heb_t_rav_2010-03-28_lesson_otkrivaem-zohar_n18

פותחים הזוהר

שיעור 18

שיעור וירטואלי 28.03.10 – אחרי עריכה

היום נדבר על אותו אירוע שעכשיו קורה בעולם אצל כל הדתות, וזה חג הפסח, הפסחא, שבעצם לוקח את ההתחלה שלו מיציאת מצרים. מאיפה כל זה הגיע אלינו? בואו נתנתק ממה שנעשה על פני האדמה בעולם הזה, כי זה לא ברור ובדרך כלל זה משהו שמתעתע ומבלבל, ונתחיל מנושא הבריאה.

הבורא שם לפניו את המשימה ליצור נברא שיהיה שווה לו, שלם, כי הוא שלם לכן הוא יכול ליצור רק דבר שלם. לכן כל פעולותיו מכוונות דווקא למטרה הזו, למטרה האחרונה, ליצור נברא, כלומר, פעולת הבריאה עצמה היא שהנברא יהיה עצמאי, ובאותו זמן שהוא יהיה גם שלם. יש כאן פרדוקס, אם הנברא הוא שלם והוא עצמאי, איך הוא יכול להיות עצמאי ולהתקיים בנפרד מהבורא, ובאותו זמן להיות גם שלם כמו הבורא? הרי אם יש שלמות זה אחד, אם זה שניים זה כבר לא שלם, יש משהו באחד שאין בשני, ולכן כביכול יש פה איזו בעיה, אבל מבחינת ראותנו כמובן, כמו שאנחנו מסבירים את זה מתוך המחשבות שלנו והשכל שלנו.

הבורא פותר את הבעיה הזאת בצורה מאוד פשוטה. מתוך הרצון שלו למלא, להשפיע, לאהוב, הוא יוצר רצון לקבל, להתמלא, לגמרי הפוך לו בתכונותיו, בכך הוא יוצר נברא שהוא הפוך לו, הוא שווה בעוצמתו, בכוחו, אבל מנוגד לו. זאת אומרת, כל מה שהוא רוצה לתת, הנברא רוצה לקבל באותה עוצמה, באותו מילוי, בכל הצורות שלו. הבורא כביכול בכל תכונותיו הוא רוצה לתת, בכל המילויים שלו הוא רוצה למלא לדחוס או לפרוץ כזה רצון, שכל הצורות הריקניות שלו, כל הרצונות וההשתוקקויות, הן כולן יהיו תואמות לאותו תענוג שהבורא רוצה לתת לו, ובצורה הזאת הנברא יוצא הפוך מהבורא.

אז איך לעשות אותו עכשיו שווה לבורא? בשביל זה צריך לא לבטל את הדבר ההפוך הזה מהבורא, אלא להביא אותו להשתוות. למרות שיש לו רצון להתמלא בתוך עצמו ולהרגיש בתוך עצמו את התענוג, וזה רק מה ששולט ברצון, וחוץ מזה הוא לא יודע שום דבר ולא מרגיש שום דבר, צריך להביא את הרצון הזה לתכונה שתהיה שווה לבורא, זאת אומרת, להשפעה, לאהבה, למלא מישהו אחר. מי זה האחר? כמובן את הבורא. כאשר תכונת הנברא, למרות שהוא רוצה רק לקבל למען עצמו, הופכת לתכונה להשפיע לבורא, כדי להַנות לבורא, אז הנברא יהיה שווה לבורא ובאותו זמן הוא יהיה עצמאי, יתקיים כעצמאי.

למצב הזה הבורא צריך להביא את הנברא בהדרגה. בדרך ישנו שלב שבו הנברא מתפתח בצורה ישירה, ובחינוך ישיר על ידי הבורא. וישנם שלבים כבר מתקדמים יותר, כשהנברא צריך כבר להתפתח בעצמו, באופן עצמאי, או כביכול באופן עצמאי, משום שהוא צריך לעבד בתוך עצמו, לפתח בתוך עצמו, את תכונת ההשפעה והאהבה לזולת, לבורא, בלי קשר ללחץ שמופעל עליו, אחרת הוא לא יהיה עצמאי, אחרת זו לא תהיה תכונתו שלו, אלא כפייה שנכפית עליו מלמעלה, ואז מחשבת הבריאה לא תתקיים, לא תתממש.

איך להשיג את זה? בשביל זה הבורא בורא נברא באופן הדרגתי, בארבעה שלבים, זאת אומרת, הוא יוצר את הנברא כבר בחומר שלו, וכל הנתונים שיוצאים הם יתפתחו, ומעבר לזה כבר אין לו יותר יחס אליו. מתוך הזרע כבר מתחיל להתפתח האדם, וכבר בזרע יש את כל התכונות העיקריות שלו, והוא כבר לא יכול להיפטר מהן והוא לא יכול לשנות אותן. הוא רק מממש אותן כל הזמן, אבל הוא כבר מממש אותן עם או בלי חופש בחירה בהתאם לסביבה ולחינוך וכן הלאה. זאת אומרת, יש בהתחלה נתונים מוגדרים מראש, אבל הם לא מפריעים לאדם להתפתח בצורה עצמאית, כלומר ישנן תכונות שבצורה מדויקת מגדירות את מבנה האדם, אבל ברמה של דומם צומח וחי, ואילו ה"אדם" שבאדם כבר מתפתח רק מתוך עבודת האדם עם עצמו.

