שיעור בוקר 28.07.11 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן

חלק ב' - זוהר לעם, פרשת תרומה - ב', מאמר "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" עד מאמר "קשים זיווגים לפני הקב"ה כקריעת ים סוף", אות תתט"ז - אות תת"ל- אחרי עריכה

בכל מילה, בכל קריאה בזוהר אנחנו מגלים את מידת הדבקות, "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא", המצב הזה נקרא "דבקות". שמתחברים יחד "ישראל", האדם שמשתוקק לגלות את הבורא, "אורייתא", האמצעי איך לגלות אותו, ו"קודשא בריך הוא", השורש שעליו משתוקקים לגלות. זאת אומרת, האדם, האמצעי, שתיקן את עצמו, הכלים המתוקנים שלו והאור הכללי שהוא הבורא. ולכן כדי לשמור על הנוסחה הזאת, "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא", נקרא את הזוהר. ואיפה אנחנו צריכים לגלות זאת? בקשר בינינו, ברצונות המתוקנים שבהם אנחנו קשורים בינינו מתגלה הבורא.

"תתטז) ולא קרב זה אל זה כל הלילה. מלמד שבאו מלאכי עליון לשבח בלילה ההוא לפני הקב"ה. אמר להם, האם מעשה ידיי טובעים בים ואתם משבחים לפניי? מיד, ולא קרב זה אל זה כל הלילה. כי, זה אל זה, נאמר במלאכים המשבחים להקב"ה, כמ"ש, וקרא זה אל זה ואמר קדוש. וכתוב, ויהי באשמורת הבוקר, שהביט הקב"ה בזכות אברהם, שהשכים בבוקר לעשות רצון אדונו, כמ"ש, וישכם אברהם בבוקר, אז חזר הים והמים ברחו מפני ישראל.

תתיז) וישב הים לפנות בוקר לאיתנו. לאיתנו פירושו, לתנאו הראשון, לתנאי שהתנה עימו הקב"ה כשברא העולם, שהתנה עימו שייבקע בשביל ישראל. כי איתנו אותיות תנאי. כתוב לאיתנו, וכתוב, משכיל לאיתן האזרחי, שהוא אברהם, אף כאן לאיתנו רומז על אברהם. לפנות בוקר, שהשכים אברהם בבוקר לעשות רצון אדונו, אז נקרע הים. וע"כ היה קשה לפניו קריעת ים סוף."

קשים זיווגים לפני הקב"ה כקריעת ים סוף

[קשין זווגין קמי קב"ה כקריעת ים סוף]

"תתיח) כעין זה קשים זיווגים לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. כמו קריעת ים סוף, הורג את אלו בצד זה ומקיים את אלו בצד זה, אף כאן בזיווגים, כתוב, מוציא אסירים בכושָרות, שהוא אותיות, בכי ושירוֹת, כי זה מת ויש בכי, ונותן אשתו לזה, ויש שירות. ולפעמים לרשע מזדמן אישה טובה. וע"כ קשים לפניו זיווגים כקריעת ים סוף. אבל סודות סתומים הם בכל, והכול הוא בדין. ומה שהעירו בזה, לבאר למה זה נדחה מפני זה.

תתיט) קשים זיווגים לפני הקב"ה, ולא מלפני הקב"ה. כי לפני פירושו, שעומד לפני הקב"ה ומשמש לפניו, מלכות המקבלת מהקב"ה. וע"כ לא לומדים, שקשים זיווגים להקב"ה, וכן לא, קשים מזונותיו של אדם להקב"ה, אלא לפני הקב"ה, שהיא המלכות. כי לזו, למלכות, קשים כל אלו, משום שאינם עומדים ברשותה, אע"פ שהיא עושה, ברשותו של אחר היא עושה. כי היא מקבלת הכול מהקב"ה, וע"כ שייך לומר שקשים לה הדברים.

