1. ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעיין שלא פסק. (בעל הסולם, אגרת ד')
2. עשו כפי כוחכם, ותשועת ה' כהרף עין, והעיקר העומד היום לפניכם, הוא אחדות החברים והתאמצו בזה יותר ויותר, כי יש בה לשלם בעד כל החסרונות. (בעל הסולם, אגרת י')
3. אם הוא אין לו כל כוח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כוח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכוח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכוח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר צ"ט, "רשע או צדיק לא קאמר")
4. אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצורכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצווה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחבריי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצווה של "ואהבת לרעך כמוך". כי איך ייפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו.
ולפיכך, אחר שכל חבריי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה. (בעל הסולם, "מתן תורה", אות ט"ז)
5. כתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר". ופירשו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד". מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה, הסתלק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היה רק להועיל לחבירו. ונמצא, שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה, ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה. (בעל הסולם, "הערבות", אות כ"ג)
6. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאוספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאוד לפי שעה מאור החיים. (בעל הסולם, אגרת י"ג)
7. סידרתי לכם סדרים, שעל ידם מסוגלים על כל פנים להחזיק מעמד ומצב, מבלי נטות אחורנית חס ושלום, ואשר אחד המיוחד בהם הוא, דיבוק חברים.
והבטחתי נאמנה, שמסוגלת היא, האהבה הזאת. ואזכיר לכם כל דבר טוב שאתם צריכים, ואם הייתם מתחזקים, על כל פנים בדבר הזה, ודאי הלכתם מחייל אל חייל בעליות הקודש. (בעל הסולם, אגרת מ"ז)
8. אמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמיים, כלומר דביקות בשמיים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. שאז תבוא להשוואת הצורה עם השמיים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")
9. בני ישראל שזכו לתכלית הדביקות במעמד הקדוש, היה כלי קבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קניינים שבעולם והיו דבוקים בו בהשוואת הצורה, שמשמעותה שלא היה להם שום רצון של קניין לעצמם, אלא רק בשיעור של השפעת נחת רוח שיוצרם ייהנה מהם. וכיוון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קניין הזה הרי התלבש בה והתחבר עימה לעצמות אחד שלם, אם כן ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות. (בעל הסולם, "מאמר החירות")
10. כן ארגיש את כולכם יחד, אשר התחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אחר כך. ואין לזה תרופה. זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה', אינו נושע, זולת בנצרך לישועה היום. ומי שיכול להמתין למחר, ישיג שכלו לאחר שנותיו חס ושלום. וזה התהווה לכם מסיבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון, שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם. (בעל הסולם, אגרת י"ג)
11. זכור אזכיר לכם. עוד תוקף הדבר של אהבת חברים, על כל פנים בעת הזאת, "אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אמת המידה של הצלחתנו הקרובה לנו".
לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר ליבכם בלב אחד ממש, ויקויים בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות. והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו "וחיך יטעם". (בעל הסולם, אגרת מ"ז)
12. אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ"ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. וצריך כל אדם להיאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל. (בעל הסולם, "לא עת היאסף המקנה")
13. יש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים, היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני על ידי הדביקות שבהם. לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני, ועל ידי זה יש לכל אחד כוח של כל החברה, לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה. (הרב"ש, מאמר 14, "הצורך לאהבת חברים", 1988)
14. בלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא עניין השתוות הצורה.
והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כוח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם.
לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כוח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה.
ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עימהם. (הרב"ש, מאמר 1, חלק ב', "מטרת החברה - ב", 1984)
15. "ויעשו כולם אגודה אחת", אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם".
כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא. כמו שמובא במדרש תנחומא: "אתם ניצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: חיים כולכם היום. בנוהַג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשוברם בבת אחת? ואילו נוטלן אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו וכו'. כשהן אגודים מקבלין פני השכינה".
הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שעניין "חבורה" שהוא אהבת חברים הוא עניין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ איגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לעניין קבלת פני השכינה. (הרב"ש, אגרת ל"ד)
16. צריך תמיד להשגיח, כשבא לישיבת החברים, אם יש לחברים את המטרה, שהוא משתוקק אליה. ולכל אחד מהם יש לו קצת אחיזה במטרה זו. והוא חושב, שבטח על ידי התחברות כולם ביחד למטרה אחת, אז כל אחד ואחד יהיה לו חלקו, וגם החלקים של כל החברה. נמצא על ידי זה, שיהיה לכל אחד מהחברה כוח, כמו כל החברה ביחד. (הרב"ש, מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)
17. אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורה זו דווקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שעל ידי התחברותם יחד אז, מכל הניצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.
לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הניצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה. (הרב"ש, מאמר 9, "לעולם ימכור אדם קורות ביתו", 1984)
18. העניין של אהבת חברים, הוא שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק על ידי אהבת חברים. אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של עבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן לראות, אם הם עושים מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, שהיא הדרך רק להשפיע.
כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חיסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכוח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עיניים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכוח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכוח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכוח הזה. וזה נקרא, שמקבל כוח מבחוץ, בנוסף על כוח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו. (הרב"ש, מאמר 13, "מעוז צור ישועתי", 1985)
19. יכולים להשיג על ידי דיבוק חברים, תכונות חדשות, שעל ידן יהיו מוכשרים להגיע לידי דביקות ה'. וכל זה ניתן להיאמר, בזמן שהוא רואה מעלות בהחברים, אז שייך לומר, שילמד ממעשיהם. אבל בו בזמן שהוא רואה, שהוא יותר מוכשר מהם, אם כן כבר אין מה שיוכל לקבל מהחברים.
ולכן אמרו, בזמן שהיצר הרע בה ומראה לו את שפלות החברים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת. אבל בטח שיותר טוב ויותר הצלחה הייתה, אם הוא היה יכול לראות בתוך הדעת, שהחברים עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. וזה יכולים להבין את התפילה, שסידר לנו רבי אלימלך זצ"ל, וזה לשונו "תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)
20. "וימצאהו איש, והנה תועה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחיי אנוכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (בראשית ל"ז, ט"ו-ט"ז).
הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'".
כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה". והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.
"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחיי אנוכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחיי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.
והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו. (הרב"ש, מאמר 3, "אהבת חברים - א", 1984)
21. בו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חבירו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחבירו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחבירו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיוון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חבירו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות. (הרב"ש, אגרת מ')
22. כל מתנה שנותן לחבירו, הוא כמו כַּדוּר שעושה חלל באבן. הגם שהכַּדוּר הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכַּדוּר השני, כשפוגע באותו מקום, כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב.
ועל ידי הכַּדוּרים שהוא מרבה לקלוע, אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חבירו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה ניצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה, יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך. (הרב"ש, אגרת מ')
23. שהחברים מתייחדים לחטיבה אחת, הם מקבלים כוח, שיוכלו להחשיב את מטרת עבודתם. שהוא, בכדי להגיע לשמה. (הרב"ש, מאמר 14, "הצורך לאהבת חברים", 1988)
24. העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך", והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכוח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כוח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.
ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. (הרב"ש, מאמר 7, "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך", 1984)
25. על ידי זה שמתאספים כמה אנשים, שהם בדעה אחת, שצריכים להגיע לאהבת הזולת, וכשיש התבטלות כל אחד להשני, אז כל אחד נכלל מכולם. ועל ידי זה מצטבר אצל כל יחיד כוח גדול, לפי גודלה של החברה. ואז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת במעשה. (הרב"ש, מאמר 7, "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך", 1984)
26. כל הבסיס, שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו ליהנות, ועוד יותר מזה, שחיוב גדול ליהנות ממעשה השפעה, יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות. וזה מתבטא בלתת תשומת לב "למי אני פונה", ו"למי אני מדבר", ו"מצוות של מי אני מקיים", ו"תורה של מי אני לומד". היינו, לראות עצות, איך להחשיב את נותן התורה.
