קטנות והן חיות גדולות, שהיה לאדם בזמן שנאבדו ממנו, זה נופל לתוך ים הזה. אלא אח"כ הוא לוקח הכל בחזרה.

ובהאמור יוצא, שצריכים את שני הקוים. ודוקא בזה שהם בסתירה, הם נותנים התוצאה הדרושה מהם, בכדי להגיע למטרת הבריאה, שהיא "להטיב לנבראיו". ועוד יש לדעת, שענין ימין, שהיא בחינת שלימות, האדם יכול להשתמש עמו רק בזמן, שהוא יכול להשפיל את עצמו. מה שאין כן קו שמאל, שבו הוא יכול לשמש דווקא בזמן, שהוא בבחינת גאווה".

שאלה: אנחנו מגיעים לכאן, לבני ברוך, וכולם בהתחלה חושבים שהם הולכים על קו אחד. האם העבודה בשני קווים מתגלה בתוכנו יום אחד, ואז מתוך זה נוצר ביטחון שאפשר לפנות כלפי חוץ בהפצה?

לא, בהפצה אנחנו לא פונים בשני קווים.

תלמיד: הכוונה שהעובדה שזה קרה לנו, הגילוי הזה של שני קווים, הוא שנותן את הכוח לצאת החוצה.

למה?

תלמיד: כי אז אתה לא פוחד להתלכלך, להזדהם, לקבל את מה שבחוץ.

לא.

תלמיד: האם הגילוי של שני הקווים קורה בלי שנרגיש איך זה קורה עלינו?

לא.

תלמיד: האם זה לא רק עניין של גילוי שיש לנו אותו פתאום?

אני לא יודע על מה אתה מדבר.

תלמיד: איך אנחנו מגלים שאנחנו הולכים בשני קווים ולא בקו אחד?

זה מתגלה במשך העבודה כשאנחנו מבינים שיש לפנינו שתי דרכים.

תלמיד: איך אנחנו מבינים את זה?

שפעם הולכים באחד ופעם הולכים בשני.

שאלה: הוא כותב פה על ב' זמנים של ימין ושמאל, אהבה ושפלות וכן הלאה, ושכל אחד מהם הוא מוחלט, שמאל זה שמאל, ימין זה ימין. איך האדם יודע לזהות שעכשיו הזמן לעבור לימין ועכשיו הזמן לעבור לשמאל?

אם יש לו כוחות לרומם את ה', אז הוא נמצא בזה עד שגומר את קו ימין.

תלמיד: מה זה גומר, האם הוא יכול להישאר בטעות?

לא, הוא לא יכול להישאר שם ובטעות. מלמעלה נותנים לו תנאים לימין ותנאים לשמאל.

תלמיד: כלומר המעבר משמאל לימין ומימין לשמאל זו ממש עזרה מלמעלה.

כן.

תלמיד: האם האדם מצידו צריך להיות דרוך לזה, לחפש את זה?

האדם מצידו צריך ללמוד מה הוא עושה בדרך ימין ובדרך שמאל כדי להתקדם לבורא.

תלמיד: ואז פתאום הוא מקבל התעוררות שעכשיו הוא עשה מספיק ימין, ואם ימשיך להיות בימין, אז זו כבר קליפה. איך הוא מקבל את השעון המעורר הזה שמדליק אותו שהוא עכשיו חייב לעבור לשמאל?

את זה אנחנו צריכים לראות מניסיון.

תלמיד: מה יקרה אם הוא לא יעבור?

אם הוא לא יעבור, אז הוא יהיה בקליפה.

תלמיד: האם הוא יזהה שהוא בקליפה?

כן. לא מיד, אבל יזהה. יוצא שבסופו של דבר הוא נשאר במקום שנוח לו ולא איפה שהוא צריך להיות.

תלמיד: מה מציל אותו מזה?

מציל אותו מזה שהוא חייב להגיע למצב שהוא בונה קשר הדוק בינו לבורא.

שאלה: האם בקו ימין יש כוונה או רק הודיה?

גם וגם.

תלמיד: אבל אם יש כוונה, אז זה מכניס אותו מיד לקו שמאל.

למה?

תלמיד: כי אז הוא מרגיש שהוא לא שלם.

קו ימין זה לא שהוא מסכים לכול, מקבל את הכול, ושמח ללא שום סיבה כביכול, אלא קו ימין זה מה שקורה לו. כשהוא נמצא בימין ונמצא באיזה מצב, והמצב הזה מביא אותו להשתוות, אז נקרא שזה ימין.