תתכ) מהו מלפני? הוא עוה"ב, הבינה, שכל החיים נמצאים שם. פירוש אחר. זהו צינור העליון, נהר שמימיו אינם פוסקים לעולם, יסוד דז"א, שמקבל כל העידונים של עוה"ב, הבינה. וכתוב, ונכרתה הנפש מלפני, שהנפש תכרת מכל אלו עידונים העליונים שבמקום שנועם ה' שם, הבינה. וזהו שמורה המילה מלפני, מלפני הקב"ה, שהקב"ה מקבל ממנה, בינה המשפיעה לז"א, הנקרא הקב"ה.

תתכא) א"כ, כתוב, ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', כי ידעו האנשים, כי מלפני ה' הוא בורח. מהו הטעם שברח יונה, ומי יוכל לברוח מלפני הקב"ה? אלא שהיה הולך ובורח לצאת מארץ הקדושה, כי השכינה אינה שורה מחוץ לארץ ישראל. ובכדי שלא תשרה עליו השכינה, היה בורח מארץ הקדושה, שהשכינה שורה שם, כמ"ש, אשתך כגפן פורייה ברכתי ביתך. גפן פורייה, השכינה, כמו השכינה שהייתה סתומה לפנים בבית קודש הקודשים, אף כן אישה צנועה אינה יוצאת מפתח ביתה לחוץ. וע"כ מדמה האישה אל השכינה. ומשום זה היה יונה בורח לחוץ מארץ הקדושה. ושואל, הרי כאן כתוב מלפני, ולא כתוב לפני, איך עכ"ז פירושו השכינה, ולא בינה?

תתכב) אלא ודאי כן הוא מלפני, מקודם השכינה, כי רוח נבואה אינה באה מהשכינה, אלא מלפני, מקודם השכינה, שהם ב' מדרגות של הנביאים, נו"ה, השורים על השכינה, וממקום נו"ה היה מתיירא להיות שם בארץ הקדושה, שלא תחול עליו הנבואה, וע"כ כתוב מלפני, כי מלפני ה' הוא בורח, ולא לפני ה', שהיה פירושו מהשכינה, שהיה יודע שהנבואה אינה באה אלא מלפני, שהוא נו"ה.

תתכג) ומשום זה, קשים זיווגים וקשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה, השכינה. וע"כ תלה דוד המלך מזונותיו למעלה, מן השכינה, שאמר הוי"ה רועי, ז"א, משום שלמעלה אין השפע נפסק לעולם, אבל בשכינה נפסק, כי המזונות אינן תלויים בה, שהם למעלה בז"א, וע"כ כתוב, הוי"ה רועי לא אחסר, שלא ייפסקו ממני המזונות לעולם, משום שנהר ההוא הנמשך ויוצא מעדן, ז"א המקבל מאו"א, אין השפע שלו נפסק לעולם. ומשום זה, קדמה השכינה על זה ושרתה עליו, ואח"כ אמר השבח.

תתכד) בשעה שהשכינה מקבלת מזונות למעלה מז"א, בשביל העולמות, כל המלאכים המקדשים לאדונם, כולם מתעדנים ומתעוררים, ומעלים כנפיהם לכסות הפנים שלהם, כשהשכינה באה עם מזונות ההם אליהם, כדי שלא יסתכלו בשכינה.

תתכה) והם ג' מחנות מלאכים, בעלייה אחת, קוראים ואומרים קדוש. ואלו קוראים למחנה שנייה, ומעלים כנפיהם הראשונים עם השניים, והשניים אומרים קדוש. אלו קוראים למחנה שלישית, ושלושה המחנות יחד מעלים כנפיהם, וכולם אומרים קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו. וע"כ כולם כל ג' המחנות, משולבים זה בזה, אלו נכנסים תוך אלו, ואלו נכנסים תוך אלו, משולבים זה בזה, כמ"ש בקרשים, משולבות אישה אל אחותה כן תעשה לכל קרשי המשכן.

תתכו) קרשים עומדים תמיד על קיום שלהם ואינם מתכופפים, כמו אלו עומדים, השרפים, שאינם מתכופפים, כי אין להם כרעיים לכרוע, והם עומדים תמיד, בלי ישיבה. וע"כ כתוב בקרשים עומדים.

