אמונה למעלה מהדעת

1. "נקי וצדיק אל תהרוג".

"צדיק" פירוש, שמצדיק את ה', שכל מה שהוא מרגיש, בין טוב בין רע, הכול הוא לוקח למעלה מהדעת. והוא בחינת ימין.

"נקי" פירוש נקיות הדבר, המצב איך שהוא רואה. כי "אין לדיין, אלא מה שעיניו רואות". ואם הוא לא מבין את הדבר או שלא יכול להשיג את הדבר, אין לטשטש הצורות כמו שהן נראות לעיניו. וזהו בחינת שמאל, והוא צריך לכלכל שניהם. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קל"ה, "נקי וצדיק אל תהרוג")

2. עניין אמונה הוא דווקא עבודה טהורה. משום שאין הרצון לקבל משתתף עם העבודה זאת, אלא אדרבא, שהרצון לקבל מתנגד לו. שטבע של הרצון הזה, הוא רק לעבוד במקום שהוא רואה ויודע, מה שאין כן למעלה מהדעת. לכן, בזה האופן יכול להיות הדביקות בשלימות, מטעם שיש בזה עניין השתוות, זאת אומרת שהוא ממש להשפיע.

לכן כשהבסיס הזה קבוע וקיים אצלו, אזי אפילו כשמקבל השפעות טובות, נכנס זה אצלו בבחינת "אָתְרֵיא (התראה) "שגימטריא "תורה". ועל זו התורה צריך להיות בחינת "מורא". היינו שצריך לראות, שלא לקבל שום סיוע ותמיכה מבחינת תורה, אלא מן בחינת אמונה. ואפילו כשנראה אצלו דבר זה לבחינת מיותרת, יען שהוא כבר מקבל מבחינת ארץ חמדה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שכך היא האמת. וזה פירוש: "וכל מאמינים שהוא אל אמונה". שדווקא על ידי האמונה יכול להחזיק את המדרגה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר רט"ו, "עניין אמונה")

3. עניין ריקנות אינה שורה אלא על מקום שאין שם ישות (בסוד "תולה ארץ על בלימה").

נמצא, כמה הוא השיעור של המילוי של מקום הריקן? התשובה הוא: לפי מה שהוא רומם את עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהריקנית צריכים למלאות עם רוממות, היינו עם בחינת למעלה מהדעת. ויבקש מה', שייתן לו את הכוח הזה. ויהיה הפירוש, שכל הריקנית לא נברא, היינו שלא בא לאדם שירגיש כך שהוא ריקן, אלא בכדי למלאות זה עם רוממות ה', היינו שייקח הכול למעלה מהדעת.

וזהו מה שכתוב "והאלוקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שזה שבא לאדם, אלו המחשבות של ריקות, הוא בכדי שהאדם יהא לו צורך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת.

ולזה צריכים את עזרת ה'. היינו, שהאדם מוכרח אז לבקש מה', שייתן לו את הכוח, שיוכל להאמין למעלה מהדעת. נמצא, שדווקא אז האדם נצרך להבורא, שיעזור לו. וזהו מטעם, היות השכל החיצוני נותן לו להבין את ההיפך.

לכן אין עצה אחרת להאדם אז, אלא לבקש מה', שיעזור לו. ועל זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". נמצא, שרק אז הוא המצב, שהאדם מבין, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה. וזהו "אלוקים עשה", בכדי "שיראו מלפניו". שעניין יראה הוא בחינת אמונה, שרק אז האדם נצרך לישועת ה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ג, "עניין רימון")

4. בתחילת הכניסה (והכניסה נקרא דבר תמידי, כי בכל פעם שיש לו ירידה, מוכרח להתחיל מחדש, לכן נקרא זה כניסה. וממילא יש הרבה יציאות והרבה הכנסות) הוא אומר להגוף שלו: "תדע, שאני רוצה להיכנס לעבודת ה'. וכוונתי היא רק להשפיע ולא לקבל שום תמורה. ואין לך לקוות, שתקבל משהו עבור היגיעה שלך, אלא הכול בעל מנת להשפיע".

ואם הגוף שואל: "איזה תועלת יהיה לך מעבודה זו?" היינו, "מי הוא המקבל את העבודה הזו, שאני רוצה לתת כוחות ולהתייגע?". או ששואל יותר פשוט: "לטובת מי אני עובד כל כך ביגיעה רבה?".

אז צריך להשיב לו, שיש לי אמונת חכמים, שהם אמרו, שאני צריך להאמין באמונה מופשטת למעלה מהדעת, שהשי"ת ציווה לנו כך, שאנחנו נקבל על עצמנו אמונה, שהוא ציווה לנו לקיים תורה ומצוות. וגם צריכים להאמין, שיש להקב"ה נחת רוח, מזה שאנחנו מקיימים את התורה ומצוות בחינת אמונה למעלה מהדעת. וכמו כן צריך להאדם להיות בשמחה, מזה שיש הנאה ותענוג לה' מעבודתו.

נמצא שיש כאן ד' דברים:

א. להאמין באמונת חכמים, שמה שהם אמרו, זהו אמת.

ב. להאמין, שה' ציווה לעסוק בתורה ומצוות רק על ידי אמונה למעלה מהדעת.

ג. שיש שמחה, מזה שהנבראים מקיימים את התורה ומצוות על יסוד האמונה.

ד. שהאדם צריך לקבל הנאה ותענוג ושמחה, מזה שהוא זכה לשמח את המלך. ושיעור גדלות וחשיבות עבודת האדם, נמדדת בשיעור השמחה, שהאדם מוציא בעת עבודתו. וזה תלוי בשיעור האמונה, שאדם מאמין בהנ"ל. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ק"ח, "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך")

5. רוממות ה' פירושו, שהוא צריך לבקש מה', שייתן לו הכוח ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, שרוממות ה' יש ב' פירושים:

א. שלא ימלא עם בחינת דעת, שהוא שכל, מה שהאדם יכול לתרץ את שאלותיו. אלא שהוא רוצה, שה' ימלא לו את שאלותיו. נמצא שזה נקרא רוממות, משום שכל השכל בא מלמעלה, ולא מצד האדם, היינו שהאדם יכול להשיב את שאלותיו. וכל מה שהאדם יכול לתרץ, נקרא שהאדם מתרץ הכול עם שכל החיצון. כלומר, שהרצון לקבל מבין, שכדאי לקיים תורה ומצוות. מה שאין כן למעלה מהדעת, הוא המחייב את האדם ללכת בעבודה, זה נקרא נגד הדעת של הרצון לקבל.

ב. שרוממות ה' נקרא, שהוא נעשה זקוק, שה' ימלא משאלותיו.

לכן:

א. שהאדם צריך ללכת למעלה מהדעת, אז האדם רואה שהוא ריקן, ואז הוא נעשה נצרך לה'.

ב. שרק ה' יכול לתת לו הכוח הזה, שיהא בידו ללכת למעלה מהדעת. היינו, זה שה' נותן, זה נקרא רוממות ה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ד, "מהו רוממות ה'")

6. עיקר הייסורים הן במקום שלמעלה מהדעת. ושיעור הייסורים תלוי בשיעור שהוא בסתירה להדעת. וזה נקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת. ומעבודה זו יש נחת רוח להשי"ת. נמצא, שהשכר הוא, שעל ידי עבודה זו נצמח נחת רוח ליוצרו.

אבל בין הזמנים, דהיינו מטרם שיכול להתגבר ולהצדיק את השגחתו יתברך, נמצא שכינתא בעפרא (השכינה בעפר). דהיינו שהעבודה בבחינת אמונה, הנקרא בחינת שכינה הקדושה, הוא בגלותא. היינו בבחינת ביטול בעפרא, ועל זה אמר, לא הן ולא שכרן, היינו שאינו יכול לסבול את הזמן של בנתיים. וזה שהשיב לו "ועל דא ודא קא בכינא (ועל זה וזה אני בוכה)". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קכ"ט, "בחינת שכינתא בעפרא")

7. עניין הזדככות המסך, שנוהג בפרצוף, שעל ידי זה נסתלק גם האור. והטעם, כי אין האור נתפס לאחר הצמצום רק בכלי המסך, שהוא כוח הדוחה. וזהו עיקר הכלי. כשנסתלק הכלי ההוא, אז נסתלק גם האור. פירוש, שעניין כלי הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. ואז מופיע האור. וכשהאור מופיע, אזי טבעו לזכך הכלי, היינו לבטל את כלי האמונה. וכיוון שכך, זאת אומרת שבא אצלו לבחינת ידיעה, תיכף נסתלק ממנו האור. אלא צריך לראות, שיגביר אז כלי האמונה, דהיינו המסך על הידיעה, ואז לא יפסק ממנו השפע.

וזה פירוש שכל כלי חסר לו אור, שלא נתמלא באור החסר לו, נמצא שכל מקום שחסר לו נעשה מקום לאמונה. מה שאין כן אם הוא נתמלא - לא הייתה מציאות כלי, מציאות מקום לאמונה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ר', "הזדככות המסך")

8. תכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום ליפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.

כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמיים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, הייתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.

ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראייה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר צ"ו, "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה")

9. מטעם, שהיה לו הכנה מקודם, על ידי זה שקיבל עליו את הלמעלה מהדעת. זאת אומרת, שעל ידי שעסק בדביקות והדביק את עצמו מהשורש, על ידי זה זכה לבחינת דעת. זאת אומרת, שהדעת שהשיג בבחינת אמונה, הייתה נגלה אמיתית. נמצא מזה, שמחשיב בעיקר את הלמעלה מהדעת, וכמו כן מחשיב את הדעת, שזכה עכשיו לגילוי שמותיו להמשכת שפע.

לכן צריך עכשיו להתחזק יותר על ידי הדעת. ולקבל עליו בחינת למעלה מהדעת היותר גדולה. והיינו, משום שעיקר דביקות בשורש הוא רק על ידי האמונה. וזה כל עיקר מטרתו. וזה נקרא קבלה, היינו הדעת שהמשיך על מנת להשפיע. שעל ידי זה יוכל לקבל עליו בחינת אמונה למעלה מהדעת, בשיעור היותר גדול בכמות ובאיכות. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ר"ז, "עניין קבלה להשפיע")

10. יש לפעמים, שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמיים, שהיא זמן של הרגשת השחרית. שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא. והוא מקבל על עצמו מלכות שמיים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה, בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא. ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה.

אבל לא תמיד יש לאדם הכוח, שיגיד, שזהו עבודה יפה, הנקרא הידור. אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות". היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה. אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמיים למעלה מהדעת.

ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצוות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא "שמחה של מצווה". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

11. בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלימות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצווה".

והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצווה. כלומר, זה שהרב ציווה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצוות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל, והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, איך הוא יכול להיות בשלימות - מכל מקום מטעם מצוות הרב, הוא הולך למעלה מהדעת.

