heb_o_rav_bs-ashalom_2008-06-18_shiur_bb

מאמר: "השלום"

(פרק:חיוב הזהירות בחוקי הטבע)

שיעור 2

שיעור בוקר 18.06.08- אחרי עריכה

חיוב הזהירות בחוקי הטבע.

"כולנו רואים מתוך הכרה פשוטה אשר מין האדם מוכרח לחיי חברה, כלומר, שלא יוכל להתקיים ולהתכלכל זולת ע"י עזרת החברה, ולפי זה צא ודמה לך את המאורע הזה, למשל, אם יארע לפנינו איזה יחיד הולך ופורש מהחברה למקום שאין שם איש, והוא חי שם חיי צער ויסורים גדולים משום חולשתו לספק לעצמו את צרכיו, הרי שאין לו שום רשות להתרעם על ההשגחה או על גורלו, ואם הוא עושה זאת, דהיינו שמתרעם ומקלל את גורלו המר, אינו אלא מכריז ומפרסם את טפשותו, כי בעת שההשגחה הכינה לו מקום נוח ורצוי בין החברה אין לו הצדקה לפרוש ממנה למקום שמם, ועל אדם כזה אסור לרחם להיותו הולך נגד טבע הבריאה, והיות שיש לו עצה לחיות כפי אשר גזרה עליו ההשגחה, וע"כ הוא נטול הרחמים. והמשפט הזה מוסכם מכל חברי האנושות לבלי חולק."

במאמר זה מסביר בעל הסולם, כי לפי חוכמת הקבלה אין הצדקה שאדם יבודד את עצמו מהחברה. יש כאלו שמטפסים על ההרים, רוצים לחיות שם עד סוף חייהם, יש כאלו שרוצים לבודד את עצמם באיזה כפר קטן, או לבנות לעצמם מקום מבודד, אלא שזה נגד התפתחות הטבע. הטבע בא כדי לפתח בנו רצון אגואיסטי יותר ויותר גדול, והאדם שעובר למקומות שאין בהם חברה שבה הוא יכול לפתח את הרצון לקבל שגובר בו, הוא בעצם עוצר את ההתפתחות שלו. כי זה נגד התהליך שהטבע, הבורא, קובע, ולכן הוא מונע מעצמו להגיע לתכלית. ודאי שבהתנהגות כזאת, כשהוא הולך נגד כל התהליך שהבריאה צריכה לעבור, הוא צפוי לנזקים גדולים.

ואנחנו רואים שהאנשים האלו מוגבלים, אולי לפי השכל המעוות שלהם הם חיים בצורה רגועה יותר מאדם שחי בעיר, כי "מוסיף דעת מוסיף מכאוב", אבל בסופו של דבר הם לא מסייעים לנשמה שלהם להתפתח, ויצטרכו בכל זאת לחזור בגלגולים הבאים על אותו המצב. וכל מה שהם עוברים בחייהם, הם לא מתקדמים מגלגול לגלגול, אפילו כמו אדם רגיל, אז ודאי שההפסד הוא כולו שלהם.

אלא אנחנו צריכים להבין שהחיים הרגילים, הנורמאליים, כשאדם חי בתוך החברה שבה הוא נולד, זה בעצם הבסיס להתקדמות הרוחנית. אסור להיבדל מהציבור, לא לברוח מהציבור. האדם צריך להיות קשור עם הציבור, להצטער בצער הציבור, לשמוח בשמחת הציבור, האדם חייב להיות ממש מעורב עם הבריות. וזה לא חשוב אם הוא דתי או חילוני, או אם יש לו מהטבע רצון להיות מעורב יותר עם כולם, או שמהטבע הוא נולד יותר באהבת הבדידות, הוא צריך להיות בחברה האנושית שהיא האופיינית לזמנו.

ולכן הקבלה מחייבת את האדם לעבוד וללמוד, להתפתח, לרכוש מקצוע, לדעת איך לפרנס משפחה, להתחתן. שיהיה לכל אחד ואחד כל מה שאנחנו צריכים שיהיה לאדם בעולם הזה. זה בעצם בא לנו לפי דרישת התיקון הכללי הגבוה, הגדול. וכאן ודאי שחוכמת הקבלה קצת שונה מכל המיסטיקות והמדיטציות למיניהן.

פעם הוזמנו לצפון קרוליינה באמריקה, למקום שבו עשו מדיטציה על פי תורת המהרישי. היו שם עשרים בניינים, ובכולם ישבו אנשים, במשך שלוש שעות, בשקט, בהרים, מאוד יפה, רגוע. זה הפוך לגמרי ממה שחוכמת הקבלה דורשת. אדם חייב להיות באמצע מנהטן, מעורב עם כל הבריות, עם כל הרע שבזה, ומתוך זה להתחיל להתרומם כאדם. כי מה שיש בחברה האנושית, המודרנית, אלה בעצם תנאים שאדם ייצרת באגו שלו. ואלה שבורחים להרים לא מתאימים את עצמם לסביבה. כי לפי האגו שלו האדם חייב להיות בסביבה נורמאלית ושם להתפתח, ואילו הם בורחים כדי להקל על עצמם. ולהקל על עצמם זה לגמרי לא דרך התיקון.

שאלה: אז מאיפה מקור התפיסה הרווחת בציבור, שמקובל יושב באיזה מקום, עושה כוונות למען כל העולם, ולא צריך אף אחד?