תתכז) כתוב, שתי ידות לקרש האחד משולבות אישה אל אחותה. אף כן, כמו השרפים, שבשתי בחינות כלולים כל אחד ואחד מהם, שהם שתי ידות, כי כל אחד יש בו בחינת עצמו ושל חברו, וכן בחברו יש בו כן, וע"כ הם משולבים זה עם זה.

תתכח) כעין זה כתוב בתורה. כי טוב סַחרָה מסחר כסף ומחרוּץ תבואתה. שזה מלמד לזה וזה מלמד לזה ונעשו משולבים זה בזה, זה נוטל שלו ושל חברו, זה נוטל שלו ושל חברו, שכרו ושכר חברו שלומד עימו, ומשולבים זה וזה. וע"כ טוב סחרה מסחר כסף, ששם זה לוקח הסחורה וזה לוקח התמורה בעד הסחורה. וכאן כל אחד משולב בחברו שיש לכל אחד הסחורה, וגם התמורה שמקבל מחברו הלומד עימו.

תתכט) בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני. נאות דשא, מקורות העליונים, ספירות דז"א, שכל המזון והכלכלה באים מהם. נאות, משום שאלו הספירות דז"א נקראות נאות יעקב. נאות דשא, משום שיש נאות בחיצוניות, נאות מדבר, וע"כ קורא לאלו דקדושה בשם נאות דשא. הרי כתוב, תדשא הארץ דשא, א"כ האם דשא הוא למטה, בארץ, המלכות? אלא דשא בא מנאות האלו, שנולד וצמח מהם, ובאים למלכות, וע"כ כתוב, בנאות דשא ירביצני.

תתל) על מי מנוחות, ינהלני. מים של מנוחה, הנמשכים ממקום הנמשך ויוצא מעדן, בינה. ומים האלו נקראים מי מנוחות. נפשי ישובב, נפש דוד, המלכות. ולא רצה דוד בזה אלא לתקן המדרגה שלו כראוי. במי מנוחות האלו, עתידים הצדיקים לנוח בעוה"ב, כמ"ש, ונחךָ ה' תמיד."

שאלה: האם בזמן הקריאה האדם כל הזמן צריך לתאר את הקבוצה לידו? זאת אומרת, דרך הטקסט, ממש לבדוק כל הזמן את היחס.

צריכים לראות שאין מציאות אחרת חוץ מאחת, שכולם מתחברים יחד. בתוך החיבור בינינו נעלמות כל ההפרעות, נעלמים כל ההבדלים, נעלם הכול. והחיבור ההדדי הופך להיות ממש כמו תבשיל מרק, שבהתחלה שמים בסיר מים ומוסיפים כל מיני ירקות, המרק מתחיל להתבשל, ובסופו של דבר מקבלים מרק שמגיע למצב שאין בתוכו שום דבר שקיים בפני עצמו, אלא הכול נעשָה הומוגני, כמו דייסה.

אז ככל שמתחילים יותר ויותר להתחבר בצורה כזאת, שכל אחד מאבד את עצמו באחרים, בהתאם לזה מגלים את האור בפנים, הוא מתחיל להתגלות. כמו המרק שמתחיל להתבשל, בהתחלה שמו מים, אחר כך הוסיפו עגבניות, מלפפונים, פלפלים ועוד כל מיני דברים. וכשסיימו לבשל לא נשאר בעצם כלום מכל הירקות, הכול נעשה כאחד, ללא שום הבדל או יכולת להבחין שהיה משהו, כאילו מלכתחילה לא היה. אז אתה מגיע למצב שבמידת הסמיכות והאחידות הזאת, אתה מתחיל לגלות את הכוח של הייחודיות שנקרא "בורא".

.

שאלה: האם יש משפט שאתה יכול לתת לי כדי שאני ארשום אותו בגדול, וכל פעם שאני בורח אחזור אליו ואפקס את עצמי?

