ענייני תחיית המתים

154. ואברהם זקן בא בימים. באותו העולם, שהוא ימים, כלומר אור, ולא בעוה"ז, שהוא לילה. בא בימים, ספירות העליונות שבעולם העליון, שהן אורות, ונקראים ימים. בא בימים, שבא באותם העולמות שהם נבחנים לימים, מטעם אותם ההנאות והכיסופים שהוא נוחל. וה' בירך את אברהם בכל, באותה המִשׂרה, השררה, שנתן לו הקב"ה משמו, שהוא האות ה', שבו נברא העולם.

155. מט"ט שר הפנים, שהוא נער, עֶבד מֵרַבו, האדון המושל עליו. הוא ממונה על הנשמה, להשפיע לה בכל יום, מאותו אור שהצטווה להשפיע לה. והוא עתיד לקבל חשבון בכתב מבית הקברות, מיד דוּמה, מכל גוף וגוף, ולהראותו לפני אדונו. והוא עתיד לעשות אותו עצם לוז, שׂאור לבניין הגוף, תחת הארץ, ולתקן את הגוף, ולהחיותו בשלמות הראוי אל גוף בלא נשמה. והקב"ה ישלח אח"כ הנשמה למקומה בגוף, אחר שבא לארץ ישראל.

וצריכים להבין היטב עניין העצם, הנשאר בקבר ואינו נרקב. אשר נאמר כאן, שהמלאך מט"ט עושה אותו שׂאור לבניין הגוף. העצם הזה נקרא לוז, ואינו נהנה ממאכל וממשקה, שהאדם אוכל ושותה. וע"כ אינו נרקב בקבר כשאר עצמות. וממנו חוזר ונבנה גוף האדם כשעומד לתחיית המתים. ויש להבין, למה נקרא לוז, ולמה אינו אוכל ושותה, ואינו נרקב בקבר, ומה ייחוסו, שרק ממנו ייבנה הגוף לעת התחייה.

וכבר התבאר, שאלו המוחין שהגוף מקבל בחייו, בקו אמצעי, הם הגורמים לו להירקב בקבר. כי קו אמצעי הוא יעקב, וקו שמאל הוא עשיו, שאינו כלול מימין. וכתוב, ויָזֶד יעקב נזיד, כלומר, המוחין, הנמשכים מקו אמצעי, שנקרא יעקב. וכתוב, ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף, ויאמר, הַלעיטני נא מן האדום האדום הזה. שרצה שקו האמצעי ישפיע לו המוחין שלו, אשר קו שמאל כלול בהם בימין, שמשם החיים.

אבל יעקב אמר לו, מִכְרָה כיום את בכורתך לי. כי נודע שהמוחין דחכמה נמשכים בקו שמאל, שהוא בכורה וגדלות, וע"כ אינו רוצה להיכלל בימין, שהוא אור חסדים, הקטן הרבה ממנו. אבל התחתונים אינם יכולים לקבל הארת השמאל, מטרם התלבשותו בחסדים מקו ימין.

וע"כ עשיו היה עייף ואמר, הנה אנוכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה. וע"כ מכר לו הבכורה. וכמ"ש, ויִבֶז עשיו את הבכורה, מחמת שהיה מוכרח לקבל מיעקב המוחין מהתכללות הימין. ונמצא, שעם קבלת עשיו את המוחין דקו אמצעי, ביטל את הבכורה שלו, שהוא הארת החכמה משמאל בלי ימין. ולא עוד, אלא שביזה אותה, כי גילה דעתו שמהארת השמאל בא רק מוות, כמ"ש, הנה אנוכי הולך למות. ומהארת קו אמצעי באים החיים.

וכעין זה גוף האדם. כי כל גוף נפל תחת שליטת ס"מ, שרו של עשיו, בעת החטא של עצה"ד, שמשם נגזרת המיתה על הגוף. ושליטה זו היא זוהמת הנחש, שאינה סרה מהגוף מטרם שנרקב בקבר. וע"כ הצדיקים מטהרים את גופם, הבא מכוח השמאל, עד שראוי לקבל את המוחין מקו האמצעי. ועם קבלת המוחין, נמצא הגוף שמבזה את הבכורה שלו, כמו עשיו. ורושם מהביזוי הזה נשאר בגוף גם לאחר המיתה, עד שגורם לו ריקבון, שפירושו, ביטול גמור של כל כוח הקבלה שלו, עד שלא נשאר זכר ממנו.

אמנם לפי זה השאלה, איך אפשר עוד שיקום לתחיית המתים, כיוון שכבר נרקב? והעניין הוא, כמו שיש בקו שמאל ג"ר וו"ק, כן בגוף, שהוא המקבל ממנו, יש ג"כ ג"ר וו"ק. וכן בעשיו היה ג"ר וו"ק, כלי לקבלת ג"ר וכלי לקבלת ו"ק. והתבאר, שהמוחין דקו אמצעי שקיבל עשיו, גרם לו לבזות את הבכורה, וכן גורמים לכל גוף שיירקב בעפר.

אמנם המוחין הבאים מקו אמצעי, אינם אלא ו"ק דג"ר, ואין בהם כלום מג"ר דג"ר. ונמצא שרק הו"ק של עשיו ביזו את הבכורה. כי התגלה על ידם, שמקו שמאל בא המוות, ומקו אמצעי החיים. אבל הג"ר של עשיו, שלא קיבלו כלום מהמוחין דיעקב, להיותם רק ו"ק דג"ר, א"כ נשארו תחת שליטת השמאל, ולא ביזו כלל את הבכורה. כי בין כך ובין כך מתו, כי קו אמצעי לא היה לו מה לתת להם.

ועד"ז הגופים של כל אדם, אשר מסיבת המוחין שמקבלים בחיים, הם נרקבים בקבר. זהו דווקא לבחינת הכלים דו"ק של הגוף, שהם הנהנים מקו אמצעי. משא"כ הכלים דג"ר של הגוף, שלא נהנו מעולם מאלו המוחין דקו אמצעי, הם אינם נרקבים בקבר, כמו שנאמר בג"ר דעשיו. וכיוון שלא נהנו, ע"כ לא ביזו.

