שיעור בוקר 19.07.18 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור בנושא: "מתחתית הסולם לדבקות תמידית"

הכותרת היא לא בדיוק מדויקת, "מתחתית הסולם לדבקות התמידית". גם הדבקות התמידית היא בתחתית הסולם. ברגע שאדם רוצה להישאר במצב שנמצא, מפני שמקבל את המצב הזה מהבורא ומסכים עם זה בלב ובנפש, הוא נמצא כבר בדבקות. נכון שזה כמו תינוק שדבוק לאמו, או כמו עובר במי אמו, אבל בכל זאת זו דבקות והיא כבר הנקודה הנצחית וכבר מתחיל להרגיש את המצב.

לכן הדבקות היא לא מה שאליה אנחנו צריכים להגיע בסוף הדרך כמו שאנחנו לומדים, מדברים ולפעמים כך נשמע. אלא זה מצב שנמצא לפנינו בכל רגע ורגע ואנחנו צריכים לשמור עליו ואז זו תהיה דבקות תמידית. והעיקר זה לא לרצות יותר כלום. מה שיש עכשיו, מפני שהבורא מעצב אותי, אני נמצא בזה. אם אני לא רוצה שום שינוי, כבר אני נמצא בזה.

לכן בכל רגע ורגע בחייו, אדם נמצא ביכולת לפרוץ לרוחניות, דרך הנקודה הזאת של דבקות. זאת אומרת יש כאן בסך הכול בעיה פסיכולוגית. איך אנחנו נסכים בתוכנו, בתוך הרצון, בתוך המחשבה, במה שיש לנו, איך נסכים לזה שמה מקבלים, מקבלים מהבורא, ואני ממש נמסר אליו. מה שהוא עושה לי, אני מקבל, ולכן כבר נמצא בדבקות.

לכן "מתחתית הסולם לדבקות תמידית", אנחנו צריכים לפרש שגם בתחתית הסולם יש לנו דבקות והיא תמידית, אחרת זה לא היה סולם, אפילו לא התחתית שלו. אלא העלייה בסולם היא שהבורא שם לנו כל מיני תנאים חדשים, ואז אנחנו מגבירים את הדבקות על פני התנאים האלו שנעשים יותר קשים, מיוחדים, אבל בסך הכול כל המצבים שאנחנו נמצאים ברוחניות הם מצבי הדבקות. אחרת זו לא הייתה רוחניות.

קריין: קטע מספר 23 מתוך כתבי רב"ש, כרך א', "אתם ניצבים היום כולכם".

"האדם צריך ללכת על דרך האמת. היינו לומר, שמה שאני נמצא עכשיו בתכלית השפלות, זאת אומרת, שמשמים זרקו אותי בכוונה תחילה, בכדי שאני אדע, אם אני באמת רוצה לעבוד עבודת הקודש מטעם להשפיע, או שאני רוצה להיות עובד ה' מטעם שענין זה מספק לי יותר משאר דברים. ואז, אם האדם יכול לומר, שאני רוצה עכשיו לעבוד בעל מנת להשפיע, ואין אני רוצה לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ שאני אקבל איזה סיפוק בעבודה, אלא זה לבד מספיק לי, בזה שאני עובד עבודת הקודש כמו כל איש ישראל, שהולך להתפלל או ללמוד איזה שיעור בדף היומי, ואין לו זמן לחשוב אז על איזו כוונה הוא לומד או מתפלל, אלא הוא מקיים פשוט מעשה בלי שום כוונה מיוחדת, אז הוא נכנס שוב לעבודת הקודש, משום שהוא רוצה עכשיו להיות פשוט עובד ה' בלי שום תנאים מוקדמים. וזה שכתוב "אתם נצבים היום כולכם". היינו, כל הפרטים שעבר עליכם, היינו כל המצבים שהיו לכם, מצבים של גדלות או מצבים פחות מגדלות, שהיה נחשב למצב של בינוני וכדומה, אתם לוקחים את כל הפרטים, ואין אתם מחשיבים מדרגה לגבי מדרגה, מטעם שלא חשובה לכם שום תמורה, אלא חשוב רק שעושים רצון ה', שצוה לנו לעשות מצות וללמוד תורה, וזה אנו מקיימים, כמו כל איש ישראל הפשוט. היינו שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו, הוא חשוב אצלו, כמו שהיה חושב שנמצא במצב הגדלות. אז "ה' אלקיך כרת עמך היום". זאת אומרת, שאז ה' כורת עמו ברית. היינו דוקא בזמן שהאדם מקבל את עבודתו יתברך בלי שום תנאים, אלא שמסכים לעבוד את עבודת הקודש בלי שום תמורה, שזה נקרא "כניעה ללא תנאי", אז הקב"ה כורת עמו ברית."

(רב"ש - א'. מאמר 19 "אתם נצבים היום כולכם" 1984)

אם האדם מסכים למצב שהוא נמצא בו ולא רוצה לשנות כלום, אלא במצב שנמצא להיות בדבקות בבורא, שמקבל את זה מהבורא ולכן המצב הזה הוא מושלם, אז נקרא שנכנס לדבקות, ומתחיל בשינויים שהבורא עושה בו לראות את עבודת ה'. הוא לומד את עבודת ה', איך הבורא משנה לו מצבים ואיך הוא צריך רק לנוע עם המצבים האלו, להיות בכל שינוי, בכל מצב בדבקות, שמקבל את זה מאין עוד מלבדו טוב ומטיב.

