שפת המקובלים היא שפה של ענפים

1. כל עולם תחתון, נחתם מהעולם העליון ממנו. ועל כן, כל הצורות, שיש בעולם העליון, בכל כמותם ואיכותם, נעתקים במלואם, ובאים גם בעולם התחתון. באופן, שאין לך פרט של מציאות, או של מקרי המציאות, המצוי בעולם התחתון, שלא תמצא דוגמתו בעולם העליון הימנו, בצורה שווה כמו ב' טיפות של מים.

ונקראים "שורש וענף". כלומר, שאותו הפרט, הנמצא בעולם התחתון, נבחן לבחינה של ענף, בערך הדוגמה שלה, המצוי ועומד בעולם העליון, שהוא שורשו של הפרט התחתון. מפני שמשם נחתם ונתהווה פרט ההוא, בעולם התחתון.

וזהו כוונת חז"ל, במה שאמרו, אין לך כל עשב מלמטה, שאין לה מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותה, ואומר לה: "גדל!". (בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")

2. כל המילות וההגה, הבאות במבטא שפתינו, אי אפשר לבאר על ידיהם, אף מילה אחת, מהעניינים הרוחניים האלוקיים, שהם למעלה ממקום וזמן המדומים. אלא, שנמצא שפה מיוחדת לעניינים הללו, שהוא "שפת הענפים", על פי הוראתם ביחסם אל שורשיהם העליונים.

אולם שפה זאת, הגם שמסוגלת מאוד לתפקידה, לישא וליתן במחקרי חכמה, עוד ביותר מהשפות הרגילות, אכן כל זה אמור, רק אם השומע הוא חכם מעצמו, דהיינו שיודע ומבין ביחסי הענפים אל שורשיהם. (בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")

3. תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בעניינים מדומים וגשמיים, שעוברים בזה על: לא תעשה לך פסל וכל תמונה, חס ושלום, כי אז, אדרבה מקבלים היזק במקום תועלת. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ו)

4. המצוות שבתורה, אינם אלא חוקים והנהגות הקבועים בעולמות העליונים, שהמה השורשים לכל דרכי הטבע שבעולמנו הזה. ולפיכך מתאימים תמיד חוקי התורה לחוקי הטבע שבעולם הזה, כמו שתי טיפות מים. (בעל הסולם, "מאמר החירות")

5. לשון המקובלים היא שפה ממש, במלוא מובן המילה, דייקנית מאוד, הן בעניין שורש וענף, והן בעניין קודם ונמשך, ולה המעלה המיוחדת, שאפשר לדבר בשפה זו בפרטים ופרטי פרטים, בלי הגבלה. גם אפשר על ידה לגשת ישר לעניין הפרט שרוצים, בלי הצורך לקשרה עם הקודם לה, המאוחר לה. (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה")

6. ארבע לשונות משמשות לחכמת האמת, ואלו הן: א': לשון התנ"ך ושמותיו וכינוייו. ב': לשון הלכה, ושפה זו קרובה מאוד ללשון התנ"ך. ג': לשון האגדות, והיא רחוקה מהתנ"ך לגמרי משום שאינה מתחשבת כלל עם המציאות, ולשפה זו מתייחסים שמות וכינויים מוזרים, וגם אינה מתייחסת למובנים בדרך שורש וענפו. ד': היא שפת הספירות והפרצופים. בכלל הייתה נטייה גדולה, לבעלי החכמה, להסתירה מגסי החומר, משום שלדעתם החכמה והמוסר עולים בקנה אחד. ועל כן, החכמים הראשונים הסתירו החכמה בכתב רק בבחינת קווין ונקודות, גג ורגל, שמזה נולד והצטייר האלפא ביתא, בצורת כ"ב אותיות שלפנינו. (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה")

7. כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויָם הגשמי בגבולות של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השתמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שורשיהם העליונים. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', פרק א', אור פנימי, אות א')

8. אין הקבלה משתמשת בשמות ובכינויים, זולת מבחינת הריאליות והממשיות שבהם. וזה כלל ברזל אצל כל חכמי הקבלה: כל מה שלא נשיג, לא נגדירהו בשם ומילה. וכאן צריך שתדע, שמילת "השגה" פירושה המדרגה הסופית שבהבנה. והוא נלקח מלשון: כי תשיג ידך. דהיינו, טרם שהדבר מתבהר לעיניים בהחלט הגמור, כמו שהיה תפוס בידיים, אין המקובלים מכנים אותו בשם "השגה", אלא בכינויים אחרים, כמו "הבנה", "השכלה" וכדומה. (בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")

