heb_o_rav_bs-akdama-tes_2009-05-31_lesson_bb

הקדמה לתלמוד עשר הספירות

("כתבי בעל הסולם", עמ' 769)

(אות ט' - י"ב)

שיעור 9

שיעור בוקר 31.05.09 – אחרי עריכה

אות ט'

"גם נתבאר היטב, מה שאומרת המשנה: "אם אתה עושה כן, אשריך בעוה"ז". כי בכונה גמורה דייקו זאת, להורות, כי חיי העולם הזה, המאושרים, אינם מוכנים, אלא רק למי שהשלים את דרכה של תורה. באופן, שענין הסיגופים, של אכילה שתיה שינה וחיי צער, האמורים כאן, המה נוהגים, רק בעת היותו, בדרכה של תורה. כי על כן, דייקו ואמרו "כך היא דרכה של תורה".

ואחר שגמר דרך זו, של שלא לשמה, בחיי צער וסיגופים, מסיימת המשנה: "אשריך בעוה"ז", כי תזכה לאותו האושר והטוב, שבכונת הבריאה. וכל העולם כולו, יהיה כדאי לך. דהיינו, אפילו העוה"ז. ומכל שכן, לעולם הבא."

כל הבעיה שלנו זה להתעורר מעל האגו ולהתחיל לעשות פעולות השפעה. מי שמתעורר מעל האגו, אז כל פעולה ופעולה שהוא עושה בהשפעה, בשבילו זה המילוי הרוחני, הענק, השלם, הנצחי, ובזה הוא מרגיש את עצמו שייך לכוח העליון, וכבר נמצא למעלה מכל הקושי והסיגופים. זה בדרך וכך היה נהוג בדרגות העביות הקטנות. אנו נלמד מה זה נקרא לתקן את עצמנו על ידי המאור המחזיר למוטב.

אבל ישנם שני צדדים למטבע, כלומר, שני חלקים בדרך שלנו, החלק הראשון של הדרך הוא חלק קשה מאוד, וזה כשאדם מקבל בעיות, אכזבות, כמו שאנחנו לומדים על גלות מצרים שכל אחד ואחד מאיתנו עובר, עד שהוא מגיע למצב שהוא חייב לצאת לחרות ומוכן לפרוץ, לברוח, ואז מגיע לצד השני של המטבע, כלומר, לחלק השני שם מתחיל להרגיש חיי אושר.

אות י'

"וז"ש בזוהר (בראשית דף ל"א ע"ב. בזוהר ע"פ הסולם, בראשית א', אות שמ"ח. בחילופי גרסאות) על הכתוב: "ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור", - יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעולם הבא".

פירוש, כי מעשה בראשית, בצביונם נבראו, ובכל קומתם נבראו, כמ"ש חז"ל. דהיינו, בתכלית שלימותם ותפארתם. ולפי זה, האור, שנברא ביום א', יצא בכל שלימותו, הכולל גם חיי העולם הזה בתכלית העידון והנועם, כפי השיעור המתבטא בהמלות "יהי אור".

אלא, כדי להכין מקום בחירה ועבודה, עמד וגנזו לצדיקים, לעתיד לבא, כדברי חז"ל. ע"כ אמרו בלשונם הצח: "יהי אור לעולם הזה". אמנם, לא נשאר כן, אלא: "ויהי אור לעולם הבא". כלומר, שהעוסקים בתורה ומצות לשמה, זוכים בו, רק לעתיד לבא, שפירושו, בזמן העתיד לבא, אחר גמר הזדככות גופם, בדרכה של תורה, שכדאים אז לאור הגדול ההוא, גם בעולם הזה, כמ"ש חז"ל: "עולמך תראה בחייך"."

לא מדובר כאן על העולם הזה ועל העולם הבא, לפני שהאדם מת ואחרי שאדם מת כלומר על הגוף שלו, אלא כמו שבעל הסולם מסביר לנו, שה"עולם הבא" נקרא "הבא", שמתקרב ובא. והעולם הזה, זה מה שהאדם מקבל, ומה שמרגיש בצורה הנוכחית שנקראת "העולם הזה". כלומר, אם האדם הוא מקובל שהגיע כבר לזיכוך גופו, בשבילו "העולם הזה" נקרא "עולמך תראה בחייך", הוא רואה את העולם הבא בעולם הזה שלו. אין עניין של עולמות, אלא של מדרגות, המַדרגה הנוכחית נקראת "העולם הזה", והמַדרגה הבאה שמאירה לו במשהו במקיף, נקראת העולם הבא, וכך אנו תמיד עובדים.