אז נקרא שהוא לומד תורה, הוא לומד מה שהאור העליון שמשנה לו את המצבים, עושה לו. ורואה איך על כל מצב ומצב הוא מגיע שוב ושוב לדבקות, זה נקרא שמתקן את הרצונות שלו המשתנים, המתגלים, וזה נקרא ש"מבצע מצוות". וכך מקיים תורה ומצוות, בדבקות בבורא.

סדנה

איך אנחנו נחזיק את עצמינו כל הזמן להיות בדבקות בבורא? אם אני קיבלתי משהו ממנו, אז אני קיבלתי. אני יכול לחשוב על זה ואיכשהו להשתדל להיות קשור לזה ולהסכים עם זה.

קודם כל מה זה להיות בדבקות עם כל מיני תנאים שמשתנים? החיים משתנים, כל פעם הרגשות, המחשבות שלי, הם כולם משתנים, איך אני מחזיק בהם כך שאני לא בורח, לא נופל מאותה נקודת הדבקות שהשגתי? איך אני מחזיק בדבקות שהשגתי, וממשיך בדבקות המתגברת על פני כל השינויים שהבורא, כי אין עוד מלבדו טוב ומטיב, מסדר לי?

אם היינו באמת מממשים את זה, היינו מיד מגלים שנכנסים לממד הרוחני.

*

אם אנחנו נמצאים בערבות הראשונה, כמו בתחתית ההר, אנחנו כבר יכולים לזכות לתחילת הדבקות הראשונה ולגילוי התורה. מה זאת אומרת? איך קשורים התנאים האלו זה לזה? מה זה נקרא להיות בתחתית ההר, להיות בדבקות תמידית, להיות בערבות ולקבל את התורה?

*

קריין: קטע מספר 24 מתוך כתבי בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ז, "במקום שאתה מוצא גדלותו."

""במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו". פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשם ית' משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים. והאדם אינו יודע מה לעשות. לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וארץ". שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמ"ש "מאשפות ירים אביון". מקודם צריך שאדם יראה, שיהיה לו חיסרון. ואם אין לו, צריך שיתפלל על זה, מדוע אין לו. כי זה שאין לו חיסרון, הוא מטעם מיעוט הכרה. לכן בכל מצווה צריך שיתפלל, מדוע אין לו הכרה, שאינו עושה המצווה בשלמות, דהיינו שהרצון לקבל מכסה, כדי שלא יראה האמת. שאם הוא רואה, שהוא במצב כל כך שפל, אז בוודאי לא ירצה להיות במצב הזה. אלא שבכל פעם ופעם יתאמץ בעבודתו, עד שיבוא לכלל תשובה, כמ"ש "מוריד שאול ויעל". פירוש: כשהקב"ה רוצה שהרשע ישוב בתשובה, עושה לו את השאול כל כך בשפל, עד שרשע בעצמו אינו רוצה להיות כן. לכן צריך שיתפלל בתחנונים, שהקב"ה יראה לו האמת, על ידי שיוסיף לו את אור התורה."

(בעל הסולם. שמעתי. מ"ז. "במקום שאתה מוצא גדלותו")

זה לא כל כך מובן מה שכתוב. למה "במקום שבו אתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו. פירוש," הוא אומר "האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשם ית' משפיל את עצמו"? דווקא כשמשיגים את הדבקות, חיבור, או איזו התקרבות לבורא, אז משיגים, מרגישים שהבורא, חשיבותו וגדלותו נופלים בעינינו, בעיני האדם. מה לעשות? האדם מתחיל לזלזל, רוצה או לא רוצה, הוא בסך הכול מגיב על מה שקורה בו.

מה אנחנו נעשה כשכתוצאה מהשגת הדבקות הקטנה ביותר, אנחנו מגלים שהבורא נופל בעינינו? מה אנחנו עושים ולאיזה מצב אנחנו צריכים להגיע?

*

ברור שברגע שאנחנו משיגים דבקות במצב הנוכחי, הבורא מפיל את עצמו בעינינו ואנחנו צריכים להשיג את הגדלות שלו כדי להתקדם לדבקות הבאה. ולהשיג את הגדלות שלו אנחנו יכולים אך ורק על ידי החברה, זאת אומרת להגביר את מידת הערבות שבינינו. ואז מתוך מידת הערבות החדשה אנחנו מגיעים לדבקות החדשה.

ושוב, בדבקות החדשה, ברגע שמשיגים, הבורא משפיל את עצמו ואנחנו לא יכולים להישאר בדבקות, וזה מחייב אותנו שוב להיות בערבות ודרך הערבות להגיע לחשיבות הבורא. ולא יכולה להיות חשיבות הבורא יותר מחשיבות החברה, אם אנחנו מדברים על ההגדרות הנכונות, האמתיות. וכך שוב אנחנו מגיעים לדבקות הבאה. וכך ממצב למצב כל פעם יותר ויותר.

צריכים רק להבין עד כמה הבורא משפיל את עצמו במדרגות הגבוהות, ועד כמה אנחנו נצטרך לטרוח כל פעם כדי להשיג בינינו את הערבות הנדרשת בקבוצה כדי להשיג גדלות החברים, גדלות הקבוצה ומהם להשיג גדלות הבורא ומהם להשיג את הדבקות בו.

שאלה: איך עובד המנגנון, הנקודה הזאת שמערבות משיגים גדלות הבורא? כי ברגע שאתה אומר שהבורא משפיל את עצמו, זה ברור, הערבות נפרדת.

אם הבורא משפיל את עצמו ואני נמצא בדבקות, אז אני כבר נמצא עם החברים, ודרך מרכז הקבוצה נמצא בדבקות עם הבורא, מעריך אותו כאין עוד מלבדו, טוב ומטיב ודבוק בנקודה הזאת, אין עוד מלבדו טוב ומטיב. אני לא רוצה שום שינוי, כי קיבלתי את זה מאין עוד מלבדו ולא רוצה שום שינוי כי זה הטוב ומטיב.