תלמיד: אם אני מבין קו ימין נותן כוח לאדם, חומר דלק לעבוד, כי הוא דבוק בבורא.

יכול להיות, זו כבר תוצאה.

תלמיד: לכן אני לא מבין איך נכנסת פה הכוונה, כי אני רואה כאן יותר הודיה מאשר כוונה.

אנחנו עוד נברר את זה. לא בשאלה אחת אפשר לברר.

שאלה: המאמר הזה מעלה שאלה, מה רצוי בעיני הבורא? באיזה מצב הוא רוצה שהאדם יהיה?

הבורא רוצה שאדם יתקדם דרך כל המצבים שיש לפניו עד שיגיע לשלמותו, ואי אפשר להגיע לזה בלי שמאל.

תלמיד: עוד כתוב, "ועיקר עבודת האדם צריכה להיות בקו ימין הנקרא "שלימות"". מה ההבדל בין להיות בקו ימין לבין להיות בשקר? כי הוא כותב על קו ימין "אני נותן תודה על החלק הקטן שזכיתי ולכן אני במצב רוח טוב". איך אדם מבחין שזו אמת ולא שקר?

אך ורק לפי המידה שהוא דבוק דרך הסביבה בבורא.

תלמיד: שמתי לב שכשאדם נמצא עם עצמו והוא לא נמצא בשגרה שלו, יש לו זמן לחשוב על הבורא, להיות בעבודה. הוא רוצה לעשות נגיד את עבודת ה', להגיע לשלמות, אבל הוא מיד צריך לעבוד דרך השמאל, הוא ישר צריך להיכנס למאבק. ואז יוצא שהוא לא נמצא רוב היום בימין אלא הוא כל היום נמצא במלחמה.

זה המצב הכי טוב.

תלמיד: אני לא מצליח להבין את הלך הרוח שהרב"ש מתאר, שהאדם רוב היום שלו נמצא בימין.

זה יקרה אחר כך, כשתזכה. בינתיים מגיע לך רק לעשות מאבק.

תלמיד: אז המאבק הזה הוא רצוי, אנחנו צריכים להילחם את המאבק הזה.

כן.

שאלה: אדם נמצא במערבולת, במחשבות, במצבים, איך הוא יודע באמת להגדיר בפנים, "הנה עכשיו אני ימין ואני לא מאפשר לעצמי להיכנס לשמאל, או עכשיו אני בשמאל ואני לא מאפשר להיכנס לימין"? איך הוא בכלל מזהה את הדברים האלה וממיין בתוכו?

עוד מוקדם לנו לדבר על זה.

שאלה: רב"ש כותב, "הקו שמאל מראה לו את האמת, שלא ירמה את עצמו לומר שהוא כבר הגיע לשלמותו." אני שואל גם על האדם וגם על העשירייה. אני מסתכל על העשירייה ורואה שהעשירייה לא בחיבור, אני לא רוצה להתחבר, אין לי שום רצון לזה וכולי, זה המצב, זו האמת. האם אני מביא את האמת הזאת לעשירייה ואומר להם "חבר'ה קדימה, מה קורה, איפה אנחנו, איפה המטרה, מה אנחנו יכולים להוסיף, מה אנחנו עושים לא בסדר, בואו נחשוב" או שאני משחק את המשחק שאנחנו בחיבור, בהשפעה ובאהבה?

מאיפה אתה יודע אם אתה בחיבור או במשחק?

תלמיד: אני מרגיש.

אתה מרגיש. ומה שאתה מרגיש זו אמת?

תלמיד: מה שאני מרגיש זו אמת, אלא מה עוד אמת?

טוב, אם אתה מסתכל כך על הקבוצה, אז אתה קובע.

תלמיד: אני יכול להבין בשכל שכך אני רואה, "עיניים להם ולא יראו", וזה לא נכון וזה לא המצב, אלא אני המקולקל כך רואה. אבל החיסרון לתיקון זה הפער הזה בין שני המצבים, בין מה שאני אמור לראות, לבין מה שאני באמת מרגיש, והשאלה איך נכון לעבוד עם חיסרון כזה, האם בתוך העשירייה או שזו עבודה פרטית של האדם?

אם תצדיק אותם, מה יהיה? ואם תמשיך כך לראות אותם, מה יהיה?