והיות האדם מצד עצמו, מטרם שזכה להשיג איזו הארה מלמעלה, אז הוא צריך לחפש אנשים, הדומים לו פחות או יותר, שגם הם מחפשים להגדיל את חשיבות. להיות מגע כל שהוא עם הבורא, באיזה אופן שתהיה, והיות שיש דעת רבים בזה, אז כל אחד יכול לקבל סיוע מחבירו.
וצריכים לדעת "כי מיעוט רבים שניים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כוח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת אתערותא דלתתא, שעל המעשה זו באה אחר כך התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'.
ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכוח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אווירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להיכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.
ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתוועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדווה. (הרב"ש, מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)
27. החברים צריכים בעיקר לדבר ביחד על עניין רוממות ה'. כי לפי גדלות ה', שהאדם משער בעצמו, בשיעור הזה האדם מבטל את עצמו מצד הטבע לה'. כי אנו רואים בטבע, שהקטן מתבטל בפני גדול. ואין זה שייכות לרוחניות, אלא גם אצל אנשים חילוניים נוהג עניין זה.
זאת אומרת, שהקב"ה עשה כך בהטבע. נמצא, שעל ידי שהחברים מדברים מרוממות ה', התעורר על ידי זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש עניין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא. וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת.
כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומיטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'. עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)
28. אי אפשר לקבל מהחברה השפעה, אם הוא לא דבוק בהחברה, כלומר, שמעריך אותם. ובשיעור הזה הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה, רק מדביקות החברה בלבד. (הרב"ש, מאמר 17, "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם", 1987)
29. מוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בליבו, להחברים, מטעם כי בזה הגילוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כוח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועוז, מטעם שכוח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו.
נמצא לפי זה, במקום שיש לו כוח אחד לעסוק באהבת חברים, יוצא שאם החברה הוא של עשרה חברים, הוא נכלל עכשיו מעשר כוחות שמבינים את הצורך, שצריכים לעסוק באהבת חברים. (הרב"ש, מאמר 2, "בעניין אהבת חברים", 1984)
30. אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכוח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה".
אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד. (הרב"ש, מאמר 8, "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב", 1985)
31. רק מכוח חיבור עם החברה, ועל ידי הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם.
נמצא, שהוא מרוויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכוח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם. זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה על ידי החברה כוחות חדשים. (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)
32. כתוב, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת.
אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלימות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. (זוהר לעם, פרשת נשוא, מאמר "מדוע באתי ואין איש", סעיפים 106-105)
33. ותאמר, בתוך עמי אנוכי יושבת. מה אומרת? אלא בשעה שהדין תלוי על העולם, לא ייפרד אדם מן הכלל לבדו, ולא יצוין למעלה, ולא יידעו אותו לבדו. כי בשעה שהדין תלוי על העולם, אלו שנודעו ונרשמו לבדם, אע"פ שצדיקים הם, הם נתפסים מתחילה.
ועל כן, אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. ומשום זה אמרה, בתוך עמי אנוכי יושבת, ואיני רוצה להיפרד מהם, כמו שעשיתי עד היום הזה. (זוהר לעם, פרשת בשלח, מאמר "ויעבור אלישע אֶל שׁוּנֵם", סעיף 11)
34. וכרוז יוצא ואומר, אשריכם עם קדוש שעושים טוב, שגורמים ייחוד היסוד, שנקרא טוב, לפני הקב"ה. כמו שכתוב, והטוֹב בעיניך עשיתי. שקירב גאולה לתפילה, שבשעה ההיא שמגיעים לתהילות לאל עליון, שאז עולה הצבע ההוא, נצח, על ראש החדר, מתעורר הצדיק הזה, יסוד דז"א, להתחבר במקום שצריך, באהבה, בחביבות, בשמחה וברצון.