מכל אותן אלפי שנים שהמקובלים באמת עשו כך. המקובל היה תמיד מסתתר ומחכה עד סוף המאה העשרים, שחוכמת הקבלה תתגלה, כמו שכתוב בספר ה"זוהר", "בסוף ימיו חוכמת הדעת תתגלה לכל העולם". ועד הזמן הזה כולם ישבו בשקט וחיכו.

מה זה חיכו? הם עשו שידרוג לחוכמה הזאת, כל אחד כתב, כל אחד השיג, עשה תיקונים מיוחדים בכל המערכת הכללית, מה שיכול היה לעשות לפי נשמתו. לא היה יותר מה לעשות. היתה עבודה פנימית גדולה מאוד, כי לכל אחד עד גמר התיקון הפרטי שלו אין רגע אחד פנוי, אבל לא שהם היו יוצאים ומתגלים. ולכן צורת החיים והתיקון שלהם היו בצניעות, בהסתרה.

מה שאין כן בימינו הכל הפוך. כשהתגלתה חוכמת הקבלה ואנחנו חייבים לעשות את התיקונים, אז ההפך, יש לצאת מהמסתור, לגלות לכולם, למשוך את כולם, לספֵּר לכולם, אסור לברוח למקום נידח. כמו שבעל הסולם אומר, חובה לכתוב ספרים, להפיץ את חוכמת הקבלה בשדרות העם, להוציא עיתון כמו שהוא היה מוציא, וכו'. ממש ההפך מקודם. וזה נכון להיום.

אבל גם אז המקובלים לא היו בורחים כמו המהרישים עם המדיטציות. הם היו נמצאים בתוך הציבור, רק היו מסתירים את עצמם, את העבודה הפנימית שלהם. מקובל היה עובד כסנדלר או חייט, לא חשוב מה, הוא היה מעורב עם הבריות. היה מתחתן, מביא ילדים, דואג לפרנסה, ואף אחד לא ידע שהוא מקובל. או שידעו שהוא מתעסק קצת במשהו, אבל לא היה מפיץ ומעורר את האחרים. זאת אומרת, הוא בכל זאת היה אדם מהשורה, לפי התפקוד החיצוני שבעולם הזה. לא נמצא מקובל שלא היה נשוי, שלא היה חי בין האחרים, היו ביניהם הרבה מלומדים, רופאים, כל מיני מדענים.

שאלה: זה לא ממש ברור. כי חוכמת הקבלה במאה העשרים ואחת צריכה להגיע לכל העולם. אז פתאום שומע אותך איזה חקלאי בנגב, או אחד שגר ביער באלסקה, או רועה צאן בשלומי, ולא מבין למה הוא צריך לשנות את סגנון חייו.

יש לנו חברים מאלסקה, מניו פאולין, ואפילו מקיבוץ ובנגב, שזה עוד יותר. וכולם נמצאים איתנו בקשר. אני לא חושב שהוא מרגיש את עצמו מנותק מהעולם. ובכלל היום כשהוא קשור עם האינטרנט ועם הטלוויזיה ועם הכל, הוא לא מנותק מהעולם פיזית. אני מנותק מהעולם הרבה יותר ממנו. אני נמצא בחדר שלי כל הזמן, ולא יוצא ממנו חוץ מטיול של שעה ביום.

אז מה זה נקרא "מנותק" או "לא מנותק"? אני מדבר על אנשים שאין להם רדיו, טלוויזיה או עיתונים, אין להם קשר, ולא כלום. הם נכנסים לחדר סגור, יושבים על הרצפה, עושים מדיטציה, שותקים שלוש שעות, ושקט. המקום הוא מקום נפלא, תמיד יש ערפל, יש כזה רוגע, שאחרי יומיים אפשר למות. והם מבודדים את עצמם מכל העולם, אבל מי שחי באלסקה לא מבודד את עצמו, הוא עכשיו נמצא איתנו.

"ואני יכול להוסיף ולהטעים את הדבר על בסיס דתי וליתן לו צורת משפט כזה", "דתי" הכוונה לקבלה. כי לדת הרגילה שברחוב הוא קורא מנהגים, תרבות. ועל הדת ממש מסביר בעל הסולם במאמר "מהות הדת ומטרתה", שזו הקבלה. "כיון שהשגחת הבריאה נמשכת מהבורא ית' שבלי ספק יש לו מטרה בפעולתו, כי אין לך פועל בלי תכלית, נמצא שכל העובר על חוק מחוקי הטבע אשר הטביע לנו, הריהו מקלקל את המטרה התכליתית," לא רק שהוא לא משתתף ועושה איזה נזק לעצמו, הנזק שהוא גורם הוא לפי הנזק למטרה התכליתית, למטרה הכללית. כמו שקודח חור, ובזה מטביע את כל הספינה. אותו דבר כאן.

"כי המטרה נבנית בלי ספק על כל חוקי הטבע ביחד אחד לא נעדר, כמו שנאות לפועל חכם שלא יחסיר ולא יעדיף כחוט השערה על פעולותיו המוכרחות אל המטרה. ונמצא אשר המקלקל חוק אחד הרי קלקולו פוגע ומזיק במטרת התכלית אשר הציב השי"ת, ולכן יענישהו הטבע." לא בחשבון הפרטי שלו, אלא בחשבון הכללי, בכמה שהוא מעכב את האחרים ומפריע להם להגיע לאותה המטרה.