מי שמתקן את עצמו, מגיע להרגשה של העולם הבא בחייו. וכך עלינו להגיע לסיום של כל המדרגות, כל עוד אנחנו נמצאים בחיים האלה הגופניים, כך שכל העולם הבא יראֵה לנו בעולם הזה. חיי הגוף זו הדרגה הקבועה שלא משתנה ולא מיתקנת, ועלינו להשיג את כל הרוחניות, את כל שינוי המדרגות הרוחניות האלו עד סיומן, בזמן שאנחנו נמצאים במדרגה התחתונה הזאת בחיים הגופניים, וזה בעצם העניין. וכשאנחנו משיגים את הדרגה הרוחנית האחרונה, בזה מיתקנת בנו הדרגה הזאת הגשמית שמצטרפת לרוחניות בעל מנת להשפיע, ואז היא נבלעת בתוך האין סוף.

ועוד נדבר על "תפיסת המציאות", איך אנחנו מרגישים את העולם הזה ואת עולם האין סוף. הדברים האלה כולם הם כמו במסך טלוויזיה, הכל מוצג לנו. לדוגמה אני רואה כעת תמונה, והתמונה הזאת מובנת פתאום כמסך טלוויזיוני שיש אחריה ארגז שמציג לי אותה, אני מסתכל על הארגז הזה מהצד ועל עצמי שצופה על זה, ואז אני רואה את התמונה עוד יותר פנימית, אני והעולם, אחד בתוך השני, בתוך השלישי וכן הלאה, כסולם המדרגות. לכן "עולמך תראה בחייך" - כמה שנשפר את התכונות שלנו ביציאה מעצמנו בקשר עם הזולת, נשיג את העולם, את המצב היותר רוחני.

שאלה: כתוב "יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעולם הבא". האם אתה יכול להסביר מה זה "אור"?

"יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעולם הבא", כלומר, שגם ה"חשכה כאורה יאיר", גם התכונות שנקראות "העולם הזה" יקבלו את התיקון בעל מנת להשפיע, וגם בהן נרגיש את התופעות הרוחניות, היינו, תופעות של השפעה. חוץ מרצון אין לנו שום דבר, הכל זה רצון, וכל הרצון הוא בנו, ובתוך הרצון הזה אנחנו מקבלים את התמונות הללו, את הציורים הללו, של העולם הזה, של העולם הבא, של העולם ההוא, לא חשוב מה ואיך, הכל בתוך הרצון.

אם יהיה לנו רצון מתוקן בעל מנת להשפיע, נקבל את הצורות הרוחניות שבו, תכונות שברצון, שהן יציירו את העולם הרוחני. בינתיים, אנחנו נמצאים ברצון שיש בו מגוון רצונות שכולם על מנת לקבל, אז אנחנו מרגישים את התכונות של על מנת לקבל שברצון הזה, וזה מצייר לנו בסך הכל את צורת העולם שאנחנו קוראים ה"עולם הזה", העולם הגשמי. אבל אין יותר חוץ מרצון והתכונות שבו, שאותן אנחנו מרגישים כציור העולם.

לכן לא להתבלבל, אין שום דבר מוצק, הכל אלו תכונות, תופעות, שבתוך הרצון, ואפילו לא תופעות אלא תכונות. לכן רק לזה עלינו לדאוג, איך בכל רצון שאנו מרגישים, ולא חשוב גשמי או רוחני, נרגיש תופעות חיצוניות, השפעה. התופעות הללו בכל מיני צורות החיבור ביניהן יעבירו לנו את תמונת העולם. אם יהיו צורות אחרות בתוך הרצון, של השפעה, נראה את צורת העולם הרוחני, ואם יהיו ההפך צורות של קבלה, נראה את צורת העולם הזה.

אין שום דבר חוץ מ"חומר" ו"צורה מלובשת בחומר". הצורה מלובשת בחומר, זה העולם. אין לדמיין שום דבר אחר, זה פשוט מאוד. כל הבלבול הוא מהשטן, מזה שהאדם מתחיל להרבות את הדמיונות שלו.

שאלה: מה זה "אור"?

האור זו אותה "תכונת ההשפעה" שממלאה את הרצונות, היא נקראת "אור". התופעה שנמצאת ב"רצון".

שאלה: אני יכול לחבר את המילים אבל זה לא מובן, האם אתה יכול להסביר זאת בצורה אחרת?

