1. יש כלל גדול בעניין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו, פירוש, כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור שלו, הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה. ועניין הביטול הזה הוא, מפני שיש הופכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו יתברך יש מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבאין סוף יתברך, הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו, והופכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו עניין של השפעה כלום. ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאוד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לב' עניינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק. (בעל הסולם, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ד')
2. בעניין ההסתר, שהוא דבר תיקון, כי לולי זה לא היה האדם יכול להשיג שום שלימות, מטעם שאין הוא ראוי להשיג את החשיבות שבהדבר. מה שאין כן כשיש הסתרה, אז נעשה אצלו הדבר לחשיבות. אף על פי שמצד עצמו, אין האדם מסוגל להעריך את החשיבות, כמו שהוא לאמיתו של דבר. אבל ההסתרה הוא מסגל לו ערך חשיבות. שכפי ערך הרגשתו בהסתר, כן נתרקם אצלו מצע של חשיבות.
וזהו כמו שלבים, שעולה כל פעם, שלב אחרי שלב, עד שמגיע למקום המיועד לו. היינו, שמשיג איזה שיעור בחשיבות, על כל פנים שיוכל להחזיק מעמד. אף על פי שאמיתיות החשיבות, אין ערך ושיעור לרוממותו יתברך. רק על כל פנים שיעור, שיספיק לו להמשיך בקיומו.
אלא שהסתרה לבד לא נקרא הסתרה, שהסתרה נמדדת לפי הביקוש. כי עד כמה שהביקוש אחר הדבר הוא ביתר עוז, אז ניכר ההסתרה בשיעור היותר רחוק. ועל זה יובן עניין "מלוא כל הארץ כבודו". אף על פי שאנחנו מאמינים בזה, מכל מקום הסתרה גם כן מלא בכל הארץ.
ולעתיד כתוב: "ואני אהיה לה חומת אש סביב כבוד בתוכה". שעניין "אש" היינו בחינת הסתרה. אבל מכל מקום, כבוד בתוכה, היינו שיתגלה אז הכבוד. והוא, שאז יהיה הביקוש כל כך גדול, אף על פי שיש גם אז בחינת ההסתרה. אלא שההבדל, בזה הזמן, שיש הסתרה אבל אין ביקוש. אם כן זה נבחן לבחינת גלות. מה שאין כן אז, אף על פי שיהיה ההסתרה, אבל הביקוש גם כן יהיה. וזה העיקר רק הביקוש. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קע"ד, "עניין הסתר")
3. "והיה כי ירחק ממך הדרך, לא יוכל שאתו". ופירש, למה הדרך כל כך רחוק, מטעם כי "לא יוכל שאתו". משום שלא יכול לישא את העול של תורה ומצוות. לכן הדרך נחשב לו לרחוק. והעצה לזה, אומר הפסוק, "וצרת הכסף בידך". שעניין כסף הוא עניין כיסופין, שימשיך בחינת כסופין בהעבדות. שעל ידי ההחשק ההשתוקקות לה', אזי יוכל לשאת את העול תורה ומצוות. וגם "כסף" הוא עניין בושה. משום שבן אדם למטרה להגדיל כבוד שמיים, כמו שכתוב "ברוך וכו', שבראנו לכבודו".
כי עניין תורה ומצוות בכלל, הם דברים שהאדם עושה, בכדי למצוא חן בעיניו יתברך. כי טבע של העבד, שרוצה למצוא חן בעיניי רבו, שאז ליבו של רבו עליו. וכן כאן, שכל ריבוי הפעולות והחומרות שבן אדם מתמחה בהן, הוא רק אמצעי, שעל ידי זה ימצא חן בעיניו יתברך. ואז יהיה לו המטרה הרצוי ממנו.
והבן אדם הולך ועושה תורה ומצוות, בכדי למצוא חן בעיניי הבריות. ועושה מצרכי שמיים בחינת אמצעי. זאת אומרת, שבאמצעותם יזכה למצוא חן בעיניי הבריות. וכל זמן שהאדם לא זכה לבחינת תורה לשמה, אזי הוא עובד לשם הבריות. והגם שאין להאדם אפשרות אחרת, אלא לעבוד בשביל הבריות, אבל מכל מקום על כל פנים, הוא צריך להתבייש עם העבדות כזו. ואזי, על ידי הכסף הזה, יזכה לכסף דקדושה, דהיינו להשתוקק להקדושה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קע"ה, "והיה כי ירחק ממך")
4. קיבלתי כל מכתבך, ויהיו נא לרצון לפני אדון כל יתברך. אבל "דע את אלוקיי אביך ועבדהו". דע פירוש הכרה, כי נפש בלא דעת לא טוב, זאת אומרת, המשתוקק ומתגעגע לעבוד אותו יתברך, כי בעל נפש הוא, אבל אינו מכיר את ריבונו, אז לא טוב הוא.
