שיעור בוקר 23.02.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חומרים נבחרים מתוך

כנס במדבר - "מתחברים בנקודה המרכזית"

שיעור 5: כולנו מחוברים סביב הנקודה המרכזית

אנחנו לומדים מתוך חכמת הקבלה על המבנה של המציאות, שהכול יצא מנקודה אחת. כלפי הנבראים אנחנו מדברים, על הבורא עצמו אנחנו לא מדברים, הבורא עצמו נקרא "עצמותו", ואין לנו שום נגיעה אליו. אלא מדברים רק בהתגלות שלו כלפי הנבראים, מה שהנבראים אי פעם תפסו, גילו, אז מתוך זה יש לנו את חכמת הקבלה. ועד כמה שאנחנו הולכים ומיישמים את עצות המקובלים, אז אנחנו יכולים לגלות את מה שהם גילו. בסך הכול זה מדע, זאת חכמה.

והם מסבירים שהתגלות הבורא לנברא שמעצמותו יצא ומגיע אלינו, שכבר נקרא לפי זה כוח עליון, או בורא לפי שהוא בורא אותנו, אב משפיע, לפי שמתגלה כמשפיע לנו וכן הלאה, זה כבר כלפינו. אז הבורא הוא הנקודה המרכזית של כל הבריאה, וממנה אנחנו כבר מתפתחים ומגלים את כל מה ששייך לחכמת הקבלה. אז חכמת הקבלה היא מה שאנחנו מקבלים מהבורא, מה שאנחנו משייכים לו ומדברים על הגילוי שלו.

קריין: קטע מספר 1.

"מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המדה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו... והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כוחה, כמו שהופיעה באדה"ר."

(בעל הסולם. "ששים רבוא נשמות")

זאת אומרת שוב כמו שאמרתי, שאנחנו יכולים רק לראות מה שאנחנו מקבלים מהבורא. לפי זה יש לנו את כל החכמה, ולפי זה אנחנו מגלים מה שמפריע לנו לגלות את הבורא, שזה האגו שלנו, הרצון לקבל שלנו עד כמה שהוא מגביל אותנו. זאת אומרת, אם הוא לא מגביל אנחנו לא חושבים שהוא דווקא מפריע. כשאנחנו משתדלים להכיר, לראות, להרגיש את הכוח העליון שפועל עלינו ואנחנו לא מסוגלים, רואים שמשהו מפריע, ממש מרגישים בשכל וברגש שלא יכולים לקלוט, אז אנחנו מדברים כבר על כוח האגו שלנו שמנוגד לגילוי הבורא.

וכשמתקנים את הכוח הזה, אז הוא הופך להיות דווקא לההיפך, מהרע מהמזיק מהמסתיר אנחנו עושים ממנו דווקא העוזר, המגלה. כמו שאנחנו רואים איתכם בעביות שמכוסה בצמצום ובמסך ומייצרת את האור החוזר. ודווקא באור החוזר אנחנו יכולים לגלות את הבורא, תכונת השפעה, אהבה, חיבור, כי אין לנו לפי הטבע שלנו ברצון לקבל את התכונות האלו. לכן הכוח המסתיר הוא ככוח המגלה, כוח הדחייה ככוח החיבור, ובצורה כזאת אנחנו מגלים את עצמנו שעומדים מול הבורא. אבל יחד עם זה מגלים עד כמה שאנחנו דומים לו אחרי כל התיקונים שאנחנו מקבלים על עצמנו.

ולכן כך אנחנו מגלים את מידת הקשר שלנו עם הבורא. שאם אנחנו מתקדמים, מגיעים לדרגות השלמות יותר ויותר, אז לפי זה אנחנו מגלים אותו. ולפי זה אנחנו מרגישים איך שכל אותו האור או אותה הנשמה הכללית, היא מתגלה ומאירה בכל אחד מאיתנו.

סדנה

למה כוח הדחייה הוא הכרחי וצריך להיות כנגד כוח הגילוי, שאחר כך בא דווקא בעקבות כוח הדחייה? למה כוח הדחייה הוא הכרחי, וכל הגילוי בא אך ורק בהתאם לכוח הדחייה?

*

איך הגוף מזדכך? מה זה הגוף? איך הוא מזדכך? על ידי מה הוא מזדכך? מהן מידות הזיכוך של הגוף, ומה זה נקרא שאדם זיכך את גופו?

*

קריין: קטע מספר 2.