ולכן נאמר, שיש עצם שאינו נרקב בקבר, חלק הגוף המיוחס לקבלת ג"ר דג"ר, שהוא אינו נהנה ממאכל וממשתה, שהם המוחין הבאים מקו אמצעי, וע"כ אינו נרקב, וע"כ ייבנה הגוף ממנו לתחיית המתים.

והטעם שנקרא לוז, הוא כמ"ש, ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, ואולם לוז שם העיר לראשונה. כי כל דבר יש להבחין בג' הבחנות: עולם שנה ונפש. ועניין הארת השמאל בלי ימין בבחינת עולם, הייתה העיר לוז. וע"כ הייתה נקראת לוז, שהוא מלשון הכתוב, תועבת ה' נָלוֹז. וכן, ונלוזים במַעְגְלותם. ויעקב, שהוא קו אמצעי, תיקן את העיר, והשרה בה האלקיות. וע"כ קרא שמה, בית אל. אשר לפני זה היה שמה לוז.

אמנם קו האמצעי יכול לתקן רק הו"ק דג"ר, ולא הג"ר דג"ר. נמצא שלא כל העיר לוז קיבלה את תיקונה, להיקרא בית אל, אלא רק בחינת הו"ק של העיר הזאת קיבלה תיקונה ונעשית בית אל. אבל הג"ר דג"ר מבחינת העיר, נשאר בה השם הראשון לוז. כי יעקב לא היה יכול לתקן אותה. וזהו מבחינת עולם.

וכן מבחינת נפש, נבחן כל גוף כמו העיר לוז, אשר הצדיקים זוכים לקבל המוחין דקו אמצעי, וגופם זוכה להשראת השכינה. אז נקרא גופם בית אל, תחת השם הקודם לוז. אמנם ג"ר של הגוף שלהם, שאין להם מה לקבל מקו אמצעי, לא נתקנו כלום ואינם נקראים בית אל. אלא נשארו בשם הקודם לוז. הרי שהעצם הזה, המיוחס לג"ר דג"ר, נקרא לוז, שנשאר בזוהמתו ואינו ראוי לשום תיקון במשך 6000 שנה, כי המוחין דקו אמצעי אינם מפרנסים אותו.

וכמו שנאמר, עתיד הקב"ה להחיות המתים במומם, שלא יאמרו אחר הוא. עצם לוז הוא המום שבגוף, שאינו יכול להירפא ב-6000 שנה. וממנו יעמוד הגוף לתחיית המתים, כדי שלא יאמרו אחר הוא, מצורתו שבא"ס.

156. באותה שעה כתוב, ויאמר אברהם אל עבדו. אם בחכמה זו נסתכל, כלומר בנוגע לתחיית המתים, מהו הפירוש, אל עבדו? כי אברהם הוא הנשמה, וא"כ, ויאמר אברהם אל עבדו, היא העבד של הנשמה. והאם יש עבד לנשמה? נסתכל שאמר, עבדו, ולא נייחס אותו אל אברהם, כמשמעות הכתוב, אלא הפירוש הוא, עבדו של מקום, הקרוב לעבודתו. והוא מט"ט, שהוא עתיד ליַפּוֹת הגוף בקבר.

157. ויאמר אברהם אל עבדו זְקן ביתו, המושל בכל אשר לו. עבדו, זהו מט"ט, עבדו של מקום. זקן ביתו, להיותו תחילת בריותיו של מקום. המושל בכל אשר לו, שנתן לו הקב"ה ממשלה על כל צבאותיו, על כל מלאכי מעלה.

158. כל צבאותיו של אותו עבד, נוטלים אור ונהנים מזיו הנשמה, שאור הנשמה גדול מאור כיסא הכבוד. והמלאכים נוטלים אורם מהכיסא. שאור הנשמה גדול מאור הכיסא. והרי מהכיסא ניטלה הנשמה? ובהכרח שהמקבל הוא קטן מהמשפיע.

אלא שורשם של אדם, היושב על הכיסא, והכיסא, הוא או"א וישסו"ת. אשר ישסו"ת הוא הכיסא, שמאל. ואו"א הם האדם היושב על הכיסא, הימין. ומהם נמשכים זו"ן, שז"א הוא אדם היושב על הכיסא, והנוקבא היא הכיסא. ומהם נמשכים הנשמות, ומט"ט וסיעתו. שהנשמות באות מאדם היושב על הכיסא. ומט"ט וסיעתו באים מהכיסא.

ונודע, שהתחתונים צריכים להארת חכמה. וכל זמן שאין להם הארת חכמה, אע"פ שמקבלים אור החסדים מז"א ומאו"א עילאין, עדיין הם בו"ק בלי ראש, עד שמקבלים ג"כ הארת החכמה, הנמשכת מהכיסא ומהנוקבא ומישסו"ת, שאז קונים ג"ר.

ונמצא, שהנשמה, מטרם שמקבלת אור הכיסא, היא בו"ק בלי ראש, ו"ק דו"ק. והיא קטנה מאור הכיסא, שהוא ג"ר דו"ק. אבל אחר שמקבלת הארת החכמה מאור הכיסא, נעשית גדולה הרבה מאור הכיסא. כי אור הכיסא נמשך מהנוקבא ומישסו"ת, שהוא ג"ר דו"ק. ואור הנשמה נמשך מז"א ואו"א. והוא בחינת ג"ר ממש.

ואיך אור הנשמה גדול מהכיסא, והרי מהכיסא ניטלה הנשמה, שהיא קטנה מהכיסא? הנשמה, מטרם שמקבלת מהכיסא, היא ו"ק דו"ק, והכיסא הוא ג"ר דו"ק, וע"כ היא מקבלת מהכיסא. אלא זה לפי הראוי לו, וזה לפי הראוי לו. שהם שני אורות שונים זה מזה. כי הנשמה היא אור חסדים בעצם, והכיסא הוא הארת החכמה בעצם.

וע"כ כשהנשמה צריכה להארת חכמה, מחויבת לקבל מהכיסא, אע"פ שמשורשה הנשמה גדולה מאור הכיסא. גדולה מאור חכמה ממש. כמ"ש, דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. עליו, ברוחניות, שאינו תופס זמן ומקום, הוא בהכרח רק בחינת מעלה בלבד. הרי שאור הנשמה גדול מאור הכיסא, להיותה משורשה, מהאדם היושב על הכיסא.