ואף על גב שבעל נפש, אינו מוכן מעצמו להכיר אותו יתברך, עד אשר יערה עליו "רוח" ממרום, אך הוא מחויב לתת אודנין (אוזניים) למשמע לדברי חכמים, ולהאמין בהם בשלימות.
וכבר מקרא כתוב: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". פירוש, על דרך שפירש זקנך הק' הבעש"ט, "ה' צילך". כמו הצל המתנענע אחר תנועות האדם, וכל נטיותיו בהתאם לנטיות האדם, כמו כן, כל האדם בהתאם להשי"ת, פירוש, שבהתעוררות אהבה להשי"ת, יבין שהשי"ת התעורר אליו בגעגועים עצומים וכו'. שזהו כוונת רבי עקיבא "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם", והבן.
על כן בתחילת התקרבות האדם, נותנים לו נפש מסטרא דאופנים (מצד האופנים), דהיינו, שהשי"ת מתעורר אליו בכל עת שיש איזה הזדמנות מצד האדם, בכיסופים וגעגועים, להתדבק באדם. וזה שהודיענו המשורר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", שדוד המלך עליו השלום, הוא כללות הנפש דכלל ישראל, ועל כן היה תמיד משתוקק ומתאווה ונכסף לדביקות האמיתית בו יתברך.
אבל צריך להכיר בנפשו, אשר השי"ת, רודף אחריו, ממש באותו השיעור, שהוא רודף אחר השי"ת. ואסור לו לשכוח חס ושלום את זה, גם בעת הגעגועים היותר גדולים, ובזכרו שהשי"ת, מתגעגע ורודף להתדבק בו בשיעור עצום כמידת עצמו, נמצא תמיד הולך בכיסופים וגעגועים, מחיל אל חיל, בזווגא דלא פסיק (בזיווג שלא נפסק), שהוא תכלית שלימות כוח הנפש, עד שזוכה לתשובה מאהבה. דהיינו, "תשוב ו' לגבי ה'", שהוא יחוד - קוב"ה ושכינתיה.
אבל נפש בלי דעת, והכרה את ריבונו, נמצא בירידה גדולה, לאחר שמתרבים געגועים באיזה שיעור. כי נדמה לו שהשי"ת מואס בו חס ושלום, אוי לאותה בושה וכלימה, שמלבד שאינו משלים את תשוקתו וכיסופיו, עד שיתמלא לאהבה נצחית, נמצא עוד בבחינת "ונרגן מפריד אלוף" חס ושלום, משום שנדמה לו, שרק הוא הכוסף וחושק ומתגעגע אחרי השי"ת, ואינו מאמין לחז"ל, שבאותו מידה ממש גם השי"ת תואב וכוסף ומתגעגע, אחרי האדם. (בעל הסולם, אגרת י"ט)
5. וכתיב, "ומשה ייקח את האוהל" וכו', ולמה נטה אוהלו חוץ למחנה. וסוברים הטיפשים שעשה זאת כדי להשבית שטף מעיין החכמה, מסיבת החטא. חס ושלום לא יעלה על הדעת, כי אחר החטא, הם צריכים באמת למעיינות התורה והחכמה אלף אלפי אלפים פעמים יותר מבתחילה. וכמו"ש ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם, אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". אלא אדרבה היא הסגולה הנאמנה לפיתחון פה מעיינות החכמה למקור נאמן, להיות שאחר שנטה משה אוהלו מחוץ למחנה, נתרבה אליו השתוקקות בתוך המחנה, כי "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו" וכו'. ועימה גם הדביקות אליו, וממילא זכו להתפשטות נשמת משה ביניהם, שעל כן נקראו דור דעה.