נמצא, שכל השלימות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה. וזה סוד "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך". בכל מקום, כלומר אע"פ שעדיין אינו ראוי לברכה. מכל מקום "ונתתי את ברכתי", מסיבת שאתה נותן מקום. שפירושו מקום השמחה, שבתוכה אפשר לשרות שם אור עליון. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ', "אמונת רבו, מהו השיעור")

12. שיש ב' מיני צללים. וזה פירוש "ונסו הצללים", היינו שהצללים יעברו מן העולם.

והנה צל הקליפה נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי" (אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות), מה שאין כן קדושה נקרא "בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והייסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת.

ובזמן שיש כוח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דווקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכול למעלה מהדעת.

נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכול למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו שהבורא ייהנה. לכן אין לו שום פחיתות מעבודה זו, היינו שירגיש שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שאין הבורא נהנה מעבודה זו.

אלא האדם מסכים להנהגת הבורא. כלומר, איך שהבורא רוצה שהוא ירגיש את מציאות ה' בעת העבודה, האדם מסכים בלב ונפש, כי האדם לא מסתכל על מה שהוא יכול ליהנות, אלא הוא מסתכל על מה שהבורא יכול ליהנות. נמצא שהצל הזה מביא לו חיים.

וזה נקרא "בצילו חמדתי". זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה, שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ח', "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דסטרא אחרא")

13. בכל המצבים שהאדם נמצא, הוא יכול להיות עובד ה', מטעם כי הוא לא צריך לשום דבר, אלא הכול הוא עושה למעלה מהדעת. נמצא, שאינו צריך לשום מוחין, שעימהם יהיה עובד ה'.

בהאמור יש לפרש מה שכתוב "תערוך לפני שלחן נגד צוררי". ששלחן פירושו, כמ"ש (כי תצא, חמישי, "ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה") ששלחן הוא כמו "ושלחה", היינו יציאה לחוץ מהעבודה.

שיש לפרש, שאפילו בזמן היציאות מהעבודה, היינו מצב של הירידות, יש לו גם כן מקום עבודה. כלומר שבזמן הירידות, שהאדם מתגבר למעלה מהדעת, ואומר שגם הירידות נתנו לו מלמעלה, על ידי זה מתבטלים הצוררים. היות שהצוררים חשבו שעל ידי הירידות האדם יגיע לתכלית השפלות, והאדם יברח מהמערכה, ולבסוף הדבר נעשה להיפך, שהצוררים מתבטלים.

וזה סוד מה שכתוב "השולחן, אשר לפני ה'". שדווקא על ידי זה הוא מקבל את הפני ה'. וזה עניין אשר הוא מכניע כל הדינין, אפילו הדינין היותר גדולים, היות שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים בכל הזמנים. היינו, שתמיד הוא מוציא לעצמו מקום עבודה, בסוד מה שכתוב, שר' שמעון בר יוחאי אמר "לית אתר לאתטמרא מינך (אין מקום להסתתר ממך)". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר פ"ג, "עניין ו' ימינית, ו' שמאלית")

14. יש חיבוק הימין, וכן יש חיבוק השמאל. ושניהם צריכים להיות לנצחיות. זאת אומרת, שבזמן שהוא בבחינת ימין, אזי יחשב בדעתו, שאין בחינת שמאל בעולם. וכמו כן, בזמן שהוא עוסק בשמאל, יחשב בדעתו, שאין בחינת ימין בעולם. ובחינת ימין, היינו השגחה פרטית. ובחינת שמאל, היינו השגחת שכר ועונש. והגם שיש דעת, שאומר, שאין שום מציאות שיש בהימין והשמאל כאחת, אבל הוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהדעת לא יפסיקו. ועיקר הוא הלמעלה מהדעת. זאת אומרת, שכל עבודתו נמדדת במאי שהוא עובד למעלה מהדעת. ואף על פי שהוא בא אחר כך לתוך, זה לא כלום, מטעם שהיסוד שלו הוא למעלה מהדעת, אז הוא תמיד יונק מהשורש שלו.

מה שאין כן, שאם כשהוא בא לתוך הדעת, הוא רוצה לינוק דווקא בתוך הדעת. ואזי בזמן ההוא, האור תיכף נסתלק. ואם הוא רוצה להמשיך, אז הוא צריך להתחיל בהלמעלה מהדעת, שזהו כל השורש שלו. ואחר כך הוא בא לידי דעת דקדושה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר רי"ב, "חיבוק הימין וחיבוק השמאל")

15. האדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באיבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומיטיב. כלומר, שכל העולם מקבלים ממנו יתברך רק טובות.

ואע"פ כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה, שהוא בערום וחסר כל. וכמו כן כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל ייסורים, וכל אחד לפום דרגה דיליה (לפי הדרגה שלו), על זה הוא צריך להגיד, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו". שלהם פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא להם, ולא יראו האמת.

ומהו רשות הרבים? כלומר, שכל זמן שיש לאדם ב' רצוניות. הגם שהוא מאמין, שכל העולם שייך להבורא, אבל להאדם גם כן שייך משהו. שבאמת האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכול הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא.

נמצא, שעל ידי זה הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל. ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב"ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם במידת טוב ומיטיב. אבל כל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, היינו שיש לו עדיין ב' רצוניות, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, אין בכוחו לראות האמת. אלא שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ולומר: "עיניים להם" אבל לא יראו את האמת. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ', "אמונת רבו, מהו השיעור")

16. כתוב: "הווי המתאווים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור".

והעניין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראייה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומיטיב.

כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומיטיב. כי ראייה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דווקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומיטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומיטיב בבחינת ראייה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה יישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

אלא שהם מבקשים מה', שייתן להם כוח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ט"ז, "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה")

17. יש להבחין בין דיבור לאלם, בעבודה. כי דיבור הוא בחינת גילוי, היינו שכבר יש להאדם בחינת יניקה ברוחניות, כבר הוא מרגיש שהוא יונק מקדושה, שעניין יניקת חלב מורה על חסדים, כי מידת החסד היא בחינת השפעה, שבזמן שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, היינו, שכל מעשיו הם לשם שמיים, וכבר אינו דואג לתועלת עצמו, זה נקרא שזכה לבחינת חסד.

אולם מטרם היניקה יש בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. וזה יכול להיות, שהאדם הוא כמו עיבור במעי אימו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אימו, אוכל מה שאימו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות.

וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעיניים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו ("תלמוד עשר הספירות", חלק ח', דף תר"ח, אות י"ז) וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם".

ויש לפרש את עניין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעיניים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", כנ"ל, שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות. (הרב"ש, מאמר 38, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה", 1990)

18. בעניין שפלות יש הרבה פשטים. כלומר, זה שהאדם משפיל עצמו, השאלה היא, מהו שפלות. כלומר, במה מתבטא שהאדם הוא בשפלות. הפירוש הפשוט הוא, שפלות, כשהאדם מכניע את עצמו ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינה שווה כלום, דהיינו, שדעתו של אדם מחייבת, אם ה' נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה', מסיבת שהוא ממלא לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא, אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שווה כלום, אלא האדם מתרחק אז מה', ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה', אם אין ה' ממלא את רצונו. נמצא, שזה נקרא בעל גאווה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של הבורא, במה הוא נקרא טוב ומיטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא דורש. ועל בעל גאווה זו אומר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".

מה שאין כן אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי ה', ואומר מה שהדעת שלו מחייבת, אינו שווה כלום, אלא שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר "רם ה' ושפל יראה". והוא זוכה שה' מקרב אותו אליו. (הרב"ש, מאמר 4, "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה", 1991)

19. יש להאדם מקום לשתי בחינות מנוגדות. היינו מצד אחד הוא נבחן לשלם, שהוא ימין, חסד, שמח בחלקו. ויכול לתת שבח והודיה לה' על שהכניס אותו למקום תורה ומעשים טובים. ומצד השני הוא יכול להתפלל לה' על מה שהוא נשאר מבחוץ לעבודת השי"ת, כי הכול נבנה על יסוד של אהבה עצמית.

אז נקרא אדם השלם, ואחרת לא נקרא אדם, משום שאם יראה את החסרונות שלו, תיכף יברח גם מבחינת ימין.

אבל לאחר שהוא כבר ראה את מצב הרע שלו, ומכל מקום הוא מתחזק למעלה מהדעת, שיש לו שלימות. וסימן לדבר שהוא יכול לתת שבח לה' על זה. אז נקרא שלם. וזהו "ימינא ושמאלא ובינייהו כלה". שעל ידי זה שיש לו בחינת דכר ונוקבא, אז הוא יכול לזכות לבחינת כלה, היינו למלכות שמיים אמיתית.

וזה, "עיבדו את ה' בשמחה". ושואל שם בזוהר הקדוש, הלא אינו יכול לשמוח, כי ליבו נשבר מחמת חטאיו. הא תנינן "לעולם יכנס אדם דרך ב' פתחים, שהם חסד ופחד". יכולים לבאר זה על דרך הנ"ל. היינו בפתח ימין, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהוא שלם. וזהו השגחה פרטית, וזה "כי חפץ חסד". ופתח השני הוא פחד, היינו גבורה, שמאל, שעל פתח הזה הוא צריך לתת יגיעה ותפילה. וזה נקרא "אדם", משום שיש לו ב' בחינות זכר ונקבה, שהוא שלם וחסר. ואז נקרא עבודתו שלימה. (הרב"ש, מאמר 401, "שמע ישראל")

20. אם האדם מקבל בחינת אמונה למעלה מהדעת, אפילו שאין לו שום הרגשה, ואין לו שום התפעלות, מזה שקיבל על עצמו עול מלכות שמיים, מכל מקום הוא מסכים על המצב הזה, ואומר, שבטח כך הוא רצון ה', שיעבוד וישמש אותו בשפלות כזו, אם כן מה חשוב לו, איזו התפעלות הוא מרגיש מהאמונה כזו, כי על עצמו, היינו לתועלת עצמו, על זה הוא לא דואג, אלא רק מה שהוא לתועלת ה'. ואם ה' רוצה שהוא יישאר במצב הזה, הוא מקבל עליו בלי שום תנאים. וזה נקרא "כניעה ללא תנאי". (הרב"ש, מאמר 12, "מהי סעודת חתן", 1989)

21. יכולים להשיג על ידי דיבוק חברים, תכונות חדשות, שעל ידן יהיו מוכשרים להגיע לידי דביקות ה'. וכל זה ניתן להיאמר, בזמן שהוא רואה מעלות בהחברים, אז שייך לומר, שילמד ממעשיהם. אבל בו בזמן שהוא רואה, שהוא יותר מוכשר מהם, אם כן כבר אין מה שיוכל לקבל מהחברים.

