חיים חדשים

שיחה 970

החיים מאחורי המסכות

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 27.2.18 אחרי עריכה

אורן: היום אנחנו רוצים לדבר עם הרב לייטמן על מסכות. מסכות זה משהו שאנחנו עוטים על עצמנו לא רק כשאנחנו נוסעים לקרנבל תחפושות או בחג הפורים, אלא גם ביומיום שלנו. בבוקר, בערב, בצהריים אנחנו פוגשים אנשים שונים בכל מיני סיטואציות, ועוטים כל מיני מסכות בהתאם. ננסה להבין את החיים מאחורי המסכה, להתבונן על הנושא הזה קצת יותר לעומק בדרכנו אל חיים חדשים.

יעל: המסכה זה משהו שאנחנו אמנם פוגשים בחיי היומיום שלנו, בפסטיבל המסכות בוונציה, בפורים שלנו, אבל זה משהו שקיים הרבה מאוד שנים. הפנים זה הדבר הכי בולט שמייצג את אישיות האדם. כבר ביוון העתיקה היו הרבה מאוד סוגים של מסכות, מסכות שהביעו שמחה, בכי, אכזבה או כעס בכל מיני מופעים של האדם במצבים שונים.

הפסיכולוגיה גם מתייחסת למסכה וקוראת לה בעצם סוג של פרסונה, זאת אומרת איך אני מציג את עצמי בחיי היומיום שלי, בתפקידים השונים בחיים שלי. עם הילדים שלי אני עוטה מסכה אחת, בעבודה מסכה אחרת, אם אני מתווכחת עם פקיד של שרותי הטלפון אז אני שוב עוטה מסכה אחרת.

היום נרצה להבין קצת יותר לעומק את תופעת המסכות, למה היא קיימת, מה המטרה שלה, וההשלכות שלה על החיים שלנו. ונתחיל בשאלה פשוטה, למה יש לאדם צורך להציג את עצמו כל פעם בצורה שונה? למה אני פשוט לא יכולה להיות אני?

אנחנו אפילו לא יודעים מה זה אני. אף אחד לא מכיר את עצמו, אף אחד לא יודע מי אני, כי כשאנחנו מתחילים להבין קצת איפה אנחנו אחרי שנולדנו, אנחנו רואים כל מיני פרצופים שמחייכים שעושים לנו קולות, ואנחנו לומדים מזה איך להגיב. ולכן מי אני? אני לא יודע. אחר כך אומרים לי שאני צריך להיות כך, להתנהג כך, לחשוב, לראות והכול. אני בכול תלוי בחברה, וזה שנולדתי מאמא אינו אומר כלום, זה אומר שנולדה בהמה קטנה, חיה קטנה. אבל אחר כך החברה עושה ממני מה שהיא רוצה ואני מתחיל לקבל על עצמי את הצורה שהחברה דורשת, אני מתנהג, עושה, מתלבש ומגיב, הכול בהתאם לסביבה. ומי אני? אין לי אני.

יעל: למה אני לא מציגה את עצמי כל הזמן באותה צורה?

זה בהתאם לדרישת הסביבה. כמו שלימדו אותך, וכמו שלמדת בחיים איך את צריכה להתנהג כדי לשמור על עצמך כל הזמן.

יעל: נכון, כי כך התופעה הזאת קיימת בחיים שלנו, שבכל מצב אני מתנהגת אחרת, לכן גם הילד שלי לומד את זה ממני ועושה בדיוק אותו דבר. אבל ברמת העיקרון, למה אנחנו צריכים להחליף כל הזמן איזו דמות חיצונית? למה החיים לא בנויים כך שיש רק דמות אחת, שאורן תמיד יהיה אותו אורן ואני אהיה אותה אני?

כי אנחנו לא חיות אלא בני אדם. לחיות יש אותה הופעה כל הזמן. אבל גם לחיות, במיוחד לאלה שחיים יחד עם בני אדם, יש שינויים באופי, יותר נכון שינויים במצב הרוח. אבל בעצם זה מה שמבדיל בין אדם לחיה, האפשרויות לנהל את עצמנו ולהביע את עצמנו כלפי העולם, כלפי האחרים כל פעם בצורה אחרת בהתאם לאגו שלנו. כי האגו שלנו מחייב אותנו להיות כל פעם משהו אחר, כדי להבטיח לעצמנו כל פעם את התגובה הכי משתלמת.

