אגרת כו

שנת תרפ"ז

ב"ה כסלו תרפ"ז לונדון

כבוד ידי"נ... מוה"ר נ"י [נרו יאיר] לנצח

מכתבך האחרון מיום ה' כסלו השגתי לנכון, ועל פליאתך ממיעוט מכתבי, אומר לך שטרדותי רבו מאד, ע"כ [על כן] אשא תפילה לה' שיגמור בעדי.

אני מתפלא למה לא פֵּרַשְׁתָּ את מכתבי ששלחתי לידידינו נ"י [נרו יאיר], בענין "בָּעַל הַבָּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵחַ מְבָרֵך". כי כתב לי שאינו מבין בו.

וכמדומה לי שנלאית נשוא את הגעגועים לזכות לעול תורה ומצוות לסיבת פִּגְעֵי הזמן.

ומה אוכל לומר לך מרחוק, בעת שלא תוכל לשמוע את קולי, גם דִּבּוּרִי, זולת להסתכל באותיות מתות יבשות, עד להפיח בהם רוח חיים, אשר לזה צריכים יגיעה, וליגיעה צריכים זמן מרווח לדעתך.

כתוב: "פַּעֲמוֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמוֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וכו'. וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבוֹאוֹ אֶל הַקּוֹדֶשׁ וכו'".

הנה סוד האפוד, מלשון אי' פה'ד' ]אָיֶה פֹּה דֶּלֶת .[כי במקום הדלת שם הפתח, בשעה שסגור. בגשמיות, אפשר לראות הדלת, כמו שאפשר לראות את הפתח, אבל ברוחניות, אינם רואים זולת הפתח. ואי אפשר לראות את הפתח כלל, זולת באמונה שלימה וברה רואים את הדלת, וברגע הזאת מתהפך לפתח, כי הוא אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

וכוח הזה לשמוע בקול חכמים במציאות זאת בד', נקרא אמונה, מפני שאינה נקבעת בפעם אחת, אלא בחינוך, בְּהֶסְגֶל, ובעבודה, ע"ד [על דרך] שֶאוֹמְנִים את הילד הקטן, המונח כאבן שאין לו הופכים, זולת האוֹמֶן הזה המגדל אותו. ועל-כן נקראת כללות העבודה הזאת בלשון "מְעִיל". להיותו בגד חיצוני, והיותו ב"למעלה" מִשֶׂכֶל האנושי, ושבו שילוב ע"ד [על דרך] שׁוּלֵי הכלי, ששם מקום קִבּוּץ הַשְּׁמָרִים והזוהמא.

דְּהִנֵּה במשך ימי הָאוֹמְנוּת הוא בבחינת הולך ושוב, ככל דִּמְהָדְרֵי אָפִּתְחָא [ככל המחפשים אחר הפתח], וברגע האחרון של ההליכה, כשנמצא קרוב לפתח, אז דוקא, נִלְאֶה, וחוזר לאחוריו. הליכה הזו נקראת "זהב", מלשון "זֵה הַב", כמוש"כ הזוה"ק [כמו שכותב הזוהר הקדוש], כי ההליכה נעשית בכוח ההשתוקקות והגעגועים, לדביקותו ית', ומיחל ומתהלל, זה הב זה הב.

ונקרא "פעמון", משום שאין לו כוח לפתוח, וחוזר לאחוריו, וכן מבלה זמנו בהלוך ושוב, פעם אחר פעם, בְּאָהָדוּרָא אֲפִּתְחָא [בלחפש אחרי הפתח]. ונקרא "רמון", כי רוממות הלמעלה מִשֵּׂכֶל מקיפו סביב. ועל-כן שוב נקרא "רמון", דאם לא כן, היה ח"ו [חס ושלום] נופל לגמרי.

וברבות הימים מתקבצת זוהמא וחרדה גדולה, בשולי המעיל סביב, הן מבחינת הפעמון, והן מבחינת הרמון (המתקבצת) מסביב האי" פו" ד",]אָיֶה פֹּה דֶּלֶת[ שאין לו קצה...