"כתוב "ה' אחד וישראל הם אחד" ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד. כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו ושורה עליהם ה' ברוך הוא, שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין ה' שורה עליהם, ושורה חלילה אל זר עליהם. וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום", היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה, אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד ושורה עליהם ה' אחד."

(דגל מחנה אפרים. פרשת ואתחנן)

אנחנו צריכים להידבק בבורא ואז אנחנו הופכים להיות אחד, או אנחנו צריכים להיות אחד ורק בצורה כזאת יכולים להידבק בבורא? מה קודם למה? מה תנאי למה?

*

מתוך זה שאנחנו נמצאים ברצון אחד, בגוף אחד, למרות שכל אחד מקבל את ההרגשה, הידיעה, הראיה הזאת מתוך נקודת השבירה שלו, אז איך קורה שאדם שמבטל את עצמו הוא מתחיל להרגיש את האחרים שנמצאים במקומו בתוך ליבו? איך אני מרגיש את החברים אם אני מבטל את עצמי?

*

קריין: קטע מספר 3, מתוך "ליקוטי הלכות", חשן משפט", "הלכות ערב".

"אי אפשר לקיים התורה והמצוות, כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ועל כן, כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, שהעיקר ע"י התגברות הרצון, צריך להיכלל בכלליות ישראל באחדות גדול. כי תכף, כשרוצים לקבל התורה, צריכים תכף להיכלל יחד כולם כאחד, כדי לכלול ברצון, ואזי בוודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."

(ליקוטי הלכות. חשן משפט, הלכות עָרֵב)

איך אנחנו יכולים לצייר את הערבות, הקשר בין הכלים השבורים שמגיעים לחיבור, ולא בצורה דמיונית אלא שצריכה להתקיים בינינו כדי להשיג מדרגה רוחנית? איך אנחנו יכולים לצייר את הערבות כתנאי להשגת המדרגה הרוחנית?

*

קריין: קטע מספר 4, מתוך רב"ש ב', אגרת מ"ב.

כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא.  ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.

תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאין כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד.

(רב"ש - ב'. אגרת מ"ב)

במה אני יכול לדאוג לחברים? בעל הסולם כותב, גם רב"ש כותב באיזה מקום שאני לא זוכר, שאגו זה לא נקרא שאני דואג לעצמי מבחינת בהמה, זה שאני רוצה לאכול, לשתות, לישון, לסדר את עצמי בצורה נורמאלית, להתקיים, זה לא אגו. אגו זה שאני רוצה לבנות את עצמי על פני מישהו אחר, שאני דווקא רוצה להזיק לשני, רוצה להיות למעלה מהשני וכן הלאה.

אבל אם אני לא מזיק ולא מתכוון לשני, אז אין כאן אגו. זאת אומרת, את הערבות אנחנו יכולים לבנות רק מתוך הרצונות שלנו האגואיסטיים הרוחניים מה שנקרא, איפה שאני ממש דואג לעצמי על פני הזולת.

קריין: קטע מספר 5 מתוך "ליקוטי הלכות" הלכות בית הכנסת".

"עיקר עליית הנפש ושלמותה הוא, כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה, כי הקדושה הוא אחד. וע"כ התפילה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות, שאי אפשר לדבר דיבורי התפילה, כי אם ע"י השלום, שנתחבר עם כל נפשות ישראל. וע"כ עיקר התפילה, בציבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה היפך הקדושה, רק צריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד."

(ליקוטי הלכות. הלכות בית הכנסת)

נגיד שיש לי חברים, איך אני בונה איתם השלמה, שכולנו נמצאים בכלי אחד ומשלימים זה את זה? כמו שאנחנו מחברים חלקים שבורים, או קוביות כשאנחנו רוצים לבנות משהו. איך אנחנו מוציאים את המקומות האלה של ההשלמה זה לזה? איפה אני רואה בחבר, בכל חבר וחבר, איפה שאני יכול ממש להתחבר אליו והוא אלי, שאנחנו נעשים בזה משלימים זה את זה, זאת אומרת נעשים בזה כאחד?

במה אני יכול להשלים אותו, במה הוא יכול להשלים אותי? איפה אני מרגיש שאני בלעדיו לא נמצא בשלמות, באיזה חוסר שלמות אני נמצא בלעדיו, ואיך אני מרגיש שאם הוא יתחבר אלי אז אני אהיה בשלמות, וההפך, כשאני מתחבר אליו אז הוא יהיה בשלמות? וגם כן ההפך, כשאני מתחבר אליו אז אני בשלמות, כשהוא מתחבר אלי אז הוא בשלמות.