וכבר אמרתי, גם הזכרתי לכם התורה שאמרתי בחג השבועות בטרם נסיעתי מכם, על הפסוק, "ברח דודי ודמה לך לצבי" "מה צבי זה כשהוא נס מחזיר פניו לאחוריו" וכו'. אשר באין תחבולה להמציא הפנים, מטכסים המצאה זו, אשר מביאים הפנים באחוריים, וזה שכתוב: "כך הקב"ה בשעה וכו', מחזיר פניו לאחוריו", כי על ידי הרגשת הפירוד והאחוריים ואי היכולת לקבל פני הקדושה, נמצאים מתרבים ועולים ניצוצי ההשתוקקות במידה יתרה, עד שהאחוריים הם הפנים, כי הלוחות מזה ומזה הם כתובים. וכבר הגיע הזמן לשים לב לדברים האלו. (בעל הסולם, אגרת מ"ג)
6. בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עלייה, שיש לו מצב רוח מרומם, ואז מרגיש את עצמו, שאין לו שום תשוקה רק לרוחניות, טוב אז לעיין בסתרי תורה, בכדי להשיג את פנימיותה.
ואפילו שרואה, שאף על פי שמתייגע את עצמו להבין משהו, ומכל מקום אינו יודע שום דבר, מכל מקום כדאי לעיין בסתרי תורה, אפילו מאה פעמים בדבר אחד, ולא לבוא ליד ייאוש, היינו לומר, שאין שום תועלת מזה, מאחר שלא מבין שום דבר.
והוא מטעם, שבזמן שהאדם מעיין באיזה עניין ומשתוקק להבינו, ההשתוקקות הזו נקרא "תפילה". כי עניין תפילה הוא בחינת חיסרון, שפירושו שמשתוקק לדבר שחסר לו, שהקב"ה ימלא את חסרונו. וגודל התפילה נמדד לפי ההשתוקקות. כי לדבר שחסר לו ביותר, אז ההשתוקקות יותר גדולה. כי לפי ערך החיסרון, כן במידה זו הוא משתוקק.
ויש כלל, בדבר שהאדם משקיע יגיעה ביותר, אז היגיעה מגדילו את החיסרון, ורוצה לקבל מילוי על חסרונו. וחיסרון נקרא "תפילה", בחינת עבודה שבלב, כי "רחמנא ליבא בעי (הקב"ה חפץ בלב)". נמצא, שאז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ"א, "בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עלייה")
7. כתוב (מגילה י"ב, סוטה ח') "במידה שאדם מודד מודדין לו", פירוש, כפי גודל נקב הכלי, דהיינו, בית קיבול ותוך שלו, אותו חיסרון יתמלא תמיד, לא פחות ולא יותר. לכן אותו עובד ה', שאינו מצטער עם הציבור, אלא מרגיש רק חיסרון הפרטי שלו עצמו, לכן בית קיבול השפע שלו גם כן אינו גדול יותר. ועל כן לא יוכל לקבל גילוי אלוקיות הכללי בסוד נחמת ציבור, כי לא הכין כלי לקבל בחינת כללי זה, אלא בחינת פרטית שלו.
מה שאין כן, המצטער עם הציבור, ומרגיש צרות הכלל, כצרה פרטית של עצמו. הוא זוכה לראות בחינת גילוי שכינה בשלימות, דהיינו, נחמות כלל ישראל, כי חסרונו חיסרון כללי. לכן גם השפע קדושה, היא כללית.
ובזה תבין עניין "צדיקים אין להם מנוחה", פירוש, כיוון שהשפע מתברך לפי מידת החיסרון והגעגועים של הצדיק, באותה המידה לא פחות ולא יותר. אם כן, מתאמצים תמיד להעמיק ולהרחיב הבית קיבול שלהם, כי למשפיע אין שום מידה, רק למקבל. (פסחים קי"ב) "ויותר מה שהעגל רוצה לינוק" וכו'. אם כן, כל מגמתם בחייהם, להתחזק ולהשתוקק ולעשות להם, בית קיבול ותוך, כדי לגרום נחת רוח בהרחבת גבול הקדושה, בברכת הוויה. (בעל הסולם, "כל המצטער עם הציבור")
8. בכל אדם אפילו בחופשי יש ניצוץ בלתי נודע, התובע התייחדות עם אלוקים. וכשהוא מתעורר לפרקים, מעורר בו תשוקה לדעת את האלוקים או לכפור באלוקים והיינו הך. ואם ימצא מי שיעורר בו סיפוק תשוקה זו, יסכים להכול. (בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון")
9. בשעת הכנת האדם לשוב אל שורשו. אז לא בפעם אחד יגרום זיווג שלם, אלא עושה העראות, שהוא סוד, דרגת הנפש, בסוד, מסטרא דאופנים (מצד האופנים), אשר רודפים בכל כוחם ברתת ובזיעה, אחר השכינה הקדושה, עד שנמצאים מתעגלים על קוטב הזה, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו. כמו "ש בספרים, בסוד האופנים, וכל עוד שמשתלמת נפשו בדרגות הנפש, הולך ומתקרב, כן מתרבה געגועיו וצערו, כי התשוקה העזה שאינה משתלמת, משאירה אחריה צער גדול, לפי שיעור תשוקתו.