כך גם כאן, במשך אלפי שנים של ההיסטוריה שלנו, עוד מירידת העולמות מלמעלה, אנחנו עוברים בעולם שלנו היסטוריה גדולה שבה אנחנו מתפתחים תחת לחץ של הכוחות העליונים שמפתחים אותנו, או הטבע, שמאלצים אותנו להתפתח בדרגות דומם צומח וחי. אבל כאשר אנחנו מסיימים את התפתחותנו בדרגת החי, זה מה שקורה עכשיו בתקופתנו, אנחנו נמצאים איתכם בדיוק בתקופת המעבר, מהתפתחותנו בדרגת החי שעכשיו מסתיימת, למעבר לפאזה אחרת, לפאזה שנקראת ה"אדם" שבתוכנו. האדם שבתוכנו הוא צריך להתפתח בתוכנו כבר במודעות והשגה של מי אנחנו, מה אנחנו ולשם מה, ובכלל מה זה ה"אדם" הזה שְבַחי. ויש לנו פה שינויים גדולים מאוד, גם בחברה, וגם כל מיני תהליכי מעבר, תהליכים שאפשר אפילו לקרוא להם דרמטיים.

מאיפה כל זה מגיע? זה מגיע מתוך התפתחות הד' בחינות דאור ישר. מהשורש יוצא אור, וממנו יוצאות ארבע בחינות, ארבע תכונות של דרגות התפתחות הרצון. בחלק של השורש, הרצון הוא בצורה של נקודה שמופיעה יש מאין, זו פעולת הבריאה היחידה, נקודת יש מאין. חוץ מזה הבורא לא ברא שום דבר, כל השאר זו רק התפתחות של אותה הנקודה תחת השפעת האור.

אחר כך מתפתח הרצון הראשון, הבחינה הראשונה שרוצה לקבל לתוכה. אחר כך היא מגלה בתוכה את תכונת הבורא שמשפיע לה, ואז היא רוצה להיות דומה לבורא, להשפיע. אחר כך מתוך התכונות הראשונה והשנייה, הקבלה וההשפעה, היא בונה בתוכה קבלה למען השפעה ומתחילה לגלות מה זה להיות בורא, בדרגתו. ואחר כך שהיא מרגישה מה זה להיות בורא, היא רוצה לקבל את המצב הזה במלואו, בתוכה, לתוך תוכה וליהנות ממנו ללא גבול.

זה לא סתם אור שאנו מקבלים מהבורא מכל התענוגים שממלאים אותנו, וזו לא רק אותה השפעה שאנו יכולים לתת לו ובזה ליהנות מזה שאנו ממלאים אותו, והוא בכמה סדרי גודל גדול מאיתנו, אלא בזה שאנו ממלאים אותו אנו נעשים שווים לו, מתוך זה שאנו נמצאים בדרגתו, ובזה אנו רוצים להתמלא למען עצמנו.

שורש, כתר, נקרא ה"מלכות", בחינה א' נקראת "חכמה", בחינה ב' נקראת "בינה", בחינה ג' נקראת "זעיר אנפין" ובחינה ד' נקראת "מלכות". או שורש, א', ב', ג', ד', ד' בחינות.

אם נסתכל על הבחינות הללו, נגלה שהבחינה הראשונה נולדה בצורה אוטומטית מבחינת השורש, והשנייה גם כן. זאת אומרת, הבחינה הראשונה שזה רצון ליהנות, היא יצאה אוטומטית מיד מהשפעת האור, והשנייה גם כן יצאה, כי היא הרגישה שהאור משפיע. הבחינה השלישית יצאה כי היא כללה בתוכה את שתי הבחינות הראשונות, א' וב'. ורק הבחינה הרביעית היא עצמאית, היא יצאה מתוך זה שהיא הוסיפה לתכונות הקודמות שלה שהיא קיבלה מהבורא, את הרצון הפרטי שלה, "אני רוצה להיות שווה לו, אני רוצה להיות דומה לו, אני רוצה להיות כמוהו ואני רוצה בכל זה ליהנות לעצמי", כלומר, נוצר פה רצון נוסף שלא התפתח בצורה ישירה מהבורא. ולכן שלושת הרצונות הקודמים האלה נקראים "דומם", "צומח", "חי", והבחינה האחרונה נקראת "אדם", שרוצה מעל הכול את מה שהיא קיבלה מהטבע.

ואנחנו רואים את זה גם בעולמנו, שכל החיות, וכמובן גם דרגות הדומם והצומח מתפתחים עד רמה מסוימת, חוץ מזה אין להם יותר שום דבר. הם לא מעוניינים בהתפתחויות, לא של הסביבה שלהם או שלהם עצמם, או את הקשרים ביניהם, הכול מכוון לפי דרישות הטבע ושום דבר חדש לא יכול להתפתח כאן. ולכן במשך כמה שבועות, כל יצור חי כבר מגיע לצורתו, וכך הוא ממשיך להתקיים. האדם כל הזמן משתנה במהלך חייו, וכל הזמן צומח מדור לדור, ויוצר לעצמו תנאים חדשים, וגם משתנה מבפנים וגם מבחוץ, והוא יוצר לעצמו סביבה חדשה של מגורים. בזה נבדל האדם, כלומר יש לו כביכול איזו יכולת קריאטיבית להידמות לבורא.

אם אנחנו נברר את דרגת האדם, גם בו נוכל לגלות את ארבע הבחינות האלו, הדרגות האלו, שורש א' ב' ג' ד', כך מתפתחים גם בני האדם בעצמם, ובזה הם גם נבדלים אחד מהשני. אם יש לנו את דרגת הדומם שהיא הגדולה ביותר, הרחבה ביותר, כל דרגה הבאה אחריה היא הרבה יותר קטנה, עד כדי כך שהדרגה האחרונה הם פשוט יחידים מכל האנושות, שבאמת רוצים להשיג מדרגות גבוהות של השגה כדי לצאת מגבולות הבריאה. השאר הם נהנים מכל מיני דרישות, מטרות נמוכות יותר בחיים, אבל גם הם משתנים לאט לאט במהלך ההיסטוריה, אנחנו רואים שאנשים בכל זאת משתנים.