ברגע שהבורא משפיל את עצמו בעיני, הגעתי לענוותנותו, ענווה, נפילה בעיני, אין לי ברירה, אני בסך הכול נפעל, אני לא יכול להחזיק את עצמי בדביקות ואני צריך להתחיל את העבודה מחדש. זאת אומרת, זה שהבורא משפיל את עצמו זה נותן לי עבודה חדשה, שלב חדש.

אז אני צריך שוב ערבות, שאני משיג אותה בקבוצה, בחיבור עם החברים, בזה שאני מעריך אותם ולכן אני דבוק עם הקבוצה. ודרך הקבוצה אני משיג את גדלות הבורא, כי רק דרך גדלות החברים, גדלות החיבור בינינו אני מגיע לגדלות הבורא ודבוק בו. וברגע שהגעתי לדביקות, שוב זה נופל. וכך ממדרגה למדרגה, ממצב למצב, כל הזמן, כל העליות.

תלמיד: איך אני מתחיל את העבודה מחדש בהשגת הערבות בין החברים כדי להגיע לגדלות הבורא? כי אין לך כוח להתחיל את זה ואתה גם לא רואה את גדלות הבורא וגם לא של החברים.

מתחילים מגשמיות. מזה שאנחנו מדברים, שכל אחד ואחד מדבר, אמנם אין לנו בזה שום חשיבות אפילו, אבל זה משפיע, מזה מתחילים, מכל מיני פעולות שמשקיעים כוחות. אפילו שאין לנו רצון ורצון וודאי שאין, וזאת הבדיקה שאנחנו נמצאים ממש בתהליך הרוחני, שאין לנו רצון, אבל על ידי הפעולות הגשמיות ביננו, לימוד, הפצה, תמיכה, כל מיני אירועים שאנחנו עושים, על ידי זה אנחנו מעוררים בכל זאת את המאור המחזיר למוטב.

וכך מתחילים להתעורר, להתאושש לחיבור בינינו, להכרת המטרה במשהו, חשיבות המטרה. לאט לאט זה מגיע, אבל זה הכול רק מהמאור המחזיר למוטב.

תלמיד: איך אני בודק את עצמי שאני עושה את הפעולות הנכונות ומה האינדיקציה ממצב שאני בדרך הנכונה ולא סתם הולך אחורה?

בפעולות הראשונות אתה לא רואה שום אינדיקציה ושום כלום. אתה פשוט רואה את מה שכתוב ולפי ההוראות האלו אתה עושה, בלי לדעת למה, איך, מה זה ייתן לי ואם זה נתן לי משהו. אתה לא רואה שום דבר, "כשור לעול וחמור למשא"¹.

תלמיד: זה גם ברור, אבל איך מתגלה השלב הבא? איך אני אראה שאני כבר בשלב הבא?

השלב הבא זה כשאני מתחיל בפעולות שלי, שהן מכאניות לגמרי, שאני אונס את עצמי בהן, אני מתחיל להרגיש שקצת יש לי איזה קשר עם הקבוצה. ובגלל שיש לי קשר איתם אני מקבל איזה רוח חיים, וכך אני מתקדם לאיזו הרגשה, לזה שאני דרך החברה מקבל כוח מלמעלה, שדרך הערבות מאיר לי משהו ואז מתעורר בי רגש, שכל, יחס, בקיצור חשיבות.

תלמיד: אז אפשר להרגיש שהשכר שלי בפעולות האלו בלי רצון, בלי שכל, בלי כלום, קצת להרגיש את הטעם בעבודה, שזה השלב הראשון שאני מחפש?

אני לא רוצה טעם בעבודה, כי אז אני אעבוד מתוך הטעם. אני רוצה שתהיה לי רק יכולת לבצע בצורה הכי פשוטה, כשור לעול וחמור למשא. זאת צורת העבודה, מצדי הכי גבוהה ומצד הבורא הוא ייתן לי את כל המציאות, כל המציאות תפתח וזה יהיה כשלי. אבל אני בעצמי צריך רק להשתוקק לפעולה הפשוטה ביותר.

שאלה: מה זה נקרא שהבורא נופל?

אתה לא מרגיש? הוא גדול או קטן?

תלמיד: אז זה כלפיי?

אלא כלפי מי אתה יכול לבדוק?

תלמיד: הבורא כל הזמן בגדלות.

איפה?

תלמיד: אני לא יודע.

אם אתה לא יודע, אז מה אתה אומר?

תלמיד: כך שמעתי.

שמעת? "יש אומרים". לא, הכול נבדק כלפי האדם המשיג, מה שאתה משיג זה מה שיש בלבד.

תלמיד: אם אני בשפלות.

מה זאת אומרת שאתה בשפלות?

תלמיד: אני קטן.

מה זה שאתה קטן? אתה מטר ושמונים, אפילו אולי יותר. אז מה זה קטן?

תלמיד: מנותק.

מנותק ממי?

תלמיד: מלהשפיע.

מלהשפיע? לכן אתה חושב שאתה קטן?

תלמיד: אני רואה שאני רוצה אבל אני מנותק.

אנחנו מדברים רק כלפי האדם המשיג. אז כלפיך, הבורא הוא גדול או קטן? אם הוא גדול אתה מוכן לעשות הכול לפי ההוראות שלו, אם הוא קטן אתה יכול במקצת לזלזל או בכלל לא לעשות שום דבר. יש לך מלא אנשים בעולם, חילונים, דתיים, אדוקים וכול', כל אחד ואחד נפעל לפי כמה שהבורא מגולה או נסתר ממנו.