*

קריין: קטע מספר 6, מתוך רב"ש ג', "ברית מלח".

""על כל קרבנך תקריב מלח", שהוא ענין ברית מלח, שענין ברית הוא כנגד השכל. כי בזמן שהאחד לוקח דברים טובים מחברו, הם צריכים לעשות כריתת ברית. ענין כריתת ברית צריכים דווקא בעת שכל אחד ואחד יש לו טענות ותביעות על השני, ויכול אז להיות בחינת רוגז ופירוד. אז הברית שעשו מחייב אותם להחזיק את האהבה והאחדות שביניהם. שזה כלל, שבכל עת שיעלה על מי שהוא רצון וחשק לפגוע בשני, אז יש להם עצה להזכיר את כריתת הברית שעשו ביניהם. וזהו מחייב אותם להחזיק את האהבה והשלום. וזה פירוש "על כל קרבנך תקריב מלח", היינו שכל קריבות בעבודת ה' צריך להיות על ידי ברית מלח, שזהו כל היסוד. "

(רב"ש - ג'. מאמר 738 "ברית מלח")

איך אנחנו יכולים להבטיח לעצמנו שבכך שאנחנו עכשיו רוצים להתחבר, החיבור הזה יחזיק לעולם ועד, יחזיק לנצח? איך אנחנו יכולים להבטיח בינינו שהחיבור שאנחנו רוצים להרכיב יתקיים, כך שהערבות הזאת תתקיים לנצח?

*

קריין: נקרא שוב קטע מס' 8, רב"ש – ב', אגרת ע"ז.

"אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה... רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שופלותו אז חוזר ועולה ועליה זו נקרא שבירר חלק להקדושה, אלא הוא בעצמו יורד ומעלה נצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה. כמו שאמרו חז"ל "אדלו אבד ממני, אני מחפש", היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שדוד המלך אמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי."

(רב"ש - ב'. אגרת ע"ז)

זאת אומרת, לכל דבר יש מקום. עליות, ירידות, אכזבה, ייאוש, או ההיפך, שמחה, אופוריה וכן הלאה, לכל דבר יש מקום. אבל כנראה שאנחנו צריכים לדאוג רק לקצב, שהמצבים יתחלפו כמה שיותר מהר. כמו שהוא כותב כאן, "מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה". והדרך שלנו, אנחנו כבר מבינים שהיא עליות וירידות, זורקים אותנו ימינה, שמאלה, ככה בכל מיני צורות. הבעיה היא רק להגביר את קצב השינויים. לא שכול השינויים בעצמם יהיו יפים, טובים, רגועים, או ההיפך, אלא הקצב, איך אנחנו משפיעים על קצב השינויים? לדוגמה היום, מה נעשה היום כדי לעשות תוך יום אחד את מה שאנחנו עושים נניח במשך חמש שנים, זה לא הרבה, חמש שנים תוך יום אחד. אתם חושבים שזה לא אפשרי? אני אומר שזה כן אפשרי. יש אנשים שבכול החיים שלהם לא עושים כלום ברוחניות, אז מה זה לעשות במשך יום אחד את מה שעושים במשך חמש שנים, זה ממש לא הרבה. איך עושים את זה?

*

בעל הסולם נותן לנו עצה איך אנחנו יכולים להאיץ את הזמן.

קריין: קטע מס' 9, מתוך בעל הסולם, אגרת ב'.

"איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבנינו," עוד פעם. "איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבנינו," זאת אומרת אם אני מפחד שאני יכול לרדת, אז אני כל הזמן דואג איך לחדש, האמת, שכל הזמן צריכים לחדש, אין כאן אינרציה, אין כאן מצב של "דחפתי את עצמי או קיבלתי דחף מלמעלה ואז אני ממשיך", לא, אם אני לא ממשיך זה נעצר, ואני כל רגע, כל שנייה, כל הזמן, צריך לחשוב על התחדשות של אותו המצב, אפילו שאני רוצה להישאר באותו מצב, מכל שכן אם אנחנו מדברים על היכולת להגביר אותו.