אם נגיע מתוך השרטוט הקטן שלנו להתפשטות העולמות מלמעלה למטה עד דרגת העולם שלנו, העולמות התפשטו ירדו מעולם אין סוף עד העולם שלנו, ובעולם שלנו, במהלך ההיסטוריה אנחנו רואים את ההתפתחות הזאת של הרצונות, בהתחלה התפתח רצון הדומם, הצומח, אחר כך החי ואחר כך המדבר. מאז המדבר, גם דרגותיו הדומם צומח והחי התפתחו, ורק עכשיו דרגת המדבר מתחילה להתפתח בתוך האדם, באמת בתוך האנושות. זה הזמן שלנו, שנת האלפיים שלנו, ואנחנו נמצאים איתכם כאן בשלב האחרון של ההתפתחות שלנו, כי אנחנו צריכים להתפתח מכזה מצע, כדי ששוב אנחנו נחזור עד דרגת האין סוף, עד דרגת הבורא לגמרי עצמאים, שווים לכוח העליון, ואת המצב הזה אנחנו צריכים להשיג איתכם עכשיו בעולם שלנו.

איך כל זה מתבטא בעולם שלנו? התחלנו לדבר איתכם על כל מיני מנהגים או חגים שאנחנו עכשיו חוגגים, פסח, פסחא וכן הלאה, מאיפה כל זה מגיע לנו?

דיברנו על מדרגות, שורש א' ב' ג' ד', המדרגות הללו הן גם באות לידי ביטוי בעולמנו, ולכן הן הגיעו אלינו מלמעלה. המדרגות האלו מתממשות בעולמנו, הן מתגשמות בדומם צומח חי של ההתפתחות. אני בכוונה משרטט אותם מאוד קטנים, זה מקצר את קנה מידה, כי ברור שקנה מידה הזה הוא לא אחיד, כי אם אנחנו מדברים על התפתחות הדומם שזה כל היקום, זה כחמשה עשר מיליארדי שנה, ואחר כך התפתחות האדמה במשך כארבעה מיליארד שנים, אחר כך דרגת הצומח על כדור הארץ זו גם התפתחות של איזה מיליארד וחצי שנה, אחר כך עולם החי שהתפתח גם כן מאות מיליוני שנים, ועכשיו זו הופעת האדם, גם כבר במשך מאות אלפי שנים.

ההתפתחות הבאה היא כאשר בפעם הראשונה מאדם יצא "אדם", שהתגלה בו ה"רשימו" כלומר הגן הרוחני, תכונת ה"אדם" שבאדם, כאשר מתוך ה"חי" התחילה להתגלות שאלת ה"אדם" הראשונה, והשאלה הראשונה של ה"אדם" שייכת לגילוי הבורא, להרגשת גילוי הבורא.

לאדם הראשון שבו התגלה הבורא בעולמנו, קראו "אדם". הוא היה אחד מבין מאות אלפים כאלה שחיו בזמנו ועד אליו, אבל הוא היה הראשון שגילה את מטרת הבריאה. הוא גילה שקיים דבר כזה כמו התפתחות האדם, גילוי על ידי האדם, וזה לגמרי דבר חדש בתוכו, לפני כן הוא לא הרגיש. זה איזה עולם, מצב פנימי כזה שנקרא "מצב עליון" או "עולם עליון", שבו הוא מרגיש את עצמו לגמרי מנותק מכל מצבו הבהמי, במיוחד מדומם צומח חי, ובו הוא מרגיש את עצמו שקיים לא בחומר.

את המצב הזה גילה ראשון "אדם", ואת זה הוא כתב בספרו "רזיאל המלאך", רז זה סוד, ומלאך זה מלאך. אדם הגיע לדרגה הזאת בעצם מִדרגת השורש, ומתוך דרגות האדם, זו שייכת לדרגת השורש של דרגות ההתפתחות הרוחנית שבאדם. הדרגה הבאה של ההתפתחות זו א', זו הדרגה הראשונה, זה היה "בבל", וזה כבר "אברהם", זו התפתחות לגמרי אחרת. במה היא נבדלת?

אנו לא יודעים מי היה אדם, איננו יודעים מי היו ההורים שלו, ישנם כל מיני מקורות היסטוריים לא מהימנים, אנחנו לא משתמשים בהם, למרות שמדברים על זה. אבל על אברהם אנחנו יודעים מי היו ההורים שלו, אביו היה עובד עבודה זרה, וגם אברהם עזר לו בעצמו. הוא היה בן שלושים ושבע כאשר הוא בדרך כזו של התפתחות פנימית, פתאום גילה בחושיו את העולם העליון, וכתב על זה ספר שנקרא "ספר היצירה". זהו ספר שכתוב גם בארמית וגם בעברית, אלו שפות שהולכות תמיד ביחד זו לצד זו, כך הן משלימות אחת את השנייה, וכך מתוך ההיסטוריה העתיקה של האנושות הן היסודות של השפות הקיימות. יש ספר טוב מאוד של חוקר רוסי שנקרא אסטרין שחקר את הכתב, ספר ששוב יצא לאור מחדש.

