המצווה העשירית

[פקודא עשיראה]

237. המצווה העשירית היא, להניח תפילין, ולהשלים עצמו בצורה העליונה. כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו. וכתוב, ראשֵךְ עלייך ככרמל. זהו ראש העליון, תפילין של ראש, של מלך העליון, הוי"ה, באותיות רשומות. כל אות שבשם הוי"ה, היא פרשה אחת בתפילין. וכך השם הקדוש חקוק בפרשיות התפילין, בסדר האותיות. כי שם ה' נקרא עליך, ויָראו ממך. אלו הם תפילין של ראש, השם הקדוש לפי סדר האותיות.

ביאור הדברים. כי במצווה לחון את העניים, נעשתה רק ההתחלה להמשכת הצורה העליונה, צלם אלקים, שע"י המצווה לחון את העניים, נכללה אמא במלכות, כמ"ש, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. וזה עניין, אמא משאילה בגדיה לבִתה. שע"י התכללות המלכות באמא, נפלו אותיות אל"ה למקום הזו"ן, ולא נשאר באמא, אלא אותיות מ"י בלבד. ונבחן שאותיות אל"ה דאו"א, ירדו לזו"ן.

אבא לקח הז"א, ואמא לקחה הנוקבא. ונעשים לזו"ן ממש. כי העליון היורד לתחתון, נעשה כמוהו. ועל ידיהם הרוויחו הזו"ן קטנות דצל"ם אלקים, ו"ק בלי ראש. משום שגם אמא הפסידה ג"ר שלה ע"י השתתפות זו.

כי נפלו ממנה ג' הכלים אל"ה, ונשארו בה ב' אותיות מ"י, כו"ח. שחסר ג' תחתונות (ג"ת) דכלים וחסר ג"ר דאורות. ונשאר בכלים דמ"י שלה אורות דרוח נפש, אור הרוח בכלי דכתר, ואור הנפש בכלי דחכמה. וע"כ יכולה להשפיע לזו"ן רק ו"ק בלי ראש. וא"כ, עוד לא נשלם הזו"ן בצורה העליונה, שהם מוחין דג"ר, הנקראים צל"ם אלקים.

לכן המצווה העשירית היא להניח תפילין, ולהשלים עצמו בצורה העליונה, שע"י מצוות התפילין, ממשיכים הג"ר לזו"ן, שהם השלמת צלם עליון. ואפילו שכאן מדובר באדם תחתון, והזו"ן כבר נשלמו בהכרח, כי לא יכלו להוליד נר"ן אל האדם התחתון, טרם שיעלו בעצמם למקום או"א, ויגדלו במוחין שלהם כמוהם. וא"כ, איך אנו אומרים, שאפילו אמא עודנה בקטנות?

ותדע, כי בעת שהזו"ן משיגים המוחין דאו"א, נמצאים מלבישים לאו"א, והם כמוהם ממש, כי התחתון העולה לעליון, נעשה כמוהו ממש. וא"כ, כל מה שאנו מבחינים עתה באו"א, הכוונה היא על זו"ן שנעשו לאו"א. כי כל אותם הדרכים, הנוהגים באו"א, ללידת מוחין דזו"ן דאצילות, נוהגים כך בדיוק גמור בזו"ן, שנעשו לאו"א, בעת שהם מולידים המוחין, הנר"ן, לאדם התחתון, בלי הפרש של כלום. ולפיכך, אין צורך לשנות את השמות כלל. ומכנים עתה לזו"ן בשם או"א, ולנר"ן של אדם התחתון בשם זו"ן. וזכור זה להלן בכל ההמשך.

ויברא אלקים את האדם בצלמו. ליחידה חיה אין כלים. ורק לנר"ן יש כלים בינה וזו"ן. ואפילו כשאנו אומרים במפורש כלי דכתר, הכוונה היא לבינה וזו"ן דכתר. והבינה וזו"ן מתחלקים לע"ס, ע"י תיקון קווים. שג' קווים דבינה הם חב"ד, וג' קווים דז"א הם חג"ת, וג' קווים דנוקבא הם נהי"ם. ומספר זה נוהג לאור דחסדים. אמנם להשפעת הארת החכמה, נחלקה הבינה לב' בחינות או"א וישסו"ת, חב"ד חג"ת, אשר עם ז"ת דזו"ן הם י"ג (13) ספירות. שזהו בגי' אח"ד (13), הרומז לשם השלם.

