המצווה האחת עשרה

[פקודא חדסר]

244. המצווה האחת עשרה, לעַשֵׂר מַעשׂר הארץ. כאן יש ב' מצוות: לעשר מעשר הארץ ולהביא ביכורי פירות האילן. על מעשר הארץ, שהותר לאדה"ר, כתוב, הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע. ועל ביכורי האילן, שהותרו לאדה"ר, כתוב, ואת כל העץ, אשר בו פרי עץ, זורע זרע. איזה עניין יש לפסוקים אלו לחייב אותנו במעשר ובביכורים, להפריש לה' ולא לאכול אותם, שהוא ההיפוך מהמשמעות?

האכילה היא בירור הניצוצין הקדושים מתוך הקליפות, שע"י האכילה מתחברים הניצוצין הקדושים שבמאכל אל נפש האדם לבשר מבשרו, והפסולת שבמאכל יוצאת לחוץ מגופו. עד שבמשך שנות חייו, הולך ומלקט כל הניצוצין הקדושים, השייכים להשלים את נפש האדם, שבלעדיהם הוא חסר שלמותו. והנה בזוהר נאמר, כי לאדה"ר לא ניתן לאכול בשר, שכתוב, הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, אשר על פני כל הארץ, לכם יהיה לאוכלה, ולא יותר מזה. ולא בשר.

אלא כיוון שחטא ויצר הרע (יצה"ר) נבלע בגופו, נאמר לנוח, כיֶרֶק עשב נתתי לכם את כל, אפילו בשר. כי אדה"ר נברא בשלמות, וכבר נבררה בו כל השלמות הראויה, מבחינת בעלי חיים, כמ"ש, ויִיצֶר ה' אלקים מן האדמה כל חיית השדה ואת כל עוף השמיים, ויבֵא אל האדם, לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, הוא שמו.

פירושו, שהשיג כל שם מבעלי חיים על מתכונתו, כי היו כבר נבררים לו בכל שלמותם. ולפיכך לא ניתנו לו בעלי חיים לבירורים ע"י אכילה, כי כבר היו נבררים לו ע"י המאציל. ורק הדומם והצומח היו חסרי הבירור. וע"כ נתנו לו רק תבואת הארץ, לאכול ולברור אותם, ללקט מתוכם ניצוצין קדושים, החסרים להשלמתו.

אלא אחר חטא עצה"ד, חזרו והתקלקלו כל הבירורים. וכמו שאיברי נשמתו, נשרו ונפלו לקליפות, כן התקלקל עימו כל בעל חיים, וצריכים לברור מחדש. ולפיכך נתנו לנוח גם בעלי חיים, לאכול ולברור אותם, וכן לדורות אחריו.

והנה אדה"ר נברא בצל"ם אלקים, המוחין בד' פרשיות התפילין. והם נשמה שלו. אמנם אחר שנולד בנשמה הקדושה הזו, זכה ע"י מע"ט, לברר ולהעלות מ"ן, ולהשיג בחינת חיה. ואח"כ ביום השבת גם ליחידה. כי לא אבד הזוהר העליון, אלא רק אחר השבת. ולפיכך הותרו לו המעשר והביכורים. ויותר מכך, ע"י האכילה של המעשר והביכורים, זכה לברר ולהעלות מ"ן, עד שזכה לחיה וליחידה.

אמנם אחר החטא דעצה"ד, שחזרו והתקלקלו כל הבירורים, ונבלע יצה"ר בגוף, נאסר לנו המעשר והביכורים, מחמת יצה"ר שבנו, מחשש שלא נפגום בקדושה עילאה שבהם. אלא שאנו מחויבים, לתת אותם לכוהנים וללוויים. וכשאנו מקיימים עכ"פ את המצוות האלו, מעשר וביכורים, כמצווה עלינו, יהיה לנו כוח להעלות מ"ן, ולהמשיך מוחין דחיה ביום השבת, על דרך שאדה"ר המשיך ע"י אכילתו בעצמו את המעשר והביכורים.

וזו המצווה האחת עשרה, לעשר מעשר הארץ. כי אחר שהמשכנו אור נשמה, ע"י הנחת תפילין, יש להעלות מ"ן ע"י ב' מצוות מעשר וביכורים, כדי להמשיך מוחין דחיה. והתבאר, שאדה"ר המשיך המוחין דחיה, ע"י אכילתו המעשר והביכורים בעצמו. אבל אנחנו, שאין אנו רשאים לאכול אותם, מחמת היצה"ר שבגוף שלנו, ניתנה לנו במקומו המצווה, לתת אותם לכוהנים וללוויים. וע"י זה ניתן גם לנו הכוח, להמשיך המוחין ההם.

וזה שמביא ראָיה, שהכתוב מדבר במעשר ובביכורים דווקא, משום שכתוב, והנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, אשר על פני כל הארץ. וכתוב, ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל. וכמו ששם מדובר במעשר, כן באדה"ר מדובר במעשר. וכן ילמד מהכתוב, וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ, לה' הוא.