ולכן אמרו, בזמן שהיצר הרע בה ומראה לו את שפלות החברים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת. אבל בטח שיותר טוב ויותר הצלחה הייתה, אם הוא היה יכול לראות בתוך הדעת, שהחברים עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. וזה יכולים להבין את התפילה, שסידר לנו רבי אלימלך זצ"ל, וזה לשונו "תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)

22. בזמן שהאדם מרגיש עצמו בריקנות, כלומר שהוא מרגיש שאין לו לא תורה, ולא מצוות, ולא שום מעשים טובים, ומה הוא יכול לעשות, אז האדם צריך לבקש מה', שיאיר לו, שיהא בידו להשיג גדלות ורוממות ה', למעלה מהדעת. כלומר, שהגם שאין הוא עדיין ראוי להרגיש את גדלות ורוממות ה', משום שהוא עוד לא זכה לבחינת אדם, וממילא שורה עליו את הצמצום וההסתר על ה', כמו שכתוב "אל תסתר פניך ממני", מכל מקום הוא מבקש מה', שייתן לו הכוח, לקבל גדלות וחשיבות ה' למעלה מהדעת.

וזהו כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (עירובין י"ט) "שאפילו הריקנין שבך מלאין מצוות כרימון". ואמר, שהפירוש הוא, רימון מלשון רוממות, שהיא בחינת למעלה מהדעת. לכן יהיה הפירוש, ש"הריקנין שבך מלאים מצוות". ושיעור המילוי הוא, כפי שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות.

כלומר, שעניין ריקנות יכול להיות דווקא במקום שאין ישות, והוא מרגיש עצמו, שהוא ריק מתורה, ומצוות, וממעשים טובים. שזה נמשך בזמן, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמיים ולא לתועלת עצמו. אז על כל מה שהוא עושה, הוא רואה, שאין שם שום דבר לתועלת הבורא, אלא רק הכול לתועלת עצמו. במצב הזה הוא מרגיש, שאין לו שום דבר, אלא שהוא ריק מכל. וזה המקום ריק, הוא יכול למלאות רק עם רימון, היינו אם הוא ילך למעלה מהדעת, שנקרא רוממות ה'. היינו, שיבקש מה', שייתן לו כוח להאמין למעלה מהדעת, בגדלות ה'. כלומר, זה שהוא רוצה רוממות ה', אין הכוונה שהוא אומר, שאם אתה תיתן לי להשיג את רוממות וגדלות ה', אז אני מוכן לעבוד, אלא הוא רוצה, שה' ייתן לו כוח להאמין בגדלות ה', בזה הוא ממלא את מקום הריקנות, שבה הוא נמצא עתה.

נמצא, שלולי הריקנות, היינו שלולי אם הוא היה עובד בדרך להגיע לדביקות, היינו בהשתוות הצורה, הנקרא בעל מנת להשפיע, אלא בבחינת הכלל, שמספיק להם בחינת המעשה שהם מקיימים, אין אלו אנשים מרגישים בעצמם בחינת ריקנית, כנ"ל. אלא שהם מלאים במצוות.

אלא דווקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דווקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצוות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שייתן להם כוח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה' ייתן להם כוח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', ולא רוצים שה' ייתן להם זה להשיג, היות שהם רוצים להכניע את עצמם, בכניעה ללא תנאי, רק שמבקשים עזרה מה', בשיעור זה הם יכולים למלאות את המקום של ריקנות עם מצוות. וזהו "מלאים מצוות כרימון". (הרב"ש, מאמר 7, "מהו אדם ומהו בהמה בעבודה", 1991)

23. רק מי שמקיים תורה ומצוות מטעם "בגין דאיהו רב שליט", שפירושו, מטעם גדלותו וחשיבותו של ה', זה נקרא "לשמה", וזה נקרא בעל מנת להשפיע ולא לקבל שום תמורה עבור עבודתו. זה נקרא עבודה טהורה.

והעבודה בעל מנת להשפיע יכולה להיות רק לפי ערך שהוא מחשיב את המקבל עבודתו. אז יש לו חומרי דלק. מה שאין כן אם אין ביכולתו להגדיל את חשיבותו בשביל מי הוא עובד, אז אין לו כוח לעבודה. כי זה אנו רואים שיש בטבע, שהקטן מתבטל לגבי הגדול, כנר בפני אבוקה. אלא כל העבודה הגדולה היא להגדיל את המקבל עבודה, היינו, שיכיר את חשיבותו. ואם אין לו במה להחשיב אותו בתוך הדעת, אז עבודה שלנו היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שפירש על הפסוק "הנה מקום אתי", שאלף של אתי מרומז על בחינת אמונה למעלה מהדעת.

נמצא, שעיקר עבודתו של אדם הוא לעבוד למעלה מהדעת, שיחשיב את ה'. (הרב"ש, מאמר 11, "בעניין הוויכוח בין יעקב ללבן", 1985)

24. עבודה, שהוא בבחינת ההכנה להיכנס לרוחניות אמיתית. היינו, שבשעה שהוא מקבל על עצמו להאמין בחשיבות ה' למעלה מהדעת, אז הוא צריך לקבל על עצמו, שהוא רוצה ללכת דווקא באמונה למעלה מהדעת, אפילו שיתנו לו דעת איך לראות את גדלות ה' בתוך הדעת, הוא בוחר יותר באמונה למעלה מהדעת. מטעם "כבוד אלוקים הסתר דבר".

וזה נקרא, שהוא רוצה ללכת בלמעלה מהדעת. ודווקא אז הוא נעשה כלי מוכשר לקבל רוחניות, הואיל שאין הוא דואג לשום דבר עבור עצמו, אלא כל כוונותיו הוא רק להשפיע להבורא. ומשום זה כבר אין פחד, שאם יתנו לו איזה הארה, שזה ילך לכלי קבלה. הואיל, והוא משתדל תמיד לצאת מאהבה עצמית.

כי אאמו"ר זצ"ל אמר, כי כמו שהרצון לקבל רוצה רק לקבל ולא להשפיע, גם במקום שאומרים לו לעבוד למעלה מהדעת, נקרא זה רק להשפיע ולא לקבל, מטעם שיש ייסורים לאדם, במקום שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת. וראייה לזה היא, היות שהגוף דואג תמיד לקבל הנאה ותענוג בכל מה שהוא עושה, והיות למעלה מהדעת, אם האדם צריך לעבוד, הגוף לא שבע רצון מזה. ומשום זה, כשמחנכים האדם ללכת למעלה מהדעת, אז כבר מתחיל בעבודה דלהשפיע. ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם מעדיף ללכת בדרך של למעלה מהדעת, זו היא שמירה שילך בדרך הנכונה, שהוא המסלול להגיע לידי דביקות ה'. (הרב"ש, מאמר 2, "עניין חשיבות הכרת הרע", 1987)

25. מטרם שהאדם מוכשר להשיג את האמת, הוא צריך להאמין, שהאמת היא לא כפי ערך ידיעתו והרגשתו, אלא שהיא בבחינת "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". שזה רק מסיבת התיקון, בכדי שהאדם יבוא לשלימותו, שהוא מרגיש רק את עצמו ולא מציאות אחרת.

לכן אם האדם ישיב את ליבו להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל, על ידי זה מכשירו ומתקנו לבוא לידי גילוי פנים. על דרך שמובא בזוהר הקדוש שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון בר יוחאי "לית אתר לאתטמרא מינך", היינו שבכל מיני הסתרות שהרגיש, היה מאמין שכאן אור ה', וזה הכשירו, עד שבא לידי גילוי פנים של אורו יתברך.

וזהו עניין גודל האמונה, שמוציא את האדם מכל מיני שפלות והסתרות, אם האדם מתחזק בה ומבקש מה' שיגלה את עצמו.

וזה עניין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, "ברח דודי עד שתחפץ", היינו שמטרם שהאדם מוכשר לגילוי אורו יתברך, מבקשים ממנו, "ברח דודי", היינו שלא יגלה את עצמו להנבראים, מטעם הנ"ל, שעניין הסתרה הוא רק תיקון הבריאה.

לכן האדם צריך להתחזק ולהתפלל על ב' אלה:

א. שיהיה מוכשר לגילוי אור ה'.

ב. שה' ייתן לו את הכוח להתחזק בבחינת אמונה למעלה מהדעת, שעל ידי זה ממזג כלים מוכשרים לגילוי פנים, בסוד "יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום", בסוד הכתוב "אשמעה מה ידבר האל כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". (הרב"ש, מאמר 236, "מלוא כל הארץ כבודו")

26. בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לראות מעלת חבירו בתוך הדעת, הוא יותר משובח.

אבל מטבע של הגוף הוא להיפך, שתמיד הוא רואה את חיסרון חבירו ולא מעלתו. ומשום זה אמרו חז"ל "הווי דן את כל האדם לכף זכות". היינו, אף על פי שבתוך הדעת הוא רואה, שאין הצדק עם חבירו, מכל מקום הוא צריך להשתדל לדון אותו לכף זכות. וזה יכול להיות למעלה מהדעת. זאת אומרת, אף על פי שמצד השכל אין לו במה להצדיקו, מכל מקום למעלה מהדעת הוא כן יכול להצדיקו.

אבל אם יכול להצדיקו בתוך הדעת, זהו ודאי משובח. (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)

27. סדר עבודת האדם בתורה ומצוות, בזמן שהוא רוצה לעסוק לשם שמיים, הוא שצריכים ללחום ולנצח את היצר הרע. דהיינו היות כי מטבע האדם לתת יגיעה בזמן שיהיה תועלת עצמו.

ובשעה שהוא רואה, שלא יצא מעבודה זו שום דבר לתועלת עצמו, אין הוא מסוגל לעבודה. ובא בטענה ושואל, מה עבודה הזאת לכם, זאת אומרת, איזה רווח יצא מזה, שהוא מתייגע. וכשהאדם מתגבר עליו וטוען, שרוצה לעבוד נגד הטבע, שהוא להשפיע לה', אז היצר הרע בא בטענה אחרת, ושואל טענת פרעה הרשע, מי ה' אשר אשמע בקולו. אפשר לעבוד לטובת הזולת, רק במקום, שידוע לי, שהזולת מקבל את היגיעה. מה שאין כן אם יש לו שני יגיעות:

א. שהוא צריך להתגבר ללכת נגד הטבע ולעבוד לא לתועלת עצמו, אלא לטובת הזולת, היינו לשם שמיים.

ב. שצריך להאמין, שהקב"ה מקבל את יגיעתו.

ואלו הב' שאלות הם העיקרים בטענת הרשע. ושאר שאלות הבאים לאדם, הם רק תולדות, שנולדים מב' שאלות הנ"ל.

ולהתגבר על השאלות הנ"ל הוא רק בכוח האמונה, שעניינו הוא למעלה מהדעת. שצריך להשיב להרשע, שבבחינת השכל יש מקום למה שהוא שואל, אבל למעלה מהשכל, שפירוש בבחינת אמונה, שהוא מאמין בדברי החכמים, שרק הדרך הזה שהוא לשם שמיים.

היינו בזמן שהאדם נותן את כל מרצו ויגיעתו לשם שמיים, זהו כל תכליתו, שעל מטרה זה נברא העולם, כמו שאמרו חז"ל, כל העולם לא נברא אלא בשביל זה (ברכות ו', ע"ב), היינו ליראת שמיים.

לכן כשהוא עונה להרשע, שהוא הולך למעלה מהדעת, שהוא נגד השכל, כבר אין השכל יכול להקשות שום קושייה, כי כל הקושיות הם בתוך השכל. מה שאין כן למעלה מהשכל אין מקום לשאלות.