יעל: האם האגו שלנו משתנה כל פעם?

האגו מחייב אותי להשתנות בתצוגה החיצונית שלי כלפי העולם כדי מקסימום להרוויח תגובה טובה מהעולם כלפיי.

יעל: כלומר זה עניין של עלות לעומת תועלת, כי בסופו של דבר משתלם לי לעשות את זה משום שאני מרוויחה מזה.

כן. אבל זה משתנה כל פעם, ואחר כך אני מתחיל לשקול האם כדאית לי או לא כל ההצגה הזאת. למשל כשאנשים מתחתנים, ואת כפסיכולוגית יודעת, שלפני החתונה הכול בסדר, בני הזוג מתייחסים יפה זה לזה. אחרי החתונה, לאחר שעובר זמן, האם אני צריך כל הזמן לשחק איתה או היא איתי. ואז אנחנו מורידים את המסכות לאט לאט, כך זה קורה, ופתאום כל אחד רואה את השני ללא מסכה שהוא משהו אחר לגמרי. אני חשבתי שהתחתנתי עם מישהי מסוימת, וגם היא חשבה שאני מישהו מסוים, ופתאום, כשאנחנו מסירים את המסכות, אנחנו רואים עם מי אני התחתנתי ועם מי היא התחתנה, ואז ישנה בעיה גדולה.

יעל: האם כשאנחנו בלי מסכות זה תמיד נורא?

את המסכה אני צריך כדי להתאים את עצמי לסביבה ולקבל מהסביבה תגובה כמה שיותר טובה, משתלמת. בהתאם לזה אני עושה חשבון כמה להשקיע במסכה או לא.

אנחנו רוב היום חיים במקום עבודה, אז בהתחלה אני משקיע שם הרבה מאוד, אחר כך אני מתחיל להוריד בהשקעה, כי אי אפשר להיות כל הזמן ברמת אדיבות כזאת, ואז אני מתחיל פחות או יותר להיות כמו שאני, אבל בכל זאת לא כמו בבית. זאת אומרת שאת המסכות האלה אנחנו צריכים, אבל תלוי כמה אנחנו צריכים לשלם עבורם.

יעל: האם אפשר לחיות בלי מסכה, יכול להיות מצב כזה?

אנחנו כאלה גרועים בפנים שבלי מסכה אנחנו אפילו לא מכירים את עצמנו. גם עם עצמנו אנחנו עם מסכה, כך לימדו אותנו, חינכו אותנו ואנחנו לא מכירים את עצמנו.

יעל: מה היה קורה לאדם אם הוא היה מוריד את כל המסכות?

הוא לא יכול, אבל נניח שהיה מוריד, אז הוא היה מגלה את עצמו כחיה אגואיסטית, נוראית, בין זאב, לאריה או נחש. מלאך המוות בקיצור.

יעל: תרחיב קצת בנושא כי מלאך המוות זה משהו רחוק מהאדם. מה הוא היה מגלה שם, מי האני?

הוא היה מגלה ייצור שרוצה להשתמש בכולם ללא התחשבות, ייצור אגרסיבי שרוצה רק לטובת עצמו בלי יכולת להתחשב עם אף אחד מחוץ לעצמו.

יעל: אתה אומר שגם כלפי עצמנו אנחנו עוטים מסכה, כי אנחנו לא מרגישים את זה.

כן, כי לימדו אותנו ונתנו לנו כאלה כללי התנהגות שהם הפכו להיות טבע שני, ואנחנו כבר מתנהגים כך. זאת אומרת גם כשאני עם עצמי אני חושב "זה יותר יפה, זה פחות יפה, זה כך וזה אחרת". זה נקרא "כבוד עצמי", בפסיכולוגיה משתמשים בזה.

יעל: נכון, האדם תמיד רוצה לצאת טוב גם כלפי עצמו.

זה נקרא כבוד עצמי. אני חייב להעריך את עצמי כאדם ולכן אפילו שאני לבד ולא קורה כלום אני בכל זאת צריך להיות באיזו דרגה שתבדיל אותי מבהמה. בבהמה אין חשבון, לכן כל מה שהיא עושה זה הכול נכון, זה הכול לפי הטבע. מה שאין כך, האדם לא מנוהל על ידי הטבע שלו בצורה ישירה, גלויה לו, לכן הוא נמצא בבעיה.