וזה סוד "תרועה", ומלמד אותנו הפייטן ואומר: "תעיר", כלומר, שאתה עושה העראות, בשכינה הקדושה. "ותריע", שעל כן, אתה גורם לצער גדול, שאין כמותו, בסוד "גנוחי גנח", כי בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת וכו', ולמה אתה עושה כן? הוא כדי, "להכרית כל מריע", פירוש, כי "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו". וליודע תעלומות גלוי שיעור החפץ שבלב האדם לקרבתו יתברך, אשר עדיין אפשר להיות מתפסק חס ושלום. ועל כן הוא יתברך מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות, שאם האדם שומע לקולו יתברך, בסוד "ה' צילך", נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמידתו, מחמת הגעגועים המתרבים, ממילא נמצא הולך ומתעצם, פעם אחר פעם, ביתר געגועים, עד שמשלים נקודת לבבו, בחפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט.
על דרך שאמר רשב"י ז"ל באדרא: "אני לדודי ועלי תשוקתו, כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בקב"ה, ומשום כך, עתה ועלי תשוקתו". והיינו, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד", ועל כן זוכה להשיב את ה' לגבי ו' לנצחיות. דהיינו, גמר ביאה, והכנסת עטרה ליושנה, שהוא סוד "תקיעה גדולה". (בעל הסולם, אגרת י"ט)
10. באימוץ הלב, לגלות אהבה בינו לבוראו יתברך, הקב"ה משרה שכינתו עליו בסוד הזכירה, בסוד "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", וברבות הזכרון מגופא דעובדא (מעצם המעשה), יתרבה החשק והגעגועים, "ורוח אמשיך רוחא ואייתי רוח (רוח מושך רוח ומביא רוח)", וחוזר חלילה, עד שמתרבה הזכירה, ומתרבה על ידי החשק, ועולה במעשים טובים, ש"כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", שהוא סוד "הנה זה בא ושכרו איתו ופעולתו לפניו". (בעל הסולם, אגרת ב')
11. כתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו גם כן, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים את עצמו ליתן לכם לב לדרוש אותו.
וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך.
וכן הכתוב אומר: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו יתברך, תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי (שאם לא כך), ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה גם כן שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו יתברך, הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו.
"עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת ליבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו, ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים", כי בתאוותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כוח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת. ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכול. (בעל הסולם, אגרת נ"ב)
12. "וצרת הכסף בידך". היינו, שאף על פי שעניין ההשתוקקות אינו בידי אדם, אם אין לו חשק לדבר, אין הוא יכול לעשות שום דבר. אבל על כל פנים הוא צריך לגלות את הרצון לכיסופין, היינו הרצון להשתוקק (ואולי "וצרת" מלשון "רצית"). שהוא צריך לגלות ביקוש על זה. היינו, שצריך לגלות הרצון והחשק להשתוקק לה', היינו להשתוקק להרבות כבוד שמיים, להשפיע נחת ליוצרו, למצוא חן בעיניו יתברך.
ויש בחינת "זהב". ויש בחינת "כסף".
כסף, שיש לו כיסופין בכללות.
וזהב נקרא, שהוא רוצה רק דבר אחד. וכל הכיסופין וההשתוקקות, שיש לו לכמה דברים, נבטלין בהרצון הזה שיש. והוא אומר, שרק "זה-הב". היינו שהוא לא רוצה שום דבר, רק "לאקמא שכינתא מעפרא (להקים השכינה מעפר)". ורק זה הוא רוצה.