אנשים צועקים "תגיד לי למה זה מגיע לי, כל כך הרבה צרות, על מה ולַמה, לא עשיתי שום דבר. עוד בעיה, עוד צרה, מה קורה? אנשים חפים מפשע". כל הטענות הן טענות כלפי הבורא, שאנחנו לא עשינו כלום, ולמה הוא עושה לנו כך. אני מבין שהם לא מסוגלים לעשות חשבון במה הם, בפעולות כאלו קטנות, גורמים לנזקים כל כך גדולים. כמו ילד קטן שמגיע לאיזה כפתור אדום, ועם האצבע הקטנה שלו לוחץ בתמימות, וגורם לנזק גדול בלחיצה התמימה על הכפתור האדום. ואז מה שהוא עשה חוזר אליו.

במערכת כזאת אנחנו נמצאים. כל פעם אני שומע "למה זה מגיע לי?" מגיע לך, כי אתה לא מבין עד כמה שהפעולה הקטנה, המקולקלת, יכולה לגרום נזק. ואנחנו לא מבינים איזו פעולה כן ואיזו לא, "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", ולא יודעים, שכך זה, כי אנחנו מפעילים מנגנון עצום.

אם אני יושב בספינה למעלה מקו המים וקודר חור, זה אולי לא יפה, אבל זה לא נורא. אבל אם אני נמצא למטה מקו המים וקודר חור, אז מיד אנחנו מתחילים לטבוע. אז תלוי גם בנשמות, איפה הן נמצאות, וכמה הן משפיעות על כל המערכת ובאילו פעולות. אנחנו לא מבינים זאת. אבל "למה זה מגיע לי"? מגיע לך בטוח. למה? כי ההתנהגות היא לא נכונה במערכת הכללית.

"ולפיכך, גם אנו ברואי השי"ת אסור לנו לרחם עליו, כי חוקי הטבע הוא מחלל" אם אדם מתייחס לכולם כך שלא איכפת לו כלום, וגם לעצמו, כשמתחיל לבודד את עצמו במקום להשתתף עם כולם, זה נקרא שהוא "קודח חור בספינה". עליו להשתתף בכל המערכת הכללית, האדם לא מבין, הוא חושב, "לא עשיתי כלום, מה אתם רוצים ממני, אני רק אתבודד, אני לא אלך לעבוד יחד עם כולכם". הוא לא מבין שזה מספיק כדי שהוא יפר את חוקי הטבע.

"ומטרת השי"ת הוא בוזה. וזוהי צורת המשפט לדעתי. ואני חושב שלא כדאי למי שהוא לחלוק עלי, על הצורה הזו שנתתי למשפט, מתוך שדברי המשפט אחד הם, כי מהו החילוק אם אומרים אשר המשגיח נקרא טבע דהיינו חסר דעה וחסר תכלית או לומר אשר המשגיח הוא חכם נפלא יודע ומרגיש ויש לו תכלית במעשיו,"

חוץ מזה שאנחנו רוצים לברוח מכל האחריות שלנו, וחושבים שזה יכול איכשהו לעבור לנו, אנחנו גם נוטים לחשוב שהבורא הוא רחמן, שהוא אוהב אותנו, שאני יכול להתפרע קצת כמו ילד קטן, ולא נורא הוא יסלח. הרי הוא "טוב ומיטיב" אוהב, הוליד אותי, ברא אותי, אז איך יכול להיות שהוא לא מבין את החולשה שלי? אנחנו חלשים, אנחנו טיפשים, ואז חושבים שהכל מותר.

ובעל הסולם אומר שזו גישה ממש שיקרית, שעולה לנו מאוד מאוד ביוקר. הבורא הוא חוק, "חוק נתן ולא יעבור". יש כאן קיר, אין עם מי לדבר ואין למי להתפלל, אין ממי לבקש, אין רחמים ואין כלום. ואנחנו רואים את כל ההיסטוריה. וחוקי הטבע, שנקראים "אלוהים", יענישו אותך על כל פרוטה ופרוטה, על כל מה שחשבת ועשית, לא חשוב אם ברצון, ברגש, בשכל או במעשה. החשבון הוא מאוד מאוד פשוט וקצר, לפי נוסחה שלא משתנה. ואין לאדם מה לספר לבורא שקרה לו כך או כך. בלי הסיפורים שלו הבורא יודע, כי הוא סובב לו את הדברים.

לכן היחס לבריאה הוא, שאנחנו עומדים מול חוקים מוחלטים, ועלינו לשנות רק את עצמנו בעזרת החוקים האלו. לא דורשים מהאדם לקפוץ מעל הראש, אלא בעזרת החוקים האלו לדעת איך להשתמש בהם. ולא דורשים מהאדם יותר ממה שהוא יכול ללמוד ולהשתמש נכון, לפי ההתפתחות שלו, לפי ההכנות, לפי היכולת והתנאים החיצוניים והפנימיים, כמו שאנחנו לומדים.

אחר כך נלמד שכל מה שדורשים מהאדם הוא לפי האמת, לא כמו שאנחנו דורשים זה מזה בלי להבין את הטבע שלנו. אלא הבורא דורש מהאדם להתייחס לכל הדברים בצורה בוגרת, לפי התפתחות האדם. אבל אחרי זה אין רחמנות ואין שום חשבון חוץ מ"לחצת על הכפתור, אתה צריך להרגיש מה עשית, כי כך תלמד".

"כי סוף סוף כולנו מודים ומסכימים, שמוטל עלינו החוב הזה לקיים את מצות ההשגחה, כלומר, חוקי הטבע, וכולנו מודים שהעובר על מצות ההשגחה, כלומר על חוקי הטבע, ראוי וכדאי לקבל את העונש אשר יענישהו הטבע, ואסור למי שהוא לרחם עליו. הרי שאופי המשפט אחד הוא, ואין חילוק בינינו רק במוטיב, שלדעתם המוטיב הוא הכרחי, ולדעתי הוא מטרתי."