159. וכשהולך לעשות שליחותו של הקב"ה, כל צבאותיו והמרכבה שלו ניזונים מאותו הזוהר של הנשמה, מאור החסדים, מהאדם היושב על הכיסא, הנמשך מז"א, המקבל מאו"א עילאין. וזהו שהנשמה אומרת לו, שים נא ידך תחת ירכי. ידך, כלומר סיעתך, הצבאות של מט"ט. תחת ירכי, זהו אור המושפע מן הנשמה, כי ירכי פירושו נה"י, שזהו מעלת הנשמה עליהם, שיש לה נה"י דכלים וג"ר דאורות. וע"כ אמרה לו, שים נא ידך תחת ירכי, שיקבל אור הג"ר הנכלל בנה"י שלה. שאור זה הוא השבועה שהשביעה אותו.

160. בשעה שזה הולך בשליחותו של מקום, הקב"ה מניע כל צבאותיו של מעלה באות אחת משמו, באות י' של הוי"ה, שהיא או"א, שורש אור הנשמה. ירכ"י בגי', רם. כלומר, הנשמה אומרת, שים נא ידך, סיעתך, תחת מעלתו של רם ונישא, המושל על הכול. שזה רומז לעתיק, המאיר באו"א, שהם אות י'. ולאחר שהנשמה ציוותה סיעת עליונים, אור או"א עילאין, תחת ידו, אמרה לו, אני משביעך שבועה גדולה בו. כמ"ש, ואַשְׁביעךָ בה' אלקי השמיים ואלקי הארץ.

161. כתוב, אלקי השמיים ואלקי הארץ. כיוון שכבר אמר בה', אשביעך בה', למה נאמר עוד, אלקי השמיים? שבשעה שהולך, מניע כל צבאותיו באות אחת משמו, באות י', באור החסדים דאו"א עילאין. למה אמר בלשון השבועה, אלקי השמיים ואלקי הארץ, ששמיים הם ז"א, הנמשך מאו"א עילאין, והארץ, הנוקבא, הממשיכה מישסו"ת, שהיה מספיק להשביע אותו באות ה' לבדה?

אמר, אלקי השמיים ואלקי הארץ, להורות, שהוא אדון על הכול בבת אחת, וברגע אחד הוא מניע לכל, וכולם כאיִן נגדו. שהזכיר שמיים וארץ בלשון השבועה, שהם האור של אות י', להורות, שאור זה מושל על כל המדרגות, וכולם כאין נגדו. על ב' אותיות משמו מניע כל צבאותיו, בעת שמט"ט הולך בשליחותו. להורות, שהוא הכול ואין אחר בִּלְתוֹ.

כמ"ש, אלקי השמיים, שאורו הוא או"א, ימין, ואלקי הארץ, שאורו ישסו"ת, שמאל. ומוכיח הכתוב מזה, שבשעה שמט"ט הולך בשליחות הקב"ה, מניע כל צבאותיו בב' אותיות משמו, שהם י"ה מהוי"ה. אשר י' היא אור או"א עילאין, וה' היא אור ישסו"ת. כלומר, גם בהארת החכמה הנמשכת מישסו"ת. אשר הארת החכמה מְבַער הקליפות, והכול רואים, שהוא הכול ואין אחר בלתו.

162. ואשביעךָ בה' אלקי השמיים ואלקי הארץ, אשר לא תיקח אישה לבני. שבועת הברית הזאת, משביעה הנשמה. כי אברהם רומז על הנשמה.

163. מכאן נשמע, שהנשמה אמרה למט"ט, כיוון שאתה הולך בשליחות הזו להחיות המתים, לא תיקח אישה לבני, שלא תיקח גוף לבני, כי הגוף בערך הנשמה נקרא אישה. ולהיכנס בגוף אחר, זר, שאינו ראוי לו, אלא בגוף ההוא ממש שהוא שלי, בההוא ממש, שיצאתי ממנו.

וע"כ כתוב, כי אל ארצי ואל מולדתי תלך. כמו שנאמר, עתידים המתים להחיות במומם, שלא יאמרו אחר הוא. שיהיה באותה הצורה כמו בהתכללות בא"ס. לכן משביעה הנשמה למט"ט, אל ארצי ואל מולדתי תלך, כלומר לגוף שלי, שנשאר בעצם לוז, שהוא הגוף שיצאתי ממנו, והוא הראוי לתחיית המתים. ואחר שיתרפא ממומו, ראוי להתלבשות הנשמה לנצחיות.

164. מהו, ולקחת אישה לבני ליצחק? הרי אם הכוונה להתלבשות הנשמה, היה צריך לומר, לאברהם? אלא אותו הגוף שהצטער עימי באותו העולם, ולא היה לו הנאה וכיסוף בו, מפני יראת קונו, שהוא עצם הלוז, שאינו נהנה ממאכל וממשתה בעוה"ז, אותו הגוף ממש תיקח לצַחק עימו, בשמחה הזו של הצדיקים, לצחק עימו בשמחת הקב"ה. לצחק עימו, משום שעתה, בזמן תחיית המתים, עת שׂחוק בעולם, כמ"ש, אז יימלא שחוק פינו.

165. אין מלאך אחד עושה אלא רק שליחות אחת ולא ב' שליחויות בבת אחת.

ויש כאן ב' שליחויות:

א. להחיות הגוף בקברו,

ב. להעלותו לארץ ישראל, ששם מתלבשת בו הנשמה.

והרי אין מלאך אחד עושה ב' שליחויות? מלאך אחד, אשר קֶסת הסופר במותניו, שהוא גבריאל, עתיד להרשים כל אחד על מצחו, שיתקן את הגוף. ואח"כ השר הגדול, מט"ט, הולך לתקן כל אחד, ולהעמידו לקבל נשמתו. וכתוב, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה. לפניך, לפני שליחותך. שהקב"ה ישלח מלאך מקודם לתקן את הגוף, ואח"כ יביא אותו מט"ט להתלבשות הנשמה, מטעם שאין מלאך אחד עושה ב' שליחויות.