ולכן בזמן שהרשע שואל השאלות, אז אומרים לו, שעכשיו הגיע הזמן, שאני יכול לקיים את עבודתי בבחינת אמונה, היינו בזה עצמו שאתה שואל איזה קושייה, ואני משיב לך, שאני הולך בדרך האמונה, ואיני נותן לך תשובה בדרך השכל - זהו סימן שתדע שעבודתי היא בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

נמצא, שאתה גרמת לי עכשיו מצווה, בזה שרק עכשיו מתגלה לעיניי כל שדרך ה' הוא רק אמונה. (הרב"ש, מאמר 572, "שני יגיעות")

28. עניין "זדונות נעשו כזכויות" אפשר להבין, אם באה לאדם איזו קושייה, שבטח שזהו עוון גדול, שהקושייה הזאת יכולה להביא לו שיפול חס ושלום להקליפה, הנקרא "תוהה על הראשונות".

ואם הוא עושה תשובה מיראה, היינו שמחזק את עצמו ולא מתפעל מהמחשבה זאת, אזי "נעשו לו כשגגות", היינו שאין לו חטא אלא שוגג. כלומר, שיותר טוב היה אם לא הייתה באה לו שום מחשבה זרה, אלא עכשיו שכבר באה, לא היה לו ברירה, אלא לחזק את עצמו בקבלת עול מלכות שמיים.

ויש גם כן בחינת תשובה מאהבה, מה שהוא מקבל עכשיו את עול האמונה מחדש, הוא מחמת האהבה, שהוא מקבל את העבודה מאהבה. היינו שהוא שמח בזה שהשי"ת המציא לו את המחשבה זרה הזאת, שעל ידה הוא יכול לקיים את המצווה הזאת.

שזהו דומה כשלהבת הקשורה בפתילה, היינו שהמחשבה זרה נקרא בחינת פתילה, שרוצה להכניס פסול בעבודתו.

זאת אומרת, שהמחשבה זרה נותנת לו להבין שמצד השכל והדעת, אין לו מה לעשות בעבודתו יתברך. ובזמן שהוא מקבל את המחשבה זרה ואומר, שאין הוא רוצה לתרץ שום תירוץ, אלא כל מה שהדעת אומרת הוא נכון, רק שהוא הולך בדרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת.

נמצא, ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה זרה. נמצא, שרק עכשיו הוא יכול לקיים מצוות האמונה כיאות. נמצא, שהקושיות נעשו לו זכויות, שהרי אחרת לא היה יכול לקבל שום זכויות מבחינת אמונה.

וזה נקרא "שמחין בייסורים". הגם שיש לו ייסורים, מזה שהמחשבה זרה מצערת לו, וגורמת לדבר סרה ורכילות ולשון הרע על עבודתו יתברך, מכל מקום הוא שמח בזה, שרק עכשיו בזמן כזה, הוא יכול לקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה נקרא שמחה של מצווה. (הרב"ש, מאמר 5, "עניין זדונות נעשו כזכויות")

29. העיקר הוא התפילה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה הייתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שייתן לו את הכוח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף.

כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' ייתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת. (הרב"ש, מאמר 12, "הנרות הללו קודש הם", 1991)

30. אל יתפלל אדם שהמחשבות הזרות ימותו, אלא שיחזרו בתשובה.

וזהו דווקא על ידי זה שמקבל עזרה מלמעלה בבחינת אמונה למעלה מהדעת, נמצא, שלא מבקש מה' שהמחשבות ימותו, בכדי שהוא לא יצטרך להתגבר על המחשבות, אלא שהוא יסתפק עם האמונה שיש לו בה', שכפי אמונתו שיש לו בטרם ביאת היצר הרע עם הטענות הצודקות, ושאי אפשר לתרץ אותם בלי עזרת ה', שמקבל כוח ללכת למעלה מהדעת.

מה שאין כן מי שלא הולך בדרך האמת, שכל עבודה שלו תהא בנויה על יסוד של מוחא וליבא, הוא מבקש מה' שייקח ממנו את המחשבות האלו, שלא יפריעו לו מעבודתו. נמצא, שהוא נשאר בדרגתו ואין לו מקום ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך ללכת קדימה, אלא הוא רוצה להישאר במצב הנוכחי בקביעות. ורק לזה הוא מצפה, ואין לו צורך לגדולות.

והגם שהוא רוצה מדרגות יותר גבוהות משאר אנשים, זאת אומרת, אם הוא תלמיד חכם, ויודע בעצמו שיש אנשים שלא מגיעים לקרסוליו, ובוודאי שגם בעבודה הוא רוצה להיות מורם מעם, ומשום זה הוא רוצה לעלות למדרגה יותר גבוהה, מכפי שהוא מרגיש שהוא נמצא במצב הנוכחי.

אבל כל זה הוא רק מטעם מותרות ולא הכרחיות. ומי שמתפלל על מותרות, לא יכולה להיות תפילה זו מעומק הלב, כי הוא יודע בעצמו, שמצבו לא כל כך רע. וזהו מסיבת שהוא רואה אנשים יותר גרועים ממנו, אלא רק למותרות הוא צריך. ולפי הכלל, "אין אור בלי כלי", שפירושו של כלי הוא, צורך וחיסרון, ולמלאות את החיסרון הוא צריך. מה שאין כן מותרות עוד לא נקראות חיסרון ברוחניות. ומסיבה זו האדם נשאר על מצבו, ואין לו שום אפשרות שיוכל לזוז ממנו.

אולם האדם שרוצה ללכת בדרך האמת, ורוצה לעבוד בבחינת מוחא וליבא, בזמן שמגיע אליו הגוף, ומתחיל לתקוף אותו, מדוע הוא רוצה לצאת מדרך העולם, שכולם עוסקים במשפיע בעל מנת לקבל. ואחר כל פעם שהוא מתגבר עליו, הוא בא אליו בטענות יותר חזקות, ובמצב הזה אין הוא מבקש מה', שיסיר ממנו את טענותיו. אלא שהוא מבקש מה', שעל כל אלו הטענות שהרשע טוען, שיחזור עליהם בתשובה, כלומר שהקב"ה ייתן לו כוח ללכת למעלה מהדעת. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו מחצית השקל, בעבודה - א", 1987)

31. בגשמיות רואים שמרימים הרגליים מהארץ, זהו מרמז חיות, שהרגליים מרמזות על בחינת מרגלים, על דרך המרגלים שהלכו לתור הארץ, שהלכו לראות, אם כדאי לתת יגיעה ולזכות לבחינת ארץ דקדושה. ובתוך הדעת יש תמיד דעות הפוכות מהקדושה, אלא רק צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהיא ארץ זבת חלב ודבש.

לכן כשמרימים את הרגליים מהארץ והולכים למעלה מהדעת, אז יכולה להיות שמחה, הגם שיש בהן עליות וירידות. אומנם אין הפרוץ מרובה על העומד, אלא שהעליות והירידות הולכות בקצב מהיר, לכן אין זמן שהשמחה תסתלק. (הרב"ש, מאמר 120, "שמחה הבאה מריקוד")

32. האדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה. והגם שהאדם משתמש עם העצות מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל האדם אומר, שכבר השתמש עם העצה הזו כמה פעמים, ולא עוזר לו.

וגם אומר, שכבר השתמש עם העצה של "הבא לטהר מסייעין אותו", וכאילו כל אלו העצות הן לא בשבילו. אם כן הוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא המצב הכי גרוע אצל האדם, היינו שהוא רוצה לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח. ואז הוא סובל ייסורים, מזה שהוא נמצא בין יאוש למצב של ביטחון. אבל האדם אומר אז, לאן אפנה.

ואז אין שום עצה אלא לתת תפילה. והתפילה הזו היא גם כן בלי שום ביטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפילה, שיאמין, שה' כן שומע תפילה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע. (הרב"ש, מאמר 38, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה", 1990)

33. "עיבור" נקרא, בזמן שהאדם מעביר ממנו את עצמותו לזמן מה, ואומר עכשיו אני לא רוצה לחשוב משהו לתועלת עצמי, וגם איני רוצה להשתמש עם השכל שלי, והגם שזה הוא אצלי, דבר החשוב ביותר, זאת אומרת היות שאני איני מסוגל לעשות שום דבר מה שאני לא מבין, פירוש, אני יכול לעשות הכול, אבל אני צריך להבין את הכדאיות של הדבר, מכל מקום הוא אומר, עכשיו אני מסוגל לזמן מה, לומר שאני מקבל עליי בזמנים אלו שאני קובע לא להשתמש עם השכל שלי, אלא אני מאמין בלמעלה מהדעת, להאמין באמונת חכמים, להאמין שיש משגיח ומסתכל על כל אחד ואחד בעולם בהשגחה פרטית. (הרב"ש, מאמר 31, "עניין יניקה, ועיבור", 1986)

34. "בעל כורחך אתה נולד, ובעל כורחך אתה חי, ובעל כורחך אתה מת".

עניין לידה הוא כעניין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". היינו, כל פעם שמקבלים את בחינת אמונה מחדש, נקרא "לידה חדשה". ועניין הקבלה של בחינת מוחא, הוא למעלה מהדעת. והיות שהגוף אינו יכול לעשות דבר מה שהוא נגד הדעת, אם כן, בחינת מוחא מוכרחין לקבל בעל כורחו, היינו שאין הגוף מסכים. מה שאין כן אם עבודתו היא בבחינת קבלה וידיעה, אזי הגוף מוכן לציית לכל פקודה. וזה עניין, בעל כורחך אתה נולד, שההולדה בהקדושה היא רק בעל כורחו. (הרב"ש, מאמר 3, "בעל כורחך - א")

35. על ידי זה שהאדם רוצה להבין את דרך של החכמים, שאומרים לנו שאנחנו צריכים ללכת אחריהם בעיניים עצומות, אחרת נכנס בחינת עפר, היינו דבר שהוא בחינת בלתי חשוב, מכונה "עפר", כלומר שיותר שפלות מזה אי אפשר להיות.

והיות שניתן להאדם בחינת דעת ושכל להבין כל דבר על פי שכל. וכאן אומרים לנו ללכת בקבלת אמונת חכמים, והאדם רוצה להבין את הדרך הזה, והיות שכל זמן שהאדם מונח עדיין תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם בעצמו יכול לדעת מהו טוב ומהו רע, אלא צריך לקבל הכול כפי שהחכמים קבעו לנו, ואם לא נכנס אבק ועפר בתוך העיניים ולא יכולים ללכת קדימה, מה שאין כן כשלא עושים ביקורת על דברי חכמים, ולא רוצים לקבל דבריהם בתוך הדעת, אז על ידי זה דווקא זוכים לדעת דקדושה.

וזהו מטעם, כי כל עניין מה שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, הוא מסיבת שאנו משוקעים באהבה עצמית. לכן על ידי אמונה למעלה מהדעת זוכים לכלים דהשפעה. (הרב"ש, מאמר 1, "מהו עניין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה", 1990)

36. סיבת האמונה, כי אין תענוג יותר גדול מלזכות לגילוי אלוקות ולהשראת השכינה.

