לשוב להיות ריבונים ומקור השראה

לפני כאלפיים שנה, כשבית המקדש הראשון עמד על תילו, היינו מקור השראה לכולם, אנשים היו נמשכים לישראל מכל העולם, כמו שכתוב בספר הזוהר: "לא היה יום שלא נמצא בו ברכות וחדוות, והיו ישראל יושבים לבטח בארץ וכל העולם היה ניזון בשבילם (בזכותם)".

בקרב העם היו קשרים של אהבה ששחררו אותם מדאגות אישיות ונתנו להם חופש להקדיש את עצמם לרווחת הציבור. הפילוסוף פילון מאלכסנדריה תיאר את המצב המיוחד שכולם רצו להיות חלק ממנו: "אלפי אנשים מאלפי ערים, חלקם בדרך היבשה וחלקם בדרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, היו מגיעים כל חג לבית המקדש כמו למקלט משותף, מקלט בטוח המוגן מפני סערות החיים. בלבבות מלאי תקוות טובות, הם היו לוקחים חופשה חיונית זו בקדושה ובתפארת לאלוהים. בנוסף, הם היו יוצרים קשרים עם אנשים שלא פגשו לפני כן, ובמיזוג הלבבות הם מצאו את ההוכחה האולטימטיבית לאחדות".

ב"ספרי דברים" מתואר כיצד גויים היו "עולים לירושלים ורואים את ישראל, והם אומרים אין יפה להידבק אלא באומה זו". בניין המקדש היה תוצר של קשר פנימי עמוק בין בני ישראל, ובקשר הזה רצו כולם להידבק. אם לא היה אותו איחוד פנימי, לא היה קם בית המקדש. משנשברה האחדות, הוא נחרב.

לאחר שהושגה רמת האיחוד הגבוהה ביותר בתקופת מלכות שלמה, גדל האגו לרמה חדשה. העם לא יכול היה לשמור על גובהו הרוחני, והפירוד החל לשלוט. כתוצאה מכך התחלקה ממלכת ישראל לשתי ממלכות: ישראל ויהודה. ממלכת ישראל נחרבה על ידי האשורים, תושביה גלו וגורלם אינו ידוע עד היום. ממלכת יהודה הסתבכה במאבקי כוח עם המעצמות הגדולות של התקופה: אשור, בבל ומצרים, עד שלבסוף כבשה ממלכת בבל את הארץ.

באותן שנים בית המקדש עדיין עמד, אך מהותו הלכה והתעמעמה. אט אט שקעה ממלכת יהודה במאבקי כוח פנימיים בלתי פוסקים ששיקפו את הפילוג הפנימי באומה. גישה אגואיסטית חדרה לעם היהודי מאומות אחרות והיא טיפחה ערכים אנוכיים.

בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, מתאר את שלבי השקיעה של העם: "מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות של עשירות והרמת הכוח על הצדק כשאר הגויים‎.‎ וכיוון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקיבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו ליהנות מהחיים ככל ‏שדרש מהם האנוכיות. וכיוון שעשו כך, התפוררו כוחות האומה, מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם ‏הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן" (מאמר "הגלות והגאולה").

התוצאה הייתה חלוקה הדרגתית של העם לשתי קבוצות שייצגו שתי תפיסות עולם מנוגדות: המלכים והקצינים שהתרחקו זה מזה יותר ויותר, והנביאים ששאפו לשמור על אחדות העם. ההיסטוריון יוספוס פלביוס מתאר את השנאה האכזרית של אנשי יהודה כלפי אחיהם. על הכתרת יהורם אשר מלך שבעים שנה לאחר שלמה המלך הוא כותב: "ברגע שיהורם לקח לידיו את השלטון, הוא לקח על עצמו לטבוח באחיו ובחבריו של אביו אשר משלו תחתיו, ובכך הוא רק החל להפגין את רשעותו" ("קדמוניות היהודים"). גורלו של יהורם לא היה טוב מגורלם של קורבנותיו. הוא הודח על ידי יֵהוּא, ש"משך את קשתו ופגע בו בגבו. החץ עבר בליבו כך שיהורם נפל מיד ונפח את נשמתו".

פלביוס מתאר את הזוועות שהמלך מנשה, בנו של חזקיהו, ביצע נגד בני עמו: "הוא טבח באכזריות את כל הצדיקים שהיו בין העברים. הוא גם לא חס על הנביאים, והרג כל יום חלק מהם עד שירושלים נשטפה בדם".

הזלזול בקשרי האהבה בקרב האומה האיץ את התפוררותה. בתלמוד מתוארת בחריפות רבה רשעותם של המנהיגים זה כלפי זה: "אמר רבי אלעזר 'אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם'". על אף שהיו קרובים, הם התמלאו שנאה זה לזה.

לבסוף, הביא הפילוג לחורבן ממלכת יהודה. בט' בתמוז, שנה וחצי לאחר מצור הולך ומתהדק, נפרצה חומת ירושלים, ובתשעה באב נחרב בית המקדש. לאחר מכן הגלו הבבלים את עם ישראל מהארץ. מלך בבל מינה את גדליה בן אחיקם לנציב היהודים שנשארו ביהודה, אך הסכסוכים הפנימיים לא פסקו, ובמהלך מאבקי הכוח נרצח גדליה. הרצח סימן את סופה של הריבונות היהודית בארץ ישראל.

זהו מידע שאנחנו חייבים להכיר ולעכל כדי לדעת איך לא לאבד שוב את הריבונות על ארץ ישראל, ולהבין את הדרך לשוב ולהיות מקור השראה וכוח לעולם.

Kabala Medya

Kabala Medya

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Article

9. úno 2024

YüklemeSıkı durun

Kabala MedyaTelif Hakkı © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tüm Hakları Saklıdır

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Yükleme
Sıkı durun

Kabala Medya
Telif Hakkı © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tüm Hakları Saklıdır