אם אני רוצה לשתות, אני לוקח לגימת מים, היא עושה לי משהו בתוך הרצון. ודאי שאצלנו זה חומר וכל מיני צורות חיצוניות. אבל כעת קיבלתי בתוך הרצון שלי איזו התפעלות, הייתה צורה מצד הרצון שהוא רצה משהו מסוים, הוא קיבל כעת במשהו המסוים הזה, בצורה הזאת, התפעלות שממלאה אותו משהו מסוים. מה זה? מסביר לנו בעל הסולם, שאנחנו לא יודעים מה זה, זה כמו לחם, כמו אלקטרו, כמו כל דבר אחר, כך גם את האור, אנחנו לא יודעים, זה משהו שממלא את הרצון, זה משהו כמו סוכר, כמו מים, כמו לחם, כך זה האור העליון, משהו שהרצון מרגיש כמילוי. אין יותר, אנחנו לא יכולים להגיד, אנחנו מדברים על האור רק מצד הכלי, ממידת התפעלות הכלי. "אור ללא כלי" זה "עצמותו".

אות י"א

"אמנם, אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב"."

"המאור שבה מחזירו למוטב". שם היו מדברים "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא", ואז תגיע למשהו, גם על ידי המאור המחזיר למוטב, אבל זה היה בִפנים, לא היו צריכים לכוון עליו.

כלומר, אלו שעשו "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן, בתורה אתה עמל...", אם אדם עשה כך, הוא בכל זאת גם עסק בתורה, לא בלי ספר, ולא שעל ידי שאדם הכה את עצמו הוא הגיע לרוחניות. שם זה היה לא בצורה כמו שאני מתכוון למאור המחזיר למוטב, כי דיברנו על הדרגה ההיא ששם הרצון לקבל היה קלוש, והוא לא יכול להתכוון לזה, אבל הפעולה של האור בכל זאת הייתה על האדם הזה, והיא הייתה משנה אותו לרוחני, מתקנת אותו, ולא סתם צומות, אלא גם האור המחזיר למוטב, זה בלתי אפשרי שלא.

אלא העניין, שבאותה דרגה, באותו מצב, באותן הבעיות, הוא עוד לא יכול היה לעבוד ממש עם המאור המחזיר למוטב, העביות לא הייתה מספקת, היא הייתה פועלת בכל זאת לפי הקשר שקבעו לו המקובלים. אנחנו נמצאים לאחר החורבן, לאחר העביות הגדולה, לכן עלינו לכוון את עצמנו למאור המחזיר למוטב, כלומר, להגיע להחלטות, לחרטות, לכל המצבים שאנחנו חייבים אותו, שחוץ מזה לא יעזור לנו כלום.

"הרי שהמציאו לנו ענין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות, הנ"ל. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה"."

כלומר, "כאילו" הקלו עלינו החכמים הגדולים, עשו לנו הקלה. מה פתאום הם עשו הקלה? מרחמים עלינו? יש איזו פרוטקציה? מצאו איזה חוק חדש במציאות? נותנים לנו איזו מין תוספת כנגד הרצון לקבל שלנו שגדל בינתיים? או אין לנו ברירה ואנחנו חייבים לעסוק בזה? או שאנו יכולים לחזור למצב הקודם של סיגופים כמו שהיה פעם? או שכשהם הביאו לנו עכשיו את המאור המחזיר למוטב, אנו חלילה לא נוגעים בסיגופים, כי סיגופים יכולים להכשיל אותנו, לבלבל אותנו, ואנו מזה יכולים לקבל אולי גאווה, וטעויות בדרך, ולחשוב שאנו כבר מתוקנים שאנו עושים איזה סיגופים? כלומר, האם אסור לנו לעסוק בסיגופים, אלא רק במאור המחזיר למוטב, או רק חלק, חצי חצי, ולצרף זה לזה? עלינו לברר את כל הדברים האלה. כי אם הם מביאים לנו כעת את המאור המחזיר למוטב, אז האם זה בא תמורת זה, או בנוסף? את זה צריכים לברר.

תלמיד: יש טעם נוסף מ"פרי חכם" שאולי יעזור לנו לברר, בעל הסולם כותב ב"אגרות קודש" בעמוד קט"ז (אגרת ל"ח): "ואם תאמר הכנה זו איכה היא? אומר לך, כאשר שמעתי מהאדמו"ר מקאלשין זי"ע. שבימים הראשונים היה צורך להקדים להשגת השי"ת כל שבע החכמות החיצוניות, המכונים "שבע נערות המשמשות לבת מלך", ולסגופים נוראים. ועם כל זה לא הרבה היו זוכים למציאת חן בעיני השי"ת: אולם, מעת שזכינו ללימוד האר"י ז"ל, ולעבדות הבעש"ט, הוא באמת דבר השוה לכל אדם, ואינם צריכים עוד הכנות הנ"ל."