תלמיד: האם זה אפשרי שאני נמצא בדבקות ובאותו מקום אני נפעל?

מאותו מקום שהבורא מפעיל אותך, באותו מקום אתה יכול להיות בדבקות. זה נקרא דבקות, דבקות תמידית. אם כלפי מה שהבורא משפיע עליך ולפי מה שאתה מגלה את השפעת הבורא עליך, אתה אומר שזה בא ממנו וטוב ומיטיב אפילו שאני לא מרגיש, אפילו שאני לא מבין, אבל אני רוצה להיות בזה דווקא, זה נקרא דבקות.

שאלה: לא ברור מה זה אומר שהאדם מגלה את הבורא במקומות הכי שפלים.

אני מתקרב לבורא, נמצא עימו בדבקות, מתי שהוא מגלה את עצמו כשפל ומתי שאני באותה הנקודה מעלה אותו כגדול.

תלמיד: אז איפה המקומות האלה? אנחנו מתחילים כאילו מחוסר הרגשה, מחוסר רצון, הכול. זה המקום של השפלות של הבורא?

במקום שאתה מרגיש שאתה כלפי הבורא לא משיג כלום, לא מרגיש כלום, הוא בעיניך שפל, לפי ההרגשה, השגה זאת הרגשה, לפי ההרגשה שלך, אז לפי מה שאתה מרגיש, הבורא שפל, אין לך מזה שום כוח לעשות משהו. לעשות זה נקרא לעשות מרצונו, אין, הוא קטן, הוא שפל, לא מורגש, לא מבין, לא מרגיש, כלום אין לי, אין לי כלפיו שום גישה.

כדי שאנחנו נפתח גישה לבורא, אז הבורא שבר את הכלי, הנשמה, ויש לנו הרבה חלקים והבורא אם כך גם כן נסתר אחרי החלקים האלה, התרסק. יש לך ראי, מראה או משהו ונשבר, אז כל חלק וחלק מראה לך קצת מהתמונה, כך אתה מרגיש, יכול להיות שקצת אתה מרגיש איזה פרגמנט קטן מאוד ממה שהיה קודם. אם אתה תאסוף אותם יחד לפי החשיבות שלך להשיג תמונה של הבורא, לאסוף את החלקים האלה, לעשיריה, אז אתה תגלה אותו. לכן יש לך פעולה, אתה נמצא בעולם הגשמי.

יש לך חברים, גופים, לא חשוב אבל הם מדברים על גדלות הבורא, מדברים על ההשפעה, על אהבה, על החיבור, יפה מאוד, תתחילו עם זה לעבוד. עד כמה שאנחנו נתחבר יחד בלב קצת, בדיבורים, בפעילות המשותפת, אז אנחנו [מכוונים] למטרה, לאסוף דמות הבורא שעכשיו לא נמצא, לאסוף את החלקים של המראה שתהיה תמונה שלו, תמונת ה' יביט, אז אנחנו בזה עושים מאמץ.

יפה שאנחנו נמצאים בעולם הזה, הבורא הכין לנו את כל הדברים האלה שאנחנו מאפס גמור יכולים להתחיל את העבודה. וברוך ה' יש תנאים, תסתכל איזה חברה גדולה, כמה אנשים וכל התנאים שנתנו לנו, מאיפה זה מגיע? מאין עוד מלבדו. לפי זה אתה יכול לראות עד כמה שהוא דואג. אם אנחנו מבינים את זה ומתחילים לעבוד בלאסוף את עצמנו ולא לחשוב על עצמי אלא על החברה, שעל ידה אני מגיע לבורא, ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא, אז יש לך את כל הכלים ביד, אתה יכול לעבוד.

תלמיד: אז זה ברגע שמתאספת התמונה הזאת, הראשונה.

התמונה הראשונה זו בעיה גדולה. אנחנו צריכים להגיע לאסוף את החברים יחד, זה אפשרי אם כל אחד ואחד יבין שהעתיד שלו זה החיבור של הקבוצה. וחיבור הקבוצה תלוי בהערכת גדלות החברים, ולכן על גדלות החברים אנחנו צריכים בעצמנו לעבוד על ידי קנאה וגם על ידי התפילה.

אפילו שאני לא מרגיש את הבורא ולא מבין איפה הוא, אני יכול לפנות אליו שיעזור לי לאסוף את החברים, לחבר אותם, לעשות משהו. אני יכול להשתמש בבורא, אפילו שהוא לא גדול בעיני, אפילו שאני לא שם לב בינתיים אליו, אלא קודם אני מגיע לאהבת הבריות ואז מאהבת הבריות לאהבת ה' אחר כך. זאת אומרת צריכים את כל העבודה הזאת שוב ושוב להזכיר לעצמנו ולבצע.

שאלה: האם יש אפשרות לפעולת אחישנה בתהליך הזה?

על זה אנחנו מדברים על אחישנה.

תלמיד: בתהליך עצמו, במקום לחכות שהבורא ישפיל את עצמו.

לא. אנחנו לא יכולים לחכות שהבורא ישפיל את עצמו, הוא לא ישפיל את עצמו, הוא פשוט יסתתר וזהו. להשפיל זה כשאתה מרגיש. מה ההבדל בין כך שהבורא משפיל את עצמו או שהבורא מסתיר את עצמו? כשהוא מסתיר אז אין לי שום הרגשה, אני לא מרגיש שהוא נסתר, נעלם. הבורא נעלם מימך? אני לא יודע באמת, הבורא, זה דבר שקיים? מי זה, מה זה? נסתר? איפה הוא נסתר?