ולמה עשה ה' ככה לבריותיו, הוא, משום שצריך להמציא הקול לדבורים, שיתגלה פה ד' [פֹּה דֶלֶת] בבואו אל הקודש, כמו"ש [כמו שכתוב] "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבוֹאוֹ אֶל הַקּוֹדֶש".

צא ולמד, מאותיות דְּהַאי עָלְמָא [מאותיות העולם הזה], דְּאֵין קול אלא בָּחָרָדָה, כמורגש בַּנִּימִין [במיתרים] של הכינור, כי עקב תּוֹקְפּוֹ של התמשכות הַנִּימִין [המיתרים], יש שם חָרָדָה באויר, שהוא הוא הקול, ולא זולת, ועל דרך זה, יש בכל אוזן אנושי, מין עָקוּמָא דְּאוּדְנִין [עיקום באוזן], שנקרא תוף, בלשון הרופאים, אשר מתוך שֶׁפֶּה חבירו מכה באויר, באים ניצוצי אויר המוכים, על אוזן האדם, דוחפים ביותר, על-כן הם מכים על התוף שבאוזן, והתוף נחרד מכל הכאה בצורה אחרת. ובזה נמצאים כל מַעֲלָת מובחר היצורים, מין הַמְּדַבֵּר, שבזכות זה, "כֹּל שַׁתָּה תַחַת-רַגְלָיו".

וז"ש [וזה שכתוב] "וְגִילוּ בִּרְעָדָה", ודרשו ז"ל: "בִּמְקוֹם גִילָה שָׁם תֶּהֵא רְעָדָה". והלשון קשה, דְּהָיָה [שהיה] להם לתפוס לשון קצרה, "הַגִּילָה וְהָרְעָדָה יִהְיוּ ביחד", אלא יוֹרֵנוּ, אשר הַגִּילָה לא היתה לה מקום בִּלְעָדֵי הָרְעָדָה. וזה שאמרו: בו במקום שצריך להמצא גילה ושמחה, דרך שם מציאות הרעדה, שהוא מקום גילה.

גם תוכל לנסות זאת, בזוג המקשקש על הברזל בגיגית, ומשמיע קול. אבל אם תשים ידך על הגיגית, מיד יחלש הקול, וזאת מפני שהקול היוצא מהגיגית, הוא בחינת הרעדה של הגיגית, ועל ידי הכאת הזוג וְשִׂימָת יָדְךָ, אתה מחזק את הגיגית, וממעיט את הרעדה, וממילא נחלש הקול.

והנך רואה את הקולות, אשר הקול והחרדה דבר אחד הוא. אבל לא כל הקולות ראוים לנעימות, שהוא באיכות צורת הקודם, דהיינו החרדה, למשל: קול רעם מפחיד ולא ינעם לאוזן האדם, מפני שהחרדה תופסת שיעור גדול בכוח המכה, וגם כן מדה של זמן ארוך יותר מִדָּאי, ואפילו כוח המכה היה קטן, היה גם כן, צורם לאוזן, מפני תפיסת זמן מרובה. אבל קול כינור ערב לאוזן השומע, להיותו משוער בְּכוֹחַ הַמַּכָּה, והיותו משוער בתכלית הדקדוק באריכות זמן, והמאריך בתפיסת זמן אפילו חלק מס"ד [מְשִׁישִׁים וארבע, 64] מדקה, יקלקל הנעימות.

ומכל שכן להבין את הקולות לדבר ה', כי יקר הוא, ודאי צריכים דקדוק גדול, בכוח המכה, המחולק על שבע מדרגות. ומכל שכן בתפיסת זמן, שלא לקלקל חֵלֶק מס"ד [מְשִׁישִׁים וארבע, 64] מדקה, כי שָׂם רֶגֶל גַּאֲוָה נמצא, כמ"ש [כמו שכתוב]: "וְתָשֵׂם בַּסַּ"ד רַגְלַי", ואז תדע שכל המלאכים עולים בשיר, ובמקום גִּילָה הוקדם הָרְעָדָה, ועל כן לא כל החרדות טובות, אלא הֶחָרֵד לִדְבַר ה', מקבץ כל החרדות לִמְקוֹם וְהֶקְדֶם הגילה וה"ס [והוא סוד] "יִקָּווּ הַמַּיִם וכו' אֶל מָקוֹם אֶחָד", לא זולת ח"ו [חס ושלום].