כי כו"ח נסתמו בחו"ס דא"א. ורק הבינה שלו מאירה כל המוחין דאצילות, ונחלקה לאו"א וישסו"ת דאצילות. הג"ר שלה מאירים באו"א, והו"ק בישסו"ת. או"א נקראים מ' דצל"ם, טבעת טהורה. כי ם' כמו טבעת סגורה, הסוגרת המוחין מסביב. ישסו"ת נקראים ל' דצל"ם, כי ל' מגביהה ראשה למעלה, הרומז על מוחין דג"ר, כמ"ש, מגדל עוז שֵם ה', בו ירוץ צדיק ונשגב. כי הישסו"ת מגדל, והז"א צדיק, הרץ במגדל הזה ונשגב מאוד.

באופן, שאו"א הם טבעת, הסוגרת המוחין. ואור החכמה לא יתגלה בהם לרוב גובהם, כי אור החכמה שבהם, חו"ס, שנעלמה מכל פרצופי אצילות, ויש בהם אור חסדים לבד, אוירא דכיא, כי אוויר הוא אור הרוח. ונקרא ג"כ אוויר סתום, כי הי' לא יצא מאויר שלהם לעולם.

אבל הישסו"ת, להיותם ז"ת דבינה, זו"ן הכלולים בבינה, אינם נקראים אוויר סתום. כי בעת השפעת מוחין דגדלות לזו"ן, י' יצא מאויר שלהם, ונעשו אור, חכמה ומוחין דג"ר. ומסיבה זו נקרא ישסו"ת מגדל הפורח באוויר. כי מגדל פירושו גדלות דג"ר. ומשום שאין מוחין אלו קבועים בזו"ן, נמצא שזו"ן, בעת הקטנות, משום שנכנסה הי' באור ונעשה אויר. ולעת גדלות חוזרת ויוצאת הי' מאויר ונעשה אור. ע"כ נבחן כמו מגדל פורח, מחמת התיקון שבו באוויר. ז"א נקרא צ' דצל"ם, כי הוא הצדיק, הרץ במגדל ונשגב.

ג' האותיות צל"ם: ז"א צ', ישסו"ת ל', או"א ם'. והם חב"ד: או"א, חכמה, המסוגרים בטבעת טהורה, להיותם חו"ס. ישסו"ת, בינה. אמנם בעלייתה לראש א"א, יוצאת הי' מאויר שלה ומשפיעה חכמה, כמגדל הפורח באוויר. וז"א, הרץ במגדל, מקבל המוחין, דעת. ולפיכך נקראים המוחין תמיד בשם צל"ם.

ומה שנאמר, שחב"ד הם אותיות ם' ל' צ' דצל"ם, אין לְעַרְבָם עם ג' הקווים שבמוחין, הנקראים חב"ד. כי אלו חב"ד דצל"ם אינם בג' קווים, אלא הם ג' פרצופים שלמים, המתלבשים זה בזה. כי החכמה, ם' דצל"ם, או"א, המתלבשים מחזה ולמטה בתוך הבינה, ישסו"ת, ל' דצל"ם. וישסו"ת מתלבשים מחזה ולמטה בתוך הדעת, ז"א, צ' דצל"ם.

והמצווה העשירית היא, להניח תפילין, ולהשלים עצמו בצורה העליונה, כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו. כלומר, שע"י התפילין ממשיכים מוחין דג"ר בסדר אותיות צל"ם, כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו, שזה הזוהר העליון דאצילות, שקיבל אז אדה"ר בעת שנברא. ואנו ממשיכים אותם מקודם לזו"ן, ומשם משפיעים אלו המוחין גם עלינו.

תפילין של ראש הוא שמו של המלך העליון הקדוש, הוי"ה, באותיות רשומות. התפילין מכונים כרמל, כי כרמל פירושו, כר מלא מכל טוב. כמ"ש, ראשך עלייך ככרמל. שראש עליון דז"א, וכן דנוקבא, בעת שמלובשים בתפילין של ראש, המוחין עילאין דצל"ם, דומים ככרמל, כמו כר מלא מכל טוב. ומוחין אלו נקראים שמו של המלך העליון הקדוש, ד' אותיות הוי"ה, כסדר האותיות י' ה' ו' ה'.