וכדי שהאדם יקבל את כל זה מטעם להשפיע, יש תיקון של הסתרה, שיעסוק בתורה ומצוות אפילו שאינו מרגיש שום תענוג. וזה נקרא על מנת שלא לקבל פרס. וכשיש לו הכלי הזה, תיכף נפתחות לו עיניו לקבל פני ה'. ובשעה שמתעורר בו רצון שכדאי להיות עובד ה' בשביל התענוג, תיכף נופל לבחינת הסתרה.

וזה נבחן לבחינת מיתה, היינו היה מקודם דבוק בהחיים, ולזה זכה רק בסגולת אמונה. לכן כשמתוקן מעכשיו ומתחיל עוד הפעם לעבוד בבחינת אמונה, אזי הוא מקבל בחזרה את נשמת חיים שלו. ואז הוא אומר, "מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה".

וזהו דווקא כשקיבל עליו בחזרה את העבודה בבחינת אמונה למעלה מהדעת. היינו בזמן שהיה לו ההסתרה, אזי הוא אומר, "רבה אמונתך". כל כך גדולה האמונה, שעל ידה מקבל בחזרה את הנשמה. (הרב"ש, מאמר 224, "סיבת האמונה")

37. קו האמצעי הוא התמזגות של הב' קווים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות.

לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קווים. כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו.

מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קווים. כלומר, בזה שיש לו ב' קווים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם. ומדוע נקרא זה שלום.

יש לפרש, שבזמן שיש לו ב' קווים ביחד, שאז צריך להרים את קו ימין על קו שמאל. כמו שכתוב בזוהר הקדוש, שפירושו, שהקו של שלימות הנבנה על הלמעלה מהדעת, על הקו שמאל, שעל ידי זה קונים בחינת רצון לאהבת ה', שזהו הסגולה של למעלה מהדעת. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שאמר, זה שהבורא רוצה שנעבוד אותו למעלה מהדעת, הבורא בחר זה הדרך, היות שהוא הדרך היותר מוצלח, שהנבראים יזכו לבחינת דביקות, ואז זוכים לבחינת שלום. כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". נמצא, שההתכללות של ב' קווים נקראת שלום. וזהו קו האמצעי בקדושה. (הרב"ש, מאמר 4, "מהו מבול מים, בעבודה", 1989)

38. עניין ג"ר, שאין בהם השגה, וכל השגתנו הוא בו"ק. יש לפרש, שעניין ג"ר היינו בחינת מוחא, ושם צריך להיות רק באמונה. וצריכים להאמין, כי כך היה רצונו יתברך. וו"ק נקרא בחינת ליבא, היינו ההתפעלות בליבא, שכאן ניכר בבחינת אהבה ויראה שלו. וזה צריך להיות בהשגה ברורה, היינו שההתפעלות צריכה להיות אצלו מגולה, ולא באמונה.

אלא בשיעור שההתפעלות מורגשת בלב, בשיעור כזה נבחן השגתו. וכאן מצווה להרחיב את הרגשותיו. מה שאין כן בבחינת מוחא, תלויה גדלותו עד כמה שהוא יכול לעבוד, בבחינת למעלה מהדעת.

נמצא, שהם שני דברים הפוכים. היינו, שאם בחינת מוחא שלו הוא למעלה מהדעת, והתפעלותו בהרגש הלב הוא במוח, זה נקרא גדלות.

היינו, שמצד אחד הוא למעלה מהשגה, מכל מקום בלב הוא בתוך ההרגשה. בזה תלוי שיעור גדלות, היינו בשיעור ההופכיות בין מוחא לליבא, שאז הוא צריך להתגבר בבחינת למעלה מדעת. והליבא הוא דווקא בתוך הדעת, שהוא בתוך ההרגשה.

ורק מי שהוא בחינת ישראל יכול ללכת בדרך זו. מה שאין כן נוכרי אינו מסוגל לעבוד בשני הפכים, ולזה צריכים התחזקות גדולה, שתהיה יכולת ללכת בדרך זו קדימה. (הרב"ש, מאמר 794, "מקום ההשגה")

39. האדם צריך להאמין למעלה מהדעת, שהאדם נמצא בשלימות, וגם כל העולם כולו.

נמצא, באופן כזה הוא יכול וצריך לתת תודה לה', על מה שנתן לנו כל טוב. וזה נקרא "קו ימין", שהוא ממש להיפך מקו שמאל. כלומר, שבקו שמאל אנו הולכים בתוך הדעת, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו, דווקא בבחינת השכל ולא למעלה מהדעת. מה שאין כן כשעוברים לעבוד לבחינת ימין, נמצא, השמאל הוא הגורם, שהימין יהא בנוי על בסיס של למעלה מהדעת.

וזהו כמו שאמרו חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת". היינו, שמצב "השמאל" מראה להאדם איך נדחה ונפרד מעבדות ה'. ו"ימין מקרבת", שפירושו, שמראה לו, איך שהוא מקורב לעבודת ה'. זאת אומרת, שבזמן שהוא עוסק בשמאל, אז השמאל צריך להביאו לראות מצב של דחייה, איך שהוא נדחה ונפרד מהעבודה. ובזמן שהוא עוסק בימין, הוא צריך להגיע לידי מצב, שיראה איך שהוא מקורב לה'. ועל ימין הוא צריך לתת תודה לה', ובשמאל הוא צריך לתת תפילה לה'. שרק על שתי רגליים האדם יכול ללכת בגשמיות. וזה נמשך מרוחניות, שזה מראה, שהאדם צריך ללכת בשני קווים. (הרב"ש, מאמר 7, "מתי הם הזמנים של תפילה והודאה, בעבודה", 1990)

40. מוטל על האדם לומר, שעכשיו אני רואה, שהדרך האמיתית היא דווקא ללכת למעלה מהדעת. והראייה לזה היא, כי זה שזכיתי עכשיו לאיזו הארה מלמעלה, הוא רק בגלל שקיבלתי עליי ללכת למעלה מהדעת. לכן זכיתי שה' קירב אותי קצת אליו, ונתן לי איזה התעוררות מלמעלה.

וההארה זו, שקיבל עתה מלמעלה, נותנת לו תירוץ על כל הקושיות. נמצא, שזה מעיד על הלמעלה מהדעת. אם כן, ומה עליי לעשות עתה, שאני אמשיך בלמעלה מהדעת. רק להתגבר ולהתחיל לחפש דרכים, איך שיוכל להלביש את העבודה שלו בלמעלה מהדעת.

ונמצא, בזה שלא פגם כלל את האמונה שלו, שהלך בה לפני שזכה לאיזו הארה מלמעלה. כי גם עכשיו אינו מקבל את ההארה ליסוד, לבנות עליו את בניין עבודתו. אלא הוא לוקח את ההארה זו לבחינת עדות, שהוא הולך בדרך הנכונה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. שרק בעבודה בבחינת זו, הקב"ה מקרב את האדם אליו, ונותן לו מקום להתקרב אליו, משום שההתקרבות הזו לא תיתן לו ליפול לתוך כלי קבלה, הנקראים "בתוך הדעת". היות שהבורא רואה, שהוא משתדל ללכת רק למעלה מהדעת. (הרב"ש, מאמר 21, "עניין למעלה מהדעת", 1986)

41. עניין אמונה למעלה מהדעת בעבודה, פירושה, שצריכים להאמין, אף על פי שהשכל לא רואה שהוא כך, ויש לו כמה הוכחות שאינו כך, כמו שהוא רוצה להאמין, זה נקרא, אמונה למעלה מהדעת. היינו, שהוא אומר, שהוא מאמין, כאילו היה רואה זה בתוך הדעת. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת" בעבודה.

כלומר, שזוהי עבודה גדולה, שהאדם יקבל על עצמו זה, הוא נגד הדעת. זאת אומרת, שאין הגוף מסכים לזה, מכל מקום הוא מקבל על עצמו, כאילו זה היה בתוך הדעת. ולאמונה כזאת צריכים עזרה מה'. לכן על האמונה בצורה כזו, האדם צריך להתפלל, שייתן לו כוח, שיהיה דומה אליו, כאילו השיג זה בתוך הדעת. כלומר, אין להאדם להתפלל לה', שייתן לו להבין הכול בתוך הדעת. אלא שיתפלל לה', שייתן לו כוח לקבל את האמונה למעלה מהדעת, כאילו שזה היה בתוך הדעת. (הרב"ש, מאמר 6, "מהו למעלה מהדעת, בעבודה", 1989)

42. העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמיים בבחינת למעלה מהדעת. שהאדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה', אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהייתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה, ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי". ואז האדם יכול ללכת קדימה, ואין לו אז שום מקום, שיוכל ליפול ממצבו, מטעם שהוא מקבל על עצמו לעבוד אפילו כשהוא מונח ממש בארץ, היינו שאי אפשר להיות למטה מבארץ.

וזהו כמו שכתוב (קוהלת א') "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". (הרב"ש, מאמר 24, "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה", 1991)

43. שרואה את מצבו האמיתי, שאין לו שום דבר אחיזה ברוחניות.

דהיינו מצד השכל הוא כולו חושך, בא עתה הזמן ללכת למעלה מהדעת, ולומר: "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו" וכו', אלא שש ושמח בזה שהוא זכה לקיים מצוות ה' אשר ציווה לנו על ידי משה רבינו עליו השלום. ואף על פי שלא מרגיש בזה שום טעם והבנה, מכל מקום למעלה מהדעת הוא מאמין שזהו זכייה גדולה לו בזה שהוא יכול לקיים מצוות ה' בפשיטות, מה שיש אנשים אחרים, שגם את זה אין להם, והוא מאמין שהכול בא מן השמיים, ולאחרים נתנו רק ליהנות משטויות מה שמותאם, לבהמות ולחיות וכדומה, ולו נתנו, מחשבה ורצון לראות איך שכל החיים שלהם הוא שטות והבל.

לכן הוא מחשיב את המתנה זו "כמוצא שלל רב", והוא נמצא תמיד בהתפעלות גדולה מחמת חשיבות זו, וזה חשוב אצלו כאילו זכה להמדרגות הכי גבוהות, אז נקרא זה קו ימין שלימות, משום שדווקא על ידי זה שהאדם בשמחה יש לו בחינת דביקות בה', כמו שאמרו חז"ל: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", והיות שהוא נמצא עכשיו במצב של שלימות אז יש לו מקום במה לשמוח. (הרב"ש, מאמר 875, "ג' קווים - ד")

44. שהאדם משתוקק להגיע לידי ידיעה, היינו שלא רוצה לעבוד למעלה מהדעת, אלא דווקא בתוך הדעת, כלומר שהאדם אומר, שאם הגוף יבין את הכדאיות, לעבוד ולקיים את מצוות המלך, אז הוא מוכן לתת יגיעה ועבודה, אבל להאמין למעלה מהדעת, אין הגוף מסכים לזה. והוא עומד ומחכה, מתי הוא יגיע למצב שהגוף יבין את זה, אבל אחרת הוא לא מסוגל לעבוד עבודת הקודש. ולפעמים הוא כן מתגבר על המחשבות ורצונות האלה. וזה גורם לו את העליות והירידות.