אורן: אמרת שאין אדם שנמצא ללא מסכה, ואפילו שהוא עם עצמו תמיד יש לו מסכה כלשהי. ואם הבנתי את ההסבר שלך, המסכה הזאת נבנית בעצם מהחינוך שהוא ספג מרגע לידתו.

כן.

אורן: זאת אומרת, מרגע שאני נולד יש את האני שלי שהוא בלי מסכות, שהוא איום ונורא כמו שתיארת אותו קודם.

שאתה עוד לא הרגשת אותו בכלל.

אורן: שלא הרגשתי אותו אף פעם.

וכל פעם הוא גדל, האני הזה הגדול, העבריין הזה הנורא, אבל כל הזמן בהתאם לזה אתה לובש כל מיני מסכות ואז אתה לא מכיר אותו.

אורן: אז למה החינוך שאני מקבל וכללי ההתנהגות שאני מסגל לעצמי לא משנים את האני הפנימי הזה שלי שאתה אומר שהוא חייתי, שהוא כמו חיה רעה ואפילו כל הזמן הולך ומתגבר למרות מה שמלמדים אותי? הרי אני לא בג'ונגל, אני בין בני אדם, נותנים לי חינוך, אומרים לי "תתנהג כך, תתנהג אחרת".

אתה חושב שבג'ונגל זה יותר גרוע? בג'ונגל זה הרבה יותר טוב.

אורן: יכול להיות. מה שאני מנסה להבין זה למה מה שהאדם למד וכללי ההתנהגות שהוא סיגל לעצמו כ"כך אני מתנהג", למה זה כבר לא האני החדש שלו, למה עדיין אתה מבדיל בתוכו איזו שכבה פנימית יותר שהיא כמו איזו חיה רעה?

כי הוא מחזיק את הצורות החיצוניות האלה, את המסכות הללו, הוא מחזיק מפני שהוא רוצה להגן על עצמו מביקורת עצמית ומביקורת חיצונה ולכן אין לו ברירה. אבל באמת אם היה מוריד את כל השכבות האלו של המסכות, אלה שכבות שכבות, אז היה רואה עד כמה הוא נורא.

אורן: "ההוא" הזה שהוא נורא, שזה מה שהייתי פוגש אם הייתי מצליח לקלף מעצמי את כל המסכות שלי לפי דבריך, הוא לא קיים בעצם בשום מקום. למה אני אומר כך? כי אני לא מתנהג כמו ההוא הנורא שהיה מתנהג בצורה נוראית, כי אני כבר אדם מחנוך ולמדתי כל מיני דברים במשך החיים. ואפילו כשאני עם עצמי, אמרת, אני אתנהג בצורה מסויימת. אז מי זה ההוא הזה שאתה עוד קורא לו חיה חייתית ממש?

זה האדם האמיתי שלך. זה אתה האמיתי.

.

אורן: איפה הוא?

אני אגיד לך איפה. למה אתה מתנהג במסכות חיצוניות?

אורן: אני בכלל לא מרגיש שזה כך.

לא, אל תגיד.

אורן: אתה מנתח אותי, אבל אני אומר מצד האדם, אני לא מרגיש שאני מתנהג במסכה, כך אני מתנהג.

אתה רואה אנשים יוצאים לרחובות, צועקים "אני בעד זה ואני בעד ההוא.", זה הכול מסכות. אתה רואה עליהם, הדליקו אותם, סובבו אותם, מכרו להם משהו והם עם המסכות החדשות.

יעל: הם מרגישים שזו מסכה?

יש כאלה שכן, יש כאלה שלא.

יעל: ונניח שבן אדם לא מרגיש שזו מסכה, אני חושבת שרוב האנשים לא באמת מרגישים שסובבו אותם לכאן ולכאן, הם מרגישים שהם מעצמם הלכו למשל להפגנה או למקום כזה או אחר. האם זה היה טוב אם הם כן היו רואים את מה שקורה בפנים?

בתנאי שהם יודעים איך נכון להתמודד עם זה.

יעל: זו התמודדות מאוד קשה, זה מה שאתה אומר.

כן.

יעל: למה באמת העולם בנוי כך שאנחנו כל הזמן מכוסים?