וזהו שאמרו ז"ל: "כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו", כי החרד לדבר ה' נקרא החרדה במקום רוח צפונית, דהיינו, בסוד "הָרִמוֹן" כנ"ל [כנזכר למעלה]"בעה"ב [בעל הבית] בוצע".

וְאִתְפָּלִיג לילה ע"ד [ונחלק הלילה על דרך] "תְּפִילָה עוֹשָׂה מֶחֱצָה", שעל-כן הוא שוכב בַּמִּטָה, שה"ס [שהוא סוד] "לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק" וכו', ועד"ש [ועל דרך שדרשו] על, "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא", דרשו: "יש כ"ב" אותיות, שהוא "כף" המחזיק "ב" אותיות שהם ב' הנקודות היותר רחוקות במציאות שלפנינו, כמו שהארכתי במכתבי. ולמעלה ממטתו שם ה"ס רמון כנ"ל. וכיון שנתגלתה הנקודה של מטה. אז הקב"ה יוצא לטייל עם הצדיקים בג"ע [בגן עדן], כי הפתח פתוח, והשכינה הקדושה אומרת כל השירות והתשבחות שלה, ועל כן כינור של דוד מנגן מאליו, כלומר, בלי חיבור שום דבר, זולת החרדה דרוח צפונית וד"ל [ודי למבין].

ואם עדיין אין הדברים ברורים, צא ולמד אלף בית. שלא נחסר כל ל"ב" שהעולם נברא בו, זולת ה"א" של "אנכי", וזו הַפִּרְצָה שלה ברוח הצפונית של ה"ב". וע"כ [ועל כן] "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה", שהיא פִּרְצָה גדולה. אמנם על כן "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה [יבוא]". מָתְחִילָה בפעמונים, ובהתיחדם של הב' אותיות, מתגלה פֹּה ה', ועל-כן צריכים לקבץ החרדות למקום אחד, להיות חרד רק על דבר ה'. ואז מכינים "פַּעֲמוֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב".

וע"ד [ועל דרך] זה לאט לאט, יהיה העומד מרובה על הפרוץ, ויריח ביראת ה', ומרגיש ש"כל מה שטרח בעה"ב [בעל הבית] לא טרח אלא בשבילי". וְיֵדַע וְיִרְאֶה שִבְעָה חֶלְקֵי הָרוּחַ רְעָדָה כנ"ל, דהיינו, שנוסף על הרוח של יראת השם. עוד שש רוחות. השורים על משיח ה', כמ"ש "ונחה עליו וכו' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה" וכו' ע"ש [עיין שם].

ועל כיוצא בו אמרו ז"ל: "בעל הבית בוצע" וכו', שאע"פ [שאף על פי] שבעל הבית בוצע האורח מברך על הפרוסה, כמו על הַשְּׁלֵימָה, ומי אשר ח"ו אינו עושה כן, עליו נאמר: "וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ". ח"ו [חס ושלום] כמו"ש [כמו שכתוב]: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת". לבוא שם בגסות הרוח, בפרוץ מרובה על העומד, וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף. וז"ס [וזה סוד] "ויו" קטוע דשלום דפנחס, להיותו עומד בפרוץ מרובה לפניו, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, שבקדושתו הִרְבָּה העומד על הפרוץ, ושוב נתיחדו העם עם משה וד"ל [ודי למבין], והיה שכרו שהקב"ה אמר למשה: וְהִנְנִי וכו' בְּרִית כְּהוּנַּת עוֹלָם". לנצחיות כמו"ש [כמו שכתוב] בזוהר.

ובזה יתבאר לאברהם, הזֹאת זִכָּרוֹן שלו שיש שם, שלא יחשוב האדם בפרטות הענינים שנלכד בהם, שזהו עצת היצר והס"א [והסטרא אחרא]. רק בכללות, והכוונה כמו שהארכתי כאן די באר, וז"ס כל עשיותיו של אדם, צריכים להיות בכונה רק לְאֻקְמָא שְׁכִינְתָּא מֵעָפְרָא [להקים שכינה מעפר], שהנחש הקדמוני ניזון הימנו. ודו"ק [והתבונן היטב].