אברהם התפתח בעצם לדרגה הראשונה מתוך ארבע הדרגות. בדרגה הבאה הדרגה השנייה, זו כבר הייתה קבוצה שלמה שהאדם התחיל להקים, כדי להשיג את התכונה של ההשתוות לבורא בחברה קטנה. הוא הוציא מבבל כבר קבוצה שלמה של בבלים, ומהם התחיל ליצור ממש חברה שלמה, התחיל כבר לממש את הרעיון הזה של השתוות לבורא במאסות. הוא יצר קבוצה שהשיגה את הדרגה האגואיסטית הבאה, והקבוצה הזו כבר עברה דרך "מצרים" מה שנקרא. זאת אומרת, מה שקרה בה זה גדילת האגו מִהדרגה הראשונה לדרגה השנייה. זו נקראת ירידה ל"מצרים", ושוב יציאה מ"מצרים".

כאשר הם ירדו למצרים, הם התחילו לממש בתוכם את תכונת "ואהבת לרעך כמוך", מאחר והם היו כבר איזו חברה, איזו קבוצה, קבוצה קבלית. קבלית, כלומר, הם כבר השיגו את העולם הרוחני, הם כבר קיבלו הרגשה מהרוחני, הם כבר השיגו דרגה רצינית של התפתחות רוחנית. אבל בכל זאת, זו הייתה קבוצה קטנה, אבל הדרגה הזאת נקראת "בית ראשון". "בית" זה נקרא כלי, והכוונה לא לאיזה בניין בעולמנו, יפה או לא, אלא הכוונה היא למקדש. "מקדש" זה מה שקיים בקשר בין האנשים שמעל האגו שלהם, מגדל שהם בונים בעצמם מעל האגו, בונים אותו מעליהם ובו הם מרגישים את הבורא, השתוות אליו, מעמדו, מעמד שבו הם נמצאים איתו, הרגשה שמרגישים את הכוח העליון הזה, זאת אומרת, משיגים השתוות אליו, על ידי זה הם נכנסים לאותו מצב שבו הוא נמצא. הם השיגו כזה מצב, ומצב כזה נקרא "בית ראשון".

הם היו איזה זמן בדרגה הזאת, ואז הם נפלו מהדרגה הזאת שוב לדרגה של "גלות", שוב התעצמות האגו. פעם אחת הם נפלו מדרגת הבית ראשון, ואחר כך פעם שנייה מדרגת בית שני, ואחרי בית שני הם נפלו לגמרי לדרגה אגואיסטית. זאת אומרת, נמוך מכל שאר אומות העולם, כי זה ליפול מדרגת ההשפעה לדרגת הקבלה, והכול השתנה בהם בצורה מהותית. כעת הם שוב באים לאותו מצב בשנת אלפיים, ובעצם זה יוצא ממצב הג' המצב האגואיסטי שהם קיבלו, וזה עובר למצב הד' שהם קיבלו אחרי בית ראשון, ועכשיו הם רק מתחילים לממש אותו.

לא לשכוח שכל זה התחיל מאותה קבוצה קטנה של בבלים, שהתחילו לממש את עצמם, לממש את השיטה הקבלית להשתוות עם הבורא, והיא ניסתה לעשות את זה באיזושהי צורה, וזה יצא לה. בתקופה הזאת מבית שני עד חורבן בית שני, יצא להם לממש זאת בתוך חברה, אבל עד אז זה היה בתוך קבוצה קטנה, ולפני כן היו אלה יחידי סגולה. כך לאט לאט התממשה השיטה באנושות.

ועכשיו, אחרי ההפסק הזה מה"גלות", האנושות חייבת לממש את כל השיטה הזאת ולעלות כבר מעל "בית ראשון", עד דרגת "בית שלישי", זה נקרא גמר התיקון של הנשמה. לא דרגת חיה שזו ספירת החוכמה, ולא דרגת נשמה שזו ספירת הבינה, אלא דרגת יחידה, שזו דרגת הכתר, ספירת הכתר, מצב של גמר תיקון.

בגמר תיקון אנחנו מרגישים שאנחנו בתכונות ההשפעה, ובתכונות ההשפעה אנחנו מרגישים מה שאנחנו לא מרגישים היום, בקיום הבהמי שלנו. רגשות האדם לגמרי משתנים, וגם תפיסת המציאות וזווית הראיה שלו, הוא מתחיל לראות תכונות וכוחות, והכי החשוב את הקשרים בין כל חלקי הבריאה, והוא מרגיש את זה בתור מערכת אין סופית. הוא מרגיש את זה מתוך עצמו, כך שה"אני" האלטרואיסטי שהוא מרגיש מעל הגוף הבהמי שלו עד כדי כך שולט בו, שהרגשת הגוף כשייך אליו פשוט נעלמת. והאדם בצורה הזו, כאשר הוא משיג את העולם העליון, הוא משיג מצב בו הוא כבר לא מזהה את עצמו עם חיים ומוות בגוף הזה. מסבירים לנו המקובלים, שכזה מצב מחויב לכל האנושות, ואנחנו חייבים לצאת לדרגה הזאת, ולכן מוגדר לזה זמן מיוחד שמתחיל מהזמן שלנו, ומהתקופה הקרובה אלינו.

חג הפסח, הוא לא רק שייך להיסטוריה של יציאה ממצרים אלא לזמן שלנו. כי כל הגלויות, כל היציאות, כל המעברים מִדרגות אגואיסטיות לדרגות ההשפעה הם זהים, ולכן אנחנו צריכים לראות באיזו צורה הם מתבצעים. ובכלל, מעבר ממדרגה למדרגה, ואפילו אצלנו, כשאנחנו מתקדמים ממדרגה למדרגה, אנחנו גם מתקדמים באותו אירוע גדול של יציאה מהאגו בכאלה שינויים בתוכנו.