תלוי איך אנחנו מקבלים את חוק ההתפתחות שלנו. החוק פועל עלינו, ועלינו להפסיק לחשוב שאנחנו לא נמצאים במערכת חוקים. אנחנו נמצאים בבועה שנקראת "הטבע", "המציאות", ונמצאים בפנים ולא מבחוץ. כי לפעמים נראה לנו שאנחנו יכולים להמציא חוקים חדשים, כמו שאנחנו ממציאים בבית המשפט ובמדינה, ואנחנו רואים איך כל זה אחר כך נופל, ולמחרת אף אחד לא יכול להחזיק בהם.

כי החוקים נקבעים ללא שום הבנה איפה אנחנו נמצאים, ועל ידי אילו חוקי טבע אנחנו באמת מתנהגים, ללא הבנת החיים שלנו. יושבים חכמים בבית משפט או בפרלמנט, או באיזה מקום וחושבים "בוא נעשה כך וכך". הם לא מבינים שכל החוק רק מעווֵת את הקשר הטבעי בין בני אדם לבין עצמם, ובין בני אדם לטבע, בין דומם, צומח, חי ומדבר. כי אנחנו נמצאים בתוך המערכת, ובמערכת הזאת יש חוקים.

חוכמת הקבלה אומרת שעלינו ללמוד את החוקים האלה, ולפיהם להתנהג. אם אדם עושה חוקים אחרים בהתקשרות בין כל הכוחות האלו, הוא נמצא בצרה. זה כמו שניכנס לאיזו מכונה ונתחיל לעבוד איתה לא לפי האופן שהיא בנויה. לכן אנחנו צריכים את חוכמת הקבלה. "דע את ה' אלוהיך ועבדהו". "אלוהים" זה "הטבע". דע את הטבע ותעבוד כמו שצריך, ואז תתחיל להרגיש את עצמך נמצא במצב נוח, טוב. וההפוך, יוצא מה שקיבלנו היום, וכל יום יותר גרוע.

זאת אומרת, אין לחשוב שיש לנו "אב רחמן", ואחרי שאנחנו מתפרעים נבכה, והוא יסלח. או לחשוב שהוא נתן לנו כל מיני פעולות לעשות, מצוות בעולם הזה, והכל בסדר ומספיק. כי לא איכפת לו איך שאנחנו שוחטים בהמה, אלא איכפת לו שנתקן את עצמנו בהתאם לחוקים שלו. אז לחשוב על חוקי הטבע, על המערכת שבה אנחנו קיימים וללמוד אותה. זה מה שממליצים לנו המקובלים.

שאלה: אדם שלפי הטבע שלו הוא מאוד חברותי, אבל הוא קיבל בעבר הרבה מכות מהחברה ולפיכך הוא מעדיף להתבודד, איזו עצה יש לך לתת לו כדי שיוכל להתחבר?

קודם כל להתבודד זו בריחה, זה לא תיקון. השאלה באיזו חברה הוא היה, ולמה קיבל מכות? הוא בעצם צועק "לַמה זה מגיע לי?", כי הוא לא יודע לפי אילו חוקים החברה מתנהגת, באיזו חברה הוא צריך להיות, ואיך הוא עצמו צריך להתנהג.

שאלה: אמרת "למה זה קורה לי, למה זה מגיע לי?" זו שאלה מאוד נפוצה בציבור בישראל.

אני שומע אותה בשלושים השנה האחרונות, כמה פעמים ביום.

תלמיד: ואנחנו אומרים שזה בגלל התנהגות לא נכונה במערכת הכללית, שיש חוקים שצריך ללמוד אותם. והאדם ברחוב לא ילך ללמוד חוקים, עקרת בית יושבת בבית היא רוצה עצה.

לפני אלפי שנים בא מישהו לרבי עקיבא, והוא אמר לו "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", זה החוק שפועל במערכת הכללית, תעשה את זה, יהיה בסדר. האם היום זה עדיין תקף? אם אדם יחליט שהוא משנה את היחס שלו לחברה באופן חיצוני, הוא יהיה יותר נחמד, למרות שמבפנים זה כאילו לא עובד, אבל הוא יעשה זאת בגלל שכך אמרו. האם העצה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", תקפה היום?

אתה מבקש עצה אחת שאיתה תפעל ויהיה לך טוב, אלא שזה לא ילך. אדם צריך להגיע לדרגת האלוהות, זאת אומרת, להתבגר באמת ולהיות גדול. אני לא יכול לתת איזו עצה קטנה כמו שמלמדים תינוק "אל תיתן מכות, תהיה ילד טוב, אל תרביץ בגן, תתנהג יפה עם הגננת".

אני לא יכול לתת עצות כאלו, כי יש לאדם אגו מפותח, רב גווני, שרוצה לבלוע את כל העולם. אל תגיד לי שאתה יפה, ממש כמו פרפר יפה, ולא צריך כלום. אז בהתאם לכל הרצונות הגרועים, והאגו המסריח, אתה צריך תיקון, ואתה צריך לדעת איך לתקן את עצמך. והבורא לא דורש ממך את התיקונים, אלא את השכל שתרכוש על ידי כך שתשתדל לתקן את עצמך. שֹכל הוא צריך ממך, "דע את ה' אלוהיך", בדעת אתה צריך להגיע לדרגתו, בשביל להבין אותו. זה מה שהוא רוצה, שאתה תגדֵל את הראש שלך, תפַתח את הראש שלך.