נסתר זה שיש לי הרגשה שישנה מציאות מסוימת והיא נסתרת ממני, לא אין דבר כזה, נעלם. זה מה שבעל הסולם אומר שזה העונש הגדול ביותר שבמציאות, זה שהוא נסתר זה לא עונש, הוא משחק איתך, עושה איתך פלירט כאילו, כמו הצבי, שרץ ומחזיר פניו לאחוריו, זה נקרא שמסתתר, שמשפיל את עצמו. נעשה יותר קטן, אבל אומר לך "אתה רואה שאני מתרחק ממך".

זאת אומרת, מזמין אותך לפעולה, לרוץ אחריו. לרוץ אחריו זה נקרא להגדיל את הגדלות שלו בעיניך, שלזה שוב אתה צריך חברה ועבודה, אבל יש לך כבר מטרה ברורה, להגדיל את גדלות הבורא בעיני אני חייב את החברה, ואז כל הזמן אתה נמצא בכזה הלוך וחזור כאילו. הבורא נסתר אני צריך חברה, כדי להחזיר אותו. אם אני מחזיר אותו נמצא עימו בדבקות, אני לא צריך חברה, לכן ברגע שאני מגיע לדבקות, הוא משפיל את עצמו, ואז אני צריך חברה כדי להחזיר אותו מהקטנות לגדלות עוד יותר גדולה. וכך אני שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל ימין, כך עולה בשלבי הסולם.

תלמיד: אז, האם במקום לחכות שהבורא יסתיר את עצמו, האם אפשר שגם אנחנו כאילו נסתיר את עצמנו מהבורא כדי לזרז את התהליך?

לא שאנחנו נסתיר את עצמנו מהבורא. אתה לא יכול להסתיר את עצמך מהבורא, זה כמו ילד שסוגר את העיניים בכפות ידיו ואומר "אני לא נמצא". איך אתה יכול להסתיר את עצמך מהבורא אם זה הכוח שכולל את הכול? אתה רוצה להסתיר את הבורא מימך, זה משהו אחר, זה נקרא "ויסתר משה את פניו, כי ירא מהביט, זכה לתמונת השם יביט", את זה צריך להבין איך לעשות, זה כבר מסך ואור חוזר, אלו כבר דברים שעוד לפנינו.

שאלה: בג' תנאים לתפילה הוא אומר שיש לו, יכול ורוצה. איך בעשירייה הקרב התמידי הזה שכולם יהיו בבקשה ותפילה תמידית, יהיה שהיש לו, יכול ורוצה ינצח. איך אנחנו כל הזמן עושים את הקרב הזה שהבורא יהיה הגדול שיכול, רוצה ויש לו?

זה יהיה אם נעבוד כל הזמן עם כל חבר ועם הקבוצה יחד, ובמרכז שהם מתאספים ורוצים לגלות שם בורא, לקבל משם את המאור המחזיר למוטב, וכך כל פעם כך יעבדו. זאת העבודה התמידית. אם נכנסים כבר לזה ונמצאים בזה, נועלים את עצמם רק על זה, זו כבר הליכה בסולם.

שאלה: מצד אחד אנחנו צריכים כל הזמן להשיג את גדלות הבורא, לראות אותו כגדול ממני. מצד שני, הוא בונה בנו מדרגות של אהבה, וכדי להיות במדרגות של אהבה אני צריך להיות שווה לו. איך זה מסתדר?

גדלות זה לא נקרא שכמה שהוא גדול הוא יותר רחוק, זה לא במרחקים האלו, שאם הוא גדול הוא יותר רחוק ממני. הוא יכול להיות מאוד גדול והכי קרוב, כי אנחנו מגיעים לזה בהשתוות הצורה. השתוות הצורה וקרבה יכולים להיות יחד. וגדלות הבורא ושפלות שלי גם יכולים להיות יחד.

שאלה: בתהליך הזה שאנחנו עוברים, מה אנחנו צריכים לחלוק אחד עם השני, האם לספר על המצבים האלה בעשירייה? כי אולי אנחנו צריכים כל הזמן להגדיל את הביטחון ואת גדלות המטרה או שאולי דווקא לבקש עזרה. איך להתנהל נכון בעשירייה?

אם אתם רוצים להתקדם נכון, אסור לכם לדבר סתם משהו מצדכם, אלא לקרוא איזה פסוק, איזה קטע או מאמר שלם ועל פניו לדבר, כך עושים. תמיד הספר פתוח ויושבים ולומדים מה שכתוב ועוזרים זה לזה להבין יותר מה שכתוב. או דנים, מתווכחים, אבל על מה שכתוב, ולא סתם ככה יורים באוויר ממה שיש לכל אחד. כמה שיותר להיות דבוקים בכל מילה ומילה שכתובה.

לכן גם כשאתם מדברים ביניכם בכל מיני פגישות במשך היום, רצוי לבחור איזה קטע קטן ולדבר, או אפילו לא לדבר, אלא כמה פעמים לקרוא שזה יכנס לכל אחד ואחד גם למוח ואחר כך גם ללב, ומהלב חזרה למוח וכך עד שאני אספוג את הקטע הזה, את פנימיותו ממש, והוא ישמש לי לעוד כמה זמן, שאני ממש יהיה ניזון ממנו.

שאלה: בהמשך לשאלה אם אני עובר מצב מסוים, אני יכול לבחור קטע מתאים ואותו דווקא לשים, בשביל שאני אקבל תשובה מהחברים?