9. מצאו להם חכמי הקבלה, אוצר של מילים, ערוך ומפורש לעיניהם, די ומספיק, לבחינת שפה מדוברת ביניהם, המצוינת להפליא. שיוכלו לשאת ולתת זה עם זה, בשורשים הרוחניים שבעולמות העליונים. דהיינו, על ידי שמזכירים לחבריהם, רק את הענף התחתון, המוחשי, שבעולם הזה, המוגדר היטב לחושים הגשמיים. והשומעים, מבינים מדעתם, את השורש העליון, אשר ענף הגשמי הזה, מראה עליו. מפני שהוא מיוחס אליו, להיותו נחתם ממנו.

באופן, אשר כל פרטי הוויות הבריאה, המוחשית, וכל מקריהם, נעשו להם, כמו מילות ושמות מוגדרים ומוחלטים, על השורשים הגבוהים, העליונים הרוחניים. ואע"פ שבמקומם הרוחני, אי אפשר להתבטא בשום מילה והגה, להיותם למעלה מכל דמיון, מכל מקום, קנו להם זכות ביטוי שפתיים, על ידי ענפיהם, המסודרים לחושינו כאן, בעולמנו המוחשי.

וזהו כל אופיה, של השפה המדוברת בין חכמי המקובלים. אשר על פיה מגלים את השגותיהם הרוחניים, מאיש לאיש ומדור לדור, הן בעל פה והן בכתב. ומבינים זה את זה בסיפוק גמור, כפי כל השיעור המדויק, המחויב לצורך משא ומתן במחקרי חכמה. דהיינו בגדרים מדוייקים, שאי אפשר להיכשל בהם. מפני שכל ענף וענף, הנה יש לו הגדרה טבעית, מיוחדת לו בהחלט. וממילא, שמראה גם כן על שורשו, שבעולם העליון, עם הגדרתו זו המוחלטת. (בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")

10. כל הריבויים שבדומם, צומח, חי ומדבר שבעולם הזה, יש לו שכנגדו של כל פרט ופרט בעולם העליון ממנו, בלי שום הפרש כלל וכלל בצורתם, רק בחומר שלהם בלבד. כי החיה או האבן שבעולם הזה הוא חומר גשמי, והחיה והאבן הנמצאים כנגדם בעולם העליון, הוא חומר רוחני, שאינו תופס לא מקום ולא זמן, אומנם האיכות שבהם הוא ממש אחד.

וזהו ודאי שצריכים להוסיף כאן, עניין יחס החומר על הצורה, שזה מותנה גם באיכות הצורה כמובן. ועל דרך זה, מרביתם של הדומם, צומח, חי, מדבר שבעולם העליון, תמצאם כמותם ודוגמתם ממש בעולם שבעלי העליון וכו', עד עולם הראשון ששם כבר נמצאים כל הפרטים, בגמר מלאכתם, בסוד הכתוב, וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה")

11. חכמת הקבלה אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי. (בעל הסולם, "מאמר החירות")

12. כלומר, שהשורש, הנקרא "מזל", מכריח אותה, להיגדל ולקבל את כל תכונתו, מבחינת כמותו ואיכותו, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו. וזהו החוק של שורש וענף, הנוהג בכל הפרטים שבהמציאות, ושל מקרי המציאות, בכל עולם ועולם, ביחס העולם העליון ממנו. (בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")

13. החומר של פרטי המציאות, הנמצאים בעולם הראשון, היותר עליון, הוא חומר היותר זך מכל התחתונים הימנו. וחומר פרטי המציאות שבעולם השני, הוא מעובה מעולם הראשון, אבל יותר זך, מכל מה שתחתיו במדרגה. ועל דרך זה, עד לעולם הזה שלפנינו, אשר החומר של פרטי המציאות שבו, הוא יותר עב וחשוך, מכל העולמות שקדמו אליו.

אולם הצורות של פרטי המציאות, וכן כל המקרים שלהם, באים בשווה, בכל עולם ועולם, הן בכמות והן באיכות, בלי שינוי של כלום.

