מייסד שיטת הבנת העולם העליון היה אברהם, תושב בבל העתיקה. הוא יצר קבוצה של אנשים בעלי דעות דומות, שבה החל ליישם את רעיון הדמיון לבורא. קבוצתו של אברהם הגיעה לרמה רוחנית גבוהה שנקראה "בית המקדש הראשון". "המקדש" הוא כלי יחיד, חיבור בין הנשמות שנמצאות בתחושת הבורא במלואה. הצמיחה המהירה של האגואיזם והצניחה מהרמה הרוחנית לרמת ההנאות החומריות נקראת "הירידה למצרים". "יציאה ממצרים" היא לידתו הרוחנית של אדם. זמננו הוא זמן יציאתה של האנושות מעבדות מצרים בשיטת השגת תכונות ההענקה, האהבה והאחדות. חג הפסח מסמל את המעבר מאנוכיות לאלטרואיזם. בין פעולות חומריות ורוחניות יש הבחנה ברורה. שום דבר גשמי אינו נושא קדושה. הקדושה היא רכישת תכונת ההענקה, הנרכשת בהשפעת האור העליון. בתחילה, קבוצת אברהם, שהייתה בהשגה רוחנית, חשה את העולם העליון ואת העולם שלנו כמכלול אחד. מחשבה ויישום היוו מערכת אחת שבה פעולות רוחניות ופיזיות חופפות לחלוטין. אך לאחר הנפילה מרמת בית ראשון ושני, איבדו חסידי אברהם לחלוטין את התחושות הרוחניות. הזיכרונות ששרדו מפעולות פיזיות הפכו לבסיס של מנהגים וטקסים דתיים, נטולי תוכן רוחני. מקובלים, בניגוד לאנשים דתיים, משקיעים בביצוע טקסים את אותן כוונות רוחניות המתאימות לעמיתיהם הארציים, אם כי אין בכך קשר ישיר. כשם שילד המשחק עם מכונית קטנה חולם על משאית גדולה, כך אנו, תוך הגשמת מנהגים ארציים, חולמים ושואפים להבין את שורשיהם הרוחניים.