היוצא מזה, שאף על פי שהאדם רואה, שאין לו החשק והרצון, כמו שצריכין, מכל מקום על כל פנים הוא צריך לראות ולהשתדל במעשים ובמחשבות, שישיג את החשק. וזה נקרא "וצרת הכסף בידך". ואל יחשיב האדם, שזהו דבר קטן, אם זה ביד האדם. אלא "בבקר (בחן) ובצאן" וכו'. היינו, שעל ידי זה הוא יזכה לאורות הכי נעלים. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קע"ה, "והיה כי ירחק ממך")
13. "שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל". כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם, והבן זאת. (בעל הסולם, אגרת י"ט)
14. ידוע, שבכל דבר אנו מבחינים ב' בחינות, שהם אור וכלי. ואפילו בדברים גשמיים אנו מבחינים בכל דבר פנימיות וחיצוניות, שהחיצוניות נקראת כלי ופנימיות נקראת האור. וניקח לדוגמה, כשאדם משתוקק ללחם או לבשר ודגים, וכדומה, אין האדם משתוקק להכלי, היינו החיצוניות, מה שנראה לעינינו, אלא שהאדם משתוקק להפנימיות, מה שאינו נראה לעין, היינו להטעם שיש בהלחם או בבשר ודגים, וכדומה.
ועוד יותר מזה, אנו רואים, שבכדי ליהנות מהתענוג המלובש בהכלי, האדם צריך להכנה, היינו כפי ערך הכנתו, באותו שיעור הוא יכול ליהנות מהאור התענוג המלובש בהכלי, הנבחן לחיצוניות. כלומר, אינו דומה שהאדם הולך לשתות מים כשהוא צמא, לזמן, שהאדם שותה מים והוא לא צמא. וזהו מטעם, שהכלי של קבלת התענוג נמדד לפי שיעור ההשתוקקות להתענוג.
לכן אנו רואים, בזמן שאדם רוצה ליהנות ממשקאות, הוא אוכל מקודם דברים חריפים ומלוחים, בכדי שיעוררו בו השתוקקות לשתייה. וכן הוא בכל הדברים, שבלי השתוקקות לא יכולים ליהנות משום דבר. וזה נובע מתחילת הבריאה, כמו שלומדים, שמטרת הבריאה, שהיא רצונו להיטיב לנבראיו, ברא רצון לקבל הנאה ותענוג. ומטרם שנגלית הבחינה ד', שהיא ההשתוקקות, עוד לא נבחן לבחינת כלי, שיהיה מוכשר לקבל את האור והתענוג. (הרב"ש, מאמר 22, "מהו הסדר במחיית עמלק", 1990)
15. צריכים לזכור את הכלל הידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, אי אפשר להיות מילוי בלי חיסרון. שאי אפשר ליהנות משום דבר, אם אין השתוקקות לזה. וההשתוקקות להדבר, זה נקרא, הכנה, שפירושו, צורך, והצורך להדבר קובע את ההשתוקקות, וגודל התענוג נמדד לפי גודל ההשתוקקות. (הרב"ש, מאמר 18, "הכנה לקבלת התורה מהו - א", 1987)
16. הבורא ברא יש מאין, כלי, הנקרא "רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג". זאת אומרת, מה שאנו רואים בבחינת "ממעשיך היכרנוך", כלומר שאנו מדברים רק ממה שאנו רואים מה שיש בטבע הבריאה. ואנו רואים, שאי אפשר ליהנות משום דבר, שיהיה מה שיהיה, לא חשוב, אלא אם כן שיש השתוקקות להדבר. ומשום זה למדנו, שמצד האור שברא את הכלי הזה, הנקרא "רצון לקבל", עבר עליו ד' בחינות, היינו ד' שלבים עד שהרצון לקבל, קיבל גמר צורה של השתוקקות. והכלי הזה, לאחר שהאור ברא את הכלי, קיבל את הטוב והעונג, מה שהיה ברצונו לתת. וב' דברים הנ"ל, היינו האור והכלי, מתייחסים להבורא. ומבחינה זו אנו לומדים, הייתה שלימות גמורה, שאין על זה מה להוסיף. (הרב"ש, מאמר 22, "מהי המתנה שהאדם מבקש מה'", 1987)
17. ידוע שכל הכלי שמקבל תענוג הוא ההשתוקקות הוא בחינת חיסרון להדבר, היינו לדבר שיש לו רצון גדול, ובשיעור שיש לו רצון להדבר, בשיעור זה הוא משתוקק. והרצון קטן או גדול נמדד בשיעור הייסורים, שירגיש אם הוא לא ישיג את הדבר.