ומהם השינויים האלה בתוכנו? העניין הוא שכאשר האדם מתפתח, הוא מתפתח בשני כיוונים מנוגדים זה לזה. מצד אחד, מנקודת ההתחלה שאיתה הוא נברא, הוא צריך להתפתח בצורה קבועה, באגו שגדל כל הזמן, עד דרגתו הנמוכה ביותר, ויש ארבע דרגות התפתחות של האגו מהנקודה ההתחלתית, מצד שני ויחד עם זה, הוא צריך להתפתח בהשגה לבורא, בהשתוות אל הבורא, בכיוון הפוך.

הוא יורד לדרגה אחת, ועולה בדרגה אחת בהשגה לבורא, ושוב יורד באיזו דרגה, ושוב עולה בהשתוות אל הבורא, וכן הלאה. כל העליות שלנו הן רק אם אנחנו קודם זוכים לצמיחת האגו ונפילה. יש ארבע דרגות של הנפילה לאגו, וכלפיהן בהתאמה גם העליות.

לכן רק כשהופיעה אותה בבל העתיקה, אנשי בבל העתיקה התחילו לברר מה קורה איתם. מדוע מצד אחד יש גלובליזציה, חיבור של כולם יחד, עמים קטנים בודדים שגרים בשטח אחד, והכול היה טוב, הם חיו באמת כמשפחה, כאומה אחת, והכול היה שקט וטוב, ופתאום יש אגו גדול מאוד, והתגלות של עוד קשרים ותלות זה בזה, וגם הופעה של שנאה גדולה אחד כלפי השני. זאת אומרת, מתגלה איזו הופכיות בין התכונות, תלות הדדית ושנאה הדדית, ופה כבר ישנה בעצם סתירה.

אז מה לעשות הלאה? היו להם שתי אפשרויות, האחת הייתה להיפרד בידידות זה מזה וזה מה שהם עשו, וזה היה הפוך ממה שייעץ אברהם. אברהם הבין את כל מה שהיה שם, ואמרו שהוא היה בדרגת "נמרוד". נמרוד היה המנהיג, המלך, הנסיך שבבבל העתיקה, ואברהם זכה במקום מתאים לצידו.

ישנה גם פילוסופיה גדולה מאוד ביניהם. אברהם היה מנוגד לנמרוד, הוא אמר לו שאם הוא רוצה לשמור על הממלכה שלו, שלא ירשה להם לבנות מגדל עד השמיים, כי בזה הם רק ישתכנעו שהם לא מסוגלים לבנות את זה, כי באגו שלו האדם לא יכול, אם הוא רק יתפתח אגואיסטית, הוא יהרוס את עצמו, הוא פשוט יהרוס את אותו עולם קטן שבו הוא גר. נמרוד סבר אחרת, הוא אמר שלהפך, הוא יוכל להחזיק את העם תחתיו ולא לתת לו להתפזר, ולא לתת לשנאה חסרת הסיבה הזאת להשתלט על האדם, וכך הוא יותר ישלוט בהם. אם אחד שונא את השני, אז הוא ביניהם איכשהו ישיג את מה שהוא צריך, כלומר, יכפיל את השליטה שלו. ברור שכל זה לא קרה, כי זה הפוך לחוקי הטבע שמחייבים להביא את האדם להשתוות עם הבורא.

מאוד מעניין לקרוא את הוויכוחים האלה בין אברהם לנמרוד, הם מאוד אקטואליים להיום, כי גם היום אנחנו נמצאים באותו מצב, כאשר התהליך שוב הגיע לגלובאליות. אז הגלובאליות הייתה בשטחים קטנים, והיום היא כוללת את כל העולם, והשנאה ההדדית היום היא הרבה יותר גדולה מאשר אז, והאיום להשמדה הוא הרבה יותר גדול מאשר אז, ואיננו יודעים מה לעשות עם עצמנו.

בהסתכלותנו על כל ההיסטוריה, אנחנו רואים שהמצב הוא באמת ללא מוצא. וגם כאשר אנחנו מתחילים לדבר על השיטה של התפתחות האנושות, לשם מה ולאן היא מובילה, ומה בכלל אפשר לעשות, בלי להסתכל שהמצב הוא לגמרי עכור ומעורפל, והאדם אז לא היה טיפש יותר מאשר האנשים היום, ובכל זאת הוא לא יכול היה לעשות עם עצמו. זאת אומרת, האגו לא אפשר לברר בצורה נכונה וטובה את האפשרות ליציאה רכה וטובה מהמצב.

זה היה המצב באותו זמן, וממנו הם יצאו רק בצורה שאברהם אסף תלמידים ובשקט יצא מבבל העתיקה. נמרוד בזה לא הפריע להם, למרות שהיו שם בעיות, על זה כתוב בספר שנקרא "פירוש הגדול", "מדרש רבא". אברהם הלך עם התלמידים שלו, כולם היו תלמידים מבבל, לכנען, לאותה אדמה שהיום נמצאת בה מדינת ישראל. הם היו בה קצת זמן ואחר כך ירדו למצרים. אלה כל מיני טיולים בגשמיות, אבל כולם מתארים שלבים של ירידה באגו. כי כדי להתקרב לבורא, צריך להגיע עד לאותה דרגה רביעית של האגו.