ומה אעשה לאלה שנודרים ונודבים על דעת רבים להטות, ודי להם חצי הנחמה שמקבלים על ידיהם, כמו שאומרים (אינשי [אנשים]): "צרת רבים חצי נחמה", ועל כן, עובדים ומסתפקים, כדי לקבל פרס, וְלוּא גָבְהוּ דָרְכֵּיהֵם פעם אחת לתמיד, למעלה מִיוּד [מעשרה] טפחים, אז יראו את הדלת, כי פתח פתוח להרוחה הוא, ולא יהיה עוד ב' הפכים במקום אחד, ובזמן אחד, להיותו שׁוֹרֶה למעלה מִיוּד [מעשרה].

... כתוב: "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן" (משלי ג, לד) - אפתח במשל פי, אולי תבינו:

מלך גדול, טוב ומטיב, אשר כל מגמתו היתה רק להנות בני מדינתו. כי לא נזקק לשום עבודה שיעבדוהו. אלא שכל שאיפתו היתה להטיב עם בני מדינתו.

אמנם ידע שיש מדרגות במקבלי טובתו, בשיעור אהבתם אליו ובמדת הכרת ערך מעלתו - עלה ברצונו להנות בשיעור מופלג את הכשרים שבבני מדינתו ביחוד. וכל יתר העם יראו שאין המלך מקפח שכר המרבים אהבה אליו, אלא שֶׁמַּשְׂבִּיעַ אותם מטובו משפע התענוגים אשר הכין עבורם, ובנוסף על התענוגים שנותן להם כיד המלך, יש להם תענוג מיוחד בזה שמרגישים שנבחרים המה מֵעָם, וגם זה רצה ליתן לאוהביו.

וכדי להשמר מהתלונה של העם, שמא ישקרו בעצמם, או יַטְעוּ גם כן את עצמם לומר: מֵאוֹהֲבֵי המלך הֵמָּה - ועם כל זה נגרע שכרם. ומחמת שְׁלֵמוּתוֹ של המלך נשמר גם מזה, ועל כן חשב תחבולות להוציא מחשבותיו אל הפועל בשלמותם. עד שמצא עצה נפלאה:

נתן צו לכל בני המדינה כולם, אחד לא יחסר לבוא לשנה תמימה אל עבודת המלך. וְיִחֵד מקום בהיכלו לכך. וְהִתְנָה בפרוש שאסור לעבוד מחוץ למקום המיועד, כי פִּיגוּל הוא, ובעיני המלך לא יֵרָצֶה.

והנה שְׂכָרָם אִתָּם בִּמְקוֹם פעולתם. שהכין להם סעודות גדולות וכל מעדני עולם בכל אימת שרוצים. - ואחר כִּכְלוֹת מועד שנת העבודה, אז יקח את כולם לשולחן המלך עצמו, מְרוֹאֵי פניו הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת.

והכרוז התפרסם. וכולם כאחד באו לעיר המלך הַמּוּקָפָה חַיִל וחומה, כי נסגרו שם במשך השנה הנועדה, וָתָחֵל העבודה.

סבורים היו שהמלך הכין משגיחים על אופן עבודתם, לדעת מי עובדו ומי לא עובדו. - אמנם המלך הסתתר, ואין שום השגחה, ואִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. כך נראה הדבר בעיניהם. ולא ידעו מההמצאה הנפלאה אשר נתן מין אבק רע במעדנים וּמִגְדָּנוֹת. וכנגדו נתן אבק מְרָפֵּא בבית של העבודה.

ובזה התבררה ההשגחה מעצמה. כי אוהביו ונאמניו באמת ובתמים, אף על פי שראו שאין השגחה במקום הזה. מכל מקום מחמת אהבתם הנאמנה, שמרו מצוות המלך בדקדוק, ועשו כל עבודתם כפי המוטל עליהם. וגם דייקו לעבוד במקום המיועד לכך דווקא. וממילא שאבו לתוך גופם את אבק הַמְרָפֵּא. וגם כאשר הגיע זמן האכילה - טעמו את המגדנות והמעדנים. והיה בהם אלף טעמים, מעודם לא השיגו טעמים כאלו ולא הרגישו מתיקות כזאת.