והמשילו את זה, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו, אשר כל הצורות, המצויות בהחותם, עוברות בשלימותן, לכל פרטיהן ודקדוקיהן אל הדבר הנחתם הימנו. (בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")

14. אין לך שום מציאות בעולם התחתון, שלא יהיה נמשך ויוצא מעולם העליון ממנו. וכמשפט החותם עם הנחתם. אשר משום זה, השורש, שבעולם העליון, מטיל ומחייב את הענף שלו, שבעולם התחתון, שיתגלה בו כל צורתו ותכונתו. על דרך שאמרו ז"ל, שהמזל שבעולם העליון, המיוחס להעשב שבעולם התחתון, מכה על אותו העשב, ומכריחו להיגדל, על מתכונתו. שמתוך זה, נמצא כל ענף וענף שבעולם הזה, מגדיר היטב את הדוגמה שלו, העומד בעולם העליון. (בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")

15. פנימיות חכמת הקבלה, אינה אחרת, מפנימיות התנ"ך, התלמוד וההגדה. וכל ההפרש ביניהם, הוא רק בדרכי ההיגיון בלבד. והדבר דומה לחכמה שהעתיקוה לארבע שפות. מובן מעצמו, שעצם מהות החכמה לא נשתנתה כלל, עקב שינוי השפה, וכל מה שיש לנו לחשוב הוא רק, איזה העתקה היא הנוחה יותר ומקובלת יותר למסירת החכמה אל המעיין. (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה")

16. דע, שהשמות והכינויים והגימטריות, המה שייכים לגמרי לחכמת הקבלה, והסיבה שהם נמצאים גם בשאר השפות (תנ"ך, הלכה, אגדה), הוא, שגם כל השפות כלולות בחכמת הקבלה. משום שכל אלה הם סברות פרטיות מיוחדות, אשר שאר השפות מוכרחות להסתייע בהם.

ואין להעלות על הדעת, שארבע שפות אלו, המשמשות להסברת חכמת התגלות אלוקית, התפתחו בזה אחר זה, בסדרי הזמן, אלא האמת שארבעתם התגלו בפי חכמי האמת ביחד. ובאמתו, וכל אחת כלולה מכולם, שיש לשון הקבלה גם בתנ"ך כגון: עמידת הצור, ושלוש עשרה מידות הרחמים, שבתורה ומיכה, ובבחינת מה, מורגשת בכל פסוק ופסוק, וכן המרכבות, שבישעיהו ויחזקאל, ועל כולם שיר השירים, שכולו לשון הקבלה ממש. ועל דרך זה בהלכה ואגדה, ואין צריך לומר, עניין השמות הקדושים שאינם נמחקים, באים בכל השפות יחד במובן אחד. (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה")

17. אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמיים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שורשיהם בעולמות העליונים, המה נמצאים כאן כעיוורים מגששים בקיר, כי לא יבינו אף מילה אחת כמשמעה האמיתי. שהרי כל מילה היא שם של איזה ענף ביחס שורשו, זולת, אם שיקבלו הפירוש מפי חכם מובהק, הממציא את עצמו להסביר העניין בשפה המדוברת, שהוא בהכרח כמו מעתיק מלשון אל לשון, דהיינו משפת הענפים לשפה המדוברת. כי אז יוכל להסביר את המושג הרוחני, איך שהוא. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', הסתכלות פנימית)

18. בהר הגשמי שלפנינו בעולם הזה הנקרא הר הזיתים, יש לו גם כן יחס שאול בשייכות לשם הזה, שזה סוד הכתוב ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים ולפיכך מובן שאם בעל השגה קרא שם ההר הזה ודאי שהבין שלימות הבנתו של השם הזה, ואם איזה נבזה (קרא שם ההר הזה), ודאי שהזדמן לו איזה מקרה שראה שאדמתו יפה לזיתים או ראה שגדלים עליו זיתים מרובים וכדומה. (בעל הסולם, ספר "אור הבהיר")

19. מתוך:

א. שנתמעטה האמונה בכלל.

ב. והאמונה בקדושי עליון חכמי הדורות, בפרט.

ג. וספרי הקבלה והזוהר מלאים ממשלים גשמיים, על כן נפל הפחד על כל אחד, שלא ייצא שכרו בהפסדו, כי חס ושלום קרוב להיכשל בפסל ודמות. והיא שהעירני לעשות ביאור מספיק, על כתבי האר"י ז"ל, ועתה על הזוהר הקדוש, והסרתי הפחד הזה לגמרי. כי ביארתי והוכחתי בעליל, את הנמשל הרוחני של כל דבר, שהוא מופשט מכל דמיון גשמי, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, כמו שיראו המעיינים, למען לאפשר לכל המון בית ישראל ללמוד ספר הזוהר, ולהתחמם באורו הקדוש. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות נ"ח)

20. חכמי הקבלה מצאו, אשר ד' העולמות, הנקובים בשם: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, החל מעולם הראשון, היותר עליון, הנקרא אצילות, עד העולם הזה, הגשמי, המוחשי, הנקרא עשייה, צורתם שווה זה לזה לגמרי, בכל פרטיהם ומקריהם.