ומה שמדגיש הוי"ה באותיות רשומות, שכל אות רשומה בפרצוף בפני עצמה, משום שבכל פרצוף יש ד' אותיות הוי"ה, ע"ס. ע"כ הכוונה היא על אותיות רשומות, שכל אחת פרצוף שלם בפני עצמו.

כל אות דשם הוי"ה היא פרשה אחת מד' הפרשיות שבתפילין. השם הקדוש חקוק בהן כסדרן של האותיות כראוי. פרשה, פירושה פרצוף שלם בפני עצמו. וכל אות של שם הוי"ה נעשה במוחין לפרצוף שלם בפני עצמו, ומסודרות בבתים בסדר י' ה' ו' ה'. וזה תפילין של רש"י. כי התפילין של רבנו תם, מסודרות בבתים בסדר י' ה' ה' ו'.

238. הפרשה הראשונה שבתפילין, קַדש לי כל בכור, י' דהוי"ה, קודש, חכמה, הבכור של כל קדושים העליונים. פֶּטֶר כל רחם, ע"י אותו השביל הדק, היורד מי', הפותח את הרחם, לעשות פירות ותולדות כראוי. והוא הקדוש העליון.

או"א עילאין, הרמוזים בי' דהוי"ה, שי' רומז לאבא, והמילוי של יו"ד, ו"ד, רומז לאמא. פרצוף דאו"א נקרא קודש, ונקרא בכור. וישסו"ת וזו"ן נקראים קודש, רק כאשר הם מקבלים הקדושה מאו"א עילאין.

ע"כ י' דהוי"ה נקרא, הבכור של כל הקדושים העליונים, שהוא הבכור לכל פרצופים קדושים דאצילות. כי הקדושה לפרצופי אצילות נמשכת מאו"א. כי אור החכמה נקראת קודש. ואו"א, ם' דצל"ם, הם חכמה דאצילות, משום שחו"ס מתלבשת ונעלמת בהם. ועכ"ז הם עצמם רק אוירא דכיא, אור חסדים, משום שחכמה זו נסתמה בראש דא"א.

והפרצופים יכולים לקבל חכמה רק מבינה, החוזרת להיות חכמה, בעת שעולה לראש דא"א, ומתייחדת שם עם חו"ס ע"י או"א. ואז נקראת גם הבינה, חכמה. וחכמה זו נקראת חכמה דל"ב (32) נתיבות. הרי שאפילו הבינה, החוזרת להיות חכמה, הנקראת קודש, זה רק מחמת שמקבלת מחו"ס שבאו"א ע"י עלייתה לא"א. ומכ"ש שאר פרצופי אצילות, המקבלים רק מבינה זו, שחזרה להיות חכמה.

ופטר כל רחם, ע"י אותו השביל הדק, היורד מי', שהוא הפותח את הרחם, לעשות פירות ותולדות. כי נבחן ג' בחינות: ראש, גזע, ושביל. הקוץ העליון שבה, נקרא ראש, הרומז לא"א, הנעלם ומלובש באו"א. הגוף של י' נקראת גזע, הרומז לפרצוף או"א עצמם. הקוץ התחתון של הי' נקרא שביל, הרומז על יסודות דאו"א, שבסיום פרצוף שלהם, ונקרא שביל דק.

אמנם עיקר השם שביל רק על יסוד דאבא, כי יסוד דאמא נקרא נתיב. כמ"ש, ושבילךָ במים רבים. כי החסדים, בעת שהם בשפע גדול, נקראים מים רבים, שע"י זיווג שביל ונתיב, שאינו נפסק לעולם, משפיעים מים רבים בלי הפסק לעולמות. ומטרם שנתקנו פרצוף או"א בחיבור שביל ונתיב, לא היה מושפע שום שפע אל העולמות.

ולכן פטר כל רחם, ע"י אותו השביל הדק, היורד מי'. הנתיב דאמא נקרא רחם, שכל הרחמים משם מושפעים. שמטרם שנתקנו או"א בחיבור שביל ונתיב, הייתה סתומה, ונפתחה רק ע"י השביל הדק דאבא. וע"כ נקרא השביל הדק, פטר כל רחם, הפותח את הרחם, לעשות פירות ותולדות. כי פטר פירושו פותח. ומעת שהתחבר בה שביל דק דאבא, משפיעה אמא פירות ותולדות, בשפע גדול כראוי. כמ"ש, ושבילך במים רבים.