ועל כן היו מהללים ומשבחים את המלך מאד. כי על שולחן המלך הנעלה על כל שבחים המה אוכלים!

אבל השפלים, שאינם מבינים כלל בחינת מעלה במלך, שראוי משום זה לאהוב אותו באהבה מסורה ונאמנה. כיון שראו שאין השגחה - לא שמרו את מצות המלך כראוי. זלזלו במקום המיועד לעבודה, וכל אחד עבד עבודתו במקום שנראה לו בְּמִגְרְשֵׁי המלך. וכשהגיע זמן האכילה, כיון שטעמו את המגדנות - נתמלא חִיכָּם טעם מר, מחמת האבק הנ"ל. ויחרפו וַיְבָזוּ את המלך ושולחנו הַבָּזוּי אשר הכין להם לְשָׂכָר חלף טרחתם. והוחזר המלך אצלם לשקרן גדול שאין כמותו. אשר במקום מעדנים ומחמדי עולם - נתן להם מְרוֹרוֹת וּמְלוּחוֹת כאלו.

וכיון שכן, התחילו להמציא להם מִמִּגְרָשׁ העיר מיני מזונות. לשבור רעבם. ואז מִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם - כי עבודתם נתרבה פי שנים. ולא ידעו הַחֶמְדָּה שבשולחן המלך המצוי לעיניהם.

והנמשל הוא: התורה נחלקת לב' חלקים: חלק לשיעבוד המקום, כמו תפילין, שופר, ולימוד התורה. חלק לשיעבוד הבריות: כמו, גְזֵלָה, ושמרתם לנפשותיכם וכו' גניבא, אונאת איש, להקפיד על נקיות וכו'.

והנה החלק שבין אדם לחברו הוא העבודה האמיתית. והחלק שבין אדם למקום הוא השכר והמחמדים הפרושים על שולחן המלך.

אמנם, "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" פָּעַל, שגם החלק של שעבוד הבריות צריך להיות במקום של מלך. דהיינו, "לְאֻקְמָא שְׁכִינְתָא מְעָפְרָא [להקים שכינה מעפר]". ובזה יש אבק מְרָפֵּא לסם המוות המוטל בן אדם למקום.

וזה סוד: "וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן". בתורה ומצוות שבין אדם לחברו, ובין אדם למקום"לְאוֹהֲבַיו וּלְשׁוֹמְרֵי מִצְווֹתָיו" - לעשותם עובדים הכל על המקום הנועד, ויש להם החן דקדושה. וְ"בְּאַרְצָם יִירָשׁוּ מִשְׁנֶה" - כי מלבד שאינם עובדים כל כך בשעבוד הבריות - המה שרויים בתענוג כל ימיהם בחן ה'.

אבל "לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ" כנ"ל. ואומרים שולחן המלך מְגוֹאָל הוא ח"ו. כי מרגישים את הקדושה כמו ליצנות ח"ו ואם כן הרשעים אינם מרויחים בְּרִשְעָם, ואם כן מי יוכל להפסיד מה, אם יתפרש מהם אפילו בשעת תקוה למציאת חן.

יהודה ליב

Cabalá Media

Cabalá Media

Área personalIniciar sesión para me gusta, guardar y suscribirse a videos

Lección DiariaOct 28, 2024(Noche 2)Parte 1 Zohar for All. Beresheet - 2. He Created Them Male and Female

Parte 1 Zohar for All. Beresheet - 2. He Created Them Male and Female

Zohar for All. Beresheet - 2. He Created Them Male and Female

Cabalá MediaDerecho de autor 2003-2026 Benei Baruj ‘ Cabalá LaAm

Área personal
Iniciar sesión para me gusta, guardar y suscribirse a videos

Lección DiariaOct 28, 2024(Noche 2)
Parte 1 Zohar for All. Beresheet - 2. He Created Them Male and Female

Cabalá Media
Derecho de autor 2003-2026 Benei Baruj ‘ Cabalá LaAm