האמצעי הזה הוא אמצעי מאוד חזק, וצריכים לברר אותו ודאי בפרטוּת כי בו תלוי כל העתיד.

שאלה: מה זה שחז"ל עשו איזה התיקונים בנשמות?

הם עשו ביניהם רשת בנשמות המתוקנות, כמו צימוקים בתוך עוגה, שיש קשר בין הצימוקים בתוך העוגה, כך הם עשו ביניהם קשר, שבתוך המערכת השבורה יש איזו מערכת פנימית שהיא איכשהו עובדת, לב, כליות, ריאות, כל הדברים האלה מתפקדים איכשהו, ואז יש תקווה שהאדם יקום לתחייה.

הם מֵחיים את הגוף, לא נותנים לו להתבטל, ועל ידי החיוּת הזאת הם גורמים לכל הנקודות שבלב, לכל הנשמות, לאט לאט לפי סדר הזיכוך שלהם להתעורר לעבודה ולהצטרף אליהם, כמו שהגוף מֵחייה את עצמו. זה נקרא שהם עשו לנו כביכול מערכת חדשה, הזדמנות חדשה. יש להבין שזה לא תלוי בהם אלא זה תלוי מה שנקרא ב"התפתחות הדורות", ב"התגלות הרצון לקבל", ב"התגלות הנשמות השבורות".

בכמה שהנשמות השבורות מתגלות, יוצא שצריכים תיקון שונה. קודם אולי היה מספיק "אור חסדים", כעת חייבים "אור חכמה" כי העביות הגדולה מגיעה עכשיו לבירור. מה שקרה עם עַם ישראל, זה קרה עם עַם ישראל בלבד, הם בסך הכל לא עברו שבירה, כשעַם ישראל יצא מבבל והלאה, הוא לא עבר שבירה, כשנכנס למצרַים זו הייתה רק "הכבדת הלב", תוספת רצון לקבל שהתגלתה בתוך הקבוצה ההיא, והם היו צריכים לברוח ממנה, כלומר להתעלות מעליה ולקבל תורה וכן הלאה ללא שבירה.

ואילו אצלנו שעברנו שבירה, זה יכול להיות רק המאור המחזיר למוטב, כי אצלם לא התגלתה שבירה כלל, כלומר, לא התגלתה שנאה, פער בין הנשמות. הם עבדו רק ביניהם, רק "ישראל" בתוכם, כשהייתה מתגלה קצת עביות בקשר ביניהם. ואילו אנחנו בעצמנו שבורים, נכנסנו בין "אומות העולם", ואנחנו מגלים היום פעם ראשונה את הניתוק, את השבר האמיתי שיש בין הנשמות. זה אף פעם לא היה בהיסטוריה, אנו מגלים עכשיו את השבירה והם לא. לכן אצלם זה נקרא שהיה ב"שורשים", ואצלנו זה ב"ענפים". אצלם כביכול העולמות מכינים את עצמם כדי לטפל בתחתונים, ואותו דבר הקבוצה הזאת שהייתה קודם כהדגמה כזאת. לכן התיקון הוא כאן ועכשיו בלבד, בפעם הראשונה.

שאלה: כשהם יצאו לגלוּת, הם לא ידעו שזה קרה בגלל "שנאת חינם"?

כן, אבל בין מי למי? שניים עשר בני יעקב התקוטטו עם יוסף, כמו שאח עם אחיו בבית, כמו ילדים שרבים ביניהם, זה משהו אחר לגמרי. האם אחד הורג את השני, כמו בין אומות העולם? האם יש שנאה כזאת כמו שם? זו שנאה שהיא מוגבלת בתוך המשפחה, זה משהו אחר לגמרי.

אותו דבר עם פרעה, כתוב שבני ישראל לא החליפו את שמותיהם במצרַים, "בזכות שלושה דברים יצאו אבותינו ממצרים, שלא שינו את שמם, את לשונם ולא שינו את מלבושיהם", בכל קיום המצוות שביניהם הם החזיקו זה את זה כאומה. הם היו תחת שליטת המצרים, כלומר היה משהו, אבל אלו בחינה ב' ובחינה ד', שעדיין בחינה ב' עבדה.