239. הפרשה השנייה, והיה כי יביאֲךָ. אות ה' דהוי"ה, בינה. היכל, שנפתח רחמה ע"י הי', בחמישים פתחים, מסדרונות וחדרים סתומים שבו. אותה הפתיחה, שעשתה הי' בהיכל הזה, היא כדי לשמוע בו את הקול, היוצא מתוך השופר, בינה. משום ששופר זה סתום מכל הצדדים. ובאה הי' ופתחה אותו, להוציא ממנו קול. וכיוון שפתחה אותו, תקעה בו, והוציאה ממנו קול, להוציא עבדים לחירות.

כי ה' דהוי"ה רומזת על פרצוף ישסו"ת, ל' דצל"ם, מגדל הפורח באוויר. והוא ההיכל, שנפתח רחמה ע"י הי', בחמישים פתחים. כי או"א אוויר סתום שאינו נפתח, ם' דצל"ם, טבעת על מוחין שלהם. והי' לא יצא מאויר שלהם, באופן שישפיעו אור החכמה. ע"כ משפיעים רק אוירא דכיא, אור חסדים. אבל ישסו"ת, ל' דצל"ם, בינה, נבחנים להיכל, שנפתח רחמה ע"י הי' בחמישים פתחים, ומשפיעים חכמה לזו"ן, ע"י עלייתם לראש א"א, ששם הבינה מתהפכת לחכמה.

ובינה זו נקראת חמישים שערי בינה. כי בה כח"ב זו"ן, שבכל אחת ע"ס, והן חמישים. וכל ספירה מחמישים, מתחלקת לחדרים ולמסדרונות. חג"ת נקראות חדרים. נה"י נקראות מסדרונות, שמורה, שאינם כלי קבלה לעצמם, אלא הוצאה והכנסה אל החדרים.

והפרשה השנייה שבתפילין, והיה כי יביאך, רומזת על ה' דהוי"ה, ההיכל, שנפתח רחמה ע"י הי', ישסו"ת דאצילות, אשר רחמה נפתח, להשפיע חכמה לזו"ן. וזו הפתיחה, שעשתה הי' בהיכל ההוא, כדי לשמוע בו הקול, היוצא מתוך השופר הזה. משום שהשופר הזה סתום מכל הצדדים.

כי בעת שישסו"ת, בינה, השתתפה במלכות, ירדו ג"ס אל"ה, שהם בינה וזו"ן של גוף דישסו"ת, לזו"ן דאצילות, ונשארו בישסו"ת ב' אותיות מ"י. ואח"כ, ע"י העלאת מ"ן, חוזרת להוריד ה"ת מנ"ע שלה אל הפה, כמו שהייתה מטרם השיתוף. ואז חוזרים ועולים אליה ג' אותיות אל"ה, ונשלם שוב השם אלקים.

ועם אל"ה שעלו בחזרה לבינה, עולים גם הזו"ן. שאע"פ שאותיות אל"ה כבר עלו והתחברו אל הבינה, ונשלם השם אלקים, מ"מ נבחן שהשם אלקים עמוק וסתום. משום שבו אור החכמה לבד, ואין הארת החכמה יכולה להתקבל לאל"ה, זולת ע"י לבוש של חסדים.

ולפיכך נבחן, שאלו אותיות אל"ה, הם בחינת שופר, שבתוכו מלובשים הזו"ן, שעלו עימהם אל הבינה, הנבחנים לקול. משום שהם המעלים עימהם את הזו"ן לבינה, מכוח היותם כלולים בהם מעת קטנות. ונמצאים נושאים בתוכם את הז"א.

ואותה הפתיחה, שעשתה היו"ד בהיכל הזה, היא כדי לשמוע בו את הקול, היוצא מתוך השופר הזה. כי הי', שהם או"א עילאין, משפיעים הארה עליונה להוריד ה"ת מנ"ע דישסו"ת בחזרה אל הפה, ומעלים ג' אותיות אל"ה שהיו בזו"ן, ומחברים אותם שוב אל הבינה, כמו שהיו מטרם השתתפותם עם המלכות.

ונמצא, שהי' פתחה את ההיכל דישסו"ת, כדי להשפיע מוחין לז"א, מתוך השופר, שהם אותיות אל"ה, שהעלתה. כי גם הזו"ן עולים עם אותיות אל"ה אל הבינה, ומקבלים שם חכמה.