אולם אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".

כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח. (הרב"ש, מאמר 24, "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה", 1991)

45. שאומר כמה שיש לו, זאת אומרת, כמה שנותנים לו מן השמיים, אפילו שמרגיש שהוא נמצא במצב יותר גרוע, מכפי מה שקיבל מצד החינוך, מכל מקום הוא מחשיב זה למעלה מהדעת, שזוהי חשיבות גדול אצלו, שזכה שיהיה לו קצת מגע עם רוחניות.

וכשהוא עובד על זה, היינו שיסתפק במיעוט ושיהא שמח בחלקו, ורוצה לתת כבוד לתורה ומצוות כאילו היה מרגיש טעם, בבחינת ידיעה והרגשה אמיתית שאז גם הגוף מסכים לעבודה זו, שזה נקרא, ש"גם אויביו ישלים איתו", מה שאם כן כשהוא צריך לעשות למעלה מהדעת אז הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן נקרא זה "עבודה של אמת", היינו שרואה את מצבו האמיתי, ומכל מקום הוא מתגבר על זה, כאילו היה זה בידיעה, זה נקרא קו ימין.

וכל זה הוא מטעם שרוצה לתת כבוד לתורה למעלה מהדעת, והגם שנראה כאילו הוא בונה זה על בניין של דעת, שהוא אומר שיש הרבה אנשים שאין להם שום שייכות לתורה ולמצוות, אם כן השכל מחייב שיש לו כבר עם מה לשמוח, כיוון שיש לו רכוש ולאנשים אחרים אין רכוש כזה, זה נכון, אבל להגיד שזה הוא דבר חשוב שכדאי לשמוח עם זה, הוא צריך כבר לבחינת מעלה מהדעת. וזה נקרא "שמחה של מצווה", היינו שבנוי על יסוד של אמונה, ואז הוא יכול לשיר ולרקוד, והכול אמת, משום שהוא למעלה מהדעת. (הרב"ש, מאמר 875, "ג' קווים - ד")

46. האדם צריך להאמין, כי כמו שיש בתענוגים גשמיים, למשל בתענוגים של אכילה, או שתייה, או כבוד, וכדומה, שאנו רואים, שבכל דבר יש טעם אחר, כמו כן אנו צריכים להאמין, שיש בכל מצווה ומצווה טעם מיוחד. ולפי זה, אם הוא היה טועם את שינוי הטעמים בעת התעסקותו בתורה ומצוות, איזה התלהבות וחיות היה מרגיש בעת עבודתו. כי הדעת היה מחייבתו, שיעשה לעצמו תמונה בעבודה, מה שמתאים לעובד ה'. והיה מסתכל על כל הדברים, שהיו רוצים להפריע אותו מעבודתו, שהיו דומים בעיניו כקליפת השום, שאין כדאי להסתכל עליהם.

ולפי הציור הנ"ל, שהוא מצייר לעצמו בתוך הדעת, אותו צורה הוא צריך לעשות למעלה מהדעת. היינו, שהגם שאין לו שום הרגשה, שיהיה משהו, שהדעת יחייבו, ומכל מקום הוא עובד, בדיוק כאילו היה לו דעת חזקה והרגשה חזקה. ובזמן שהוא עושה כך, זה נקרא שהוא "עובד למעלה מהדעת".

אולם, כל זמן שהוא מרגיש, שאילו היה לו דעת, היה עובד ה' ביתר חשק ויותר התמדה, נמצא, שהוא עובד עדיין בתוך הדעת. היות שיש עדיין הפרש בין דעת ולמעלה מהדעת. ודווקא בזמן שאין לו הפרש, זה נקרא "למעלה מהדעת". (הרב"ש, מאמר 36, "הכנה לסליחות מהו", 1986)

47. צריך להאמין למעלה מהדעת, שמה שיש לו אחיזה בדרך האמת, הוא דבר גדול וחשוב מאוד. ואין לו כוח להעריך את חשיבותו, מה שהוא נוגע בדרך האמת. כי זה הוא כל הכלי שאור ה' ישכון בתוכו.

אבל זהו בכלים דעליון. היינו, שהבורא יודע, מתי שהאדם צריך להרגיש את דביקותו בה'. והגם שבהכלים של עצמו, הוא מרגיש, שאדרבה, שהוא עכשיו יותר גרוע, מהזמן שהוא היה הולך בדרך של הכלל. ששם היה מרגיש, שבכל יום ויום הוא מוסיף והולך במעשים טובים ובתורה ומצוות. מה שאין כן עכשיו, מעת שהתחיל ללכת בדרך הפרט, היינו לשמור תמיד את הכוונה, כמה הוא מסוגל לעשות מעשים בעל מנת להשפיע, וכמה הוא מסוגל לוותר על אהבה עצמית.

ואז הוא רואה בדרך כלל, עד כמה שהוא מתקרב אל האמת, אז הוא רואה תמיד יותר את האמת, איך שהוא לא יכול לצאת מאהבה עצמית. מכל מקום, בכלים דעליון, היינו למעלה מהדעת, הוא יכול להגביה את עצמו. ולומר, מה חשוב לי, במה אני משפיע להבורא. ואני רוצה, שהבורא יקרב אותי אליו. ובטח הבורא יודע, מתי הזמן שלי, שגם אני ארגיש, שהבורא קירב אותי. ובינתיים אני מאמין, שבטח הבורא יודע, מה שטוב בשבילי. לכן הוא נותן לי להרגיש את הרגשות, מה שאני מרגיש. (הרב"ש, מאמר 3, "עניין אמת ואמונה", 1985)

48. דווקא על ידי אמונה למעלה מהדעת, היינו אפילו שהוא מרגיש בחינת חושך בדרך הזה, ואף על פי שהוא מבין, שאם היה המלכות מאירה בגלוי ולא על דרך ההסתר, אלא שהגוף היה מרגיש את גדלות ה', היה לו בטח יותר קל ללכת הלאה, ולזכות להיות תמיד במצב עבודה, ולא היה לו שום ירידות, מכל מקום הוא בוחר ללכת למעלה מהדעת. היינו אפילו שאינו מאיר לו, הוא גם כן עם כל כוחו, כאילו היה מאיר לו הכול בגלוי. (הרב"ש, מאמר 6, "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה", 1991)

49. האדם צריך לומר לאומות העולם שבקירבו, תדעו לכם, שכל מה שאתם מדברים, זה נכון, שלפי השכל אתם צודקים, ואין לי מה להשיב לכם. אלא שניתן לנו עבודה למעלה מהדעת, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שאין אתם צודקים. והיות שהעבודת האמונה צריכה להיות למעלה מהדעת, לכן אני נותן לכם תודה רבה על הטענות הצודקות, שאתם הבאתם לי. מטעם, שאי אפשר לומר, שאדם הולך למעלה מהדעת, אלא רק בזמן שיש דעת ושכל, אז שייך לומר שהולך למעלה מהשכל.

מה שאין כן כשאין דעת, אין שייך לומר שהולך למעלה מהדעת. פירוש, "למעלה מהדעת" נקרא, שדרך הזאת יותר חשובה מדרך שבתוך הדעת. אולם בזמן שאין דרך אחרת, שתגיד לו: "לך בדרך הזאת", אז לא שייך לומר, שהוא בוחר בדרך של אמונה למעלה מהדעת. לכן דווקא מכוח אמונה למעלה מהדעת, יכולים לנצח את הדעות של אומות העולם, שנמצאים באדם. (הרב"ש, מאמר 36, "מהו, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיניי העמים, בעבודה", 1989)

50. ב' הפכים בלמעלה מהדעת, הן במוחא והן בליבא, שהוא בבחינת "כי חפץ חסד". ואם באו לו מחשבות זרות, הוא צריך להסיר אותן מעליו ולא לשמוע להן כלל.

וזוהי עבודה גדולה, היות שפרעה מלך מצרים מיצר אותם וזורק להם מחשבות זרות, הן במוחא והן בליבא, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל ה'". וזהו צד אחד, שעל ידי זה זוכים לבחינת אמונה, היינו יציאת מצרים, וזה בחינת נפש דקדושה.

ומצד ב' "גם נפש בלי דעת לא טוב", וצריכים לדעת דקדושה, שנקראת עשירות, כי אין עושר אלא בדעת.

וכשה' רצה להעשיר אותם ולא היה להם כלים, כי הכול היה להם למעלה מהדעת, אז הקב"ה נתן להם עצה שישאלו מהמצרים כלים.

ועניין לקיחת הכלים היה רק בכדי שיוכלו לקבל מילוי לכלים, היינו תירוצים לשאלות שלהם. אבל לאחר שלקחו את התירוצים, תיכף החזירו למצרים את הכלים, כי הולכים למעלה מהדעת, אם כן אין להם שום קושיות, ולקחו השאלות של המצרים רק לפי שעה, והחזירום אחר כך. (הרב"ש, מאמר 914, "ב' הפכים")

51. אמונה, יש להבחין ג' הבחנות:

א. הוא למשל איש אחד נותן לחבירו אלף דולר, והאדם מקבל אותם, והוא מאמין בטח היות שאיש זה הוא חבר שלי ואדם מסודר. בטח אם הוא נותן לו את הסכום הנ"ל, בטח יש שם אלף דולר, ואינו צריך לספוֹר, וזה נקרא אמונה שהוא למטה מהדעת, כלומר זה שהוא מאמין לו, הוא בגלל שהדעת לא מתנגד למה שהוא מאמין, כלומר שאין סתירה בין זה שהוא מאמין לו, לבחינת הדעת, נמצא, שאצלו האמונה הוא למטה מהדעת, והדעת יותר חשוב, כלומר, זה שהוא מאמין לו, הוא מטעם שאין הדעת מתנגד. אומנם אם זה יהיה בסתירה להדעת בטח הוא לא יאמין. וזה עוד לא נקרא אמונה למעלה מהדעת.

ב. שהוא אמר לו הרי לך אלף דולר. והמקבל, הלך וסוֹפר אותם שלוש פעמים, וראה שיש שם אותו הסכום, והוא אומר להנותן אני מאמין לך שיש כאן אותו סכום. כמו שאתה אומר, בטח שהאמונה הזו, לא נחשב לאמונה.

ג. שספר את האלף דולר ג' פעמים, וראה שחסר שם דולר אחד, והוא אומר להנותן אני מאמין לך, שיש כאן אלף דולר, כאן, הלא דעת והשכל אומר, שיש כאן חיסרון. והוא אומר, שהוא מאמין. נמצא, שזה נקרא למעלה מהדעת אמיתי. (הרב"ש, מאמר 23, "מהו, עניין טהרת אפר פרה, בעבודה", 1991)

52. במצב, כשהוא רואה עולם חשוך, והוא רוצה להאמין בה', שהוא מתנהג עם העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומיטיב, הוא נשאר עומד על נקודה זו, וכל מיני מחשבות זרות נופלות לו אז במוחו. והוא צריך אז להתגבר למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומיטיב. אז הוא מקבל צורך, שהקב"ה ייתן לו את כוח האמונה, שיהיה בידו כוח ללכת למעלה מהדעת ולהצדיק את ההשגחה העליונה.