ואילו כאן מתגלה השנאה, השבר בין הנשמות, השבירה הזאת שלא הייתה שם. שבירה שבני ישראל נפלו לאומות העולם, ואומות העולם התקדמו הלאה באלפיים השנים הללו עִם בני ישראל, וכולם נכללו מכולם. הרוחניות שהייתה בבני ישראל נכנסה לגשמיות, לבחינה ד', וזו בדיוק השבירה, אור החכמה נכנס לתוך הרצון לקבל, ונעשתה שבירה ביניהם, היינו, שבר את הרצון לקבל. כעת הרצון לקבל כולו ב"על מנת לקבל" ממש, ושם לא היה דבר כזה.

פרעה הוא חלש לעומת מה שמתגלה לנו היום, מי זה פרעה, אם לא נפלו לתוכו ניצוצות של אור? בני ישראל כן נמצאו במצרַים, והם בטח השתתפו במשהו עם המצרִים, אבל זה לא בחדירה כזאת פנימית, שבתוך בחינה ד' נכנס אור חכמה. מה שאין כן בשבירה, בחורבן בית המקדש, אור חכמה נכנס לאומות העולם, זה נקרא "באה שנאה לאומות העולם". לכן כעת מתגלה השנאה האמיתית, ועליה התיקון האמיתי, השבר עצמו.

ולכן מה שהם עשו, שהכינו לנו המאור המחזיר למוטב, זה לדורנו כאן ועכשיו. כי אם מגלים את השנאה ואת הפער בין הנשמות, שהן ממש חתוכות זה מזה, נפרדות, מגלים את השנאה ביניהן, את הריחוק, את ההפכיות ביניהן, ועל פני זה יכולים אחר כך להרכיב אהבה שהפוכה מזה, וצריך כאן את המאור המחזיר למוטב. ולא יעזרו כאן כל מיני "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה", חייבים את האור שהוא יבוא כנגד בחינה ד' בהבנתנו, באחריותנו, שיטפל בזה ויעשה את זה. לכן הכוונות כעת הן למאור המחזיר למוטב. כל התורה וכל מה שכתוב, זה כתוב רק "לימות המשיח" לנו, לכאן, "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח".

שאלה: מהן המצוות שצריך לעסוק בהם?

הן עוד לא התגלו. אדם צריך לגלות את תרי"ג או תר"ך הרצונות שלו שהיו קשורים עם הזולת. בכל הרצונות האלה הוא חשב איך להשפיע לשני כל טוּב, ועכשיו ברצונות האלה הוא חושב איך הוא יכול לנצל אותו בכל טוּב בשבילו.

הדברים האלה עוד לא התגלו, צריכים עבודה גדולה כדי לגלות את השנאה בינינו. שנאה נקראת אותם "תרי"ג הרצונות" שבהם אנו רוצים לנצל את השני, ושזה מתגלה זה כבר דבר גדול, אחר כך נצטרך לתקן אותם. איזה רצונות אלה אני לא יודע, נראה איזו צורה יש בהם על מנת לקבל.

אות י"ב

"אבל יש להרהר לכאורה, אחר דבריהם אלו: הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם, העסק בתורה, שיזכו, על ידי המאור שבה, לבא לשמה."

כלומר, אדם צריך רק לעסוק בתורה, ומובטח שיהיה לו עולם הבא. העולם הבא נקרא השפעה, מובטח, זה שעל בטוח חוץ מתורה אדם לא צריך כלום, המאור שבה מחזירו למוטב זה בטוח.

אלא השאלה היא, איך אדם מזמין את המאור שמחזיר למוטב? האם הוא סתם פותח ספר שכתוב עליו "תורה"? או שהוא צריך לפני זה לטבול במקווה, לעשות כל מיני הכנות, אולי ללמוד בקבוצה, אולי מתוך צער, אולי עשרים שעות ביום "והגית בו יומם ולילה"? מה זה נקרא "לעסוק בתורה כדי להזמין המאור המחזיר למוטב"? זו הבעיה.

בעל הסולם אומר שהם מצאנו אנשים כאלה, לא הרבה. פה ושם אנחנו רואים שאנשים מתעסקים בתורה, אני לא מדבר על המנוולים, אני מדבר על אלה שבתמימות לומדים ושקועים בזה, ויש הרבה כאלה בין החרדים, שמוכנים לתת את הלב והמוח ואת כל החיים כדי להגיע לאמת, ואפילו אנחנו ביניהם אם אנחנו מדברים, כי הוא לא מתכוון לאלה שמוכרים תורה תמורת מישרות.

הוא אומר שאנשים שקועים בתורה, ולא מגיע להם המאור המחזיר למוטב, מדוע? בואו נברר כדי שאנחנו לא נהיה ביניהם, ואולי אנו יכולים להושיט יד ולעזור גם להם.