וכל האיברים, כל הספירות, מתחברים בחשק אחד אלו באלו, עליונים בתחתונים. וכל הנרות, כל המדרגות, מאירים ומתלהטים, וכולם נמצאים בחיבור אחד בצדיק הזה שנקרא טוב, כמו שכתוב, אִמרו צדיק כי טוב. וזה מחבר את כולם בחיבור אחד. אז הכול בלחש למעלה ולמטה, בנשיקין של רצון, והדבר נמצא בחיבור של החדר, כלומר בחיבוק. (זוהר לעם, פרשת תרומה, מאמר "שלושה צבעים בתוך שלהבת", סעיף 44)
35. אכלו רעים, למעלה. שתו ושכרו דודים, למטה. למעלה זה מקום עליון, שהם באחדות ובשמחה, שאינם מתפרדים זה מזה לעולם, כלומר או"א עילאין הנקראים רֵעים, כמו שכתוב, ונהר יוצא מעֵדן. ועדן שהוא אבא, ונהר שהוא אימא, אינם נפרדים לעולם, ולעולם הם נמצאים ברצון באחדות ובשמחה. שתו ושכרו דודים, הם אלו שלמטה הנקראים דודים, כלומר זו"ן, המתחברים לזמנים ידועים, בשעת התפילה, ובשבתות וביום טוב, ולא מתחברים תמיד כמו או"א עילאין. (זוהר לעם, פרשת ויקרא, מאמר "אִכלו רֵעים שְׁתו ושִׁכרו דודים", סעיף 37)
36. אחר שהשלימו כל אומן ואומן את עבודתם, אמר להם הקב"ה, אומנות אחת יש לי לעשות, שתהיה בה שותפות לכולנו. התחברו כולכם יחד, לעשות בו כל אחד מחלקו. ואני אשתתף עימכם, לתת לו מחלק שלי. כמו שכתוב, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. וביארו חכמים, שאין אדם אלא ישראל. כמו שכתוב, ואַתן צאני צאן מַרעיתי אדם אתם, אתם אדם ולא עכו"ם. ומשום זה כתוב, ישמח ישראל בעושָׂיו. (זוהר לעם, פרשת פנחס, מאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", סעיף 497)
37. ותאמר, בתוך עַמי אנוכי יושבת. שאמרה, איני רוצה להיות מצוינת למעלה, אלא להכניס את ראשי בין הרבים, ולא לצאת מן הכלל. וכן צריך האדם להיכלל בכלל הרבים, ולא להתייחד בפני עצמו, כדי שלא יביטו עליו המקטרגים, להזכיר את חטאיו. (זוהר לעם, פרשת ויצא, מאמר "זכירה ופקידה", סעיף 285)
38. כאשר מתחברים כולם כאחד, בכוחו של העליון, ז"א, אז נקרא, והוי"ה, שפירושו הכול בכלל אחד, ז"א ונוקבא ושבעים המלאכים שמתחתיה. (זוהר לעם, פרשת וירא, מאמר "וה' המטיר על סדום", סעיף 278)
39. כי שֵׁם ה' אקרא. סופו של הפסוק מקשר קשר האמונה, במה שכתוב, הוא, כמו שכתוב, צדיק וישר הוא. כלומר, הוא הכול. הוא אחד בלי פירוד. שאם תאמר, כל אלו השמות שבפסוק, רבים הם, חזר ואמר, הוא, שכולם עולים ומתקשרים ומתאחדים באחד. והוא הכול. הוא היה והוא הווה והוא יהיה, והוא אחד. על כן מתקשרים הדברים, ומתאחדים הדברים הקדושים של שם הקב"ה. (זוהר לעם, פרשת האזינו, מאמר "כי שֵׁם ה' אקרא", סעיף 209)
40. כתוב "ה' אחד וישראל הם אחד", ולכך הם דבוקים בהשי"ת, כי נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא? כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא, שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק ליבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם, ושורה חלילה אל זר עליהם. וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם הדבקים", היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה, אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד, ושורה עליהם ה' אחד. (רבי משה חיים אפרים, "דגל מחנה אפרים")