166. באר אשר לרואים, וממלאים אותו במים שאובים, ונובע ממקורו עצמו עוד יותר מהם. באר נובע מעצמו, משום שעיקר נשמתו היה מאור החסדים דאו"א עילאין, שזיווגם לא נפסק לעולם. ומשום שממשיך הארת החכמה מישסו"ת, מכנים אותו באר של רואים, ע"ש החכמה שמקבל מישסו"ת. ונבחן זה, שממלאים אותו בשאובים ממקום אחר. כי שורשו עצמו אינו נמשך מישסו"ת, אלא רק מאו"א עילאין.

ומשום זה החסדים שלו משורשו עצמו, הנמשכים מאו"א, בבחינת מעיין לא פוסק, חשובים הרבה יותר מהארת החכמה, שממלאים אותו מישסו"ת. כי ערך או"א אל ישסו"ת, כערך ג"ר אל ו"ק. וע"כ כתוב, באר לַחַי רואי. ראייה, פירושו הארת חכמה.

167. חייב אדם להקביל פני רבו בר"ח.

168. אותו אור הראשון, ששימש בימי בראשית, ואח"כ נגנז לצדיקים לעת"ל, מסעיו עשרה. ובעשרה נוסע, ובעשרה מנהיג הכול, ובעשרה אותות עושה מעשיו. עשרה כתבים, עשרה מפתחות של בית החולים בידיו, ועשרה כתבים לוקח בגן עדן, לתקן הארץ בשביל גופים של הצדיקים.

מספר עשרה רומז על אור החסדים. ואור הראשון שנגנז לצדיקים הוא אור החכמה, כי ע"כ היה אדה"ר מסתכל בו מסוף העולם עד סופו, כי אור העיניים והראייה הוא אור החכמה. אור הראשון מסעיו עשרה, שאור החכמה מתגלה בהתלבשות עשרה, שהוא אור החסדים. ובא להתלבשות הזו, משום שבא בג' קווים, שכל קו מלובש בעשרה.

ובעשרה נוסע, שנוסע ומשפיע בעשרה, והוא קו ימין, שעצם השפעתו הוא אור החסדים.

ובעשרה מנהיג הכול. הוא קו שמאל, שאע"פ שעצם השפעתו הוא חכמה, שהיא נקודת השורוק, עכ"ז אינו מנהיג ומשפיע, זולת ע"י התלבשות בחסדים.

ובעשרה אותות עושה מעשיו. זהו קו אמצעי, המכריע בין ב' הקווים הללו, שממנו נמשכים כל האותות והמופתים שמצד הקדושה.

ומעשיו הם עשרה כתבים, עשרה מפתחות של בית החולים בידיו. כתבים, מסכים, ומפתחות, קומות אורות החסדים, היוצאות על הכתבים. ובקומות האור האלו הוא רופא החולים. כי כל המחלות נמשכים מקו שמאל, בהיותו בלי התכללות הימין. וכשבא קו האמצעי עם המסך דחיריק, שעליו יוצא קומת אור החסדים, שבזה מכריע בין הקווים, עד שנכללים זה בזה, מתרפאים אז כל החולים.

וע"כ נקראות קומות אור שלו מפתחות לרפואות החולים. והם בעשרה, להיותם אור החסדים. עשרה כתבים הוא המסך דקו אמצעי, שעל ידו נכנס בחשבון הצדיקים, ע"י המלאך דוּמה. ומובטחים בזה לעמוד בתחיית המתים, כמ"ש, וכיפר אדמתו עַמו. לתקן הקבר, שיהיו ראויים לכָתוב, הנה אני פותח את קברותיכם.

169. כיוון שהזוהר ביאר העשרה רק בג' קווים עליונים חב"ד, הולך ומבאר העשרה גם בז"ת. ואומר, שאור הנשמה גדול מאור המלאכים. העולם, המלכות, נבראה בעשרה, ומונהגת בעשרה, שהוא יסוד שמנהיג את המלכות, הנקראת עולם.

הכיסא הקדוש, נו"ה, הנקראים כיסא תחתון, הוא בעשרה. התורה, ת"ת, הוא בעשרה. נסיעותיו, גבורה, הוא בעשרה. עולמות עליונים, חסד, שהוא העליון מז"ת, הוא בעשרה. ואחד העליון על כל, כתר, שממנו נמשך הכול, הן אור החסדים, המרומז בעשרה, והן אור החכמה.

170. כתוב, וייקח העבד עשרה גמלים, וכל טוב אדוניו בידו. מהו, וכל טוב אדוניו בידו? איך אפשר, שכל רכושו של אברהם יהיה נישא בידו? זהו שמו של ריבונו, השכינה, שנקראת שֵם, שהלכה עימו להביא אותו למקום הנרצה ולהגן עליו, שלא יאונה לו מכשול. זה ודאי הוא כמ"ש, כי שמי בקרבו.

171. כל מי שיודע שמו לאמיתו, יודע שהוא ושמו אחד. הוא, הקב"ה, ושמו אחד, השכינה. כמ"ש, ה' אחד ושמו אחד. כלומר, השם, השכינה, והוא, ז"א, אחד.

172. וַיַבְרֵך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים, לעת ערב, לעת צאת השואבות. מחוץ לעיר, בבית הקברות. אל באר המים, הקודמים לתחיית המתים בבית הקברות. הם אותם שנשאו ונתנו בתורה, שהרי, כשנכנס אדם לקבר, מה ששואלים אותו מתחילה, אם קבע עיתים לתורה, כמ"ש, והיה אמונת עיתיך. ומכ"ש כשייצא, אין שאלה, להחיות אותם מתחילה.

173. לעת ערב, יום השישי, שהוא ערב השבת, שאז הזמן להחיות המתים. 6000 שנים עומד העולם. וערב שבת, הוא האלף השישי, שהוא סיום הכול. לעת ערב, שפירושו זמן סיום הכול. לעת צאת השואבות, אלו הם תלמידי חכמים, השואבים מימיה של תורה, שהוא עת לצאת ולהתנער מן העפר, כלומר, לקום לתחייה.