מה יש ב"פרצוף" לפני ההתפתחות ב"עולם אין סוף", מה חסר? "ראש". "קודם שנבראו הנבראים לא היה ראש ולא היה סוף אלא היה הכל תוך הכלי", "וכאשר עלה ברצונו" וכו', אז מה קורה? "ראש" נעשה ל"פרצוף", "זיווג דהכאה", איך אני בא ומשתמש עם הכלים שלי כדי להתחבר עימו, כדי להכיר אותו, וכן הלאה. "ראש", "ידיעת הבורא", זה מה שאנחנו צריכים. ואתה רוצה עצה קטנה, ושיעזבו אותך, אלא שזה לא ילך.

תלמיד: אני מבין, זו לא היתה שאלה אישית, ואני גם מבין על הבשר שלי שזה לא ילך. אני שואל על עקרת בית שיושבת בבית, האם אנחנו שולחים אותה ללמוד את חוקי הבריאה?

כן, כל אחד ואחד יידע את הבורא. כמו שכתוב, "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם". ואין מה לעשות.

תלמיד: מדברים על פירמידה.

נכון, כל אחד לפי המקום שלו. למשל אני, לפי שורש הנשמה שלי אני כל הזמן נמשך לדעת, להכיר, להבין, וכל עוד אני לא בולע את כל המציאות אני לא נרגע. כבר מעל שישים שנה, וכמה שאני אחיה, אני מרגיש שאני לא נרגע, אני חייב להכיר את הכל. אבל יש כאלה שחושבים "תעזוב, אני עקרת בית", אלא שגם עקרת בית חייבת לתקן את עצמה במידה שלה. לא חשוב כמה שיש לה בשורש הנשמה השתוקקות קטנה, אבל היא חייבת לתקן את עצמה ולהיות כלי העובד מתוך רצון שלו, מבחירה חופשית, בהתחברות עם הבורא, בגילוי הבורא. לה, לעקרת הבית, במידה קטנה.

"וכולם ידעו אותי", ידיעה זה אור חסדים, שהוא ככלי לאור חוכמה. אור חוכמה מתלבש בתוך הכלי שלה, זה נקרא "ידיעה", היא צריכה להגיע לזה. בכמה? זאת שאלה. אז יש אינשטיין, יש מדענים גדולים, מקובלים גדולים, ויש קטנים, אז מה? בגמר התיקון הכל מתערבב יחד ומתאזן ואין הבדל. כי בכלי הכללי, כשכל אחד מגיע לשלימות, אין שום בעיה. "כל אחד נכוה מחופתו של חברו", כל אחד יתבייש מהעבודה שעשה פחות לעומת האחרים.

אז קודם כל אין לנו ברירה, אלא להעביר לכל אחד ואחד בצורה הפשוטה, המתאימה. לעקרת הבית, לשרברב, לאדם יותר גדול ולפילוסוף, לכל אחד לפי האופי שלו, לפי דרגת ההתפתחות שלו, לפי השפה, לפי המנטאליות. חייבים להביא לכל אחד ואחד את שיטת התיקון האישית, הפרטית שלו. אין מה לעשות, זה עלינו. ועל כל אחד מהם לעשות עבודה כנגד זה. הם יצטרכו, בדרך ייסורים או בדרך הגילוי. ואין כאן מה לעשות.

שאלה: בעל הסולם אומר שהכל חוקים, ואמרת שאין לנו מה לבכות ואין לנו מה להתפלל. יחד עם זאת, הרבה פעמים אמרת החקלאים בנגב מתאחדים, מתפללים לגשם ומקבלים גשם. איך זה מסתדר? אם יש חוקים, אז אין להם מה להתפלל בכלל, אז איך הם מקבלים גשם? מי עונה להם לחוקים האלה?

עוד יותר מזה אומרים, שאין דבר שמתבצע, אלא רק בכוח התפילה. תפילה היא בקשה, תפילה היא הודיה, יש אנשים שנוסעים ומתפללים מול הקיר. אבל מה זאת אומרת? אני דן את עצמי להתפלל, זה נקרא "תפילה", אני דן את עצמי, כאילו מפליל את עצמי. אני פותח את עצמי לעצמי, ובודק את עצמי, ורואה מה טוב ומה רע בי, ואיך הייתי רוצה לשנות את עצמי.

ואני רואה את כל הדברים באור מקיף, ובגילוי הזה לעומת האור, אני מגיע להעלאת מ"ן. זאת אומרת, לרצון שלי שזה ישתנה. כלפי האור אני עובד. ואז החיסרון הזה, שאני מחייב את האור לתקן אותי, זה עובד, זה נקרא "תפילה". אז זה גילוי החסרונות מצדי, ולפי החיסרון הזה האור עובד. אבל היחס של האור אליי הוא לפי הנוסחה, יהיה חיסרון הוא מתקן, אין חיסרון הוא לא מתקן. כי חוקי אורות וכלים שאנחנו לומדים הם, אור וכלי ומסך ביניהם, רשימו בתוך הכלי.

שאלה: זה בתחום של הקבלה.

לא בתחום של הקבלה, ההבדל בין דת לבין קבלה הוא שהדת מלמדת את האדם, שהוא יכול להתפלל והבורא ישמע אותו. ובאמת כך כביכול כתוב מילולית. אלא שהוא לא שומע ולא ישמע, ורואים במשך כל ההיסטוריה שהוא לא שומע. מקובלים מסבירים שהוא שומע אותך במידה שאתה שומע את עצמך, מה אתה מבקש, מה אתה דורש. אתה עומד מול האור העליון הנמצא במנוחה מוחלטת. על זה כתוב "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו". מה זה "תורתי"? "המאור שבה מחזירו למוטב". אם תרצה לחזור למוטב האור עומד לפניך, הוא יחזיר אותך.