והנה כפי שמבואר ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות צ"ו-צ"ז), שעניין תורה לשמה הוא לשם החיים שמוצא בהתורה. כי כשמוצא את פניו יתברך בהתורה כך הוא מוצא את החיים בהתורה, כמו שכתוב "כי באור פני מלך חיים".
נמצא בזמן שהאדם לומד תורה, ואינו מוצא את החיים בהתורה, יש לו צער מזה, וזה נקרא "חיי צער תחיה". היינו שיהיה לו צער מזה שאינו מוצא את אור פניו יתברך. ומכל מקום אינו מפסיק מללמוד תורה. וזה שכתוב "ובתורה אתה עמל", אף על פי שלא מוצא אותו.
נמצא בשיעור שהוא לומד תורה ומכוון למצוא אותו, כן הייסורים מתרבים אליו. בשיעור מסוים שנקרא "יגעת", אז "מצאת", כפי שמבואר שם, שהוא עניין מציאות אור פני מלך בהתורה. (הרב"ש, מאמר 409, "עניין הייסורים - ב")
18. כל תענוג, בין גשמי בין רוחני, מכונה בשם אור. ובאורות יש לנו כלל, שאין לנו השגה. היינו, שאי אפשר לקבוע את צורתו הסופית שלו, אלא דווקא על ידי הכלים. היינו, שאנו קובעים את צורת האורות לפי תכונת הכלים.
ועניין כלים, ידוע שנקרא בחינת השתוקקות להדבר. נמצא, שהכלים מגדילים את האור. זאת אומרת, לא שהאור צריך להיות גדול, אלא שהכלים צריכים להיות יותר גדולים. ורק אם יש לו הרבה כלים, היינו השתוקקות גדולה, אז מרגיש תענוג יותר גדול בהאור. לכן, אפילו בגשמיות אין הסעודה והכסף קובעים את שיעור התענוג, אלא היגיעה וההשתוקקות קובעת את שיעור גודל התענוג. (הרב"ש, אגרת ל"ג)
19. האדם צריך להשתוקק, להשגת קוב"ה, כלומר להידבק בו, בהכרה שלימה, שזה בחינת קוב"ה. שפירושו, שהאדם צריך ללכת בקו ימין הנבחן לשלימות, ולהתפלל לה' ולהודות לה', אפילו אינו מוצא בעצמו, שום דבר שיהיה לו תשוקה לרוחניות. ולפי זה איך הוא יכול לבוא להודות לה' ולומר שה' שומע מה שהוא מדבר אליו שזהו הפירוש שמייחסים את העבודה לה', הוא מקבל עבודתו, ולא חשוב באיזה צורה נראה העבודה.
אלא אם הוא רק מייחס לה', ואומר זה שאני פונה לה', ומאמין שהוא יכול לענות, לי, על משאלותיי, שבזה האדם שמח ומרגיש עצמו, לאיש מרים מעם. כלומר ששאר אנשים, אין להם שום עניין עם רוחנית, והוא מאמין, שה' נתן לו על כל פנים (הרגשה), שאין לו רוחניות, לא חשוב באיזה צורה שהוא, אלא זה שיש לו ההתעניינות, לחשוב בקשר לרוחניות, לא חשוב, אם יש לו או אין לו, או שהוא עכשיו בתכלית השפלות, היינו שהוא רואה שאין לו עתה שום רצון שיעלה בדרגה, ולצאת מהשפלות, אולם הוא נותן תודה לה' על זה, לכל הפחות שהוא חושב על רוחניות, ולשאר אנשים אין להם, שום מחשבה לרוחניות.
אם הוא יכול לתת תודה לה' הוא מקבל מזה שמחה, ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה", ועל ידי זה הוא עולה ממצב השלימות שלו, ויכול על ידי זה לבוא לידי מצב שאפילו הוא שוכח, את מצב השפלות שהיה נמצא בה, מטרם שעשה את החשבון ונתן תודה לה', ונדמה לו כאילו הוא תמיד היה במצב הזה.