לא רוצים לסבול. דיברנו על זה בהתחלה שכל המסכות האלה אני צריך אותן כדי לא לסבול, כי אני רוצה תגובה יפה מהסביבה.

יעל: אז האגו מייצר לי בעצם את המסכות גם כלפי עצמי?

ודאי. זה הגנתי.

יעל: יש כל מיני תפיסות שמדברות על מסכה, מה זו בעצם המסכה. יש כאלה שאומרים שזה באמת הגנתי, יש כאלה שאומרים שזה להסתיר את עצמי מהחברה.

זה אותו דבר.

יעל: יש כאלה שאומרים שזה בעצם להפוך למישהו אחר, שבן אדם יש לו כל מיני פנטזיות, רוצה להיות גם קצת זה וגם קצת זה.

הכול אותו דבר.

יעל: ויש איזו תפיסה שאומרת שבעצם כל מה שאני מציג כלפי חוץ אלה חלקים שקיימים גם בתוכי פנימה.

אלה חלקים שקיימים בי פנימה, אבל זה לא אני.

יעל: תסביר איך זה יכול להיות.

ככה זה. אני משחק המלט. אני כל הזמן משחק מישהו, אני אף פעם לא אני.

יעל: אתה רק חתיכות מעצמך כל הזמן?

זה לא מעצמי אפילו. יש בי איזה גולם והוא, הגולם הזה, כל הזמן לבוש במשהו אחר.

יעל: והגולם לא מתגלה אף פעם.

לא.

יעל: אבל הלבושים של אותו גולם הם חלקים אותנטיים מהגולם עצמו?

לא.

יעל: אז מאיפה הם מגיעים כל הדברים האלה?

מהעולם החיצון.

יעל: זה חיצוני לחלוטין למי שאני באמת, זה מה שאתה רוצה להגיד?

בטח. לכן אמרתי כמה פעמים שאני את עצמי לא מכיר.

יעל: אני רוצה להגיד את זה בצורה מאוד בוטה ותגיד לי אם באמת זאת האמת, יש הפרדה מאוד בוטה בין האני הפנימי האמיתי הזה שאורן אמר, איפה הוא אותו אחד?

לא ידוע.

יעל: לא רק זה, אתה אומר הוא עבריין גדול אותו אחד שיושב שם.

הוא לא עבריין גדול, הוא אגואיסט טהור.

יעל: זה הפנימי. ויש לי כל מיני מופעים חיצוניים כאלה שאתה אומר שלא קשורים בכלל לאותו פנימי שיושב בתוכי.

אני קניתי את מסכים האלה מבחוץ במשך החיים שלי ומשתמש בהם כל פעם בהתאם לסביבה.

יעל: למה קיימת הפרדה כל כך ברורה בין הפנים של האדם לחוץ שלו?

שוב אני חוזר על זה, כי אני רוצה להרוויח תגובה יפה מהסביבה. משתלמת.

יעל: את זה אני מבינה מהצד של האדם, אבל אני מדברת מצד הטבע, מהצד של איך בנויה המציאות.

כי הרצון לקבל שלי רוצה להרוויח כל פעם במצב שאני נמצא בכל רגע ורגע, ולכן אני כל הזמן מחליף מסכות בהתאם למה שמשתלם לי כך להיות.

יעל: כן, זה האגו, אתה אומר לי מהצד של האגו שווה לי לא להסתכל על מי שאני בפנים, אלא להיות כל פעם מישהו אחר בהתאם לאינטרס שלי.

אני אפילו לא יכול להסתכל על מי שאני בפנים, כי אני לא מכיר אותו.

יעל: יש לי סיכוי להכיר אותו מתישהו?

לא.

יעל: אף פעם.

לא אף פעם. בשביל זה נכנסים לחכמת הקבלה. וכשרוכשים את טבע הבורא, הרצון להשפיע, לאהוב הזולת, אז בהתאם למסכה כזאת שאני לובש על עצמי, המסכה שאני מכיר מה שאני רוכש, בהתאם לזה אני מתחיל להכיר את עצמי ללא מסכה.

יעל: וגם זאת מסכה מה שאמרת?

אני הולך לקנות מסכה מיוחדת שנקראת "ויהי שם ה' עליך".

יעל: והמסכה הזאת שאתה מדבר עליך היא מסכה או שהיא האמת שלי? אני עדיין במסכות.