לכן, שוב "איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבנינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לפגם תחשב..." אז לפחות לחפש, איפה אני עוד יכול להוסיף באהבה, בחיבור, בכל מיני דברים שבהם אני מעורר את האחרים. "וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה של עכשיו, יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך."

(בעל הסולם. אגרת ב')

איך אני על ידי מאמץ כל פעם מגלה חידוש בהתקשרות לחברים כך שזה כל הזמן מעורר אותי, ואני מרגיש בזה התחדשות, טעם נוסף, כוח נוסף, משהו נוסף? איך אני על ידי המאמץ, מתוך זה שאני מפחד לרדת, בכל פעם מוסיף ואני מרגיש שאני מוסיף, יש לי קצת יותר אוויר, קצת יותר טעם בכל רגע ורגע. ההרגשה הזאת שאני מוסיף וטועם את התוספת הזאת היא מאוד חשובה. דברו על זה.

*

קריין: קטע מס' 10 מתוך רב"ש ב', אגרת כ"ד.

"אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה... עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה... ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו."

(רב"ש - ב'. אגרת כ"ד)

איך אנחנו עוזרים אחד לשני להיות כל הזמן בדריכות לעורר את לבם של החברים? נניח היום במשך היום, איך אנחנו עושים את זה? תתייעצו או תייעצו זה לזה. איך אנחנו, כמו שאומר כאן רב"ש, יכולים לעורר תמיד את לבם של חברים? הוא אומר במקום אחר שאנחנו צריכים להיות על המשמר, לדאוג שזה לא ייפול ושתמיד תהיה שלהבת ועוד. איך אנחנו עושים את זה? תאספו עצות.

*

הדאגות האלה שעכשיו אנחנו מדברים עליהן, איך להחזיק את השלהבת, איך לא לתת לחברים ליפול, הן הכלי שבו אנחנו מגלים רוחניות. הן, הן הכלים. אז בבקשה, איך אנחנו אוספים את הכלים האלה כך שנתחיל בהם לגלות את העולם העליון.

*

קריין: קטע מס' 11, מתוך פרי הארץ, מכתב ל'.

"כללו של דבר, המביא לידי שמירה מקטנות שכל והפסק הדביקות, הוא ההתקשרות והאהבה ושלום האמיתי בדיבוק חברים. וירגיל עצמו תמיד להכניס בליבו אהבת חברים, עד כלות הנפש ממנו ולהאריך בזה, עד שתדבק נפשו ואיש באחיהם ידבקו. וכשיהיו כולם כאיש אחד, יהיה ה' אחד שוכן בתוכם, ויהיו מושפעים מאיתו ית' ברוב ישועות ונחמות."

(פרי הארץ. מכתב ל')

קריין: קטע מס' 12, מתוך זוהר לעם, פרשת אחרי מות, 66.

"ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה, עד שהקב"ה ישמח עימכם, ויקרא עליכם שלום, ויימצא בזכותכם שלום בעולם. כמ"ש, למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך."

(זוהר לעם. אחרי מות, 66)

אנחנו הרבה פעמים בחיים שלנו כשמתקדמים לרוחניות, אומרים "אני אשתדל, אני אחזיק את עצמי, אני לא אפול, אני תמיד אבוא לישיבת חברים, לסעודות, לשיעורים, אעשה כך ואעשה כך", ולא תמיד זה יוצא. ומה הסיבה? אנחנו לא מקבלים תמיכה מלמעלה אם אנחנו כך מתחייבים. גיבור הוא לא זה שמחזיק את עצמו והולך קדימה ומצליח, זה חמור ולא גיבור. גיבור הוא זה שדואג להחזיק את החברים בערבות והם דואגים לו, ואז בצורה כזאת הם לא נופלים, אחרת הם יפלו, וכך שוב ושוב נגיע למצב שאין לנו כוח, שאין לנו רגש, שאין לנו רצון, שאין חשיבות וכן הלאה, זה מפני שלא דואגים לערבות הדדית.

בזה שאנחנו יכולים להחזיק את החברה לכולם יהיו כוחות והתעוררות. אז אנחנו במשך היום כל הזמן נחשוב איך לעורר את החברים ולהחזיק ערבות בכל החברה. והיום בערב בשיעור נעשה חשבון, שבאמת אנחנו משקיעים במשך היום בצורה רצינית בהרגשה. הכול במחשבה יתברר, אנחנו כל הזמן רוצים להיות במחשבה להחזיק את החברה בהתלהבות, כך שיותר ויותר תהיה שלהבת, יהיה אור, אש, וכך אף אחד לא יוכל ליפול.