לא. מה שלמדתם בבוקר, לא מה שנראה לך מתאים. אנחנו קודם חושבים לא על מה שאני אלא על הקבוצה, והקבוצה חייבת להיות במה שהיא למדה בבוקר ולהמשיך את זה למשך היום, עד כדי כך שכל הזמן מחדשים את הפסוקים. יש לכם את זה בטלפון, אתם יכולים לראות נניח את פסוק עשרים ושלוש שעכשיו למדנו, ולחזור עליו בקטעים קטנים, למה זה כך וכן הלאה. לא צריכים יותר, מהרבה טקסטים לא תהיה לך הרבה חכמה.

שאלה: איך יכול להיות שעוד לא גילינו בורא, לא מרגישים אותו, אבל ממצב של אפס מוחלט יכולים כבר לפנות אליו?

ממצב של אפס מוחלט אנחנו יכולים לפנות לבורא, הוא ברא את העולם הזה עם כל הנתונים, עם כל התנאים שאנחנו יכולים להשתמש בהם וכך להגיע לדבקות בו. כן, אין שום בעיה. רק להשתמש במה שנמצא., כי שום דבר לא נברא סתם אלא לכל דבר יש תפקיד. יש לך קבוצה, יש לך לימוד, יש לך מה שצריך, עכשיו תבדוק. זה שיש לך, זה הבורא עשה, אבל האם אתה משתמש מצדך בצורות האלה במה שניתן לך נכון. ואז תראה למה אנחנו כן ולמה אנחנו לא.

שאלה: יש טעם בפגישות האלה להקריא דברי רב שנאמרו על הקטעים האלה או רק את הקטעים כמו שהם מהמקורות?

כן ודאי שאפשר אם יש זמן. בכל זאת מה שכותב רב"ש שם זה מדוד, זו שפת הכתיבה שלו לעומת שפת הדיבור שלי, אבל אפשר. לפחות הסבר, אתם לא חייבים להיות מדויקים כמו שאני מדבר בשפה שלי, בדיבור המקולקל שלי, אבל כן.

שאלה: לא ברור לי מה אתה יכול לעשות אם אתה רק מגיב כל הזמן על מה שהבורא מעביר?

אלא מה עלי לעשות חוץ מלהגיב על מה שהוא עושה לי? יש לך עוד משהו לעשות? גם אם אתה רוצה או לא רוצה, אתה נמצא בסך הכול בפעולות תגובה. או בפעולות תגובה אינסטינקטיביות מצד היצר הרע שלך או בפעולות תגובה שאתה משתדל לעצב אותן מהבנה, מהשגה, מהרגשה, ממה שאתה מקבל מהמורים שלך, המקובלים. בסך הכול זה מה שיש לך. כך כל האנושות עוסקת, היא הולכת או בדרך ייסורים שהיא הולכת לפי הבטן שלה וגם אז הבורא מכוון אותה, אבל ללא הכרה, או שכבר מתחילים להגיע אלינו ומתחילים להתארגן ולהשתדל לשנות את ההליכה על ידי חיבור, עצוב כוח הקבוצה.

תלמיד: תגובה זו פעולה שאתה עושה או הבורא מגיב? מאיפה באה התגובה?

תגובה של מי?

תלמיד: התגובה שיש בך כלפי מה שהבורא עושה. איך נקבעת הצורה שבה אני מגיב למה שקורה?

תגובה. כל אדם, כל דומם, צומח, חי, מדבר כולם נמצאים בתגובה על מה שהבורא מעורר בהם. אין עוד מלבדו. ישנם אנשים שרוצים בעצמם לכוון את עצמם, לעשות תגובות מבוקרות וזה נקרא "יחידי סגולה".

תלמיד: אז התגובה שלי על מה שהבורא מעורר, זו התגובה שלי או שעדיין לא?

אם אתה מתחיל לעבוד דרך הקבוצה ואתה לא מסכים כביכול עם מה שהבורא עושה לך, אתה רוצה בעצמך להתקדם, זאת אומרת אתה כביכול בועט בדרך בעיתו ורוצה לעבור לאחישנה, "אני בוחר ואני רוצה", אתה בזה רוצה לייצב תגובה משלך, אבל בכל זאת, זאת תגובה. זה לא שאתה פורץ דרך חדשה או משהו, אתה פשוט מגיב תמיד, אתה נמצא בתגובה. אין בנו מעשים.

תלמיד: מה זה לבעוט בדרך בעיתו?

שאני לא רוצה להגיב בצורה כמו שהאגו שלי מגיב אוטומטית.

תלמיד:: כן, אבל מה מאפשר לך לעשות את זה?

שאני לוקח את הקבוצה, והכוח של הקבוצה עומד נגד האגו שלי.

תלמיד: מאיפה אתה לוקח את הכוח הזה, את הכוח של הקבוצה?

עד כמה שאני נכלל בהם ואנחנו פועלים יחד, אנחנו דורשים מלמעלה שיהיה בינינו כוח מיוחד שעליו אנחנו נסמוך ובעזרתו אנחנו נקדם את עצמנו, שזה ישנה את דעתנו, את כוחנו, את הכוונות, הכול.

הקבוצה יכולה לקבל מלמעלה כוח תיקון על המוחא והליבא שלנו, ואז אנחנו נחשוב אחרת, נחליט אחרת, נרגיש אחרת עד כדי כך שנתחיל להרגיש לא רק את השינויים בנו, אלא מאיפה מגיעים השינויים. מהבורא. זו דרכנו.

תלמיד: אתה דיברת קודם על עניין השפה, יש מילה חשובה שאתה תמיד אומר לנו וזה איך אנחנו מעצבים או איך צריך לעצב וכל המתרגמים והתמלילנים כותבים לייצב, כי אתה לא מבטא את ה-ע'. וזה חשוב בין לייצב ללעצב יש ממש הבדל גדול.