174. אותם המתעסקים לדעת את ריבונם בעוה"ז, ונשמתם בשלמותה לעוה"ב, זכו לצאת מהקבר משבועת הנשמה שהשביעה למט"ט. כי מט"ט הולך לדעת, מי הוא גופה ממש. כמו שהנשמה השביעה אותו. ומה הוא. כמ"ש, הנה אנוכי ניצב על עין המים. אע"פ שגוף תלמיד חכם הוא, הולך מט"ט לבחון אחר השלמות, כמ"ש, והיה העלמה היוצאת לשאוב, ואמרתי אליה, השקיני נא מעט מים מכדך, שפירושו, אמור לי רמז ידיעת השם ממה שהשגת.

175. ואמרה אליי, גם אתה שתה. שנותנת לו לדעת ג' ידיעות:

א. אף אתה עבד כמוני, שחסר ג"ר,

ב. ולא התחלף לי ידיעתך, בידיעתו של מקום. שלא טעתה שיש שלמות אחרונה במוחין שלו, שמשפיע לנשמות, כמו שלמותו של הקב"ה,

ג. וצריך אתה להשיג שאתה נברא כמוני. אע"פ שאתה מלאך, מ"מ אתה כמו נברא, כלומר, בעל חיסרון כמוני.

176. וגם לגמליך אשאב. שגם לצבאותיו תיתן לדעת ממה שהשיגה ושאבה. כלומר, ידיעת השגתה הוא:

א. שלא השיגו סיעתך. שהם מחוסרי השגה,

ב. וידעתי כי מעלה יש לי עליך, שהיא התכללות מנקודה דעוה"ז, שחסרה למלאכי מעלה,

ג. ואיך נברא אתה מזיו הנתון אצלך. כלומר, שהשיגה גם סוד בריאתו.

אם הגוף אומר כל השגותיו, סימן זה, שעשית לי, יהיה מסור בידי על כל הדברים האלו, שהגוף יאמר לי, אף אחד מהם לא יחסר. אז, ואדע שהיא האישה, הגוף מאותה הנשמה, כפי השבועה שהשביע אותי.

177. ויהי הוא טרם כילה לדבר, בעוד שהוא רוצה לנסות על הגוף כל העניינים. והנה רבקה יוצאת, זהו הגוף הקדוש, שהתעסק בדברי תורה, וכיתֵת גופו להשיג ולדעת את קונו. אשר יוּלדה לבתואל, בתו של אל. בן מלכה, בן מלכה של עולם. אשת נחור אחי אברהם, חברת השכל, גוף שנדבק בשכל, והיא אח הנשמה. וכַדָה על שִׁכמה, משא החכמה עליה.

178. וַיָרָץ העבד לקראתה, זה מט"ט. ויאמר, Ž הגמיאיני נא מעט מים מכדך, אמור לי רמז החכמה, בידיעת בוראך, ממה שעסקת בעולם שיצאת ממנו. ואמר, ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה. אותם העצמות שהתפזרו לכאן ולכאן, הוא צומד אותם, ושוקל אותם זה על זה.

179. באותה שעה, אותו הגוף עומד בארץ ישראל, ושם נכנסת בו נשמתו. מי מוליך הגוף לארץ ישראל? הקב"ה עושה מחילות תחת הארץ, והם מתגלגלים והולכים לארץ ישראל, כמ"ש, וארץ רפאים תפיל.

180. גבריאל מוליך אותם לארץ ישראל, כמ"ש, התלכי עם האיש הזה, וכתוב, והאיש גבריאל.

ומהו שכתוב, ולרבקה אח ושמו לבן? אין יצה"ר בטל מן העולם, אע"פ שכולו לא נמצא, קצתו נמצא.

181. בתחילה, כשהיה יצה"ר מוטל בעוה"ז, נקרא לוט. לעוה"ב יתבטל מן העולם, אבל לא כולו. ונקרא לבן, לא מנוול כבראשונה, אלא כמי שרחץ מניוולו. לבן למה נצרך? לעשות פרייה ורבייה. כי אם אין יצה"ר נמצא, פרייה ורבייה אינו מצוי.

182. כיוון שהגוף נבנה ועומד בקיומו, כתוב, וישלחו את רבקה אחותם ואת מינִקְתָה. מינקתה, זה כוח התנועה, כוח הגוף.

183. כיוון שהגוף נבנה על קיומו, ומביאים אותו לקבל נשמתו, לארץ ישראל, הנשמה ממתינה אליו ויוצאת לקראתו, כמ"ש, וייצא יצחק לשׂוּח בשדה. וכתוב, איתי מלבנון כלה. כלה, זוהי הנשמה. תשורי מראש אמנה, כמ"ש, ויישא עיניו ויַרְא.

184. עכשיו הנשמה נקראת יצחק, ע"ש השמחה הגדולה שבעולם.

185. בתחילה נקראת הנשמה אברהם, והגוף שרה. עכשיו נקראת הנשמה יצחק, והגוף רבקה. ארבעים שנה קודם קיום הגוף, ממתינה הנשמה לגוף בארץ ישראל, במקום המקדש.

186. וייקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבהָ, ויינחם יצחק אחרי אימו. אוהב לאותו הגוף, ומתנחם עימו, והוא עת לשחוק והחדווה בעולם.

187. ומהו, וַיוסף אברהם וייקח אישה ושמה קטוּרה? פרשה זו בסתירה לביאור בדבר הנשמה והגוף, שבזמן התחייה.

188. בעת שחכמי האמת מבארים סודות הכתובים, הנה אותן המדרגות, שהכתובים מדברים מהן, באות בעצמן לאותם החכמים בעת ההיא, וממציאות את עצמן שיביאו אותן לגילוי. וזולת הסיוע שלהן, לא היה להם כוח לגלות שום סוד.

189. אשרי האדם המניח תפילין ויודע הטעם שלהן.

190. הקב"ה, ברוב אהבתו שהיה לו לישראל, אמר להם, לעשות לו משכן, כעין המרכבה העליונה של מעלה, ויבוא לשכון עימהם, כמ"ש, ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם. בפסוק הזה נסתם טעם התפילין.

191. המקדש נעשה כעין העליון, בצורות מרכבותיו הקדושות. ואחרי כן, השרה הקב"ה את שכינתו עימהם. כעניין הזה בטעם התפילין, שאותו האדם המניח אותם, יהיה דוגמה למרכבות העליונות: למרכבה התחתונה ולמרכבה העליונה, כדי שתבוא המלכות שלו וישרה שכינתו עליו.