שאלה: אם תוכל להסביר קצת יותר על מה שאמרת שגיבור דואג לחברים ולא רק מחויב ללו"ז או לעצמו. ממש הרגשתי את זה, אבל האם תוכל להיות יותר ברור כלפי זה.

ישנם כאלו אנשים שהם חושבים שהם גיבורים בזה שהם באים לשיעור. זה הבורא מעורר אותם, לא הם בעצמם. אלא מיהו הגיבור? הכובש את יצרו, וזה במיוחד כלפי הערבות. כמה אני דואג לחברים, כמה אני דואג לתיקון העולם, זה העניין, שם באמת מודדים אותי ובאמת את כל הפעולות שלי שוקלים ורושמים עבור הזולת, כמה אני דואג. הדאגה לזולת הכי קרובה היא לדאוג לחברה. במה לדאוג לחברה? התרוממות רוח, ערבות, ביטחון, שמחה, מרץ, דריכות קדימה, זו הדאגה שצריכה להיות באדם. ואז אם בזה הוא דואג לחברה, זה חוזר אליו, וגם הוא נמצא באותן התכונות שהוא רוצה שהחברה תקבל.

הוא לא יכול בעצמו, הוא לא יכול לבקש מהבורא, כי זו חוצפה, כתוב על זה הרבה. לבקש מהבורא "תן לי כוח, תן לי שכל, תן לי רגש, אני רוצה" מה פתאום, זו צורה אגואיסטית, כך לחשוב? כך לבקש? רק עבור החברה, ואדם הנכלל בחברה גם מקבל. אבל להתפלל אף פעם לא על עצמך כי בזה אתה מזיק לעצמך. "בורא, תעזור לי, תן משהו, כוחות, התקדמות. אני רוצה ממש להשפיע". אתה רוצה להשפיע? בבקשה תבקש להשפיע, אבל לא שאתה רוצה להשפיע. יש הבדל. על עצמו אסור לבקש, זה גורם לירידה. למה לירידה? כך מקדמים את האדם עד שיבין שזה לא נכון כך לפנות לבורא. לבורא פונים רק עבור הזולת, אז הוא שומע והתשובה היא חיובית.

שאלה: אומרים שפרוטה ופרוטה מתאספת לסכום גדול. וכשאנחנו בסביבה הנכונה התחושה באמת מתפתחת, מתקדמים כמו שמורגש אחרי כנס מדבר לדוגמה. כשאנחנו חוזרים למציאות הרגילה, איך להאיץ את הזמנים שם?

עד כמה שאתה חושב על פעילות חברתית, במידה הזאת אתה מכפיל את ההתקדמות שלך ברוחניות. זה מה ששייך לעשירייה. אנחנו עוד מעט נצא ונתחיל לקחת בחשבון כלי יותר גדול, ואחר כך אפילו את האנושות, ואז אתם תראו עד כמה על ידי זה שאנחנו חושבים על חוגים יותר רחבים אנחנו מתקדמים יותר מהר. רק בצורה כזאת. זו מערכת פשוטה, הבעיה היא רק שהאגו כאן לא נותן לאדם לבצע את הפעולות.

שאלה: הבנתי בשיעור הזה שערבות היא מאוד חשובה. את החברים שלי בברזיל אני לא רואה בגלל שהם גרים איזה 3000-4000 קילומטר ממני. פה יש לי קשר עם כל החברים שבאו מצ'ילה, מארגנטינה, בכלל מאמריקה לטינית, ואני רואה שבצורה פיסית הערבות מורגשת. ועם החברים בברזיל אני לא מרגיש את זה ככה, זה כאילו במסך. הפעם היחידה שראיתי את החברים הייתה כשהייתי בסאו פאולו.

יש לי שתי שאלות, איך אני משיג את הערבות הזאת עם החברים הווירטואליים מברזיל? ומתי אתה בא לברזיל?

אני כבר הייתי כמה פעמים בברזיל, בסאו פאולו, בכמה מקומות. אני מגיע אם ישנה דרישה. אם ישנה דרישה אז אני כן מגיע. יש כאן רעיון לתכנן שוב טיסה לדרום אמריקה בנובמבר השנה. יכול להיות שנצטרך לכלול גם אתכם. אתם תתכתבו עם האחראי שלנו על דרום אמריקה ואז נראה. אבל לעיר שלך, לברזיליה עצמה, שמעתי שהיא עיר קטנה אבל מאוד יפה, אני לא יודע אם להגיע לשם, תדברו עם החברים שלנו, אני מוכן לכל דבר.

