פושעי ישראל

תשמ"ה - מאמר ל"ג
1985 - מאמר 33

"אמר ריש לקיש: פושעי ישראל, אין אור של גיהנום שולטת בהן, קל וחומר ממזבח הזהב וכו', פושעי ישראל, שמלאים מצות כרמון, דכתיב, כפלך הרמון רקתך, אל תקרי, רקתך, אלא ריקנין שבך מלאים מצות כרמון, על אחת כמה וכמה" (סוף חגיגה).

ויש להבין בענין "פושעי ישראל", לגבי מי הם נקראים "פושעי ישראל":

א. אם לגבי התורה.

ב. או לגבי הכלל ישראל, הם נבחנים לפושעי ישראל.

ג. או לגבי האדם עצמו. היינו שהוא בעצמו רואה ומרגיש שהוא פושעי ישראל. כי בפשטות קשה להבין, איך אפשר להיות, שיהיה מלא מצות כרמון, ומכל מקום הוא נקרא "פושעי ישראל".

ואם נפרש זה לגבי האדם עצמו, יכולים לומר ולפרש, זה שאמרו "אף על פי שמלאים מצות כרמון", ומכל מקום הוא רואה, שהוא עדיין פושעי ישראל. יש לפרש "רמון" מלשון רמאות. היינו שהוא רואה, שהוא מרמה עצמו. זאת אומרת, אף על פי שהוא מלא עם מצות, היינו שהוא רואה, שאין לו עוד מה להוסיף על הכמות שלו, ובטח שהיה צריך להיות על ידי היגיעה שהוא נותן, שיהיה כבר "ישראל", שפירושו ישר-אל, היינו הכל לשם שמים, אבל אחרי הבקורת שעשה על עצמו, הוא רואה, שהוא מרמה עצמו. שעיקר הסיבה המחייבתו לעסוק בתורה ומצות היא אהבה עצמית, ולא בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו. שזה נקרא ישר-אל, שפירושו, שכל עבודתו הולך ישר להקב"ה.

והיות שראה, שכל עבודתו היא רק בעמ"נ לקבל, אז הוא ראה, שהוא פושע בענין ישראל. דהיינו שלא רוצה שעבודתו תהיה עבור למעלה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע להקב"ה", אלא שכל עבודתו היא על בסיס שישאר הכל למטה, שהוא בחינת מקבל. כי המקבל נקרא "למטה בחשיבות", והמשפיע הוא בחינת "למעלה בחשיבות".

וזה נמשך מכח השורש. היות שהבורא הוא המשפיע, לכן הוא נקרא בחינת "למעלה". והנברא, שהוא המקבל מהקב"ה, הוא נקרא "למטה בחשיבות". לכן אם עבודתו היא בעמ"נ לקבל, נקרא בשם, שהוא רוצה שעבודתו בתורה ומצות ישאר למטה, היינו בבחינת קבלה.

וזה נקרא "פושעי בבחינת ישראל". כי במקום שהוא ישמש את הבורא, שהוא רוצה לעבוד להשפיע להבורא, הוא עושה להפוך, שהוא רוצה שהבורא ישמש את האדם. והיות שאמרו, שבחינם לא נותנים שום דבר, אלא שנותנים שכר לפי ערך היגיעה, כנהוג כך בעולם הגשמי. וכך הוא רוצה לתת יגיעה, ועובד עבור הבורא, בתנאי שהבורא ישלם לו שכר תמורת עבודתו. אחרת אין לו שום כח, שיוכל לעשות שום תנועה בלי שום תמורה.

אבל איך האדם יכול להגיע לראות את האמת, שהוא מרמה את עצמו באיכות המטרה, שהוא לא יכול לעבוד עבודת הקודש על דרך האמת. ועל זה באו חז"ל ואמרו, שאי אפשר לראות את האמת מטרם שיש לו אור. היינו אם הוא רואה, שעושה הרבה מצות, היינו שהוא מלא במעשים, שהוא לא רואה שום אפשרות, שיהיה בידו לעשות עוד מעשים, שיעזרו לו להיות בחינת "ישראל". כנ"ל, שפירושו "רק לשם שמים", ואין לו שום צורך לאהבה עצמית. וזה הוא לא רואה, שיגיע פעם בכוחות עצמו, אם לא שיהיה לו מן השמים עזרה, וזה אי אפשר, שיהיה דבר כזה בידי אדם.

נמצא, שהמצות שעשה, זה גרם לו לראות את האמת, שעד עכשיו היה מרמה עצמו, והיה חושב, שהכח המחייב בעל מנת להשפיע, האדם בעצמו יכול להשיג. עכשיו הגיע לידי ידיעה ברורה, שזה לא נכון.

וזה יכולים לפרש "אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון", יהיה פירושו "אפילו שמלאים מצות" הם מרגישים עצמם לריקנים, משום שרואים שהם כרמון, מלשון הכתוב "קראתי למאהבי המה רמוני" (איכה א'), היינו בחינת מרמה, שכל עבודתם בתורה ומצות היתה רק לתועלת עצמם ולא לתועלת ה'.

ומי היה הגורם לידע זאת. הוי אומר, דוקא זה שהוא מלא במצות, זה גרם לו לראות, שאל ישלה עצמו לחשוב, שהוא יכול להגיע להיות בחינת "ישראל", אלא שהוא רואה עכשיו, שהוא פושעי ישראל, כנ"ל.