תחשוב איך אתה יכול לתאר לעצמך מצב שאליו כדאי לך כל הזמן להשתוקק. תרשום לפניך צורה שמייד תזכיר לך שבעצם רק באגו שלך אתה תופס את המציאות כמחולקת, מפוררת, מנוגדת בכל החלקים שלה. ברגע שאתה מוריד מעצמך את ההסתכלות דרך האגו שלך, הכול נעשה כאחד. נניח ויש לפניי מסך ויש בו חורים קטנים שדרכם אני רואה את המציאות, אז נראה לי שיש כמה פריטים. ברגע שאני מוריד מעיניי את המסך הזה, אני רואה את כל המציאות כתמונה אחת.

שאלה: כתוב: "בכדי שלא תשרה עליו השכינה, היה בורח מארץ הקדושה". לָמה לאדם לברוח מהשכינה?

גם יונה הנביא ברח. מה זה השכינה הקדושה? "שכינה הקדושה" נקראת מלכות שכוללת בתוכה את כל הנשמות שעלו אליה מהרצון להתחבר ביניהן, מהרצון לבטל את האגו שביניהן, את השנאה, את כוח השבירה שביניהן, ורוצות להתחבר "כאיש אחד בלב אחד", בהדדיות, בערבות, להיות בזה נוקבא מתוקנת לקבלת האור העליון. אנחנו חלקי הנוקבא הזאת. ומי רוצה את זה? מי לא בורח? כולם בורחים.

שאלה: האדם בדרך שלו לרוחניות כל פעם מחדש מצייר את תפיסת המציאות ולאן הוא משתוקק, כי הוא יכול להתקדם רק מטוב. מה האדם צריך לשים כל הזמן מול עיניו, שהוא יהיה מוכן לכל העבודה בתוך הקבוצה, בבישול המרק הזה, ובכל הדברים שהוא צריך לעבור? מה השכר?

בעולם שלנו האדם מתקדם רק מטוֹב. לדוגמא, אם חלילה נענה ילד, נלחץ עליו וכל הזמן נעשה לו חיים שחורים, הוא לא יגדל. חייבים לגדל אותו באהבה, אפילו שאתה לוחץ עליו, אתה צריך להצדיק את זה. אבל זה בתהליך של חינוך אגואיסטי.

בחינוך שלנו או בהתקדמות שלנו בעצמנו למטרה, גם כאן אותם העקרונות, רק אנחנו צריכים בעצמנו להתקדם. זאת אומרת, לא לחכות שמלמעלה, שהאבא יחד עם זה שהוא לוחץ עלינו יביא לנו גם הסבּרה לָמה הוא עושה את זה. אנחנו צריכים להביא את ההצדקה לָמה זה קורה לנו, לָמה הוא לוחץ, לָמה הוא מעמיד לפנינו כל הזמן הפרעות, שלא נראות כמו מהטוב ומיטיב, לא מטעם האהבה. ואנחנו צריכים להתקדם ולגדול, אם הוא רוצה שאנחנו נגדל, שיביא לנו את האהבה שלו.

אנחנו צריכים לראות בכל הפּניות הבלתי נעימות שלו אלינו, שהן נראות לא נעימות בתוך האגו שלנו, ולא שהן מיועדות לנו. לאדם שבי שצריך לגדול זה צריך להיראות נעים, ולאגו, לחמור שלי, לנחש שבי, זה צריך להיראות לא נעים. אז תלוי עם מה אני מזדהה, עם העבריין שבי או עם הצדיק שבי. עם הילד המפונק שרוצה רק טוב ותענוגים, או לילד החכם שרוצה להתקדם לאמת. אם אני בוחר בין שני אלו במה להיות, לפי זה אני יכול להצדיק אותו על כל ההתנהגות שלו אליי, שזה באמת לטובתי, שאני אגדל לטובה כילד טוב וחכם, או שאני תמיד אמצא איתו בוויכוח, שֶמה שהוא עושה לי, אלה ייסורים וכל החיים שלי מלאים ייסורים. ואז מה נשאר לי לעשות? מקסימום להתאבד.