דהיינו, שכל המציאות ומקריה, הנמצא בעולם הראשון, כל אלה נמצאים גם כן בעולם השני, שמתחתיו, בלי שום שינוי של משהו. וכן בכל יתר העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה, המוחשי. ואין שום הבדל ביניהם, אלא הבחן מדרגה בלבד, המובן רק בהחומר, שבפרטי המציאות, שבכל עולם ועולם. (בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")

21. מהעליון ילמד התחתון. כלומר, שמתחילה צריכים להשיג את השורשים העליונים כמות שהם ברוחניותם למעלה מכל דמיון, אך בהשגה טהורה. ואחר שמשיג היטב את השורשים העליונים מדעתו, אפשר לו להסתכל בענפים המוחשיים שבעולם הזה, ולידע איך כל ענף מתייחס אל שורשו בעולם העליון, בכל סדריו בכמות ואיכות. (בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")

22. כל המציאות הנראית בדרכי הטבע שבעולם הזה, אין זה אלא משום שנמשכים ונרשמים כן מחוקים והנהגות שבעולמות העליונים הרוחניים. (בעל הסולם, "מאמר החירות")

23. כל אלו שהשיגו את אור ה' על ידי עבודתם, ורצו שכל אלה הבאים אחריהם גם הם יהנו, ממה שהם כבר גילו, לכן נתנו שמות על כל השגה והשגה, כדי שהם יוכלו להבין את כוונותיהם והשגותיהם מה שהשיגו, ועל ידי זה יהיה שפה משותפת אחד עם השני. (הרב"ש, אגרת י"ט)

24. סיפור הזה שבתורה הוא לבושה של התורה. מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש, ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד, גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך. להביט במה שמתחת ללבושה של התורה. (זוהר לעם, פרשת בהעלותך, מאמר "פסח במועדו ופסח שני", סעיף 60)

25. כעין זה היא התורה. יש לה גוף, והוא מצוות התורה, הנקראות גופי תורה. גוף הזה מתלבש בלבושים, שהם סיפורים של עולם הזה. הטיפשים שבעולם, אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא סיפור התורה. ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שיש תחת לבוש ההוא. (זוהר לעם, פרשת בהעלותך, מאמר "פסח במועדו ופסח שני", סעיף 62)

26. אוי לאותו אדם, שאומר כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות, ודברי הדיוט של עשיו ולבן וכדומה. כי אם כן, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט, ועוד יותר יפים מהם.

ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן נלך אחריהם ונעשה מהם תורה, כאותו האופן. אלא שכל דברי התורה הם סודות עליונים. (זוהר לעם, פרשת בהעלותך, מאמר "פסח במועדו ופסח שני", סעיף 58)

27. אוי לאלו הרשעים, האומרים שהתורה אינה יותר מסיפור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר. אשרי הם הצדיקים, המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. ועל כן צריכים להסתכל במה שיש תחת הלבוש. ועל כן כל אלו הסיפורים הם לבושים. (זוהר לעם, פרשת בהעלותך, מאמר "פסח במועדו ופסח שני", סעיף 64)

28. סודות התורה הם מתלבשים במשלים וחידות בתורה, מטעם התפשטות התורה וירידתם מרום המעלות עד העולם הגשמי הזה. (הרמ"ק, "דע את אלוקיי אביך")

29. עמקי הסודות האלוהיים פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור האלוהי חדר לתוך נשמתם. (הראי"ה קוק, "אורות הקודש")

30. בערך "אדם קדמון", נבהלתי לראות, איך ציירו צורה גשמית למושג "אדם קדמון" של הקבלה, שהוא רק מושג מטפיזי על דרך השכל האלוהי וחלילה להרשות לעצמנו להגשים מושגים קדושים כאלה, אפילו בדרך לימוד. (הראי"ה קוק, "אגרות הראי"ה")

31. מתוך לבוש התורה אתה נכנס אל פנימיותו. ואין לך דבר בנגלה שבתורה שלא גרם הנסתר, והוא כחותם הנחתם בשעווה שאין תוספת ואין מגרעת בחותם שאין במחתים. (הרמ"ק, "דע את אלוקיי אביך")