לשמוע בו את הקול, היוצא מתוך השופר, בינה. כלומר, להאציל ז"א עם המוחין דגדלות, הנקרא קול, ואצילותו נבחן להשמעת קול. השופר הזה סתום מכל הצדדים, הן מחסדים והן מחכמה. כי אותיות אל"ה, הנקראות שופר, נופלות במקום זו"ן, וסתומות שם. הן מג"ר, והן מאור חסדים. וע"כ הם צריכים ב' תיקונים:

א. להעלותם ולחברם בבינה, שישיגו ג"ר שלהם, אור החכמה,

ב. להשפיע בהם אור חסדים, שיהיה לבוש לחכמה.

ובאה הי', ופתחה אותו, להוציא ממנו קול. זהו התיקון הראשון, שהיו"ד ממשיך הארה עליונה אל הה', היכל דישסו"ת, המוריד ה"ת למקומה, ומעלה אל"ה עם הזו"ן שבתוכם, ומחבר אותם אל הבינה. ומשיגים ע"י זה הארת החכמה, שהיא גם מוחין אל הז"א, שעלה עם האותיות אל"ה.

אמנם הארת החכמה עודנה סתומה ואינה מאירה, מטעם חיסרון של חסדים. וע"כ נבחן, שעוד לא יצא הקול, שעוד לא נולד הז"א. שנאמר, ובאה ה' ופתחה אותו, להוציא ממנו קול. להוציא ממנו את הקול, ע"י התיקון השני. ועתה עוד לא יצא.

וכיוון שפתחה אותו, תקעה בו, והוציאה ממנו קול, להוציא עבדים לחירות. זהו התיקון השני. כי אחר שפתח ההיכל, שחיבר אותיות אל"ה עם זו"ן בחזרה לבינה, והשיגו שם אור חכמה, תקע בו, כלומר, שהי' תקעה אוויר בתוך השופר. כי אוויר, אור חסדים. וכיוון שהשופר, אותיות אל"ה, קיבלו גם אוויר, אור חסדים, הוציא והוליד את הז"א, קול, והוציא אותו בשלמות למקומו.

כי ע"י לבוש החסדים, שתקעה הי', יכולה החכמה להתלבש בו, ולהתקבל אל הז"א. וע"כ המוחין האלו, אשר השיג הז"א, קול, מוציא את העבדים לחירות. כלומר, שהז"א משפיע הארתו לעולמות, ובני ישראל זוכים אז במוחין דג"ר, הנקראים חירות.

240. ובתקיעת השופר הזה יצאו ישראל ממצרים. וכך עתיד, לתקוע בשופר באחרית הימים. וכל גאולה באה מהשופר הזה, בינה. ונמצא השופר הזה בפרשה של יציאת מצרים, משום שמהשופר הזה באה, בכוח הי' שפתחה רחמה, והוציאה קולה לגאולת העבדים. וזוהי ה', אות שנייה מהשם הקדוש.

כי כל המוחין, המושפעים לזו"ן, באים מהשופר הזה, שהם אותיות אל"ה. גם אלו המוחין הגדולים, שקיבל הז"א להוציא ישראל ממצרים, היו משופר זה. וכן המוחין שיתגלו באחרית הימים לגאולה השלמה, יהיו משופר זה באותו אופן. ומשום זה יש יציאת מצרים בפרשה הזו, והיה כי יביאך, שבתפילין.

כי המוחין שהתגלו ליציאת מצרים, באו מהשופר הזה שבישסו"ת, בכוח או"א, הי' דהוי"ה, שפתח הרחם דישסו"ת, שהם אותיות אל"ה, והוציא קולו, הז"א, ע"י השגת המוחין הללו לגאולת העבדים, שגורמים להוציא ישראל מעבדות לחירות. ודע, שאין ז"א ונוקבא נקראים קול ודיבור, אלא רק בהשגת המוחין דחיה, ולא בשאר המדרגות, הפחותות ממדרגת חיה. ומהמוחין דחיה באות כל הגאולות.

241. הפרשה השלישית, היא הייחוד של שמע ישראל, ו' דהוי"ה, הכוללת הכול, ז"א, ובו ייחוד הכול, שבו מתייחדים, והוא לוקח הכול.

הפרשה הרביעית היא, והיה אם שָמוע, כללות שני הצדדים, חו"ג, שכנ"י, הגבורה שלמטה, המלכות, מתייחדת בהם. וזוהי ה"ת דהוי"ה, הלוקחת אותם ונכללת מהם.