ב' המרכבות ולשתיהן צריכים. יש מעלה במרכבה עליונה, שלמעלה מחזה, שאינה במרכבה תחתונה, שלמטה מחזה. כי אין זיווג נוהג אלא מחזה ולמעלה, ששם פני אדם, ולא מחזה ולמטה, שחסר שם פני אדם.

וכן יש מעלה במרכבה תחתונה, שמחזה ולמטה, שאינה במרכבה עליונה, שמחזה ולמעלה. כי מקום גילוי החכמה הוא במרכבה שמחזה ולמטה, ולא במרכבה שמחזה ולמעלה.

לפיכך, אין גילוי השלמות, זולת בשתי המרכבות ביחד. כי המרכבה התחתונה עולה ונכללת בזיווג שיש מחזה ולמעלה במרכבה עליונה. ואז מתגלה החכמה במרכבה תחתונה.

המשכן נעשה כעין העליון בצורת המרכבות הקדושות, שהמשכן וכליו הסתדרו בדוגמה לב' המרכבות. כי אז עלתה מרכבה תחתונה למקום מרכבה עליונה, ונכללה בזיווג אשר שם. ואז התגלה החכמה במרכבה תחתונה, שזהו השראת השכינה בתחתונים.

כן צריך האדם המניח תפילין, לכוון באלו ב' המרכבות והסדרים שבהם, כי אז תבוא המלכות של הקב"ה, ויַשרה הקב"ה שכינתו עליו. כי אין גילוי החכמה אלא במלכות, שהיא מחזה ולמטה, ונקראת שכינה. אבל אין זיווג להמשכת החכמה אלא מחזה ולמעלה. וע"כ ע"י שתי המרכבות ביחד מתגלה השלמות.

192. יש בתפילין סודות עליונים ודוגמאות שלהם. ויש בו במחזה ולמטה, ששם המלכות, שלוש מרכבות, בדומה לעליונים הקדושים, שהן סודות שלוש האותיות של שמו הקדוש יה"ו. כי ג' מרכבות הן ג' אותיות יה"ו.

ארבע פרשיות שולטות על ארבע אותיות שמו הקדוש. ועל כך הוא עניין האות ש' של ג' כתרים, וש' של ד' כתרים. ג' מלכים שולטים בגוף, מחזה ולמטה, כנגד ש' של ג' ראשים. ותפילין שעל הקב"ה למעלה, שהם תפילין של ראש. ותפילין של יד. והם ד' פרשיות, שהם כנגד ש' של ד' ראשים.

ההפרש בין מרכבה עליונה שלמעלה מחזה, למרכבה תחתונה שלמטה מחזה, שבמרכבה תחתונה חסר פני אדם, שהיא ה"ת של שם הוי"ה. ונמצא שאין במרכבה תחתונה אלא רק ג' אותיות יה"ו, וחסר ה"ת. ורק במרכבה למעלה מחזה יש ד' אותיות כולם.

ויש רק ג' מרכבות, שהן ג' אותיות של שמו הקדוש הוי"ה, יה"ו, שהם חכמה בינה ת"ת. והמלכות חסרה, שהיא ה"ת. והן כלולות זו מזו, ונבחנות לג"פ יה"ו, ג' מרכבות, אחר שתעלינה לזיווג שבמרכבה עליונה.

ארבע פרשיות שולטות על ארבע אותיות שמו הקדוש. ארבע פרשיות שבתפילין הן חו"ב תו"מ. והם שולטים על ארבע אותיות הוי"ה. כי ארבע אותיות הוי"ה הם חו"ב תו"מ.

וזהו עניין ש' של ג' כתרים ושל ד' כתרים. אשר הש' מג' כתרים רומזת על המרכבה התחתונה, שאין לה מעצמה אלא ג' אותיות יה"ו, וחסרה ה"ת. והם ג' מלכים, השולטים בגוף מחזה ולמטה, שהם נה"י. ונקראים מלכים, משום שמחזה ולמטה שייך הכול אל המלכות. וש' של ד' כתרים רומזת על בחינת המרכבה העליונה, שיש לה ד' אותיות הוי"ה בשלמות והן ד' פרשיות של התפילין.

193. הלב רוכב, בדוֹמה כמו על המרכבה התחתונה, והתחתון, הנוקבא, רוכב. המרכבה של הזרוע, למטה, היא הנוקבא, התפילין של יד, הנקראת זרוע. והלב, שהוא בחינת מחזה ולמעלה, רוכב, בדוגמה שהוא למטה מחזה. ונמסרו בידו להכניס כל צבאות השמיים. וכך הלב רוכב למטה ונמסרו בידו כל איברי הגוף.

התגלות הארת החכמה נקרא רוכב על המרכבה. ולפיכך רק המלכות היא הרוכב, שבה נוהג גילוי. והתבאר, שהמרכבה העליונה שמחזה ולמעלה היא בחינת חסדים מכוסים. אבל שם הוא מקום הזיווג, ולא במרכבה תחתונה.

ונמצא שעיקר גילוי החכמה הוא בהכרח במרכבה עליונה, אלא לא לעצמו, אלא כדי להשפיע למרכבה תחתונה. והמלכות של מרכבה עליונה שלמעלה מחזה, נקראת משום זה לב, ע"ש ל"ב (32) נתיבות החכמה שמתגלות בה.

וע"כ יש ב' בחינות גילוי חכמה בלב:

א. כשהוא למעלה מחזה במקומו, שאז אינה מתגלה החכמה לעצמו, אלא כדי להשפיע למרכבה תחתונה,

ב. כשמרכבה תחתונה עולה ונכלל בו, מקבל ממנו החכמה, ונבחן אשר מלכות זו, הלב, יורד עימהם למטה מחזה, ומגלה שם הארת החכמה למטה.

הלב רוכב, בדומה כמו על מרכבה התחתונה. בחינה א' של גילוי החכמה, אינה לצורך עצמו, וע"כ נבחן שמאיר בדומה למרכבה תחתונה, כלומר רק להשפיע ולא הארה ממשית לעצמו. משום שרק במרכבה תחתונה שלמטה מחזה שייך רכיבה ממש. ורכיבה זו של הזרוע, שהיא תפילין של יד, המלכות, נוהג רק למטה מחזה. ולב רוכב בחכמה למעלה מחזה, בדומה כמו למטה, כי צריך להשפיע חכמה למטה, למרכבה תחתונה. ומשום שאינה מאירה לעצמו, אינה נבחנת בו להארה ממשית.