41. אי אפשר לקיים התורה והמצוות כי אם על ידי הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חבירו. כי עיקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון הוא על ידי האחדות ועל כן כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, צריך להכלל בכלליות ישראל באחדות גדול, ועל כן בשעת קבלת התורה בוודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תיכף כשרוצים לקבל התורה, צריכים תיכף להיכלל יחד כולם כאחד, כדי להיכלל ברצון, ואזי בוודאי כל אחד ערב בעד חבירו, מאחר שהכול חשובים כאחד. ודווקא על ידי זה שכל אחד ערב בעד חבירו, שהוא בחינת אחדות, על ידי זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחבירו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")
42. ידוע שהעיקר הוא התחברות ואהבה וחיבה באמת בין החברים, זה גורם כל הישועות והמתקת הדינים, שתתאספו ביחד באהבה ואחווה ורעות, ועל ידי זה מסולקים כל הדינין, ונמתקים ברחמים, ונתגלה בעולם רחמים גמורים וחסדים מגולים על ידי התחברות. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")
43. והיה רבי שמעון בר יוחאי מגלה סודות התורה, וחברים מקשיבים לקולו, ומתחברים עימו להיות בחיבור זה, כל אחד עונה חלקו. (הרמח"ל, "אדיר במרום")
44. עם בני ישראל, טוב להם שיהיו נאחדים תמיד יחד בחבורה אחת, ואז אף אותם שהם פחותים במעלה מועילים לחבריהם להתקדש בקדושה יתירה ולהשיג יותר. שהעליון צריך לתחתון ממנו והתחתון צריך לעליון ממנו, כן אתם תהיו נאגדים תמיד באגודה אחת, ואז יתאחדו גם כן שורשכם. וזהו והייתם לי סגולה, היינו שגם בעולם העליון תהיו סגולה, כשתהיו למטה באחדות אחד. (רבי משה חיים אפרים, "דגל מחנה אפרים")
45. עיקר גדול מעיקרי ושורשי העבודה, ופתח התשובה, הוא להתאחד כאחד, ולהתקשר באהבת חברים, ולהביט בחבירו, מעלותיו ועבודת בוראו, ולא יתבונן בעוותתו ועל ידי זה נכסף ומתאווה להתדמות אליו במעשים הטובים, וישוב אל ה' בכל לבבו. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")
46. כתוב "סנהדרין הייתה כחצי גורן עגולה כדי שיהיו רואין זה את זה". שעיקר האהבה שיהיו רואים זה את זה, שלא יוכלו כל אחד לסבול כלל שלא יראה את חבירו. כי כשרואים זה את זה, אזי מקבלים זה מזה וזה בחינת מה שאמרו רבותינו "אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא". (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")