הם לא יכלו לעשות את זה בפעם אחת, כי זו קבוצה קטנה, הקבלה מיועדת למימוש על ידי כל האנושות, ולכן הם השיגו רק את מצב הג', דרגת האגו השלישית, יציאה ממצרים. זאת אומרת, אז היא ירדה למצרים, ואפשר לומר בצורה של משל ש"ירדה למצרים", כי לא חשוב היכן נמצא האדם, זו ירידה ל"מצרים" במובן הרוחני, כלומר, היא ירדה לרצונות אגואיסטיים גדולים מאוד. היות והקבוצה הייתה בהתחלה לגמרי אלטרואיסטית שכלואה בתוכה, אז זה היה לגמרי מספיק בשבילה כדי לעלות ולהשתוות לבורא.

וכבר אמרנו שבהשתוות לבורא נחוץ שיהיו שתי תכונות מנוגדות זו לזו, זה האגו העצום, שאתה נפרד ממנו ולגמרי הפוך ממנו עד שאתה מגיע למינוס אין סוף, ובאותו זמן מעל האין סוף הזה אתה מגדל את תכונת ההשפעה, לגמרי השפעה ואהבה. אז שתי התכונות האלו חייבות לא לבטל זו את זו, לא לכסות זו על זו, אלא ביחד, באובייקט אחד האדם צריך להתקיים.

הם הגיעו לדרגה האגואיסטית השלישית, זה נקרא שצברו במצרים כמות גדולה מאוד של אגו, ואז היו צריכים לצאת מ"מצרים", כדי שאחרי שקלטו אותו בתוכם, היו צריכים לתקן אותו. זו נקראת "יציאה ממצרים", שכאשר האדם רוכש איזו דרגה מסוימת, הוא לא יודע בדיוק מה מתי ולָמה, אלא מגיע עד איזה קצה שהוא כבר לא יכול, וחייבת להתממש בתוכו המדרגה הזו, לפתח את עצמה, עד שהוא יעלה למדרגה הבאה. המעבר הזה נקרא "פסח", פַסָח, מעבר, מפה גם החג הזה שנקרא "חג יציאת מצרים", זאת אומרת, מעבר ממצב שבו אתה נמצא לגמרי כולך באגו, כך זה נקרא "עבדות מצרים".

העבדות הזאת היא מאוד נעימה דרך אגב, היא מאוד טובה. אי אפשר לומר שהקבוצה הזו, קבוצת "ישראל", שהיא מכוונת ישר- אל לבורא, מזה בא השם, שהם בדרגות דומם צומח וחי סבלו, אלא להפך, הם חיו טוב מאוד חומרית ואף אחד לא הפריע להם. אנחנו רואים במקורות המצריים שבמצרים בכלל לא היו עבדים, אנשים שעבדו שם הם עבדו בשדות או בפירמידות ואלה היו אנשים חופשיים, הם קיבלו שירות מצוין וקברו אותם בתור אנשים חופשיים, היו להם משפחות וכן הלאה. זה לגמרי לא מה שלימדו אותנו פעם בבית הספר בהיסטוריה. העבד, אם היה נקרא עבד, הוא היה נכס מאוד יקר עבור הבעלים שלו, משרת את אדונו עם יחס מאוד מאוד דואג. ואחר כך כמו שנאמר בתנ"ך, הם בכו על כמה טעים וכמה טוב היה להם במצרים.

זאת אומרת, "האדם" שיוצא מ"מצרים", מהחיים האלה שלנו שלכולם טוב בעצם, אין שום דבר רע בתוכם, הוא יוצא מתוכם, כי ה"אדם" לא יכול להימצא בהם, אבל הבהמה, החיה היא לגמרי מתקיימת בזה טוב. למרות שאנחנו בזמננו רואים שכל האנשים, יותר ויותר אנשים, וכל האנושות נמשכת לזה שלגמרי הכול יהיה בחומר, למרות שנראה לנו שזה ייקח עוד זמן, הכול הולך לקראת זה. חוסר הסיפוק של המדינות המפותחות ביותר היא רק עולה וגדלה, ולכן יש את הדיכאון הזה והסמים האלה, ופסיכולוג אישי לכל אחד, אלו ריקנויות נוראיות שמאלצות את האדם לפתח את דרגת הקיום הבאה שלו.

בזה נבדלת יציאת מצרים. גם בעבר זו לא הייתה אותה נקודת מוצא שחשבנו, כאשר למדנו בהיסטוריה או שסיפרו לנו. אם נסתכל שוב איך שמתאר לנו את זה התנ"ך או ספר הזוהר, כאשר מדובר בגלות רוחנית, אז האדם שנמצא באגו ולא יכול עוד להתפתח בו, והאגו ממש חונק אותו, והאדם לא יודע מה לעשות עם עצמו, אז היציאה הזאת מתוך עצמו לדרגה הבאה, כאשר הוא רוצה לצאת מעצמו, מהתא של עצמו מחוצה לו, זה נקרא ש"יוצא ממצרים", ואת זה אנחנו חוגגים איתכם.

בהתאם לזה יש הרבה מנהגים. צריכים להבין שהמנהגים האלה הם לא מנהגים של עם איפשהו כאן על הארץ, לא מדובר באיזה מקרים כלכליים, צירופי מקרים או במקרה, אנחנו מדברים על קבוצה שחקרה בצורה מדויקת, ורק במקום כתבי הבבלים כמו חמורבי, התחילו לעבוד לפי כתבי אברהם. אנחנו איכשהו נברר איתכם מה זו המילה "אברהם", מאיפה היא הגיעה, זה בנוי משני חלקים, מאב ועם, שכבר התחלקו לשני חלקים מצמצום ב', חלק שאפשר לתקן וחלק שאי אפשר לתקן של הנשמה. ה"יציאה ממצרים", הכוונה לקבל על עצמך את תכונת ההשפעה, תכונת האהבה, חיבור. וזה מה שעוד קרה לאברהם בבבל, ואז הקבוצה שלו בדרגה הבאה של האגו יכלה לממש את זה, בדרגה הראשונה של האגו הצליחה לממש, ועכשיו היא צריכה כבר לממש את זה דרך משה בדרגה הבאה של האגו. וזו כבר לא נקראת יציאה מ"בבל", אלא יציאה מ"מצרים".