קראתי שביפן אחרי כל הצרות שהם ספגו, וזה עדיין לא נפסק, עלה מספר המתאבדים בצורה דראסטית. אנחנו חושבים שזה מגיע מהגבורה שלהם, אני רואה בזה חולשה. אני לא רוצה לדבר כך על עַם, אבל בן האדם הוא מאוד חלש. מיהו בסך הכל בן האדם? רצון לקבל קטן. ואם הוא לא רואה שהוא יכול להתמודד עם פגיעה פנימית או עם מצב קשה, אז הוא גומר עם החיים וגומר עם הבעיה. אין אני אין בעיה.

עלינו להבין שאותו דבר, אותה התאבדות אנחנו עושים עם עצמנו, בזה שאנחנו בורחים מלברר את החיים שלנו דרך הילד הטוב והחכם שמקבל מכות מהאבא ומבין שזה לטובתו, ומצדיק אותו ואוהב אותו עוד יותר. כי גם האבא אוהב אותו, ולמרות שהוא אוהב אותו הוא נותן לו מכות. לעומת הילד המפונק שאם האבא ימשיך לפנק אותו, מה ייצא ממנו? עבריין וכזה שלא יודע לנהל את החיים. ואם במשך החיים יהיו לו בעיות קשות הוא יגמור עם החיים.

זאת אומרת, דווקא על ידי זה שהאבא לוחץ ולוחץ הוא מביא אותו למצב שהוא נעשה קשה כברזל, שיש לו כוח התנגדות, ואפילו מסך שיכול לעבוד איתו למעלה מהטבע שלו. על ידי מה עוד אפשר? אז התביעה שלך, לָמה לא מגדלים אותנו מאהבה, היא תביעה של ילד מפונק.

שאלה: בחלק הראשון למדנו שהאדם אדם צריך להגיע למצב שהוא מבין שחוץ מלהכניע את עצמו כלפי תרי"ג האורות שצריכים לתקן אותו, אין לו מה לעשות, זו הדרך.

נכון, רק תרי"ג האורות יכולים לתקן את תרי"ג הרצונות השבורים.

שאלה: וזה למעשה גילוי התורה.

נכון.

שאלה: אז אולי בתוך העבודה שאנחנו עושים, עלינו לשים יותר דגש על גילוי הילד הטוב שמוכן לביטול הזה?

הילד הטוב נולד אצלי במידה שאני מקבל השפעה כזאת מהסביבה. הוא לא נמצא בי מלכתחילה. בי נמצאת רק טיפת זרע ממנו, ואת כל היתר אני יכול לקבל רק על ידי השפעת הסביבה, שהיא תביא לי את דמותו הטובה, ושאני ארצה שהדמות הזאת תתגשם, ואז אני אדרוש את האור המחזיר למוטב. אצלי זה רק טיפת זרע, ואני עם הטיפה הזאת רוצה להידבק בחברה. החברה מביאה עלי כל מיני השפעות, והן לאט לאט מציירות לי את הדמות שאני צריך להיות כדי להיות קשור איתם, נמצא בהם בצורה שאני ממש מתפרס בתוכם ומאבד את עצמי שם.

אני עושה מעצמי אותה רשת שקושרת את כולם בין כל החוטים שלה. אני רוצה להיות אותה הרשת שקושרת את כולם יחד. מה זאת אומרת? כי אני רק הנקודה, והרשת הזאת, הרצונות שלי שהם הרצונות דלהשפיע, זה אני רוצה להיות, ה"אני" שמתפרס ביניהם. וכשאני אתחיל לקבל כזאת דמות, מה זה להיות אדם, אני אבין שהאדם הוא השכינה, אותו הכלי שבין כולם, ואז אני אתחיל לבקש להיות כך. בזה אני מזמין את האורות שמתקנים אותי.

(סוף השיעור)

Kabbalah Media

Kabbalah Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Tägliche Lektion28 de fev de 2023(Morning)Ausgewählte Highlights

Ausgewählte Highlights

Ausgewählte Highlights

Kabbalah MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch - Kabbala La Am Association, Alle Rechte vorbehalten

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Tägliche Lektion28 de fev de 2023(Morning)
Ausgewählte Highlights

Kabbalah Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch - Kabbala La Am Association, Alle Rechte vorbehalten