תלמיד: אם אצדיק אותם ורק אני אדע שאני מצדיק אותם, וכלפי חוץ אתנהג שהכול בסדר, אז אני לא יודע להגיד מה יהיה. אבל אם אבוא ואומר את זה, יכול להיות שאני כן אעורר את החברים לאיזו עבודה, למשהו, אפילו למין רוגז כזה שינענע אותם ופתאום נתחיל להתקרב יותר זה לזה.

אם תצדיק אותם, תתייחס אליהם כשלמים, למעלה מהדעת, על אף שאתה לא רואה שהם כאלה, אבל אתה מקבל אותם. מה תרוויח, מה תקבל מזה?

תלמיד: אני איתקן, אני ארגיש בסופו של דבר שאני יותר מתחבר אליהם, יותר מתקרב אליהם, אני אראה אותם אחרת.

בסדר גמור. אז למה לא לעשות כך?

תלמיד: הוא כותב "אלא, בכדי שיהיה לו חומרי דלק לעבודה, את זה האדם יכול לקבל רק בזמן שהוא מרגיש שלימות בעבודה, שאז יש לו שמחה ממה שהוא עושה." האם יכול להיות שאדם מצדיק או עושה מאמץ להצדיק ואין לו שמחה, אין לו שלמות מזה?

זה תלוי באיזה מצב הוא נמצא, במצב שמאל או ימין. יכול להיות שהוא לא רוצה להצדיק אותם, כי אז הוא לא יהיה צודק.

שאלה: יוצא שכל העבודה שאנחנו צריכים לעשות היא רק בקו ימין ומזה יבוא שמאל, מזה יבואו כל שאר הדברים, מלמעלה?

קראנו שהאדם צריך להיות רוב היום בימין ואז חצי שעה ביום מותר לו להיות בשמאל.

תלמיד: גם המותר הזה, מה אני כבר יכול לעשות כדי להיות בשמאל?

כדי לבקר את הימין.

תלמיד: אבל גם השמאל הזה, הוא מזה שאני רוצה להוסיף בימין.

כן.

תלמיד: אז העבודה עצמה, גם השמאל הזה הוא לא באמת, או שבאמת אפשר להיות בצורה אקטיבית בשמאל?

לא. הוא צריך בכל זאת להבין מראש למה הוא נכנס לשמאל, כדי להעביר את השמאל לימין.

תלמיד: אפשר להגדיר שימין זה שיש גדלות וחשיבות הבורא ומחפשים איך לשייך לזה כלים ושמאל זה כשיש דווקא חסרונות וכלים ואין מספיק גדלות?

האמת היא שההבדל בין ימין לשמאל הוא כדי לחזק את הימין ולראות בו צורה שלמה.

שאלה: איך מקבלים כוחות ללכת בהצנע לכת?

כשאדם עובד עם עצמו, מדבר עם עצמו, נמצא בחיבור עם הקבוצה והולך קדימה, אז הוא ממילא סגור בעבודה הזאת וזה מביא אותו להצנע לכת.

שאלה: כתוב, שהצנע לכת זה ללכת בבחינת הכלל, כדי לא למשוך תשומת לב. אבל אם מתעורר בי רצון לא להירשם לכנס או לסעודה כי אני רוצה קודם לברר מה הכוונות שלי, ואז להיות עם החברים ביחד?

זה לא נכון, אני לא מבין מה התועלת מהפעולות האלה?

תלמיד: רב"ש אומר במאמר שצריך להיות מצד אחד בגאווה ומצד אחר בשפלות. אני לא רוצה ללכת סתם אחרי הרצון לקבל שלי שאומר לי שהפעולה הזו היא טובה, תהיה יחד עם כולם, אלא אתה רוצה לברר קודם כל שאתה באמת רוצה להשפיע, שזה באמת לשמה, או שאין בזה טעם?

איך תעשה את זה כשאתה לבד, לא קשור עם העשירייה ואין לפניך מטרה? הכול נבדק כלפי העשירייה וכלפי המטרה הכללית.

תלמיד: אז מלכתחילה הבירור צריך להיות שקודם כל אני יחד עם כולם, ורק שם אני מתחיל בכלל לברר.

נכון, רק כשאתה נכלל בתוך האחרים, כלפיהם אתה יכול לברר למה אתה מכוון.

שאלה: בתחילת המאמר הוא מדבר הרבה על בחינת מצוות מעשיות, עבודה מעשית שעושים כהכנה. איך להסתכל נכון על כל המעשים שאנחנו צריכים לעשות בשלב ההכנה, מה הכוונה במעשים האלה?