47. לעשות התאחדות בין הכלל הוא רק על ידי כתישה, שכל אחד כותש את עצמו ומסיר ממנו את קליפת גסות הרוח. ועל ידי ביטוש והכתישה מאיר אור הנשמה, ושם באמת כל ישראל הכול אחד. (רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, "שם משמואל")
48. עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם. כי מחול הוא בעיגול. כלומר, שכולם יעמדו בעיגול, והקב"ה כנקודה האמצעית של העיגול. וכל אחד מראה באצבעו, הנה אלוקינו זה. כלומר, שיהיה לכל אחד השגה גדולה בשווה מחסד עליון. (אוהב ישראל, "ליקוטי מסכתות")
49. עיקר החיות הוא על ידי האחדות, על ידי שנכללים כל השינויים במקור האחדות. ועל כן "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, כדי לכלול באחדות ושלום, שהוא עיקר החיות, והקיום, והתיקון של כל הבריאה. על ידי שבני אדם, שמשונים בדעותיהם, נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")
50. בכל אחד מישראל חי בקירבו ניצוץ אור קדוש ממורשת אבות מקדושת תורה וגדולת אמונה. ונמצא, שכל מחלוקת שיש בין איש ישראל לחבירו, בין קיבוץ לחבירו, גם היא בונה עולמות, וכיוון שהכול הוא שיכלול ובניין, אין צורך לדבר מרורות, כי אם להודיע את הגודל ששני הצדדים עושים, ושהם יחד משכללים בניין עדי עד, ומתקנים את העולם, ואז לפי התרחבות הידיעה תגדל האהבה, כפי הערך של גדולת השנאה, ויגדל החיבור לפי הערך של גדולת הפירוד. (הראי"ה קוק, "אורות")
51. על ידי הפירודים מתגוון כל טוב פרטי בגוון מיוחד, ואין גוון השרוי באחר דוחק אותו לטשטש את צורתו, ומתוך כך מתעשרת כנסת ישראל בריבוי אורות, והריבוי הזה עצמו הוא יגרום את השלום היותר גדול ויותר פנימי. (הראי"ה קוק, "אורות")
52. לא לניטרליות אנו נתבעים כי אם לליכוד. נתבעים אנו לא לטשטוש התחומים שבין האגודות, אלא לשיתוף הכרה במציאות המשותפת ולשיתוף עמידה במבחן האחריות המשותפת. פירוד הלבבות הוא חולי שלקו בו העמים בזמננו, והבא לרפואתו בדרך איחוי שבאונס אינו אלא טועה. חסרה אחדות שבמבנה האורגני. לפי שעה אין תרופה לכך, אלא זו שיהיו אנשים מחוגי הדעות השונות נזקקים זה לזה בלב טהור וטורחים יחד לגלות את היסוד המשותף. (מרטין בובר, "חינוך ובחינת עולם")
53. האחדות, שבאה מפני דרישת טובתו של כל יחיד למטרת אהבת כל יחיד לעצמו, היא אחדות מקרית, שיסודה היא אהבת הפרט העצמית, ואין סופה להתקיים, כי אין לה מרכז אמיתי, וגם כשהאחדות לכאורה מתגדלת, סופה לשלהבת שנאה ומלחמת אחים, בהיות כל יחיד מושך להנאת עצמו. אבל האחדות שבאה מצד ההכרה בערך התכלית העליון, שבא רק על ידי שלום הבריות, יסודה באהבת הכלל באמת וסופה להתקיים, וכרבות ימיה כן תוסיף להתגדל ולהתחזק. (הראי"ה קוק, "עולת ראי"ה")
54. אהבת ישראל צריכה להתפרנס. אינה דומה לאהבה הטבעית שבכל אומה, שנמצאת ביחידיה. כל אומה יסודה הוא רק טבעי פשוט, הכרח החיים והקיבוץ, מילויי הרצונות הטבעיים הנוחים, על ידי קיבוץ שיש להם קשורים אמיצים זה לזה, והרצון הזה אינו צריך להיות מתעורר על ידי סיבות לימודיות וחינוכיות.