מכאן גם נובעות כל הפעולות שלנו, המעשים שלנו. פעם לא היו מעשים, אברהם היה הראשון בהיסטוריה של האנושות ששבר את כל הפסלים, כלומר, התלבשות של הרוחני בחומרי לא קיימת, אלא רוחני זה רוחני וחומרי זה חומרי, אחד לא מתערבב עם השני, וזה לא מתלבש בזה, בשום דבר חומרי אין דבר קדוש. רוחני נקרא תכונת ההשפעה, "קדוש" זה נקרא תכונת ההשפעה, ואת התכונה הזאת האדם משיג מתוך עצמו כלפי האחרים. אם הוא לא משיג, אז אין את התכונה הזאת, לא בקמעות, לא בכל מיני קללות, או בכל מיני אובייקטים, אין בעולמנו שום דבר קדוש, סודי, רוחני, לא באדם, לא בגופו, ולא בלבושים או בכל מיני צורות שמכינים או תמונות, אין. כל הרוחניות היא רק תכונת ההשפעה והאהבה שאנחנו צריכים להשיג, ולא כל כך פשוט להשיג אותה, אלא רק לפי שיטה מסוימת, על ידי האור העליון.

ולכן מדוע אנחנו מקיימים כל מיני מעשים בעולמנו שנקראים "פסח", פַסָח, יציאה? כי אותה קבוצה שגרה באותו זמן, היא נמצאה כולה בהשגת העולם העליון, העולם כולו היה מושג על ידה כאחד ורוחני בחמשת החושים, כדבר אחד, כנברא אחד. ולכן היה להם ברור, שכאשר הם חושבים ועושים, זה אותו דבר, זו אותה מערכת, זו לא מחשבה שמתנתקת, זה טבע אחד. ולכן היו להם באופן טבעי יחד עם הביצוע הרוחני, פגישות זה עם זה, קשרים ביניהם גם ברמה הפיזית. וכאשר הקבוצה הזאת דרך עוד אלף חמש מאות שנים, אחרי חורבן הבית הראשון וחורבן הבית השני נפלה מרוחניות, היא הפסיקה להרגיש פעולות רוחניות, הפסיקה לקיים אותן, ונשארו רק הפעולות המכאניות.

הפעולות המכאניות האלו כבר נקראות מנהגים, כי תחתיהן כבר אין שום תכונות רוחניות או פעולות רוחניות, ולכן אף אחד לא יודע ולא מבין מה זה. המקובלים כמובן יודעים על זה ומתארים את זה עוד באותם ספרים. למשל בספר "שער הכוונות", שמדבר על כוונות, על פעולות רוחניות, מדובר איזה כוח עומד מאחורי כל רגע, מאחורי כל צעד של יציאה מהאגו להשפעה, מה זו "יציאת מצרים", מדובר על מדרגות, תחת השפעת איזה אור, איזה רצון, איזה אגו מיתקן בהתאמה למה, כלומר, על כל המעברים.

יש את זה בספר "שער הכוונות", אנחנו צריכים לקרוא את כל זה, זה חלק מאוד חשוב של הקבלה, הספר הזה אומר בצורה ישירה, זו כמו הכנה של מנה מסוימת, "קח ממך רצון כזה וכזה ועם רצון כזה וכזה ועם מידת אור כזאת וכזאת, בצירוף כזה וכזה, תוסיף מזה עוד ועוד ושם איזה עשרות פעולות, ובצורה הזאת אתה מקבל מוצר מוכן". איזה? רצון להשפיע, לאהבה. כך שאת כל זה לקלוט בתוכנו זה לא פשוט, אבל כך בנויה החכמה שלנו, המדע שלנו, ואנחנו נצטרך להשיג אותה.

ולכן אנחנו בתקופתנו, לא יוצרים מחויבויות בטקסים האלה בצורה של טקסים של פסח, אלא מבצעים אותם, מקיימים אותם, ולא כמו שעושים את זה הדתיים בצורה מכאנית לפי הספר, אלא אנחנו מנסים בכל פעולה כזאת שאנחנו עושים, להכניס את אותה כוונה. עדיין איננו מסוגלים, אבל איכשהו מנסים להכניס את אותן כוונות רוחניות שמתאימות לאותה פעולה הגשמית. למרות שהאנלוגיות הגשמיות האלו, זה כמו אדם שמשחק באיזו מכונית, ואיזה קשר יש בין משחק לבין מכונית אמיתית? יש איזו אנלוגיה וכך גם אנחנו, משחקים עם המכונית ומתכוונים לדעת לתקן גם מכונית אמיתית. לכן אנחנו יחד איתכם בכל מקרה מקיימים את הפעולות האלו, אבל המטרה שלהן לגמרי אחרת.

אז מי שרוצה, יכול להיות נוכח יחד איתנו בזה, משום שאנחנו מסבירים מה אנחנו עושים, מה היינו רוצים שיקרה, איזה מדרגות, צעדים ב"יציאת מצרים", בכל מקרה היינו מבצעים על עצמנו. כך אנחנו מעבירים את סעודת הפסח הזאת שמסמלת את כל השלבים של יציאה מהאגו להשפעה.