נמצא, שאי אפשר להגיע לידיעה אמיתית, מה דרגתו ברוחניות. אלא רק לאחר שהוא מלא במצות, ואז הוא רואה, שמצבו, שהיה עד עכשיו, היה ברמאות. והוא עכשיו דרגת של "פושעי ישראל". מה שאין כן בלי מצות, נקרא זה "בלי אור", אז לא יכולים לראות את האמת, שהוא נצרך להבורא, שיעזור לו להיות בחינת ישראל.

אבל צריכים לדעת, שזה שאומרים, אם הוא מלא מצות, אז הוא כבר רואה, שהוא כרמון, יש תנאי בדבר, שזה נאמר דוקא בזמן, שהוא איש המבקש את האמת. ואז אומרים, שזה שמבקש האמת, הוא עוד לא יכול לראות את האמת, מטרם שהוא מלא מצות, אבל לא לפני זה. לכן צריכים לב' דברים:

א. מצד אחד הוא צריך לעסוק בתורה ומצות כפי יכולתו, בלי שום בקורת, אם זה הוא על דרך האמת או לא, רק לאחר המעשה, אז הוא הזמן לעשות בקורת. אבל לא בזמן שעוסק בתורה ובמצות. כי אז הוא צריך להרגיש עצמו בבחינת שלימות, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה". אם כן לא חשוב עכשיו באיזה אופן הוא עושה, כיון שבאיזה אופן שיהיה, הוא מקיים דברי חז"ל כנ"ל.

ב. אבל אח"כ הוא צריך לעשות על עצמו בקורת, אם המעשים שלו היה לשם שמים, או שהיה גם דבר אחר מעורב בו. ומבין שניהם הוא יכול להגיע לבחינת "כרמון", לפי מה שפירשנו לעיל.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה דף י"ז) "תנו רבנן, כשנתפסו רבי אליעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, וכו', אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה לבד. וכרב הונא, דאמר רב הונא, כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלוקי, שנאמר (דב"ה ט"ו) וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת, וללא כהן מורה, וללא תורה. מאי ללא אלוה אמת. אמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה".

ויש להבין, מדוע אם לא עוסק בגמילות חסדים, אז כבר דומה כמי שאין לו אלוק. ועוד קשה, מדוע דוקא מצות של גמילות חסדים, הלא יש עוד מצות שצריכים לקיימם. ומדוע דוקא בגמילות חסדים דומה ללא אלקי אמת. כאילו בגמילות חסדים יש מקום להכיר, אם התורה שלומד הוא "ללא אלקי אמת".

ולפי שאנו לומדים, שכל עבודתינו היא בכדי להגיע להשתוות הצורה, שהיא בחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום". ומשום זה בזמן למוד התורה אין לעשות בקורת, איך התורה שלו, היינו תורה של מי הוא לומד, ואז יכול ללמוד אפילו שלא לשמה, הוא גם כן מצוה, כדברי חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".

וזה בזמן שבודק את עצמו, איך מצבו בבחינת השתוות הצורה, כמה הוא כבר מרוחק מאהבה עצמית, וכמה הוא כבר מקורב לאהבת הזולת, כנ"ל, שזה ענין "הדבק במידותיו". ולכן מדייק, שעיקר הכרה לדעת, זה הוא לבדוק עצמו במידת החסד, כמה הוא עוסק בה, ונותן יגיעה על זה, וחושב כל מיני עצות ותחבולות, איך להגיע להשתוות הצורה, אחרת אין הוא מגיע לדרך האמת.

לכן נמצא אז, שאין לו "אלוקי אמת". כי "אמת" פירושו כמו שמבואר (תע"ס חלק י"ג) "תיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא נקרא ואמת". ומפרש שם באור פנימי, "שאז מתגלה מידתו של הקב"ה, שברא את העולם על הכוונה להטיב לנבראיו, משום שמתגלה אז אור החכמה, שהוא אור דמטרת הבריאה, שכולם מרגישים את הטוב והעונג, אז כולם אומרים אז בידיעה ברורה, שזה הוא "אמת", היינו על המטרה".

ולפי זה יוצא, אם הוא לא עוסק בגמילות חסדים, שהיא הסגולה להגיע לאהבת הזולת, שע"י זה הוא יגיע לכלים דהשפעה, שרק בכלים האלו נמשך השפע העליון, ואם אין לו כלים דהשפעה, אז הוא לא יכול להגיע להשיג את הטוב והעונג, שברא הקב"ה להטיב לנבראיו. נמצא, שמצב זה נקרא אצל האדם "ללא אלקי אמת". דהיינו, שאמיתיות השגחתו יתברך, שהוא "להטיב לנבראיו", אינו חס ושלום אמת. וזה נקרא "ללא אלקי אמת".

וזה יכולים להשיג דוקא ע"י התעסקותו בגמילות חסדים. אבל בלא תורה אי אפשר לדעת את מצבו. היינו, איך הוא נמצא. כי בלא אור לא רואים שום דבר. אלא כנ"ל, היינו לראות שהוא פושע ישראל, הוא צריך להיות מלאים במצות. היינו, הן במצות לימוד התורה, והן בשאר מצות. והבדיקה היא, בזמן שכבר יש לו זמן מסוים, שעסק בתורה ומצות, אח"כ הוא צריך לעשות בקורת, ולא בזמן עבודתו.

Kabala Medya

Kabala Medya

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Clip "Question to Rav"

Clip "Question to Rav"

Clip "Question to Rav"

Kabala MedyaTelif Hakkı © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tüm Hakları Saklıdır

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Kabala Medya
Telif Hakkı © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tüm Hakları Saklıdır