"אמנם, ענין העסק בתורה ומצות שלא לשמה, הפירוש, שהוא מאמין בהשי"ת, ובתורה, ובשכר ועונש, והוא עוסק בתורה, מחמת שהשי"ת צוה לעסוק, אבל משתף הנאת עצמו, עם עשיית הנ"ר ליוצרו. ואם, אחר כל טרחתו, בעסק התורה והמצות, יוודע לו, שלא הגיעה לו, ע"י העסק והטורח הגדול הזה, שום הנאה ותועלת פרטית, הוא מתחרט, על כל יגיעתו שיגע, מטעם שאינה את עצמו מתחילתו, שכסבור, שגם הוא יהנה מטרחתו - כגון זה "שלא לשמה" נקרא (כמ"ש בתוספות, רה"ש, דף ד', ד"ה "בשביל")."

אלה דברים מאוד חמורים ולא כל כך מובנים. אנחנו צריכים ממש לברר אותם אחד אחד, כי אחרת אנחנו נהיה כמו אותם הלומדים. וזה לא חשוב מה לומדים, קבלה, גמרא, משניות, שולחן ערוך, אלא אם אנחנו לא נדע איך לפתוח את התורה, אנחנו נהיה כמו אלה שלא הגיעו לתוצאה הרצויה.

בעל הסולם אומר, "אמנם ענין העסק בתורה ומצות שלא לשמה, הפירוש, שהוא מאמין בהשי"ת," א', ב' הוא מאמין בתורה, ג', הוא מאמין בשכר ועונש, "והוא עוסק בתורה," מה זה "עוסק בתורה" אני לא יודע, וצריך לברר. "מחמת שהשי"ת צוה לעסוק," מה זה "שהשי"ת צווה לעסוק", האם אני בטוח שלא אני בעצמי עוסק מהטעם שלי, אלא בגלל שהוא ציווה? אם הוא לא היה מצווה, לא הייתי עוסק כלומר, אני עושה את זה רק בגלל הציווי שלו, לא בגלל הרווח שלי? "אבל משתף" יחד עם זה, ואחרי "אבל" זה כבר החצי השני של המשפט, "משתף הנאת עצמו, עם עשיית הנ"ר ליוצרו." כלומר, אני עושה את זה כדי להשפיע ולעשות לו נחת רוח, איך אני בודק, איך אני יודע שאני בכלל עושה בזה משהו, אולי אני משקר ואני לא עושה בזה דבר? ואני גם עושה נחת רוח לעצמי, כלומר, אנחנו נמצאים בזה באיזו שותפות, הבורא נותן לי את כל התנאים, את השטח היכן שאני אעסוק, את התורה, כלי עבודה והכל, ואני עובד בזה כמו שאני עובד אצל בעל הבית, ומה שאני מרוויח מזה, ודאי שאני מתכוון שאליו אני צריך לעבוד, אבל זה גם בשבילי. זה כמו בעבודה, באיזה עסק, וכך זה נקרא "לא לשמה".

הבדיקה, הביקורת על זה, "ואם, אחר כל טרחתו, בעסק התורה והמצות," כזה שהוא אמר "יוודע לו, שלא הגיעה לו, ע"י העסק והטורח הגדול הזה, שום הנאה ותועלת פרטית," נגיד ועשיתי את כל הדברים ופתאום אני רואה שהכל הלך לבעל הבית, ולי לא מגיע כלום. הוא בא אלי ואומר, "אתה יודע מה, יש בעיה בשוק או באיזה מקום, אין רווח ממה שעשית כלום, מה לעשות?". אז אני "(הוא) מתחרט, על כל יגיעתו שיגע," אמנם זה כביכול הולך לבורא, ואני צריך להיות מרוצה, כי בזמן העבודה היה לי חומר דלק שגם אני ארוויח, ובסוף העבודה אני פתאום מגלה שהכל הלך אליו, אז נתתי יגיעה בשקר, שיקרתי לעצמי, הצלחתי, ובסוף הכל הלך אליו.

בעל הסולם אומר, שחייבת להיות כוונה מראש שהכל הולך לבורא. מכאן ברור, שאם בסוף מתברר שהכל הלך לבורא, אני מתחרט, אני לא רוצה, וזה כבר לא חשוב, אלא חשוב שמלכתחילה אני חייב לעבוד לשם ה' בלבד, ולא שאיזה שקר קורה כאן. הוא רוצה לומר שהכל תלוי בכוונת האדם, ואין כאן איזה עסק מכור מראש, שאחר כך הבורא לוקח. הבורא לא צריך את כל העסקים האלו, זה הכל בשבילנו, הכל בכוונה, הכל תלוי אם האדם מתכוון או לא מתכוון, אין כאן שום עבודה, חוץ מהעבודה על כוונה.