אם אתה מדבר על מצוות מעשיות, אז העיקר בשבילנו זה לא לעשות מעשים שיכולים לגרום לנו ירידה או יציאה מהכלל.

תלמיד: מה הכוונה?

אנחנו משתדלים להיות במסגרת שהכלל דואג לזה.

תלמיד: מי זה הכלל שאנחנו לא יוצאים מבחינתו, הקבוצה, "בני ברוך", עם ישראל?

מה שמקובל לפי תורה. אנחנו צריכים באמת להשתדל לתקן את המעשים שלנו כך שהם יהיו כולם מסודרים יחד עם הכלל, לא כנגד.

תלמיד: זה ממש לא מובן. יש ביהדות זרמים שונים, שמקיימים את הפעולות של הכלל ומבחינתם זה לא לצאת מהכלל.

אני לא שואל מה אחרים חושבים. אני, פחות או יותר, מבין מה זה נקרא "תורה ומצוות" הכתובות בתורה, ואני מסכים איתם ולא הולך נגדם.

תלמיד: אני נמצא כרגע בערפל, לא מצליח להבין את זה. מבחינתנו, איזה פעולות, מעשים אנחנו צריכים לעשות בשלב ההכנה שהן מסדרות אותנו בצורה שנוכל לרכוש את הכלים, את הכוונה?

אנחנו גם בצורה חיצונית לא צריכים להיות נגד המעשים של המצוות. לאט לאט זה יתייצב. אני לא מבין אתכם, מה פתאום אתם עושים כך או עושים כך. מי כאן קובע בחברה שאפשר להיות בלי כיפה, עם כיפה, בצורה כזאת להתנהג, או אחרת? פתאום זה קורה. אז אני לא יודע מה אתם עושים. כל היתר זה על חשבונכם.

שאלה: קודם כל, כל הכבוד לצוות שבוחר את המאמרים האלה. באמת אנחנו מרגישים שאנחנו ליד הרב"ש, שהוא הולך אתנו לכל מיני מקומות בתוך הגוף שלנו, בתוך ההבנות שלנו.

אני מרגיש שיש לפעמים בחברה שלנו אנשים שיש להם את הנטייה להיות יותר בימין או יותר בשמאל.

צריך לנסות להיות כמו בן אדם רגיל, לא להיות בגאווה או לשתף יותר מדי. אז מתי זה נכון לעשות התפרצות כזו או לנסות לעזור לחברה לברר את המצב, או מתי יותר טוב רק לממש בתוך העשירייה ורק לחכות שהכול יתמוסס?

יש בזה הרבה מצבים. אני חושב שהאדם בעיקר צריך להיות בתוך החברה בממוצע, ולהיות כמו כולם ככל האפשר ומתוך זה מתקדם.

תלמיד: יש חלק מהחברה שלנו, הלטינים, שיש להם את היכולת להיות שמחים, באמת. אפילו באמצע הייסורים האלה הם יכולים להרגיש שמחה. אתמול שמעתי בחברה שיש חוסר בשמחה ואני ממש רוצה לשתף ולהגיד להם איך לעשות את זה בצורה נכונה.

אני לא יודע. אתה נמצא כאן בין אנשים שהם לא מדרום אמריקה.

תלמיד: אני יודע, הם כל כך חזקים, אני רואה אותם, הם פשוט גדולים. אבל אחר כך אתה שומע שחסרה לנו שמחה. אני רוצה לתת לכם קצת מזה שהם יכולים להרגיש באמת מה שאנחנו מרגישים.

זה לוקח זמן עד שתתקרבו בהרגשה, בתפיסת המציאות. דרום אמריקה זה לא אירופה ולא סיביר. אני מבין אותך אבל ככה זה.

תלמיד: שלמות בין דרום לצפון.

כן.

תלמיד: באותו כיוון, אם אני מרגיש מקבל חיסרון שכואב לי מהחיסרון של החברים, אני מרגיש גאווה שהבורא נתן לי חיסרון גבוה כזה, וזה נותן לי הרגשת שלמות, אבל אני רוצה להישאר בחיסרון החברים עד שאני אוכל לעשות איתם עבודה. הכאב הזה זה לשמאל או ימין, אם זה נותן לי שמחה?

עדיין לא מבורר הכאב הזה למה הוא.

תלמיד: כלפי שאלה מהי הדרך הנכונה, האם זה להיות בשמחה למראה חברים שאני מקבל אושר רק מלהיות לידם? כי לפעמים החיוך שלי בא מהקליפה, ואני חושב אולי החיוך שלי גדול מידי וזו הפרעה מהעבודה שלהם. רב"ש אומר לא לבלוט במיוחד בתוך החברה. איך אני אדע לברר את זה כשאני בהפרדה מהחברים עם החיוך שלי או ההתנהגות שלי?