בשעה שהחכמה מתגלה בו, נמסר בידו כל צבאות השמיים. כי הארת החכמה כוללת ומכניסה תחתיה כל המדרגות. וזהו גילוי החכמה מבחינה ב', שהלב נכלל במרכבה תחתונה ונמשך עימהם, ובא ומאיר למטה מחזה. ונמסרו בידיו כל מדרגות הגוף שמחזה ולמטה.

מחזה ולמעלה דז"א נבחן לבחינת ז"א, שנקרא שמיים. וע"כ כל המדרגות התלויות שם, מכונות צבאות השמיים. ומחזה ולמטה דז"א נבחן לבחינת הנוקבא, הנקראת גוף, והמדרגות התלויות שם מכונות איברי הגוף.

194. ולמעלה מן הלב הן ארבע פרשיות על מוח הראש. אבל הקב"ה שליט עליון עליהן, מלך הכול.

תפילין של יד נבחן לבחינת הלב, מלכות, שבה נוהג גילוי חכמה. אבל תפילין של ראש נבחן לבחינת מוח, ז"א, שהוא מלך שליט בחסדים מכוסים, שמקבל מאו"א עילאין, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, ואין הארת חכמה יכולה להתגלות במקומו. וע"כ נאמר, שהקב"ה שליט עליון עליהם, כי בארבע פרשיות של ראש, הקב"ה, ז"א, השולט, ואין גילוי הארת חכמה נוהג שם.

ועניין החכמה זה הוא כמו בביהמ"ק, כמ"ש, ועשֵה כרוב אחד מִקצה מזה, וכרוב אחד מִקצה מזה. ועליהם שכינת המלך בארבע אותיות הוי"ה. י"ה על כרוב הימני, ו"ה על כרוב השמאלי. ובשתי מרכבות, מרכבה עליונה על כרוב הימני, ומרכבה תחתונה על כרוב השמאלי.

195. וכעין זה הוא הלב והמוח, שהם תפילין של יד ותפילין של ראש. הלב מכאן, והמוח מכאן. ועליהם שכינת המלך, בד' פרשיות. מכאן ואילך הם סודות של כתרי האותיות: הפרשות בגופיהן, שהם הבתים, והרצועות שלהן הם הלכה למשה מסיני. והרמז שלהם כבר נגלה בי"ג (13) מידות הרחמים.

196. מהו פירוש הפסוק, ויוסף אברהם וייקח אישה ושמה קטורה?

197. הפירוש של הפסוק הזה הוא, שבעת שהנשמה תבוא באותו הגוף הקדוש שלה, אז אלו הדברים, כמ"ש, ויוסף אברהם וייקח, יהיו נאמרים על הרשעים, שיקומו לתחייה, ויטיבו מעשיהם, והנשמה תיתן להם מזיו כבוד שלה, כדי שיידעו וישובו ויזכו זכות שלמה.

198. וכששלמה ראה את זה, היה תוהה מאוד, ואמר, ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, וממקום קדוש יהלכו, שיבואו ויחיו ממקום קדוש, שיקומו בתחיית המתים.

כתוב, היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו. כך הרשעים, שלא זכו לשוב בעוה"ז, ולהקטיר מע"ט, לעולם לא יקטירו לעוה"ב. כלומר, גם כשיקומו לתחיית המתים, מ"מ לא יוכלו לעשות מע"ט, משום שלא זכו בחייהם.

199. ותלד לו את זִמרן ואת יוֹקשן. הרבה מעשים רעים, עד שמגורשים מן העולם, כמ"ש, וישַלחֵם מעל יצחק בנו. ועליהם כתוב, ורבים מישֵני אדמת עפר יקיצו. ועל האחרים כתוב, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.

200. באותו זמן נקרא אברהם, ובִמקומו נקראת יצחק, כמ"ש, ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו, ויישב יצחק עם באר לחי רואי. עם ידיעת החי, שהוא חי העולמים, לדעת ולהשיג מה שלא השיג בעוה"ז, כמ"ש, כי מָלְאָה הארץ דעה את ה'.

201. וישוב העפר על הארץ, כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים, אשר נְתנה. כאשר ברא הקב"ה את האדם, לקח עפרו ממקום המקדש, ובנה גופו מד' רוחות העולם, שכל אחד נתן לו כוח. ואח"כ השפיע עליו רוח החיים, כמ"ש, וייפח באפיו נשמת חיים. אח"כ קם, וידע שהוא כלול מלמעלה ומלמטה. ואז התדבק בה', וידע חכמה עליונה.

202. כעין זה, כל אנשי העולם כלולים מלמעלה ומלמטה. וכל אלו היודעים לקדש את עצמם בעוה"ז כראוי, כשהם מולידים בן, ממשיכים עליו רוח קדוש, מן המקום שכל הקדושות יוצאות ממנו. ואלו נקראים בנים למקום, משום שהגוף שלהם נעשה בקדושה כראוי. וכן נותנים לו רוח ממקום קדוש עליון כראוי.

203. בשעה שאדם עתיד לתת חשבון על מעשיו, מטרם שיצא מן העולם, יום זה הוא יום של חשבון, אשר הגוף והנשמה נותנים חשבון. אח"ז הנשמה יוצאת מן הגוף ונפרדת ממנו, והגוף שנברא מעפר, שב לעפר. והכול חוזר אל המקום שנלקח משם. ועד הזמן שהקב"ה עתיד להחיות המתים, יהיה הכול גנוז לפניו.

204. ואותו הגוף ממש, ואותה הנשמה ממש, עתיד הקב"ה להחזיר לעולם כבתחילה, ולחדש פני העולם. כמ"ש, יחיו מֵתיךָ, נְבֵלָתי יְקוּמוּן. ואותה הנשמה ממש גנוזה לפני הקב"ה, שחוזרת למקומה אחר פטירת האדם, לפי מעשיה, כמ"ש, והרוח תשוב אל האלקים, אשר נתנה. ובזמן שהוא עתיד להחיות המתים, הוא עתיד לשפוך טל מראשו עליהם. ובטל הזה יקומו כל הגופים מעפר.