אבל קישור של כנסת ישראל, בנוי הוא ביותר על מאוויים רוחניים משותפים, שבעצמם הם צריכים אימוץ וחיזוק רוחני מרובה מאוד, גם בליבו של כל יחיד וכל שכן בחיי הציבור כולו. (הראי"ה קוק, "אורות")
55. כוונת הבריאה הייתה שיהיו כולם אגודה אחת, לעשות רצון הבורא. אבל מפני החטא דאדם הראשון נתקלקל העניין, עד שאפילו הטובים שהיו בדורות ההם, לא היה אפשר להם להתאגד יחד לעבודת ה', אלא היו יחידים בודדים. והתיקון לזה התחיל בדור הפלגה, שנעשה פירוד במין האנושי, היינו שהתחיל התיקון שתהיה התאספות ואגודת אנשים לעבודת ה', שהתחילה מאברהם אבינו וזרעו. והיה אברהם הולך וקורא כשם ה', עד שהתקבצו אליו קהילה גדולה שנקראו "אנשי בית אברהם", והיה הדבר הולך וגדל עד שנעשה קהל עדת ישראל. וגמר התיקון יהיה לעתיד, שיעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצון ה' בלבב שלם. (רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, "שם משמואל")
56. העיקר הוא שכל אחד ואחד, אל יחשוב לעצמו כלל שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בין החברה, ויבטל את עצמו לגמרי. וזה ידוע שבכל עשרה השכינה שורה, והוא קומה שלימה כידוע, ובקומה שלימה יש ראש וידיים ורגליים ועקבים כידוע. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו לאין בהחברה, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברה והם בבחינת הראש והגוף והאיברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם, והעיקר נמשך על ידי האיש שהוא נחשב יותר לאין ועקב. (רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, "מאור ושמש")
57. כתוב "היאספו היטהרו". דהנה ההפרש בין לשון "אסיפה" בבני אדם ובין לשון "קיבוץ", כי לשון אסיפה הוא יותר התאחדות בלב ונפש מלשון קיבוץ, כי קיבוץ שייך גם בגופים לבד, אף שהדעות בלתי מתאחדות, אבל לשון אסיפה בבני אדם הוא בלב אחד גם כן, והוא לשון אסיפה מבחוץ לבפנים ששם מתאחדים ביותר. ובכן לשון אסיפה נופל ביותר על הנפשות, והיינו כי נפש הוא מלשון רצון והשתוקקות, ואם כל איש ואיש משתוקק לטובת עצמו, אף שכולם רוצים דבר אחד, מכל מקום עדיין אין זו דעה אחת, שהרי זה רוצה לתועלת עצמותו וזה לטובת עצמותו. אבל אם שלמים, וכן רבים משתוקקים למלאות רצון אביהם שבשמיים, זה נקרא בהחלט התאחדות שלימה, ולזה נאה לקרוא אסיפה בהחלט. (רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, "שם משמואל")
58. עיקר עליית הנפש ושלימותה, הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה, כי הקדושה הוא אחד. ועל כן התפילה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. ועל כן צריך לקבל עליו, קודם התפילה, מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך", שאי אפשר לדבר דיבורי התפילה, כי אם על ידי השלום, שנתחבר עם כל נפשות ישראל. ועל כן עיקר התפילה, בציבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה היפך הקדושה. רק צריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד. וזה תפילה בציבור, ובבית הכנסת דווקא, ששם מתכנסים ומתאחדים הנפשות, וזה הוא שלימות התפילה. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")
59. ירגיל עצמו תמיד להכניס בליבו אהבת חברים עד כלות הנפש ממנו ולהאריך בזה, עד שתדבק נפשו ואיש באחיהם ידבקו. וכשיהיו כולם כאיש אחד, יהיה אחד שוכן בתוכם, ויהיו מושפעים מאיתו יתברך ברוב ישועות ונחמות, ויתנשאו בעילוי גוף ונפש. (רבי מנחם מנדל מוויטבסק, "פרי הארץ")
60. עיקר עבודת ה' הוא בחינת הרצון, וכל אחד כפי מה שמרגיל עצמו לחזק רצונו וכסופיו וגעגועיו לה' ברצון חזק ביותר, כמו כן הוא זוכה להתקרב לה' ולתורתו ולמצוותיו. וכל העליות מדרגה לדרגה, צריך כל אחד מישראל לעלות בכל עת, הכול הוא כפי התגברות הרצון, כי עיקר התכלית הוא להיכלל ברצון שברצונות, כי התחלת התקרבות לה' וסוף התכלית הוא הכול בחינת רצון. ולהיכלל ברצון, אי אפשר כי אם על ידי אחדות ואהבה ושלום, שיוכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי הלכות")