אז "הוא מתחרט, על כל יגיעתו שיגע, מטעם שאינה את עצמו מתחילתו," "מתחילתו", "שכסבור, שגם הוא יהנה מטרחתו - כגון זה "שלא לשמה" נקרא". כלומר צריכים לברר את כל הדברים, איך לעשות, מה לעשות, אבל העיקר זו הכוונה. מכל זה העיקר הכוונה, שהאדם מלכתחילה חייב לגשת ל"תורה", וכל מה שיקרה אחרי העסק שלו, יהיה רק ל"השפעה הטהורה" בלבד שזה נקרא ל"בורא".

ומה זה נקרא "לעשות נ"ר ליוצרו"? שכל העולם ייהנה מאיתנו. כמו שאנחנו לומדים ב"השלום בעולם" וכן הלאה, "מאהבת הזולת לאהבת ה'". אין לנו בינתיים כלי אחר שאנחנו יכולים למדוד את עצמנו כלפי הבורא, אלא רק דרך הזולת. כלומר, מלכתחילה שאנו באים לתורה אנו חייבים לכוון את עצמנו לזה שכל מה שייצא, ייצא להשפעה, להפצה, מחוץ לנו בלבד. ואז אנו יכולים לדרוש כוחות, הצלחה בדרכנו.

שאלה: כשהוא מגלה שהוא מתחרט, האם הוא מצטער על כך?

זה לא כל כך חשוב, הוא יכול לגלות ולא להצטער, הוא יכול לגלות ולהצטער על זה שהוא מצטער, ויכול לגלות ולהצטער על זה שהוא לא מצטער, אנחנו מדברים על המצב עצמו. ודאי שיש בירורים אבל הנקודה היא שמלכתחילה חייב אדם להגיע לסוף מעשה בכוונה תחילה, העיקר, מאיזו רגל הוא מתחיל.

שאלה: מדוע הוא כותב שהוא "אינה את עצמו", כלומר שהוא רימה את עצמו? הרי מלכתחילה הוא יודע שכשהוא יצא לדרך היה לו בזה רווח אישי, הוא לא משלה את עצמו שהוא "בלא לשמה", שהוא כן "בלשמה"?

אני לא יודע, יכול להיות. אני לא רוצה להתבלבל בנקודות אחרות, תאמינו לי שמה שאני אומר לכם זה העיקר. ואנחנו לא נוכל כעת לפתוח הכל, העיקר לתפוס את מה שחשוב לנו עכשיו, ועם זה בטוח נעשה לפחות איזה צעד קטן קדימה.

שאלה: מדוע רק בסוף הדרך הוא מגלה שהוא בעצם לא כיוון "לשמה"?

כי תמיד אחרי הפעולה יש לאדם בירורים. הוא מרגיש את עצמו, נוח, טוב, מלא, צדיק, רשע, מחובר עם אחרים או לא, מה קורה לו, הגיע להישגים, להשגת התורה? ואז לפי זה הוא רואה אם הכל היה מכוון לבורא או לא, כי בזה בעצם מהות המצב. האדם לא צריך למדוד את עצמו בשום דבר אחר, המשקולות שהוא בודק את עצמו, הכלי שהוא מודד את עצמו, הוא רק לו או לבורא, להשפיע לציבור, לבורא, מחוצה לו, או לעצמו, אין יותר מדידות

השאלה מה האדם מגלה, אם הוא מגלה שהוא לא קיבל מזה שום דבר, האם רע לו או טוב לו מזה, אלו כבר בירורים, אבל רק לזה הנקודה. בעל הסולם אומר שמה שקורה בסוף, זה לא כל כך חשוב, החשוב שאדם מלכתחילה חייב להגיע למצב שהוא מכוון את עצמו על מנת להשפיע. זה שבסוף ייצא לו במקרה על מנת להשפיע, הבורא סידר לו אבל הוא לא התכוון, בזה הוא לא הצליח הוא לא יכול, את הכל קובעת הכוונה מתחילה. לכן "סוף מעשה בכוונה תחילה".

תלמיד: קראנו ש"הלא מצאנו כמה לומדים שלא הועיל להם העסק בתורה שיזכו על ידי המאור שבה לבוא לשמה". בעל הסולם ב"הקדמה לספר הזהר אומר מדוע, "ואפילו, כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין" - ואפילו, הטובים שבהם," הטובים שבהם, "שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם, בלי כונה הרצויה," בלי הכוונה הרצויה "בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם."

