דבקות זה לא מה שאליה אנחנו צריכים להגיע בסוף הדרך, אלא זה מצב שנמצא לפנינו בכל רגע ורגע, שאנחנו צריכים לשמור עליו, ואז תהיה דבקות תמידית. והעיקר לא לרצות יותר כלום - מה שיש עכשיו, שבו הבורא ייצב אותי - ואני לא רוצה יותר מזה. בכל רגע ורגע בחייו, האדם נמצא ביכולת לפרוץ לרוחניות, דרך הנקודה הזאת של דבקות. ישנה רק בעיה פסיכולוגית - איך ברצון ובמחשבה, במה שיש לנו, נסכים עם הבורא, ואני ממש נמסר אליו - מה שהוא עושה לי אני מקבל. גם בתחתית הסולם יש לנו דבקות, והיא תמידית, אחרת זאת לא הייתה אפילו תחתית הסולם. והעלייה בסולם זה שהבורא שם לנו כל הזמן תנאים חדשים, ואנחנו מגבירים את הדבקות על פני כל התנאים הקשים, המיוחדים. כל המצבים ברוחניות אלה מצבי הדבקות, אחרת זה לא היה רוחניות. איך אני מחזיק בדבקות שהשגתי, וממשיך בדבקות המתגברת על פני כל השינויים שהבורא, כאין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, מסדר לי? אם נממש את זה, נגלה מיד שאנחנו נכנסים לממד הרוחני. אם אנחנו נמצאים בערבות הראשונה, כמו בתחתית ההר, אנחנו כבר יכולים לזכות לתחילת הדבקות ולגילוי התורה. איך קשורים התנאים האלה זה לזה, ומה זה נקרא להיות בהם? דווקא כשמשיגים דבקות או איזה חיבור לבורא, מגלים שחשיבותו נפולה בעיני בני האדם. מה נעשה שכתוצאה מהשגת הדבקות הקטנה ביותר, נגלה שהבורא נופל בעינינו? ולאיזה מצב אנחנו צריכים להגיע? ברור שברגע שאנחנו משיגים דבקות במצב הנוכחי, הבורא מפיל את עצמו בעינינו, ואנחנו צריכים גדלות שלו כדי להתקדם לדבקות הבאה, ואת הגדלות שלו אנחנו יכולים להשיג רק על ידי החברה, כלומר להגביר את הערבות בינינו, וממנה מגיעים לדבקות החדשה. וכך ממצב למצב, בכל פעם יותר ויותר. זה שהבורא משפיל את עצמו, נותן לי עבודה חדשה, שלב חדש. ובשביל זה אני צריך להשיג יותר ערבות. ודרך הקבוצה, דרך גדלות החברים והחיבור בינינו, אני מגיע לגדלות הבורא, ואז אני דבוק בו. וברגע שהגעתי לדבקות זה שוב נופל. וכך ממדרגה למדרגה. אני לא רוצה שיהיה לי טעם בעבודה, אני צריך להשתוקק רק לפעולה הפשוטה ביותר. באותו מקום שהבורא מפעיל אותך, אתה יכול להיות בדבקות. זה נקרא דבקות תמידית. במקום שאתה מרגיש שאתה לא מרגיש כלום כלפי הבורא, הוא שפל בעיניך - אז לפי מה שאתה מרגיש, הבורא שפל, אין לי כלפיו שום גישה. כדי שנפתח גישה לבורא, אז הבורא שבר את הכלי, הנשמה, ויש לנו הרבה חלקים, והבורא נסתר אחרי החלקים האלה. וכל חלק וחלק מראה לך קצת מהתמונה, ממה שהיה קודם. אם אתה תאסוף אותם יחד, לפי החשיבות שלך להשיג את תמונת הבורא, לאסוף את החלקים האלה לעשירייה, אז אתה תגלה אותו. אנחנו צריכים להגיע ללאסוף את החברים יחד. זה יגיע אם כל אחד ואחד יבין שהעתיד שלו הוא החיבור של הקבוצה. והחיבור של הקבוצה תלוי בגדלות החברים, וזה תלוי בקנאה וגם על ידי התפילה - אפילו שאני לא מרגיש את הבורא, אני יכול לפנות אליו, לאסוף את החברים, לעשות משהו. צריכים לזכור זאת, ושוב ושוב לבצע. אם אתם רוצים להתקדם נכון, אסור לכם לדבר סתם משהו מצדכם, אלא לקרוא איזה פסוק, קטע או מאמר שלם, מתוך מה שלמדתם בבוקר - ועל זה לדבר. ועוזרים זה לזה יותר להבין את מה שכתוב, ולא סתם יורים באוויר במה שיש לכל אחד. כמה שיותר להיות דבוקים בכל מילה ומילה, במה שכתוב. גם בפגישות ביניכם במהלך היום, לבחור קטע קטן ולדבר עליו, ואפילו לא לדבר עליו אלא לקרוא אותו כמה פעמים, עד שיספג בפנימיות כולם וישמש להם לזמן מסויים, שיהיו ניזונים ממנו. הקבוצה צריכה להיות במה שהיא למדה בבוקר, ולהיות בזה כל היום. לא צריכים יותר. קבוצה יכולה לקבל מלמעלה כוח תיקון, על המוח והלב שלנו. ואז נחשוב, נחליט, נרגיש אחרת, עד כדי כך שלא רק שנרגיש בנו שינויים, אלא מאיפה שמגיעים השינויים - מהבורא. זו דרכנו. התעוררות - הגברת חשיבות הבורא בעיני. הכל נחשב ומחושב כלפי גדלות הבורא בעיני. זאת המדידה האמיתית היחידה. אתם צריכים להגיע בסדנה למצב שתתפעלו גם מחכמה אבל בעיקר מהרגשה - עד שהלבבות יתחילו לפעום יחד. מלבד התקשרות בעבודה, את כל מה שאני שומע מהחברים אני צריך לשייך לבורא. והבורא קובע בסך הכל איך הנברא הזה, החבר, יראה כלפיי, ישפיע עלי. אז אני לא מתפעל מהחבר, אלא מהבובה הזאת שנפעלת על ידי הבורא, שאין עוד מלבדו.