על ערבות וירטואלית אני אגיד לך רק דבר אחד, כמו שכותבים רב"ש וגם בעל הסולם, אם ישנה תופעה בעולם, רוחנית או גשמית, לא חשוב איזה, לא יכול להיות שאדם לא יכול להשיג אותה, להרגיש אותה, לקלוט, לקנות אותה, לא יכול להיות, תמיד אפשר, אלא הכול תלוי בתשומת הלב, הרגל נעשה טבע שני, הערכה של הדבר, שהוא נעשה חשוב אתה כל הזמן חושב, אתה על ידי זה מתחיל לקנות איזה רגשות, תחושות לדבר, לכן ערבות, אם יש לך מחשב וקשר עם החברים אין שום בעיה בצורה וירטואלית להתחיל להרגיש אותם כמו שאתה מרגיש אותם כשיושבים לידך.

אני דיברתי הרבה פעמים עם אנשים שהם מומחים בקשר, קשר וירטואלי, אפילו טלפוני או עוד משהו, ואפילו אנשים שלא מדברים ולא מתכתבים כל כך במילים, אלא יש להם פעולות, שאני מפעיל כמה דברים כאלה כאן, ומישהו שם עוד מפעיל כאלה דברים כאן, אבל דרך ההפעלה, אפילו החיצונה, הם מתחילים להרגיש זה את זה, מכל שכן כשאתם מדברים, ומדברים אותה שפה, ולומדים אותם השיעורים, אין שום בעיה, אתם לא צריכים להיות פיזית יחד. ההיפך, אתם תרגישו כמה שמהר מאוד אתם יוצאים למרחב הרוחני. בקשר לביקור שם, אני אשמח. זו מדינה מאוד יפה.

שאלה: כשאנחנו מסתכלים קדימה, איך אנחנו מבטיחים שהחברים אף פעם לא יירדמו?

זה תלוי בנו, בלב שלנו. אתה יכול בלב שלך להשפיע עליהם במחשבה שלך. הם לא יירדמו אם אתה רוצה שהם לא יירדמו, רק תשים לב אליהם, שזה מאוד יקר לך, שאתה רוצה להתחבר איתם, לחמם להם את הלב, לא לתת להם להירדם, אתה תראה איך שזה עובד. פעם, פעמיים, שלוש, אתה תראה עד כמה שאתה מתחיל להרגיש את הלב שלהם. אולי ההיפך, אתה תתחיל להרגיש עד כמה שקשה להם ואז שיישנו, בסדר, שיירדמו, אבל תתקרב למה שיש בהם בלב, אפשר להרגיש ממש.

לא ניכנס לכל מיני כאלה דברים. בקיצור, על ידי מאמץ אדם יכול לעשות הכול.

שאלה: כמה חשוב בהאצה הזו שעליה דיברנו השיעור הזה, האלמנט של המעשר?

מעשר.. אני כבר לא מדבר על זה כל כך, כי יש כאן כמה דברים. מעשר הוא תנאי רוחני שבהחלט מי שיוצא לרוחניות מבין עד כמה שזה חשוב ואצלו אין שאלה, מי שרוצה יותר מהר להגיע לרוחניות אז הוא מקיים את תנאי המעשר גם כן, כי זה תנאי רוחני. אל תתייחסו לזה שאלו בני ברוך או מישהו משהו, פשוט אדם חייב להפריש אחרי כל החשבונות שלו לעבודת השם עשרה אחוז מהרווח שלו.

רק מפני שאנחנו ארגון שרוצים להשפיע לכל העולם את חכמת הקבלה, ולהסביר לכל העולם עד כמה חשובה מערכת החיבור בינינו, אהבה והשפעה ובכלל כל העתיד העולם הוא תלוי אך ורק ב"ואהבת לרעך כמוך", אז אני לא יכול להגיד "בבקשה אני נותן לך כל הלב שלי" וביד השניה "תביא לי מעשר". אנשים לא יבינו, הם לא יבינו שאנחנו עושים את זה רק לצורך פעולת הפצה, ושזה באמת נהוג כך, וכתוב באינטרנט על זה כל הזמן, אבל מה לעשות. אני לא יכול לדבר על זה, אתה יכול לשאול אני אולי אענה אבל באמת אצלנו זה לא תנאי המחויב.