205. כי טל אורות טַלֶךָ. טל אורות הוא אורות ממש, מאלו האורות של מעלה, שבהם עתיד להשפיע חיים לעולם, אשר עה"ח, ז"א, ישפיע אז חיים שאינם נפסקים לעולם. כי עתה החיים נפסקים, משום כי בעת שהנחש הרע שולט, הלבנה מתכסה, שנפסק הזיווג של החמה והלבנה העליונים, זו"ן. ומשום זה נפסקים כביכול מימיו של ז"א, שהוא עה"ח. וע"כ החיים אינם שולטים כראוי בעולם.

206. ובעת ההיא אותו יצה"ר, שהוא נחש הרע, יסתלק מן העולם, ויעביר אותו הקב"ה, כמ"ש, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ואחר שהוא יעבור מן העולם, הלבנה אינה מתכסה עוד, והנהר הנמשך ויוצא מן העדן, שהוא ז"א, לא ייפסקו מעייניו. ואז כתוב, והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים.

207. אם כל הגופים שבעולם יקומו לתחייה ויתעוררו מעפר, יש לשאול, אלו הגופים שניטעו בנשמה אחת, שנשמה אחת התגלגלה בכמה גופים, בזה אחר זה, מה יהיה מהם, אם יקומו כולם לתחיית המתים או האחרון בלבד?

אלו הגופים שלא זכו במע"ט, ולא הצליחו להשלים הנשמה, הרי הם כמו שלא היו, כמו שהם עץ יבש בעולם ההוא. כן הם יהיו לעת תחיית המתים. ורק גוף אחרון, שניטע והצליח וקיבל שורשיו הרוחניים כראוי, הוא יקום לתחיית המתים.

208. ועליו כתוב, והיה כעץ שתול על מים. כי עשה פירות, כלומר מע"ט, ונטע שורשים כראוי, למעלה בעולם העליון, שמכל מצווה מתגלה כנגדה שורש רוחני למעלה. והגוף הקודם, שלא עשה פירות ולא נטע שורשים, עליו כתוב, והיה כערער בערבה ולא יִרְאה כי יבוא טוב. כי יבוא טוב, זהו תחיית המתים.

209. ויאיר אותו האור העתיד להאיר לצדיקים, שהיה גנוז לפניו מיום שנברא העולם, כמ"ש, ויַרְא אלקים את האור כי טוב. ואז עתיד הקב"ה להחיות המתים. וכתוב, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה. כי אז יתגבר הטוב בעולם. ואותו שנקרא רע, יועבר מן העולם. ואז אלו הגופים הקודמים לאחרון, יהיו כמו שלא היו.

210. עתיד הקב"ה להשפיע על אלו הגופים הקודמים לאחרון, רוחות אחרים. ואם הם זוכים בהם, שיוכלו ללכת בדרך הישר, יקומו בעולם כראוי. ואם לא, יהיו אפר תחת רגלי הצדיקים, כמ"ש, ורבים מישֵני אדמת עפר יקיצו. והכול הוקם ונועד לפני הקב"ה. וכולם הם במניין לעת התחייה, כמ"ש, המוציא במספר צבאם.

211. כל המתים שבארץ ישראל יקומו לתחייה בתחילה. כי הקב"ה יעיר עליהם רוח, ויקים אלו שבארץ ישראל. אלו שבארצות אחרות, לא כתוב בהם תחייה אלא קימה, כי רוח החיים אינו שורה, אלא בארץ הקודש של ישראל. ומשום זה כתוב רק בהם, יחיו מתיך. ואלו שמחוץ לארץ יהיה נברא הגוף שלהם, ויקומו לתחייה גוף בלא רוח. ואח"כ יתגלגלו תחת עפר הארץ, עד שיגיעו לארץ ישראל, ושם יקבלו הנשמה. ולא ברשות אחר, בשביל שיתקיימו בעולם כראוי.

212. בשעה שעתיד הקב"ה להחיות המתים, כל אלו הנשמות שיתעוררו לפניו, תהיינה עומדות כולן לפניו צורות צורות, באותה הצורה ממש שהיו בעוה"ז. ויוריד אותן הקב"ה אל הגופים שלהם, ויקרא להן בשמות, כמ"ש, לכולם בשם יקרא. וכל נשמה תיכנס למקומה בגוף, ויקומו לתחייה בעולם כראוי. ואז יהיה העולם שלם. ועל אותו זמן כתוב, וחרפת עמו יסיר. זהו יצה"ר, שיסיר מן העולם, המחשיך פניהם של הבריות ושולט בהם.

213. הרי אנו רואים, כל זמן שהאדם נמצא ברוח זה, אינו טמא. יצא נשמתו ממנו, הוא טמא. כי היצה"ר ההוא, כשנוטל רוחו של אדם, כי הוא יצה"ר והוא מלאך המוות, מטמא אותו, ונשאר אחריו הגוף טמא. כי עם כוח הזוהמה של עצה"ד נוטל נשמתו של אדם. והזוהמה הזו היא שורש כל הטומאה.

והעמים האחרים עכו"ם, להיפך, כשהם בחיים, הם טמאים. כי מצד הטומאה נמשכות להם נשמותיהם. וכשגופם מתרוקן מטומאה, שמתים והנשמה יוצאת מהם, נשאר הגוף בלי שום טומאה. וע"כ אינם מטמאים, כמו שלומדים, קברי עכו"ם אינם מטמאים באוהל.

214. משום זה מי שהתדבק באישה מעמים אחרים עכו"ם, הוא נטמא. והבן הנולד לו ממנה מקבל עליו רוח הטומאה. והלוא מצד אביו בא מישראל, ולמה יקבל עליו רוח הטומאה?

כי בתחילה נטמא אביו, בשעה שהתדבק באישה ההיא הטמאה. וכיוון שהאב נטמא באישה ההיא שהיא טמאה, מכ"ש שהבן הנולד ממנה, יקבל עליו רוח הטומאה. ולא עוד, אלא שעבר על התורה, כמ"ש, כי לא תשתחווה לאל אחר, כי ה' קַנא שמו. כלומר, שהוא מקנא על הברית ההוא, שלא יחלל אותו באישה מעמים אחרים.