אני מתכוון לעיצוב. ומה זה ב-י'?

תלמיד: לייצב זה לקחת משהו שזז, ולייצב אותו במקום אחד.

זאת אומרת לעצב ב-ע' זה יותר פנימי שאני מעצב בעיצוב בהתקשרות, מה שאין כן לייצב זה לעשות יותר יציב. לעצב עם האות עין, אני אשתדל. בעברית נעלמו הרבה צלילים שיש בהם מין סוד, ע', א' למה מתחלפים וכן הלאה.

תלמיד: איך אנחנו מתחככים בלבבות שאנחנו קוראים רק קטעים? זה סוגר את הלב.

אם אני קורא עם החבר איזה פסוק ואנחנו רוצים להגיע למימוש הפסוק, כבר אנחנו נמצאים במחשבה אחת, ברצון אחד, במטרה אחת, על ידי פעולה עליונה אחת. אנחנו כבר נמצאים איתו בקשר. זה עניין של חינוך, שמחנכים שניים שרוצים להתחנך ממקור אחד.

עכשיו השאלה, איך אנחנו מגיעים מזה לדבקות? זה כבר תלוי בפנימיות הטקסט, מה שאתה לומד ואיך אתה מגיע למימוש שלו, אבל בכל זאת לקרוא יחד זה הכרחי, על זה מבוסס כל הלימוד, מאדם הראשון והלאה יש לנו את הלימוד הזה. דיברנו על זה ש[בעבר] היה אסור גם לכתוב, היה אסור לקרוא, לא היו ספרים, לא בגלל שלא ידעו לכתוב, עד שכתבו את הגמרא, את התנ"ך כך זה היה, אבל זה לא היה לכל אחד.

בכלל, אתם לא מודעים עד כמה שבכלל, בכל הדורות ספרים היו ממש משהו נדיר. לרב גדול היו בבית חמישה ספרים, ארבעה ספרים. זהו. למה? האמת שלא היה צריך יותר. היום אתה נכנס לכל בית דתי, יש לך קיר שלם, כמה ניירות יש שם. אבל אז לא היה, כי זה היה מספיק לו כדי להגיע להשגה. כל היתר זה כבר מ"ספר השמיים" מה שנקרא.

שאלה: מה ההבדל בין מצב שאדם כביכול לא מסכים עם מה שהוא נמצא בו ורוצה בעצמו לעורר, לבין שהוא כן מסכים לכל דבר שמגיע מהבורא ומוכן להיות בקטנות?

הוא צריך להבין, שוב לפי אותן המילים, שאם אנחנו נמצאים בשליטת הטוב ומיטיב ואין עוד מלבדו, אני צריך רק להבין שהכול תלוי בתפיסה שלי. אני עכשיו נמצא בעולם אין סוף, שום דבר לא משתנה, משתנה רק כלפי. אז אני עכשיו רואה את העולם הזה שאני רואה, ואתכם וכולי. הכול תלוי עד כמה שאני אשנה את התפיסה שלי, את התכונות שלי במוח ובלב. ואז אני אראה עולם אחר, הפוך, עליון. אנחנו לא מודעים לעד כמה שהכול תלוי רק בתפיסה שלנו, שום דבר לא משתנה. המציאות לא משתנה, משתנים אנחנו.

כל הבעיה היא בכלים. והאור העליון ממלא את הכלים האלה, רק ממלא אותם בהתאם לתכונת הכלי. זאת אומרת אין לי לאן לזוז, אין לי מה לעשות, רק לשנות את עצמי. כדי לשנות את עצמי, כביכול הייתה שבירה ואני צריך לחבר לעצמי את כל יתר חלקים שלי השבורים שהתנתקו והתרחקו ממני ואני צריך כביכול לחבר אותם בחזרה. לא התנתקו ולא כלום, זה הכול במוח ובלב, בם אני מרגיש את השבירה. רק אותה לתקן.

שאלה: רק הנקודה שבלב נותנת לאדם את הכוח לרצות להשתנות? אדם שאין לו נקודה שבלב, הוא לא רוצה להשתנות?

לא. הנקודה שבלב מאירה לאדם בזה שהיא מושכת אותו לחיבור, לדבקות, למטרה. אמנם הוא לא מבין שזה כך, אבל היא לא נותנת מנוחה. הוא צריך להשיג את מהות החיים, בשביל מה חיים בכל מיני צורות גשמיות שמושכות אותו.

תלמיד: הרצון הזה להשתנות כמו שתיארת, בלי זה אתה לא מתקדם?

הרצון להשתנות מגיע לנו מהנקודה שבלב, ודאי.

שאלה: ממצב השפלות כשאדם מקבל קצת התעוררות, מה מתעורר? האגו? מה מקבל קצת יותר חיות?

יש כל מיני צורות התעוררות, אני מתחשב בהתעוררות שהיא נקראת הגברת החשיבות של הבורא בעיניי. אבל יכול להיות שאפילו לפני זה, שאני קצת מתחיל להיזכר במשהו, במישור העולם הזה, בקבוצה, חברים, איפה אנחנו, איפה אני וכן הלאה, הכול נמדד, מדוד, מחושב, אך ורק כלפי מידת גדלות הבורא בעיניי. אין אחרת. זאת המדידה האמיתית היחידה.

תלמיד: יש במצב השפלות משהו שדומה למתיקות?

יש כאלו אמונות, דתות שבהן כמה שאתה משפיל את עצמך אתה יותר קדוש.

תלמיד: לא שאתה משפיל את עצמך, כשאתה לגמרי במצב שפלות, האם יש בזה משהו גם מהמתיקות?