אין אמת, זה הכול יחסי. אני רוכש בסופו של דבר את צורת הבורא עלי לכן אני נקרא "אדם", "אדמה לבורא". מה זה אמת? למה הצורה ההפוכה מהבורא היא לא אמיתית? היא גם אמיתית. גם זה אמיתי וגם זה אמיתי.

אורן: אני בונה לעצמי מסכה כמו של א-לוהים?

כן.

אורן: מה זה אומר?

אני רוצה להיות אדם, אדם זה מי שדומה לבורא.

אורן: מה זה אומר?

באותה תכונה, השפעה ואהבה.

אורן: מה זאת תכונה של השפעה?

נתינה.

אורן: כשהייתי ילד היינו משחקים בגבס, היינו יוצרים עם כף היד, עם הפנים, כל מיני דמויות כאלה, אז כדי להכיר את עצמו האדם צריך להרכיב על עצמו מסכה חדשה, גבוהה יותר, שהיא מסכה שבה הוא הופך להיות דומה לא-לוהים, זה מה שאתה אומר לי?

"אדם" זה מי שבונה את עצמו כא-לוהים.

אורן: שזה אומר להרכיב מסכה שיש בה תכונות של אהבה ונתינה.

כן. שזה נקרא "מסך ואור חוזר" בחכמת הקבלה.

אורן: נניח אני בונה לעצמי כזו מסכה, אז תתאר כדי שאני אבין על מה אתה מדבר, מה זה אומר?

שאני הרצון ליהנות, בלבד, גולמי, ואני רוצה שהרצון הזה הוא יתנהג כמו הבורא, כמו הא-לוהים. ואז אני על ידי טכניקה מיוחדת שנקרא "חכמת הקבלה" רוכש מהבורא בהדרגה תכונות השפעה ואהבה ומתלבש בהם, מציג את עצמי בצורה כזאת ופתאום אני נעשה דומה לבורא ואז אני מבין מיהו הבורא. ממה? "ממעשיך הכרנוך" זה נקרא. שאני כך מתנהג אני מבין " זה הבורא". אני מתנהג עוד קצת אחרת "זה הבורא". והבורא, אני מזהה אותו? אני לא מזהה אותו, זה נקרא "ויהי שם ה' עליך". זאת אומרת אני מכיר את הבורא מתוך זה שאני נעשה כמוהו.

ארון: התהליך הזה שתיארת עכשיו במה הוא שונה מהמסכה הראשונה שההורים שלך בנו בך כשהיית ילד ואמרו לך "תתנהג יפה, אל תיקח ממנו, אל תרביץ", זו המסכה הראשונה שבנו לך ואחר כך החיים בנו לך עוד הרבה מסכות.

כן.

אורן: ועכשיו אמרת לי "אתה רוצה להכיר את עצמך באמת אתה צריך לבנות לעצמך מסכה שהיא כמו א-לוהים, אתה צריך לשחק דמות שהיא באהבה ונתינה". הבאת לי עוד מסכה, מספר 1001 נניח, מה השינוי המהותי שקרה פה? אז הוספת לי מסכה 1001.

לא. שם הייתי חיה וחייתי כלפי הגוף החלבוני שלי, רק להתחשב עימו עד כמה הוא מרגיש טוב בכל רגע בקיומו. עכשיו אני חושב אחרת לגמרי, איך אני נעשה דומה לא-לוהים, לא פחות. תאר לעצמך עד כמה האגו צריך להיות גדול, עד כמה אני צריך להיות חוצפן, ואני רוצה את זה, אני רוצה להידמות לא-לוהים. רק להידמות לא-לוהים זה נקרא להיות בנתינה ועד כדי כך בהשפעה לזולת עד לאהבה, אהבת הזולת.

אורן: נניח שזאת המסכה ה-1001 שלי, איך היא משפיע על 1000 המסכות הקודמות שכבר בנויות בתוכי מלידה?

אני מתעלה מעליהן.

אורן: איך אתה מתעלה?

אני מתעלה, אני לא נכנס לצורה הזאת.

יעל: היא מסכה אחרת, היא שונה מהמסכות האחרות?

היא מסכה אחרת, כן. במסכות הקודמות אני הייתי דומה לכל מיני דמויות, תפקידים שאני רואה כאן בעולם הזה ובמסכה הזאת אני דומה ממש לא-לוהים. מאיפה אני יודע? כי אני מרגיש אותו.