זאת אומרת, ההבדל בין דת לקבלה הוא, שהדת אומרת לאדם "אתה תבקש, והבורא יעשה לך". חוכמת הקבלה אומרת "אם לא תדע מה לבקש ומה לדרוש ובתיקון שלך, הבורא לא משתנה, הוא רק עומד ומחכה מתיי תדרוש". לא שהבורא משתנה, אלא אתה חייב להשתנות. כי כשאנחנו פונים אליו אנחנו כאילו אומרים "אתה עכשיו רע, תהיה קצת יותר רחמן, תהיה קצת טוב, תהיה בן אדם סוף סוף", כך אנחנו פונים לבורא.

במקום שאנחנו צריכים להבין שאין לפנות לאבסולוט, ל"טוב ומיטיב", הוא לא משתנה. לא שקודם היה רע אחר כך טוב, או קודם טוב אחר כך רע. זה "דיברה תורה כלשון בני אדם", כך אנחנו מבינים. למה אנחנו מבינים כך? כי מה שיש לנו מבפנים אנחנו מתארים כאילו שזה קיים מבחוץ. אנחנו לומדים את זה מתפיסת המציאות.

זו בעיה לתפוס את כל הדברים האלה, אבל לפחות להשתדל לראות את זה. אין למי לפנות, אלא רק לעצמך, ולראות כמה שאתה רוצה להשתנות, לפי זה תתקדם. זו בעיה גדולה, שאנשים בכל זאת פונים לבורא. פונים זה בסדר, אלא שבפניה הזו הם בעצם רוצים להגיד במילים שלהם, "תִשתנה אתה", זאת הבעיה. לא "תשנה אותי", אלא "תשתנה אתה". וזה הפוך מחוק הטבע, כי העלאת מ"ן שנקראת "תפילה", היא בקשה על תיקון עצמי, לכן זה "להתפלל".

שאלה: אנחנו רואים מישהו סובל ומסבירים לו מה הסיבה לסבל, אבל הוא לא שומע כלום. למה זה קורה? מה התופעה הזאת, שמסבירים לאדם מהי הסיבה האמיתית, המטרתית לסבל והוא לא שומע?

אנחנו לומדים בספרים שכתבו לנו מקובלים מה קורה בכל סולם המדרגות, מלמעלה עד למטה, בכל מיני מצבים. השאלה, האם המצבים האלו שייכים לי. מסבירים לנו שעל ידי העבודה שלי בלימוד, בהפצה, בקבוצה, אני מתחיל לראות במודל שאני בונה עד כמה שאני לא שייך אליו, עד כמה שאני צריך תיקונים.

אני מפסיק לראות את עצמי כלפי העולם, כלפי העבודה, כלפי אנשים זרים, כלפי כל מיני דברים, אני מתחיל למדוד את עצמי כלפי המערכת החברתית שכולה משתוקקת להגיע למטרה. ואז אני מודד את עצמי. הם משתוקקים למטרה, האם גם אני משתוקק למטרה או לא? מספרים לי במאמרים מה זה נקרא "השפעה", מה זה נקרא "התקרבות לבורא", האם גם אני רוצה את זה או לא? זה נקרא "רע", אם אני עדיין לא נמצא בזה. ואז כל הדברים בחיים שלי, משפחה, ילדים, עבודה והכל, גם רע, אבל בדרגה אחרת, גשמית.

אני לא מבין מאיזו רמה האדם שואל. כשבאים אנשים חדשים, צריך לומר להם רק דבר אחד, לפתוח את הספר ולעבור על כל החומר למתחילים. לסיים אותו פעם, אולי פעמיים, אולי יקח לו שנה ואולי שנתיים. לאט לאט האדם יתחיל לראות איך העולם סביבו מתנהג לפי חוקי הטבע. לא מה שהוא מבין, אלא איך מתלבשים חוקים רוחניים בעולם הזה. הוא יתחיל לזהות מה קורה בעולם, למה זה קורה בעולם. הוא יתחיל גם לראות למה אנשים מתנהגים כך בעולם, למה דברים משתנים, בגלל שהאגו כל הזמן גובר. מה הצרות וסיבתם, האם אפשר להימנע מהן או שהן מתגלות לפי התוכנית, וכן הלאה. האדם לאט לאט מתחיל להכיר את המערכת, הוא לא יכול לשאול סתם על איזה פרט קטן. אתה לא תוכל לספק לו את התשובה.

אם השואלים הם אנשים שכבר לומדים איתנו אז יותר קל, אבל מן הסתם יש הרבה שאלות שצריך להכין לאדם תשובות, צריך להכין אותו שירגיש את התשובה, שיקבל אותה, שיבין אותה. אם יגיע לעולם שלנו אדם שחי לפני חמש מאות שנה, מה הוא יבין מהעולם הזה, מה הוא יבין ממה שקורה כאן? הוא לא יבין באיזה עולם הוא נמצא, יש כאן אלף ואחד דברים, אור, קול, מסכים, אפילו עט, נייר, סֶפר, כל דבר, עד כמה שזה שונה.

אז כלפי הרוחניות אנחנו נמצאים בבורוּת עד יותר גדולה, ולכן אין לענות למישהו שבא ושואל על רגל אחת, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", כי זה היה טוב בימי רבי עקיבא, כשכולם היו בגובה רוחני, ובא גֵר או אדם פשוט, לא חשוב מי, ושאל, "מה אני צריך לעשות כדי להתקדם ברוחניות". אז אמרו לו את המשפט הזה, כי כולם, כל החברה היתה נמצאת בזה. אבל אצלנו זה ההפך, ואז האדם יחשוב שאתה רוצה לסדר אותו, שאתה מוכר לו איזה קומוניזם בחזרה.