ואז הוא יכול להבין מה זה "שכינתא בעפרא", היות שהוא רואה אז, איך במקום שצריך לעשות משהו לשם שמיים ולא לתועלת עצמו, תיכף בא הגוף ושואל טענת "מה עבודה הזאת לכם", ולא רוצה לתת לו כוח לעבודה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו לטובת השכינה מה שהוא רוצה לעשות, הוא טועם בזה טעם עפר, ואין לו כוח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו.

ואז האדם בא לידי הכרה, שלא חסר לו שום דבר, שיהיה לו כוח עבודה, אלא שהקב"ה ייתן לו את כוח האמונה, כמו שכתוב (בתפילת רבי אלימלך) שצריכים להתפלל "ותקבע אמונתך בליבנו תמיד בלי הפסק", שבמצב הזה הוא בא לידי הכרה "אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו". (הרב"ש, מאמר 13, "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה", 1988)

53. האדם צריך לסדר שיבחו של מקום, ואחר כך יתפלל. ובוודאי בזמן שהוא מסדר שבחים, הוא אומר שהבורא הוא טוב ומיטיב לרעים ולטובים, ושהוא רחום וחנון. ואז אין שייך לומר, שהאדם הוא בעל חיסרון, כלומר שחסר לו משהו, הן ברוחניות והן בגשמיות, אחרת נמצא שסתם הוא אומר בפה, וליבו בל עימו, היינו בהלב הוא חושב אחרת ממה שאומר בפה. לכן אי אפשר לזמר ולהודות לה', ולומר את מעלותיו, אלא האדם אומר על עצמו שיש לו כל טוב, ולא חסר לו שום דבר. אם כן איך האדם יכול לומר כך בזמן שהוא מוציא עצמו בעירום וחוסר כל.

ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באיבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומיטיב. ואף על פי כשהוא מסתכל על עצמו ועל העולם, הוא רואה שהוא וכל העולם כולו בחיסרון, כל אחד לפי דרגה דיליה, על זה הוא צריך לומר, "עיניים להם ולא יראו", היינו למעלה מהדעת. ועל דרך זה הוא יכול לומר, שהוא איש שלם ולא חסר לו שום דבר, וממילא הוא יכול לסדר שיבחו של מקום למעלה מהדעת. (הרב"ש, מאמר 16, "מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה", 1989)

54. כל זמן שהאדם לא זוכה לאמונה בקביעות, מוכרח להיות עליות וירידות. והיות שיכול לבוא זמן, שאהבה שביניהם תתקרר, לכן עכשיו, בתחילת עבודתו, הוא מקבל עליו עול מלכות שמיים, שיהיה בכריתת ברית, בין שהגוף יסכים להיות עובד ה', ובין שהגוף לא יסכים, הכול הוא מקבל על עצמו, שלא יהיה שום שינוי. אלא שיאמר, אחת דיברתי ולא אשנה. אלא אני אלך למעלה מהדעת, על סמך שקיבלתי על עצמי בעת כריתת ברית בתחילת העבודה. (הרב"ש, מאמר 31, "מהו כריתת ברית בעבודה", 1987)

55. באברהם עם אבימלך כתוב, "ויכרתו שניהם ברית". ושאל אאמו"ר ז"ל, אם שני אנשים מבינים, שכדאי שיאהבו זה את זה, כריתת הברית למה לי. למה זה עוזר שעושים מעשה, כאילו עושים חוזה. ומה זה נותן לנו. אז הוא אמר, זה נותן, שזהו שעושים ברית, הכוונה היא, היות שיכול להיות, שיבוא דבר שיכול להביא פירוד ביניהם, אזי הם כורתים עכשיו ברית, שכמו שעכשיו הם מבינים, שיש ביניהם אהבה והשתוות זה לזה, הברית הזו תהיה לקיום, אפילו שאחר כך יבואו דברים שצריכים לעשות פירוד, מכל מקום הקשר שהם עושים עכשיו יהיה לצמיתות.

ולפי זה צריכים לומר, שאם אחר כך באים דברים, שכן צריכים להפריד אותם, אז צריכים לומר, שכל אחד ואחד צריך ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהם לא משגיחים על מה שהם רואים בתוך הדעת, אלא שהולכים למעלה מהדעת. ורק באופן כזה יכול להתקיים הברית, ושלא יהיה פירוד ביניהם. (הרב"ש, מאמר 3, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", 1987)

56. החברים צריכים בעיקר לדבר ביחד על עניין רוממות ה'. כי לפי גדלות ה', שהאדם משער בעצמו, בשיעור הזה האדם מבטל את עצמו מצד הטבע לה'. כי אנו רואים בטבע, שהקטן מתבטל בפני גדול. ואין זה שייכות לרוחניות, אלא גם אצל אנשים חילוניים נוהג עניין זה.

זאת אומרת, שהקב"ה עשה כך בהטבע. נמצא, שעל ידי שהחברים מדברים מרוממות ה', התעורר על ידי זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש עניין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא. וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת.

כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומיטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'. עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)

57. יש עניין למעלה מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעיניים עצומות. כלומר, אף על פי שההיגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו חז"ל. אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים, ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות. (הרב"ש, מאמר 4, "מהו מבול מים, בעבודה", 1989)

58. איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:

א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.

ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חבירו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה". (הרב"ש, מאמר 17, חלק א', "בעניין חשיבות החברים", 1984)

59. אנו צריכים להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, שכל עבודה שלנו, לא חשוב באיזו צורה אנו עובדים, אם האדם מייחס את העבודה לשם הקב"ה, אפילו שתהיה בתכלית השפלות, ה' נהנה מזה. והאדם צריך להשתדל להיות בשמחה, מזה שהוא יכול לעשות מעשים, בזמן שהוא נמצא במצב של שפלות.

והאדם צריך לומר לעצמו, שהוא נהנה מעבודה זו, שהוא כולו למעלה מהדעת. כפי שהשכל מחייב, אין עבודה זו נקראת "עבודה", היינו מעשה חשוב, שהבורא ייהנה מזה. אבל הוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו לנו, שה' כן נהנה. וזהו למעלה מהדעת. (הרב"ש, מאמר 23, "מהו, שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה", 1990)

60. עקידת יצחק, שאברהם, שהוא קו ימין, שהוא בחינת למעלה מהדעת, עקד את הקו שמאל, שהוא בחינת השכל, שעושה ביקורת על כל דבר. ונתן לו תמונה כללית מהמצב שבו הוא נמצא. והוא עזב את כל השמאל, וקיבל על עצמו בחינת ימין, שהוא למעלה מהדעת. על ידי זה זכה אחר כך לקו אמצעי.

היינו יש הבדל, בין שמקבל קו ימין מטרם שרואה קו שמאל, להמצב שלאחר שראה את מצבו של שמאל, הוא מחדש עוד הפעם את הקו ימין. וימין, שהוא בחינה למעלה מהדעת, שזה נקרא מסירות נפש, כיוון שמבטל את כל הדעת שלו, מה שרכש מקו שמאל, והולך למעלה מן הדעת, ואז הוא זוכה לקו אמצעי. (הרב"ש, מאמר 136, "עקידת יצחק")

61. עניין תפילה צריך להיות בכובד ראש. היינו, בזמן שהאדם מרגיש בעצמו, שאין אמונה למעלה מהדעת. פירוש, שאין הדעת מחייב אותו לעבוד בעל מנת להשפיע. והאדם מבין, שעיקר המטרה צריכה להיות "לזכות לדביקות ה'". והיות הדעת מתנגד לזה, והוא צריך ללכת נגד הדעת, זוהי עבודה גדולה מאוד.

היות שהוא מבקש, שה' ייתן לו דבר, שכל האיברים שבו מתנגדים לזה. נמצא, שכל תפילה ותפילה שהוא נותן לה', יש לו עבודה מיוחדת. לכן נקראת תפילה "עבודה שבלב". היינו, שהוא רוצה ללכת נגד השכל והמוח, שהם אומרים לו ממש להיפך.

ומשום אין זה נקרא "עבודת המוח". כי עבודת המוח נקראת, שהאדם מתייגע עצמו, להבין איזה דבר עם השכל ודעת שלו. מה שאין כן כאן אין הוא רוצה להבין עם הדעת, שצריכים לעבוד ה' בבחינת ידיעה, אלא הוא רוצה דווקא לעבוד את ה' באמונה למעלה מהדעת. ומשום זה נקראת תפילה "עבודה שבלב". (הרב"ש, מאמר 25, "כובד ראש בעבודה מהו", 1987)

62. מתחילה מוטל על האדם להאמין למעלה מהדעת, שהבורא רצה להיטיב לנבראיו, לכן ברא נבראיו, והטביע בהם את הרצון וההשתוקקות לקבל הנאה. וזה מסיבה כי רק זהו הכלי לקבל הנאה, כי אין האדם נהנה, אלא ממה שמשתוקק. ולדבר שאין בו השתוקקות, הוא יכול לקבל אבל אין הוא יכול ליהנות, מסיבת הכלי דליהנות נקרא חמדה, השתוקקות וכדומה.

אבל זה צריך להיות למעלה מהדעת, כי כשהוא מסתכל תוך הדעת, אין הוא מוצא את השגחתו יתברך על העולם בבחינת טוב ומיטיב, אלא להיפך. לכן אומרים, שצריך להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא.

ואליבא דאמת אם הנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומיטיב, מדוע לא מורגש זה בתוך הדעת. למדנו, שהוא מסיבת תיקון של נהמא דכסופא, לכן כל זמן שאין לנבראים את הכלים דהשפעה, אין הם יכולים לראות אור אלא נשארים בחושך.

וכשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת, הוא בא לידי הרגשה בדעת, להכיר את הרע שבו. כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת, אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האיברים, את כוח הרע שישנו בהמקבל לעצמו, שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב.

נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו, מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג, בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע.

והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה, שיבקש מה', שייתן את הכול בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה, כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים לקבל. (הרב"ש, מאמר 68, "סדר העבודה")

63. ההתחלה שהאדם מתחיל להיכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז התפילה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.

אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפילה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפילות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפילת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קיבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל. (הרב"ש, מאמר 23, "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה", 1989)

64. האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמיים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו.

והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמיים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכול למעלה מהדעת.

ואז האדם אומר, שהקב"ה שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השפלות, מטעם שהקב"ה רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמיים בצורת שפלות כזו.

ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם.

ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקב"ה, אם אתה תיתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלוא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין.

מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמיים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמיים ללא תנאים. (הרב"ש, מאמר 21, "קידוש החודש")

65. יש לפרש את המאמר הנ"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם", הכוונה על האדם, ש"בזמן שהצדיק בעיר", פירושו, שהאדם יכול להצדיק את ההשגחה, אז כשהוא מתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא, ואומר, שבטח הקב"ה, שהוא הטוב ומיטיב, מתנהג עימי בהנהגת טוב ומיטיב, אלא שהוא רוצה, שאני ארגיש כמו שאני מרגיש, נמצא, שהוא מצדיק את ההשגחה. אז תיכף הוא רואה את חשיבותה של עבודה דלהשפיע, ושל למעלה מהדעת. וזה נקרא, "שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". שאז הוא רואה את כל המעלות.

יצא משם. היינו שיצא מלהצדיק את ההשגחה, ורוצה לראות הכול בתוך הדעת. אז הוא לא מרגיש שום טעם בעבודה דעל מנת להשפיע. אז "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". ונופל שוב לתוך אהבה עצמית. פירוש, שאז אין לו שום מושג, רק בעבודה הנבנית על בסיס שבתוך הדעת.

וזה נקרא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שפירושו, שרק אז, על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה "עכשיו, שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה מהדעת", זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת מהעבודה של למעלה מהדעת. וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שמזמן שהאדם אומר, "שעכשיו, כיוון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמיים לארץ", הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיוון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת.

נמצא לפי זה, שדווקא מהסתלקות המדרגה שהייתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה. (הרב"ש, מאמר 10, "ויצא יעקב", 1985)

66. ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיוון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעל מנת להשפיע.

אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמיים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נידח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים. (הרב"ש, מאמר 3, "עניין אמת ואמונה", 1985)

67. "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

ויש לשאול, הלא ידוע, הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, אם כן מדוע אמרו אלמלא וכו'.

העניין, שעניין אמונה נקרא למעלה מהדעת, היינו למעלה מטבע, כי כל מה שהוא בתוך הדעת נקרא בתוך הטבע ודעת. כי מה שהאדם מבין, הוא יכול לעשות, אם אין לו מידת העצלות. מה שאין כן למעלה מהדעת, אין ביכולתו לעשות. לכן דבר שהוא למעלה מהטבע נקרא בחינת נס.

וכל הנסים נקראים על שמו של הקב"ה, היינו שזהו נבחן לבחינת אתערותא דלעילא, ולא אתערותא דלתתא, כי התחתון אין ביכולתו לעשות דבר שהוא למעלה מהטבע, אבל בכדי שיעשו לו נס, האדם צריך להתפלל, שיעשו לו נס.

לכן העבודה מצד התחתון, היינו שיעשה בחירה, נאמר זה רק על בחינת תפילה. ואז הקב"ה הוא שומע תפילה. לכן נותנים לו משאלותיו. וזה כלל שתפילה שייך דווקא על מקום חיסרון.

לכן האדם צריך לפעול בעצמו בחינת צורך וחיסרון על האמונה, כי רק בזמן שהאדם רואה ומרגיש, שחסר לו אמונה, ובשיעור שנחוץ לו את זה, כי רואה שהוא מצד עצמו אי אפשר לקבל את הנ"ל, אז הוא יכול לעשות תפילה אמיתית, שה' יעזור לו, אז הקב"ה עושה לו נס, ונותן לו את האור האמונה.

אבל צריכים להיות נזהר, שלא ליהנות מהאור הזה, ועל דרך שאמרו חז"ל, "אין נהנים ממעשה נסים", שהכוונה, שקיבלת האמונה צריכה להיות רק מטעם השפעה ולא מטעם קבלה, שאז יש מקום לשרות עליו את רוח דקדושה.

מה שאין כן כי רוצה את האור הנ"ל בכדי שיהיה לו תענוג, היות שמרגיש שהתענוגים הגשמיים אינם נצחיים, לכן הוא רוצה תענוג נצחי, ובשביל זה הוא מבקש אמונה, תיכף מסתלק ממנו את האור דקדושה.

אלא הוא צריך לבקש מטעם ששכינתא בגלותא, היינו היות שהוא רוצה שיתקדש שם שמיים אצלו ושלא יהיה לו מחשבות זרות, כי אינו יכול לסבול את הלשון הרע, מה שהגוף מדבר על הקדושה, על דרך הכתוב "כל היום חרפוני צוררי", אז הקב"ה עושה לו נס ונותן לו אמונה למעלה מהדעת, וזוכה לאמונה בקביעות. (הרב"ש, מאמר 638, "יצרו של אדם")

68. כשהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה', לאחר שכבר בא לידי החלטה, שיש לו מזיק בלב, הנקרא "רצון לקבל", ואין בידו לצאת ממנו, היינו לאחר כמה עליות וירידות שהיו לו, ולבסוף הוא רואה, שנשאר בעירום וחוסר כל, אז תפילתו היא בעומק הלב, כלומר שהוא רואה, "אם אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

והגם שהאדם יכול לומר, שהוא מאמין "למעלה מהדעת", שרק הקב"ה עוזרו, אבל בתוך הדעת אין לו הרגשה כזו, מטעם שהאדם יודע, שהוא בעצמו נתן הכוחות והיגיעה להשיג משהו ברוחניות. מה שאין כן בזמן שהאדם, לאחר כל היגיעות, הוא רואה שאין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אז הוא רואה בתוך הדעת, שרק ה' יכול לעזור לו.

נמצא מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", אין הוא צריך להאמין בזה "למעלה מהדעת", כמו שסתם עובדי ה', שמקיימים תורה ומצוות, שהם מאמינים "למעלה מהדעת", שכך הוא, שהבורא עוזר להם. אלא, באלו אנשים, שהם רוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, אצלם זהו בתוך הדעת, עד כדי כך, שהם צריכים להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור להם לצאת משליטת הרצון לקבל. (הרב"ש, מאמר 24, "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה", 1991)

69. "ישראל שגלו שכינה עימהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצווה גוררת מצווה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.

ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמיים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל ייסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמיים.

נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח הייתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש עניין לשם שמיים, מטעם "מצווה גוררת מצווה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות.

ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".

נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת.

והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת. (הרב"ש, מאמר 71, "עניין גלות")

70. מתחילה האדם צריך להאמין בה' למעלה מהדעת, ולסדר שבחים לפני רבו, שפירושו שיהיה מרגיש את עצמו לשלם בתכלית השלימות.

כי זה ידוע, כפי שאדם מרגיש שחבירו נותן לו מתנות, בשיעור הזה הוא משבח אותו. וכמו כן בשיעור שמרגיש גדלותו של חבירו, בשיעור זה הוא יכול לסדר השבחים. דהיינו אם הוא מרגיש שחסר לו משהו ויש ביד חבירו למלאותו, תיכף נפסק ממנו הכוח להלל ולשבח את חבירו.

אי לזאת, כשאדם מתחיל בעבודתו, אז מוכרח ללכת באמונה למעלה מהדעת שלא חסר לו שום דבר, אלא שרבו מילא את כל משאלותיו. ואז הוא נקרא "שלם", ואז השלם יכול להתחבר בהשלם. מה שאין כן כשהוא בעל חיסרון, אין החסר מתחבר עם השלם.

ואחר כך הוא יכול לסדר חסרונות כעבד המבקש מתנה מרבו, שאז הוא מבקש צרכיו, היינו ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", ואל להתעלם משום חיסרון שיש בו. אלא אדרבא, כפי שמרגיש חסרונו, באותו שיעור הוא יכול להתפלל שרבו ימלא משאלותיו. ואז כל התלמיד המרבה לשאול, הרי זה משובח.

ואחר כך לבסוף אסור להישאר בחיסרון. אלא הוא צריך עוד פעם ללכת בדרך אמונה למעלה מהדעת, שהוא שלם בתכלית השלימות. וזה שכתוב כעבד המודה לפני רבו על המתנה שקיבל ממנו, והולך לו. שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת שכבר קיבל כל משאלותיו, המכונה "מתנה".

והוא מודה לרבו על זה, כי אסור לאדם לחיות בפירוד, היינו שיש לו טענות לרבו שהוא לא נותן לו מה שהוא מבקש. לכן אסור לו לאדם שיהיה בחיסרון, ותמיד הוא צריך להיות בשמחה. אבל בכדי שיהיה לו כלים לקבל, אז הוא צריך לעורר החסרונות.

וזה נקרא אצל קורבן עולה ויורד, "ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, והעלם בינתיים". היינו שבין ידיעה לידיעה מותר לראות את ההעלם, היינו שאין לו שום התגלות מבחינת האמת, שהוא ירגיש שעבודתו רצויה לפני רבו.

היוצא מזה, שאין לגלות שום חיסרון בתורה ועבודה לעצמו, אלא תמיד הוא צריך ללכת למעלה מטעם ודעת שהוא שלם בתכלית השלימות. ובאמצע הוא יכול לשאול את משאלותיו, כפי שעיניו רואות, שיש לו רק חסרונות. אבל אחר כך הוא צריך להאמין, כאילו כבר קיבל כל משאלותיו ומודה לרבו על כך.

אז הוא יכול להיות בשמחה על זה שהוא שלם. נמצא שכל שלימותו נבנית על אמונה. וחסרונותיו נבנים על ידיעה, כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". (הרב"ש, מאמר 438, "הושע עבדך אתה אלוקיי")

71. צריך להאמין למעלה מהדעת ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונת ה' בהרגשה באיברים שלו, ורואה ומרגיש שהבורא מנהיג את כל העולם כולו בבחינת טוב ומיטיב. והגם כשהוא מסתכל בתוך הדעת, הוא רואה להיפך, מכל מקום הוא צריך לעבוד למעלה מהדעת, ושיהיה דומה בעיניו, כאילו זה נמצא כבר בהרגשה באיברים, שכך הוא באמת, שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומיטיב.

וכאן הוא קונה חשיבות המטרה, ומכאן הוא מקבל חיים, היינו שמחה מזה שיש התקרבות לה', ויש להאדם מקום לומר, שה' הוא טוב ומיטיב, ומרגיש עצמו שיש לו הכוח לומר לה'"אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו", מסיבת שיש לו על מה לתת תודה להבורא. ולפי שהוא מרגיש את חשיבות הרוחניות, כך הוא מסדר שיבחו של הקב"ה.

ולאחר שהאדם כבר בא להרגיש את החשיבות שיש ברוחניות, שזה נקרא "לעולם יסדר אדם שיבחו של הקב"ה", אז הזמן שהוא צריך לעבור לקו שמאל. כלומר לעשות ביקורת איך הוא מרגיש באמת בתוך הדעת את חשיבות המלך, אם באמת הוא מוכן לעבוד רק לתועלת ה'.

וכשהוא רואה שבתוך הדעת הוא בעירום וחוסר כל, המצב הזה, שהוא רואה מה היא החשיבות של הרוחניות, אבל כל זה אינו אצלו אלא למעלה מהדעת, החשבון הזה הוא יכול להוליד לו חיסרון וכאב, על זה שהוא נמצא בתכלית השפלות, ויש לו היכולת לתת תפילה אמיתית מעומק הלב, על מה שחסר לו. (הרב"ש, מאמר 28, "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה", 1987)