"ואעפ"כ, התירו חז"ל, את תחילת העסק בתורה ומצות, גם שלא לשמה. מטעם, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה, כמבואר לעיל."

כלומר, אפילו אם אדם לא יכול לכוון את עצמו להשפיע לבורא, לציבור, לזולת, לקבוצה, להפצה, מחוצה לו, במשהו, וקצת הוא יודע שכן, וקצת הוא לא יודע, אבל שיתחיל. בעל הסולם אומר, שאדם נמצא "בלא לשמה", כלומר, הוא בכל זאת יודע שהוא צריך לכוון לזולת ולהגיע לאהבת הזולת, והוא שומע שזאת מטרת הבריאה ואין לו ברירה הוא כן יצטרך להגיע לזה, והוא עדיין לא מסוגל, הוא חושב שזה יקרה אחר כך, והדברים עוברים ליד האוזן שלו, ובכל זאת הוא בִפנים מפרש את זה כאילו לטובת עצמו. אבל הוא שומע, הוא יודע, כלומר, הוא לומד את חוכמת הקבלה ושומע מהי המטרה, להגיע להשפעה לזולת בלבד, ולא "למלאות כרסו בש"ס ופוסקים", אלא "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה", לכן אם הוא שומע, נמצא בקבוצה, נמצא בלימוד כזה, מותר לו להמשיך.

אם הוא מלכתחילה לא נמצא לכיוון של השפעה, זאת אומרת, אם הוא מלכתחילה לא בא עם השאלה "מה הטעם בחיי?", ו"אני רע, אני אגואיסט, ומה קורה איתי?" וכן הלאה, אז הוא לא נמצא בלא לשמה, לכן בכלל אסור לו לקחת תורה וללמוד אותה, כי אז הוא יכנס ל"חושך" עוד יותר גדול, הוא יהיה כ"עטלף".

"אמנם בלי ספק, אם העוסק הזה, לא זכה עדיין, לאמונת השי"ת ותורתו, אלא מתגורר בספיקות ח"ו, לא עליו אמרו חז"ל, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולא עליו אמרו (במ"ר בפתיחתא דאיכה, ובירושלמי חגיגה פ"א ה"ז, ד"ה "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", איכה רבה פתיחה ב), שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב.

כי המאור שבתורה, אינו מאיר, אלא לבעל אמונה. ולא עוד, אלא שמדת גודל המאור הזה, היא כמדת תוקף אמונתו.

אבל למחוסרי אמונה ח"ו, היא להיפך, כמ"ש: "למשמאילים, בה סמא דמותא" (שבת פ"ח), כי מקבלים חושך מהתורה, ונחשכות עיניהם."

כלומר, יש כאן תנאי גדול מאוד, כדי לקבל את המאור המחזיר למוטב, חייבים לרכוש קודם תכונה שנקראת "אמונה". אנחנו לומדים שבסך הכל מה שעלינו לתקן זה את הרצונות של האדם, וכדי לתקן את הרצונות של האדם הוא צריך קודם להתעלות מעל הרצונות שלו, כלומר לרצות לא לשרת אותם, ולאחר שהוא מתעלה מעל הרצונות האלו, יכול לבוא האור ולשנות לו את השימוש ברצונות האלה מ"לקבל" ל"להשפיע". האדם מתעלה מעל הרצון שלו, ואז בא האור ומתקן איזה רצון והוא מצרף את הרצון הזה להשפעה.

כל הזמן צריך לעלות בלהשפיע על מנת להשפיע, לעלות מעל הרצונות שגדלים. בעביות גדלים בו יותר ויותר כל מיני רצונות, ועליו להחזיק את עצמו למעלה מהם, כשהוא מחזיק את עצמו למעלה מרצונות מסוימים, אז הוא יכול לדרוש שיבוא המאור ויתקן את השימוש בהם מלקבל להשפיע.

לכן הכל תלוי בכוונה, ורק בכוונה דלהשפיע אנחנו נמצאים, בכוונת ה"ערבות".

(סוף השיעור)

Kabala Medya

Kabala Medya

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Ask the Kabbalist (radio program)

Ask the Kabbalist (radio program)

Ask the Kabbalist (radio program)

Kabala MedyaTelif Hakkı © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tüm Hakları Saklıdır

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Kabala Medya
Telif Hakkı © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tüm Hakları Saklıdır