"וכדי שלא אצטרך מכאן ואילך להביא את ב' הלשונות הללו, דהיינו, טבע ומשגיח," בורא או הטבע, שזה אותו דבר. "אלהים" בגימטרייה שווה "הטבע". "אשר אין שום חילוק בקיום החוקים כמו שהוכחתי, ע"כ מוטב לנו לבוא לעמק השווה ולקבל את דברי המקובלים, אשר "הטבע" עולה בחשבון "אלהים", דהיינו, במספר פ"ו, ואז אוכל לקרות את חוקי אלקים בשם מצות הטבע, או להיפך, כי היינו הך הם, ולא נאריך במלות על לא דבר." בזה הוא חותך ועושה הכל פשוט. מה זה "מצוות"? חוקי הטבע. אנחנו צריכים לקיים אותם. זאת אומרת, לקבל על הרצון לקבל שלנו, שהוא פרוע ואין לו שום חוקים, ללמוד את החוקים האלו שהם מהטבע, שנקראים "מצוות", ולהלביש אותם על הרצון לקבל שלנו. שנהיה בהשתוות הצורה עם הטבע, שנהיה חלק אינטגראלי עם כל הטבע, וזה נקרא שנהיה ב"דביקות עם האלוהים", סך הכל.

שאלה: אני עדיין לא מצליח להבין את התשובה שלך. מצד אחד אנחנו לומדים שהבורא שומע רק בקשה אחת "תעזור לי להשתנות, תעזור לי להיות כמוך", וזה הדבר היחיד שהוא שומע. מצד שני שמעתי ממך הרבה פעמים את הדוגמא של הקיבוצניקים בנגב, שהכוח של החיבור הוא כל כך חזק, שאפילו שהם אוכלים חזיר ולא מעניין אותם שום דבר, כשהם מתאחדים ומתפללים אז הבקשה שלהם נענית. כנ"ל גנבים, שכוח החיבור ביניהם הוא כל כך חזק, שגם הבקשה שלהם נענית, "תעזור לי לגנוב". הדברים האלה לא מסתדרים לי ביחד.

כל אדם בכל רגע בחיים שלו מתפלל, וכל התפילות האלו, כל הרצונות האלו, מתערבבים בכל המערכת. אל תחשוב שאתה מנותק מהמערכת הזאת, ורק אם אתה בחיבור וכלפי הרוחניות וכלפי מטרת הבריאה, אז זה חד צדדי עובר לשם, הבקשה שלך עולה ונקלטת שם, ואז אתה מקבל תגובה, והיתר לא.

גם עכשיו אנחנו נמצאים במערכת הזאת, רוצים או לא רוצים. ואם אנחנו רוצים או לא רוצים, גם הדברים הטובים והרעים והרצונות והמחשבות והפעולות, הכל נקלט שם. אבל יש תכלית הבריאה, והכל זז כלפיה. המנוע עובד, הכל זז, הרשימות כל פעם עולות ועולות. אלא שמימוש הרשימות, או שאתה נמצא איתם בדרך, או שאתה לא רוצה להיות איתם, זו בעצם הבעיה.

וכולם, קיבוצניקים וגנבים, ומישהו שרוצה להרוג, מתכננים דברים, המאפיונרים מתפללים, הולכים לכותל, נותנים צדקה, רק כדי שהכל יגמר בטוב. הם דווקא מאמינים במזל ובכל הכוחות האלו. לכדורגלנים בכלל, יש פולחנים שלמים, תפילות והכל. וכל זה עובד, כל זה פועל, כי הכל, כל רצונות בני אדם קשורים לאותה המערכת.

אלא השאלה היא אם מטרתית או לא. הקיבוצניקים בנגב רוצים להתחבר יחד, הם רוצים להגיע לקיום, להכרחיות, האם זה עובד? ודאי שעובד. האנשים הרעים שרוצים להתחבר יחד כדי להרוג את החצי השני של העולם, גם זה עובד. אבל איזו תגובה מקבלים בחזרה? בהתאם לתכלית הכללית, עד כמה שזה עולה או לא עולה בקנה אחד עם מימוש הרשימות.

אז אין דבר כזה שהקיבוצניקים מקבלים תשובה, ואחמדיניג'ד לא מקבל תשובה. גם הוא וגם הם מקבלים תשובה. רק השאלה היא עד כמה שזה נכנס יחד בתלם לקראת המטרה או לא. אבל נמצאים באותה המערכת כל הזמן.

שאלה: לפי מה שאתה אומר אפשר להגיד שרק בקשה הכרחית לאדם נענית, לא משנה אם רוחניות או גשמיות?

לאו דווקא. ואנחנו רואים כמה אנשים ממש מתים מרעב, לא סתם חיים שנקראים "מתים מרעב", כמה אנשים סובלים ומתים ממחלות, וכמה דברים שבאמת נראה לעין עד כמה שהם לא לפי הצדק? אנחנו לא מסוגלים לקבוע שום דבר לפני שרואים את המערכת בכללות, ומה האדם מפעיל שם בידיעה או לא בידיעה.