איך להבין את זה? אני לא חושב שצריכים כל כך הרבה לדבר. אני חושב שהאדם צריך להעביר את כל הדברים האלה בפנים, לספוג כמה שיותר, ומה שרואים ממנו רואים לפי הפעולות ולא המילים.

שאלה: מה צריכה להיות הכוונה המדויקת של האדם כדי להשתחרר מהעבדות לקליפות.

אני חושב שהכי בטוח זה להידבק לחברה, כי זה הכי קרוב לו, הכי ברור לו, והוא צריך לעשות רק צעד אחד וכבר הוא נמצא בתוכם.

שאלה: בעניין קו שמאל וקו ימין. האם נוכל לומר שאנחנו בפועל כל הזמן נמצאים בקו שמאל אבל אנחנו מכסים אותו בכל פעם עם קו ימין.

כן.

תלמיד: כך שאפשר לבחון פה שני דברים, את הגישה שלנו והדבר ואת הכוונה שלנו, כביכול אחד זה שמאל ואחד זה ימין.

כן.

תלמיד: לגבי לשמה ושלא לשמה. האם ההבדל שמבחין בין לשמה ושלא לשמה הוא רק הגישה שלנו לעבודה? הצורה שאנחנו עושים את העבודה?

כן. ודאי כי בצורת הגישה שלנו אנחנו קובעים את מהות הגישה.

שאלה: איך נוכל להגיע לתשובה אמיתית כדי שהמעשים שנפלו לקליפות יחזרו לקדושה?

אלה כבר תיקונים גדולים שיבואו אחר כך. בינתיים אנחנו לא כל כך מפסידים שנופלים בגללנו, בעקבותינו, כלים של קליפה. לא. אנחנו עוד לא נמצאים עד כדי כך במצבים רציניים.

שאלה: מי מעורר את קו שמאל, אני או הבורא?

ודאי שהכול עושה ה'.

שאלה: מה כדאי לעשות כדי להימנע מלהיתקע באחד הקווים ולהצליח להתקדם?

כל הזמן להשתדל להיות בחיסרון להידבק בקבוצה. החיסרון להידבק בקבוצה מכוון אותי הכי נכון לתיקון.

שאלה: מהי פעולה מעשית בעבודה רוחנית?

פעולה מעשית בעולם שלנו זה שאני משתדל לעזור לחברים, לעזור לחברה להיות במצב רוח מרומם.

שאלה: האם הרצון שלנו שכל הזמן רוצה לראות איזה סימן שאנחנו הולכות בדרך הנכונה, זו בעצם קליפה?

לא. למה? אנחנו צריכים להשתדל להיות כל הזמן בנטייה לחיבור. כי חיבור זה המצב המתוקן והיחיד שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, איכשהו.

שאלה: אם אנחנו מחשיבים את הרצון לקבל כקו שמאל ואת הרצון להשפיע כקו ימין, ואם שני הקווים האלה, הרצונות האלה, יגיעו להסכמה שלקבל לא חשוב יותר מלהשפיע, אלא יותר חשוב דווקא להשפיע. האם אחרי ההסכמה הזאת שניהם יכולים להתקדם לכיוון של קבלה כדי להנות לבורא נחת רוח?

בכל מצב ומצב יש לנו אפשרות להגיע לאיזו פשרה ולהתקדמות הלאה.

שאלה: אנחנו מדברים על צניעות, ענווה, בעבודה וכלפי הסביבה, אז איך לשלב הפצה עם "הצנע לכת"?

אנחנו לא מפיצים משהו עלינו, לא מפיצים את עצמנו, אנחנו מפיצים את חכמת הקבלה, שהיא מביאה את האנושות למצב הכי נוח וטוב. ולכן אין כאן מקום לבושה. לא אנחנו בראנו את העולם, לא אנחנו צריכים לתקן את הנבראים, אלא כולנו צריכים להתחבר כדי לתקן את עצמנו לעצמנו.

תלמיד: אז מה זה בדיוק "הצנע לכת"?

בכל מקום שאני מפיץ או עושה משהו, אני חושב על כל הכלל, על כל העולם, על כל המציאות, על כל הנבראים. כדי לעשות נחת רוח לבורא אני חייב לחשוב על כולם.

(סוף השיעור)