יעל: ובמסכות האחרות אני לא מרגישה את המסכה שאני שמה עלי?

לא, אני מרגיש את עצמי כבן אדם שבעולם הזה.

יעל: אז היא מעבירה אותי פאזה המסכה הזאת? מה היא עושה?

היא מעלה אותי לדרגת קיום הא-לוהים שאני לא הכרתי קודם.

יעל: אז זו אותה טכניקה, שאני שמה על עצמי כל פעם איזו מסכה אחרת, משחקת איזו דמות אחרת בחיים שלי ובכל זאת נוצר כאן משהו חדש, איך זה יכול להיות? למה פה נוצר משהו חדש ובמסכות הקודמות שהיו לי בחיים לא נוצר כלום חוץ מאשר עוד מסכה בעצם?

כי המסכה הזאת שהיא דומה לא-והים היא הפוכה מכל המסכות הקודמות, כי אני בה משחק את ההשפעה והאהבה כלפי כולם. ואז כשאני מתחיל בזה לשחק ומבקש כוחות ומבקש דוגמאות לשחק את זה נכון, אז אני באמת לומד איך להיות כא-לוהים. אז אני לומד איך להיות אדם, כי אדם הוא דומה לא-לוהים, אותה דמות, אותה המסכה שאני נמצא בה, נכנס בה ומתלבש בה וכך אני דומה לו, לכוח העליון, היא הא-לוהים שלי, אני נעשה הוא.

יעל: תסלח לי על הבוטות, אבל למה שווה לי לקחת את המסכה הזאת ובמה היא יותר טובה מכל המסכות הקודמות שהיו לי?

כי המסכה הזאת לא תלויה בבהמה שלי, המסכה הזאת מעלה אותי לדרגת נצחיות ושלמות, המסכה הזאת מקנה לי דבקות בכוח העליון, שאני נעשה בדרגתו הנצחית והשלמה ולא גומר את החיים שלי כמו כל בהמה בזה שאני מזדקן ומת.

יעל: אז היא פותחת לי פתח למשהו חדש, זה מה שאני מרגישה מהדברים שלך.

כן, חיים חדשים.

יעל: מה שלא קורה למשל במסכות האחרות, כי שם יש לי עוד אחת, ועוד אחת, אני באותו משחק בעצם עדיין וכאן כביכול אני נכנסת למשהו חדש.

אתם שאלתם, מה זה החיים אחרי המסכות?

יעל: נכון.

אז כאן זה חיים נצחיים ושלמים לעומת אותם החיים שחיים בעולם הזה, אחרי מסכות בעולם הזה, שאלה חיים שהם כולם הפסד ונגמר.

יעל: עדיין יש לי כאן מסכה, אני לא חיה בלי מסכה.

וודאי שזו מסכה. כן. המסכה להיות כא-לוהים היא המסכה הכי עבה, המסכה שהכי הכי מסתירה את הפנימיות שלי. נכון. אז מה?

יעל: אז מה היא עושה המסכה הזאת? אם היא מסתירה.

היא מתאימה אותי לא-לוהים. ובלי המסכה אני בכלל לא מתאר את עצמי.

יעל: אמרת בתחילת התוכנית שלנו, שהמסכה היא מן מתאם כזה, היא עוזרת לי להתאים את עצמי לסביבה.

כן.

יעל: אז מה זה אומר שיש לי כאן מסכה עבה? ולאן היא מתאימה את עצמי?

יש א-לוהות ויש כלפיו דומם, צומח, חי, בני אדם שבעולם הזה, כולם במסכות. רק דומם, צומח, חי, יש להם מסכות, לבושים, צורות חיצוניות שכל פעם משתנות בצורה הכרחית מהכוח העליון, מהבורא. האדם שבעולם הזה מקבל כבר חופש בין כמה מסכות להיות וכך הוא חי. זה מקדם אותו סך הכול כהכנה לבנות מסכה כא-לוהות. והוא מתחיל לבנות מסכה כא-לוהות, הולך ועולה לרמה של הא-לוהות, דומה לא-לוהות, אבל כולו גם במסכה שנקראת "צמצום", "מסך", "אור חוזר". ונקרא "אדם" מפני שדומה לכוח העליון.

(סוף השיחה)