אנחנו לא מסוגלים. אנחנו רוצים לבוא לבית משפט ולהגיד "אני בסדר גמור, לא עשיתי כלום". כמו ילד ששבר משהו, והוא אומר "זה נפל בעצמו, אני לא יודע", והוא באמת לא עשה כלום. הוא לא התכוון, אז בשבילו נקרא "לא עשיתי", כי הוא לא יודע את הקשר בין מה שהוא עשה במקום אחד, לבין מה שנפל מהשולחן במקום אחר ונשבר. הוא לא רואה את הקשר, וזה לא היה בכוונה שלו, זה לא היה בראש שלו, אז הוא אומר בצדק "אני לא עשיתי כלום".

אז ידיעת המערכת היא דבר הכרחי, לפני כן אין מה להסביר לאדם. אם היה אפשר להסביר לאדם, המקובלים היו מסבירים כבר בבבל העתיקה. אלא מה עשה אברהם? הוא חיכה. הם לא מסוגלים להבין, אז יתגברו הצרות, כמה? עוד שלושת אלפים שנה. וחוץ מזה כשיתגברו הצרות יהיה להם שֶֹכל גדול מכל הצרות, מכל ההיסטוריה, הם ידעו שאין לאן לברוח. כל הרע שיהיה מגולה, עוד לא כל כך מגולה, יש לחכות שיתגלה.

אנחנו נמצאים כעת בזמן השהיה זמני קצר, ואז מצד אחד יתגלה, מצד שני יש אותה חוכמה שתתגלה יחד עם שכל האדם, עם ההבנה שלו בכל חוקי הטבע שגילינו תוך אלפי השנים האלו, ויקבלו. יבינו שאם אדם רוצה להתקיים הוא צריך לדעת את חוקי הטבע. וזו חובה. וזה שה"עמך", כל אחד ואחד, רוצה להסתתר באיזו נישה קטנה, זה כמו אותו תינוק, שאומר "אני לא עשיתי כלום". אתה רוצה לפעול בכל העולם ולהיות אחראי רק על הנישה הקטנה שלך. זה לא הולך כי אתה גלגל שיניים בתוך כל המערכת האדירה, ואתה מפעיל אותה, אם אתה רוצה או לא רוצה.

שאלה: כשאני עוסק בקבלה אני יכול למנוע מכות בגשמיות, או שהיחס שלי כלפי המכות ישתנה?

מי שעוסק בקבלה לא יכול להימנע משום מכות. קודם כל לא זאת המטרה שלו, המטרה שלו היא להגיע לדביקות, לדרגת הבורא, שזה אפשר רק על ידי החיבור וההשפעה. והוא לא יודע מה בדרך, ואילו מכות הוא צריך לעבור. ודאי שכל הזמן יהיו מכות יותר מטרתיות, אבל אנחנו רואים כמה מקובלים סבלו.

בעל הסולם, אילו חיים היו לו? צנע, רעב, וצמצום גדול מאוד בכל. זרקו אותו מכאן ומשם, איך התייחסו אליו, יחד עם זה שכולם הבינו שהוא מקובל, שהוא איש גדול? הוא היה צריך לברוח מירושלים, עבר ליפו, מיפו לתל אביב, מתל אביב לבני ברק, כולם סבלו, הילדים שלו, כל המשפחה. לפני כן בפולניה הוא רצה לעבור לארץ ישראל עם שלוש מאות משפחות, אבל הרסו לו את כל התהליך הזה, ובסופו של דבר הוא נסע לבד, המשפחה הגיעה אחר כך.

הוא רצה להדפיס ספרים, לא היה לו גרוש לעשות זאת. הוא רצה להדפיס עיתון, מיד סגרו לו את העיתון, עשו לו את המוות על כך. אחר כך הקונטרסים, שאנחנו רואים באיגרות, שנגנבו ממנו. היו לו כל מיני בעיות. וכמה תלמידים היו סך הכל? חוץ מהבן הבכור שלו, הרב"ש, כל היתר נפלו מיד אחרי שהוא נפטר, לא יכלו להקים את עצמם, להחזיק את עצמם, להמשיך במשהו לפחות, לפרסם את מה שהוא רצה לעשות. בגלל שהמורה עשה כך, לפחות תשתדל, תעשה ספרים שלו, אתה לא יכול חדש, אתה לא יכול לתת שיחות, הרצאות, קח את הספרים שלו ותעשה. אבל הם לא יכלו. ומה היה הסיום לחייו? מחלת סרטן ומוות קשה מאוד.

לפי מקובל כזה ענק עולה השאלה, "זה תורה וזו שכרה"? ואנחנו רואים גם את רבי שמעון ואת כולם. היום חושבים שכיבדו והבינו את האר"י ואת כל המקובלים, אלא שאין זה כך, את רמח"ל זרקו מהעיר, גם באבולעפיה התעללו. עשו לכל האנשים האלו את המוות, עכשיו אנחנו מכבדים אותם, כי אחרי כמה שנים יש כאילו התיישנות. האמת היא שאף פעם לא הבינו, ואף פעם לא כיבדו, וגם עלינו מדברים לא מעט, אלא שיש לחכות.

(סוף השיעור)

Video del Programa	MP4
audio del Programa	MP3

Cabalá Media

Cabalá Media

Área personalIniciar sesión para me gusta, guardar y suscribirse a videos

Nueva Vida 871 - Las etapas del método de corrección

Nueva Vida 871 - Las etapas del método de corrección

Nueva Vida 871 - Las etapas del método de corrección

Cabalá MediaDerecho de autor 2003-2026 Benei Baruj ‘ Cabalá LaAm

Área personal
Iniciar sesión para me gusta, guardar y suscribirse a videos

Cabalá Media
Derecho de autor 2003-2026 Benei Baruj ‘ Cabalá LaAm