וזה נמשך, מבחינת "ברוך מתדבק בברוך", היות שהתודה שנותן לה', זה עושה את האדם, שירגיש עצמו לשלם, ובשיעור השמחה, שהוא ממשיך, כך הוא יכול לעלות בדרגה. ובטח צריכים לומר שהדרך הזה הוא אמת, היינו שאין כוח להאדם להעריך את החשיבות של קדושה, אלא הנגיעה של משהו בקדושה, הוא חשוב לאין קץ, אצל הבורא מכל הדברים הגשמיים. (הרב"ש, מאמר 17, "מהו האיסור לתת שלום מטרם שמברך לה', בעבודה", 1989)
20. כל אלו המחשבות שהרצון לקבל מביאו, האדם צריך להאמין, שמן השמיים שולחים לו את המחשבות האלו, וזהו היות שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, ובינתיים הוא מתעצל בעבודה, לכן היות שהאדם התפלל, שה' יקרב אותו להיות דבוק בה', שהוא עניין השתוות הצורה, לכן כשרואים שהאדם מתעצל בעבודה, שולחים לו את המחשבות זרות, שאין האדם יכול להסכים להיות תחת שליטה כזו. לכן זה נותן לאדם דחיפה, שהוא מוכרח להתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא.
נמצא לפי זה, שמהרע הזה, שהאדם מרגיש שיש לו כל כך מצב של שפלות, שאף פעם לא עלה על דעתו, שיש מציאות שהוא יהיה תחת שליטה כזו, לכן לא להתפעל ולברוח מהעבודה, אלא אדרבה, אלא שהוא צריך להאמין, שהבורא מטפל בו עתה, והוא מקרב את האדם אז עם מצב של אחוריים.
וזהו על דרך שכתוב בספר "פרי חכם" (ב', ע"ז) "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחוריים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשי"ת, אשר השיעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם".
ויש לפרש זה, שכוונתו, שבשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחוריים.
היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להיטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחוריים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחוריים. הוא בכוונה תחילה, שעל ידי זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחוריים יש בפנימיות בחינת פנים. (הרב"ש, מאמר 44, "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב", 1990)
21. שמע קול של אחד מהתלמידים של רבי שמעון, שהיה אומר, ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים. כל ההשתוקקות שהשתוקקו ישראל אל הקב"ה, היא תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים. (זוהר לעם, פרשת שמות, מאמר "בְּרח דודי", סעיף 235)
22. אין התעוררות מתעוררת למעלה עד שישראל מעוררים למטה.
ועל כן לעם קדוש, המתעטרים בעטרות קדושות של נשמות, כדי לעורר מנוחה, אסור לעורר דין, אלא כולם יהיו ברצון ובאהבה רבה, שיעוררו ברכות למעלה ולמטה ביחד. (זוהר לעם, פרשת תרומה, מאמר "כמו שהם", סעיף 168)
23. כתוב "האספו הטהרו". שהנה ההפרש בין לשון "אסיפה" בבני אדם ובין לשון "קיבוץ", כי לשון אסיפה הוא יותר התאחדות בלב ונפש מלשון קיבוץ, כי קיבוץ שייך גם בגופים לבד, אף שהדעות בלתי מתאחדות, אבל לשון אסיפה בבני אדם הוא בלב אחד גם כן, והוא לשון אסיפה מבחוץ לבפנים ששם מתאחדים ביותר. ובכן לשון אסיפה נופל ביותר על הנפשות, והיינו כי נפש הוא מלשון רצון והשתוקקות, ואם כל איש ואיש משתוקק לטובת עצמו, אף שכולם רוצים דבר אחד, מכל מקום עדיין אין זו דעה אחת, שהרי זה רוצה לתועלת עצמותו וזה לטובת עצמותו. אבל אם שלמים, וכן רבים משתוקקים למלאות רצון אביהם שבשמיים, זה נקרא בהחלט התאחדות שלימה, ולזה נאה לקרוא אסיפה בהחלט. ולפי זה מובנים דברי המדרש "האספו הטהרו", כי להיות יצדק בהם לשון אסיפה, אי אפשר אלא על ידי שהכול מתאחדים ברגש נפש עצום מאוד לעשות רצון אבינו שבשמיים. (רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, "שם משמואל")