כשהייתה לנו פעם קבוצה קטנה, ארבעים או חמישים איש, היה לנו בית כזה קטן ואנחנו היינו שם לומדים, לא רחוק מכאן, אז אנחנו היינו בהכרח אוספים מעשר, אבל בצורה כזאת שהייתה לנו קופסא על הקיר וכל אחד היה זורק שם, ותמיד זה היה יותר ממה שהיה צריך להיות מכל אחד ואחד אם היה נותן לפי העשרה אחוז שלו. אבל אתה יודע, אחר כך התחלנו הפצה, התחלנו לקבל אנשים מבחוץ, התחלנו להתרחב וכבר זה הכול נעלם.

אבל גם כן חברים שלנו כאן ובעולם מי שבאמת ברצינות רוצה להתקדם הוא מבין את התנאי הזה, תקראו על זה באינטרנט, זה לא שייך רק לחכמת הקבלה, זה מדורי דורות כך היה נהוג שעשרה אחוז אדם חייב להפריש להתקדמות הרוחנית. היתר זה עליכם, אני לא אומר שום דבר.

שאלה: אני רוצה להיות מאוד פרקטי לגבי קשר עם החבר והדאגה לחבר והרוחניות במשך היום, בעיקר היום. אז עד השיעור הבא אם אנחנו יכולים שיהיה לנו שאלות טובות לסדנה בינינו? שאלה אחת אפילו, שאלה יומית לסדנה בינינו.

לפי מה שעברנו היום ובמשך הימים האלו, יש לכם את כל הטקסטים אתם יכולים לקרוא ועל זה לשאול ולעבור שוב, אני לא חושב שיש בעיה, או על תפיסת המציאות, יש כל כך הרבה הכול נמצא באינטרנט. אני לא מספיק לעבור על כל החומר, לא יודע מה להמליץ.

כתוב "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ" מה אתה רוצה? אתה רוצה על תפיסת המציאות בבקשה, אתה רוצה רגש בבקשה, אתה רוצה מהשתלשלות העולמות פרצופים בבקשה, כל החומר נמצא. השאלות הכי חשובות הן על ערבות, חיבור בינינו לעשיריות, איך אנחנו מתוך זה, מתוך החיבורים האלו, איך אנחנו מעלים את הבקשה לבורא, מחייבים אותו שיענה ויטפל בנו, זה הכי חשוב.

שאלה: הזכרת שאם אני קם לבוא לשיעור זה לא מאמץ שלי זה מאמץ של הבורא, הבורא עורר אותי.

כן, הבורא סידר לך שאתה הגעת לכאן, זה לא אתה הגעת, אלא לקחו אותך באוזן והביאו אותך לכאן.

תלמיד: ברור. אם כך איך לדעת אם באמת את העבודה האמתית אני עושה או שהבורא עושה עלי מניפולציה?

עד היום לא עשית כלום, אלא מתי תתחיל לעשות משהו? כשתתחיל לבקש את הבורא עבור החברים, רק זה, כי רק זה נגד האגו שלך, כל היתר הבורא מפעיל לך את האגו שלך קצת כאן, קצת כאן ועושה כזאת רגולציה, זו לא בעיה. אבל אם אתה נגד הטבע שהוא ברא יצר הרע, אם אתה נגד הטבע שלך, מבקש אותו במשהו שלא נמצא בטבע שלך אז זה אתה, זה לא הוא. אבל כל הפעולות האגואיסטיות שאתה עושה מצד הטבע שלך זה הבורא, על זה כתוב "לך לאומן שעשאני".

שאלה: אנחנו יודעים שערבות הדדית, היא כאשר אני באמת דואג לחבר, אז איך זה שהערבות נבנית רק על גבי האגו?

אין יותר שום דבר חוץ מאגו, מהי השאלה? תגיד לי רק מה יש חוץ מאגו? אין. ודאי שהכול בנוי על הרצון לקבל האגואיסטי שבתוך בני האדם ולא רצון סתם לחיות, אני רוצה לאכול טונה בשר, בבקשה, אני רוצה לישון שבוע ימים בלי לקום, בבקשה, זה לא אגו. אגו זה נקרא איפה שאני רוצה לנצל את הזולת, מה שאין בחיות, זה נקרא האגו ואז שם העבודה שלנו.

(סוף השיעור)