ה' יילחם לכם ואתם תחֲרישון
70. אם תשיב מִשַׁבָּת רגלךָ, עשות חפָציךָ ביום קודשִי. אשריהם ישראל, שהקב"ה חפץ בהם להתדבק בהם, מכל שאר אוה"ע. ומתוך האהבה אליהם, קֵרב אותם אצלו, ונתן להם התורה, ונתן להם השבת, שהיא קדושה מכל שאר הימים, ובה מנוחה מהכול, ושמחת כל. ושקולה השבת כנגד התורה כולה, ומי ששומר שבת, כאילו שמר התורה כולה.
71. וקראתָ לשבּת עונג, לִקְדוֹש ה' מכובד. עונג של הכול, עונג של הנפש והגוף, עונג של העליונים והתחתונים. וקראת, פירושו, שיזמין אותו, כמו שמזמין אורח לביתו: בשולחן הערוך, בבית המסודר כראוי, יותר מבכל שאר הימים. וקראת לשבת מבעוד יום, שיוסיף מֵחוֹל על הקודש. לקדוש ה' מכובד. זהו יוה"כ, כי יוה"כ ושבת הם אחד.
72. ממְצוא חֶפְצְךָ ודַבֵּר דָבָר. שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול. משום שהדבר ההוא של חול, שמדברים בשבת, עולה ומעורר דבר של חול למעלה, ונפגמת השבת. מי שמזמין אורח, בו הוא צריך להשתדל, ולא באחר.
73. הדבר ההוא, היוצא מפי האדם, עולה ומעורר התעוררות של מעלה, אם לטוב אם לרע. ומי שיושב בתענוג שבת, אסור לו לעורר דבר של חול. כי פוגם פגם ביום הקדוש. מי שיושב בשמחת המלך, אינו ראוי שיעזוב את המלך ויעסוק באחר.
74. ובכל יום צריכים להראות מעשה ולעורר התעוררות של מטה, ממה שצריך לעורר. אבל בשבת רק בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר, ולא בדבר אחר. כי בשבת אין צריכים להתעוררות מלמטה.
75. כשקָרַב פרעה לעשות מלחמה עם ישראל, בעת ההיא לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל התעוררות מלמטה כלל, כי התעוררות מלמעלה הייתה, כי האבות הקדימו ועוררו התעוררות זו מלמעלה, וזכותם עמדה לפניו.
ולא רצה הקב"ה שישראל יתעוררו למטה כלל, כמ"ש, הוי"ה יילחם לכם ואתם תחֲרישון. תחרישון ודאי, ולא תעוררו דבר שלא צריך לכם. וכאן נכלל השם הקדוש באותיות רשומות הוי"ה, שהוא רחמים, שכתוב, הוי"ה יילחם לכם. ואע"פ שהוי"ה הוא רחמים והמלחמה היא דין.
76. הוי"ה, בכל מקום הוא רחמים. ואע"פ שעושה מלחמות ועושה דין, הדין ההוא הוא ברחמים. וכאן כתוב, הוי"ה יילחם לכם, ולא נראה בדין ההוא רחמים כלל, שהרי כתוב, לא נשאר בהם עַד אחד.
77. אפילו כאן היה דין ברחמים, כי כיסה עליהם הים ומתו, ואח"כ הוציא אותם הים. והקב"ה רצה בכבודם, ונקברו בארץ. ולא רצתה הארץ לקבל אותם, עד שהושיט לה הקב"ה ימינוֹ, וקיבלה אותם. כמ"ש, נטיתָ ימינךָ, תִבְלָעֵמוֹ אָרץ. ומשום זה היה הדין הזה ברחמים.
78. וע"כ לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל דבר בעולם מלמטה. כי אם היו מעוררים ישראל דבר מלמטה, לא היו מתעוררים שם הרחמים, ולא היה נעשה הדין ברחמים, כמ"ש, הוי"ה יילחם לכם ואתם תחרישון. שלא תעוררו כלום. כי השם של רחמים צריך להתעורר עליהם, כדי לעשות הדין ברחמים. וע"כ צריך שלא תעשו פגם ותעוררו דבר אחר. כלומר, דין בלי רחמים. כי התעוררות שלמטה הייתה מפעילה דין בלבד.
79. הרי כתוב, ויצא הוי"ה ונלחם בגויים ההם. והאם דין זה ברחמים היה? כן היה, הדין ברחמים, כי המיתה שלהם לא הייתה כמיתת שאר בני העולם, אלא ריחם עליהם הקב"ה, שלא יהיו כמיתת שאר בני העולם, שהרגו אותם רק בנחת בלי צער. כמ"ש, הָמֵק בשרו והוא עומד על רגליו. הרי שהדין היה ברחמים.
80. ובכל מקום השם הזה הוא דין ברחמים. חוץ ממקום אחד, שכתוב, הוי"ה כגיבור ייצא. והאם כגיבור הוא ה', ולא גיבור ממש? אלא שישַנה את לבושיו וילבש לבושים אחרים. שישנה מדה"ר שלו וילבש לבושי דין, כאיש מלחמות ישנה כלי זין שלו מרחמים לדין. הרי, שבמקום הזה השתנה הרחמים להיות דין.
81. ועכ"ז, הדין כאן הוא יותר מרחמים. אבל רחמים יש בו, כמ"ש, הוי"ה כגיבור ייצא, כאיש מלחמות יעיר קנאה. כגיבור, ולא גיבור ממש, שכולו דין. כאיש מלחמות, ולא איש מלחמות ממש, שכולו דין. כי ודאי אע"פ שעושה דין, הוא מרחם על מעשיו. וע"כ ה' יילחם לכם ודאי, ואתם תחרישון. כדי שלא תעוררו דין בלבד. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה בחר אותם לחֶלקו ולנחלתו. כמ"ש, כי חֵלק ה' עַמו, יעקב חֶבל נחלתו.