יכול להיות שיש לך כזה דבר, אני לא יודע. אני לא בודק את המתיקות לפי השפלות העצמית, אלא כלפי הבורא, שוב אני אומר, רק כלפיו אנחנו רוצים למדוד את הכול.

תלמיד: והוא זה שהשפיל את עצמו, או מי נמצא במצב השפלות?

הבורא נמצא בשפלות בעיניי.

שאלה: מקודם אמרת שהדיבורים בין החברים זה כמו קשקשת והצעת לקרוא במקום זה פסוקים. כשאנחנו קוראים בינינו פסוקים החברים אומרים שאין בזה פתיחת הלב, זה כביכול יבש. מה זה נקרא "פתיחת הלב בין החברים", מצד אחד לקרוא פסוקים ולהישאר בכתבים, ומצד שני לא לגלוש לתוך הדברים האישיים? כי שמעתי מהחברים, "מה, אתה לא מדבר איתי? אתה לא פותח את הלב אלי?".

אני לא יודע בשביל מה אנחנו צריכים לפתוח את הלב. איפה זה כתוב? איפה כתוב שאנחנו כל כך צריכים לפתוח את הלב? מה יש לי בלב שאני רוצה לפתוח לו? כמה אני אוהב אותו? הרי אין מה לפתוח. מה בדיוק? אם כבר, יותר טוב לנו ללמוד מה כתוב ולהעביר מאחד לשני התפעלות, אבל מהכתוב. חייבים להיות בכל זאת דברי תורה ועליהם אנחנו מדברים.

תלמיד: אז איך עושים שזה לא יהיה יבש? כי לפעמים מדברים בסיסמאות.

אז אתם מרגישים שאתם נמצאים ביובש, שאתם יבשים? יופי. לפחות זה, שזה לא מדבר אליך. אם אתה רואה שזה לא מדבר, אז תדבר עם החבר למה זה לא מדבר אליך? למה זה נראה לך יבש? אולי תשתדלו ותצליחו קצת להרטיב את זה.

תלמיד: אז מה קורה כשאנחנו מדברים בינינו בסדנה, בהתכללות הזאת כלפי ההבחנות הרוחניות? אנחנו נכללים בעצם אחד מהשני, מההסתכלות שלנו על הרוחנית, זה נקרא "התכללות"?

אתם צריכים להגיע בסדנה למצב שתתפעלו במוח ובלב, גם מהחכמה אבל בעיקר מההרגשה, עד כדי כך שהלבבות יתחילו לפעום יחד. תשתדלו.

תלמיד: מה זה נקרא שהבורא מדבר אלי דרך החברים? איך אני אמור להסתכל על החברים?

זה פשוט מאוד. חוץ מהיחס לעבודה, שאני נמצא בעבודה, או במפעל, או בעבודה ב"בני ברוך", אבל חוץ מהעבודה, כשאני נמצא בתפקיד, את כל היתר שאני שומע מהחברים אני צריך לשייך לבורא. זה כמו שכותב רב"ש, שאחרי כל חבר עומד הבורא. והוא, הבורא, קובע איך הנברא הזה, החבר שלי ייראה כלפי, ישפיע עלי, איך אני אתפעל ממנו.

אז אני לא מתפעל מהחבר, אני נפעל אפשר להגיד על ידי הבובה הזאת מהבורא, כי אין עוד מלבדו.

תלמיד: כשאנחנו אומרים בעשירייה שאנחנו משתווים בצורה, כלפי מה השתוות הצורה?

אתם כולכם מגיעים למצב שמסכימים לכל העקרונות, ועל ידי העקרונות האלה אתם מתקרבים זה לזה במוח ובלב. ואז אתם מתחילים לעצב ביניכם את תמונת הבורא שהוא המשפיע היחיד והמפעיל אתכם. אין עוד מלבדו כלפיכם ואין כאן חברים, ואין עוד כוח שפועל בכם. ואז אתם מגיעים לדבקות ביניכם ובו, יחד. הוא יותר פנימי כי הוא המקור לכול מלכתחילה, "אני ראשון", ואתם מגיעים אליו וקובעים שהוא גם האחרון.

תלמיד: במשך היום יש שני מפגשים לכול העשיריות שלנו. באחת עשרה וחצי ובחמש. חשבתי שאולי כדאי שנקרא כולנו יחד עם הכלי העולמי אותו קטע לפני הצהריים ונדבר עליו. כדאי לעשות את זה?

כן, אבל איך תדברו עם כל הכלי העולמי?

תלמיד: לא, רק שכולנו נקרא אותו הקטע.

ודאי שכדאי, אתה צודק.

תלמיד: אנחנו קוראים את הקטע ולא יודעים בדיוק מה לעשות, אנחנו מוציאים שאלה מהסדנה במשך השיעור. אולי תוכל לתת לנו כל יום שאלה לסדנה?

קחו ממה שעכשיו עברנו. מה אתם חושבים שאתם כבר מיציתם את זה?

שאלה: יש לנו בעשיריות מפגש הכנה לשינה בשמונה וחצי. הקטעים להכנה לשינה צריכים להיות שונים מאלה שאנחנו קוראים במשך היום? כי בכל זאת הכנה לשינה זה משהו אחר.

צריכים למצוא אולי פסוקים יותר מתאימים לזה. הכי טוב לקחת הכול מהשיעור הראשון של הבוקר.

(סוף השיעור)

---

1. "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נה) הוי כל צמא לכו למים משלחי רגל השור והחמור תנא דבי אליהו לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי" (תלמוד בבלי, דף ה, ב גמרא)↩