מפה כבר לקחו הדתות האחרות גם כל מיני מנהגים משלהן, ולכן מנהגים הם מנהגים בכל הדתות, כל אדם יכול לקיים אותם. אלא אנחנו מנסים לבנות את אותה מערכת של התנהגות שלגמרי מתאימה לאותם כוחות רוחניים שמוציאים אותנו מהאגו. זה מה שקורה איתנו בפסח.

מי שירצה להיות איתנו, באותו זמן נסביר מהי כל פעולה, מדוע צריך לאכול ביצה, חזרת חריפה, מה זה נקרא "מצה". "מצה" זו תכונת ההשפעה, ב"חמץ" יש בו גם תכונת ההשפעה וגם תכונת הקבלה, במצה אין את זה. אז מאיפה באים כל הדברים האלה בעולם שלנו, כל האנלוגיות האלה לעולם הרוחני, מים, קמח, את כל זה אנחנו נלמד.

עבורנו זה נחוץ, הכרחי, כי הודות לחג הזה יש לנו אפשרות לדבר בצורה מאוד מרוכזת כזאת על הדבר החשוב ביותר, השלב החשוב ביותר בהתפתחות שלנו, שזו יציאה מהאגו, וכל השאר כבר קורה בהדרגה. ברגע שפעם ראשונה אנחנו מתעלים מעליו, ורוכשים בפעם הראשונה את התכונה הרוחנית של ההשפעה, אז הודות לתכונת ההשפעה אנו מתחילים להתפתח, בשאר השלבים מתחילים להתפתח כמו בתהליך של צמיחה וגדילה. כי יציאה ממצרים זו נקראת "לידה רוחנית" של האדם, ואת כל שאר השלבים אנחנו כבר מחלקים לפי ימים, שבועות, חודשים. יש גם שנתיים של יניקה, שלוש, שש, תשע, שלוש עשרה, עשרים, שבעים, מדרגות בצמיחה הרוחנית שלנו, עד שאנחנו משיגים את דרגת מאה עשרים וחמש בהשוואה לבורא.

כעת אנחנו וכל האנושות נמצאים רק בהתחלה. עלינו להבין, שאותה קבוצה שבנה אברהם, מתוך זה שנמרוד ושאר הבבלים לא הסכימו לשיטה הזו, אותה קבוצה היא פשוט קבוצת ניסיון, היא כמו דגם. היא עוברת את כל התהליכים האלה של שבירה, כדי לשמור בתוכה את שיטת התיקון, חכמת הקבלה, ולהגיש אותה היום לאנושות, שנמצאת בשלב האחרון של התפתחות האגו שלה, וכדי שאנחנו נוכל יחד איתכם בצורה מהירה, קונקרטית, בצורה קלה ונעימה לצאת מהאגו, בלי מכות, בלי ייסורים גדולים, שבמקרה הרע יכולים לקרות. אז ננסה את כל זה לממש גם לעצמנו וגם לאחרים, אם אנחנו כבר מדברים על אהבת הזולת.

שאלה: איזו ייחודיות יש לספר הזוהר ביציאה מ"מצרים", בכל האנושות או בכל אדם נפרד?

מה עשו המקובלים? וכבר כתבתי על זה ולא פעם בבלוג שלי. המקובלים אותן נשמות מתוקנות, יצרו מערכת עם הבורא, כביכול דרכן קל לנו להתחבר מהר עם הבורא. הן מעבירות דרכן את האור העליון אלינו מלמעלה למטה, ואנחנו בצורה הזו דרכן קל לנו להתחבר עם הבורא, עם מקור האור. והקשר בינינו לבין המקובלים, ובין המקובלים לבורא, זה קשר שקורה דרך ספר הזוהר.

זה מה שיש לנו ביד, אנחנו יכולים לקרוא, ואנחנו יכולים גם לא להבין שום דבר, זה לא חשוב, הם שנמצאים מהצד השני של הספר, הם הרי מציעים אותו לנו, אנחנו קוראים, ובעצם יוצרים קשר איתם. ולא חשוב איך אנחנו יוצרים את הקשר, גם התינוק לא יודע באיזו צורה הוא פועל, וגם האדם המבוגר לא יודע איך הוא פועל, פשוט משחררים אותו והוא עובד, כך הוא מתקדם בחייו וזהו. גם אנחנו אותו דבר, אנחנו צריכים רק בצורה מכוונת, מתוך רצון להתמסר לספר הזה, ואז כבר במהלך שבוע שעובדים עם הספר, כשלומדים איתו שעה שעתיים ביום, רואים איך הספר הזה משנה אותנו, באיזו צורה בתוכנו הוא משנה אותנו, משהו קורה בתוכנו תחת ההשפעה שלו.

ומכאן אנחנו כבר נוכל הלאה תחת השפעת העולם העליון, למשוך את האור מלמעלה ולהתקדם למטרתנו. זאת אומרת, מטרתנו בעולם שלנו, בעולם הזה, להתעלות מעל הרגשת העולם, כאשר נרגיש את עצמנו ואת כל העולם נצחי ושלם, וכל זה תלוי רק מתוך התכונות הפנימיות שלנו. אני מקווה שאנחנו נשיג את זה, וכל זה בכוחותינו, והתגלתה לנו האפשרות וההזדמנות הזאת. אז בהצלחה לכולנו, כדי שבחג הקרוב הזה היציאה מהאגו באמת תקרה בתוכנו.

(סוף השיעור)