פרשה שלישית שבתפילין, שמע ישראל, ז"א, ו' דהוי"ה, הכוללת כל ד' הפרשיות שבתפילין. כי אע"פ ששתי הפרשיות הראשונות: קַדש, והיה כי יביאך, הם או"א וישסו"ת, חו"ב, אין הם או"א וישסו"ת עצמם. אלא הם או"א וישסו"ת, המתלבשים בראש הזו"ן, חו"ב שבמוחין דז"א, המכונים ם' ל' דצל"ם הז"א.

וכן פרשה רביעית, והיה אם שמוע, נוקבא דז"א. אין הפירוש על הנוקבא עצמה, אלא רק נוקבא הכלולה בז"א, שנקראת בו בשם מוח הגבורה של הז"א. כי ג' מוחין בז"א הם חב"ד, ם' ל' צ' דצל"ם הז"א. והם חו"ב תו"מ שבמוחין דז"א. כי בדעת, צ', יש חו"ג. החסד שבדעת נבחן לז"א עצמו. והגבורה שבדעת נבחנת להתכללות הנוקבא. והם ד' פרשיות שבתפילין.

הרי שז"א, ו' דהוי"ה, כולל כל ד' הפרשיות. ובו ייחוד הכול. שכל הייחודים האמורים באו"א וישסו"ת הם רק בז"א, לצורך ז"א לבד. כי הפרצופים הקודמים לז"א, הם תמיד בייחוד, ואינם צריכים למ"ן מהתחתונים לייחד אותם. וכל הייחודים, שאנו עושים ע"י מ"ן בפרצופים העליונים, אינם כלום לצורכם עצמם, אלא לצורך הז"א, שבו מתייחדים.

כי אין ייחוד לחו"ב, שהבינה תחזור להיות חכמה, בשביל התחתונים, אלא ע"י עליית הז"א להם למ"ן. כי בעת שהז"א עולה למ"ן אל הבינה, אז עולה הבינה לראש דא"א, ומקבלת חכמה להשפיע לז"א. אבל לא לצורך עצמה, כי הבינה מטִבעה בע"ס דאו"י, אור החסדים לבד, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא. ואין לה עניין לעלות לראש א"א, להזדווג שם עם החכמה. אלא הז"א העולה אל הבינה, מעורר אותה להשפיע חכמה בשבילו.

הרי שאין הבינה מתייחדת עם החכמה, אלא בכוח הז"א, ובשביל הז"א. שבז"א מתייחדים, והוא לוקח הכול. כי גם אור החכמה, שהבינה נוטלת בעד הז"א, אינו מתגלה כלל במקום הבינה, אלא רק במקום הז"א, מחזה ולמטה. הרי שהז"א לוקח כל המוחין הללו, ולא העליונים ממנו.

והיה אם שמוע, כללות שני הצדדים, חו"ג, שמתאחדת בהם כנ"י, הגבורה שלמטה. כי פרשת שמע, ז"א, ו' דהוי"ה, הייחוד העליון, שבו מגולה האהבה בצד החסד לבד, פרשת ואהבת את ה' אלקיך, שכולה אהבה. ואין בפרשה זו דין כלל. אבל הפרשה הרביעית, והיה אם שמוע, ה"ת דהוי"ה, הנוקבא דז"א הכלולה בו, גבורה שבדעת דז"א. ובה מתגלה האהבה בשני צדדים, בצד החסד ובצד הדין הקשה, שהוא הייחוד התחתון של בשכמל"ו שהנוקבא דז"א, הנקראת כנ"י, הגבורה שלמטה, מתייחדת בהם.

אין זו הנוקבא עצמה ממש, אלא גבורה שלמטה, שבמוח הדעת. וזו ה"ת דהוי"ה, הלוקחת אותם ונכללת מהם, כי הגבורה שבדעת, ה"ת דהוי"ה, נוטלת כל המוחין שבייחוד העליון של שמע ישראל, ונכללת מהם. כי רק בה נשלמים המוחין. כי בה המקום לגלות האהבה בשני צדדים, משום שהדין הקשה המשלים לאהבה, אינו נמצא למעלה ממנה.

וכתוב, ראשך עלייך ככרמל, רומז על תפילין של ראש. כי אחר שז"א מתלבש בכל ד' המוחין, המרומזים בד' הפרשיות, שהם שלוש אותיות צל"ם, נבחן שראשו כמו כרמל, אותיות כר מלא, מכל טוב.

242. והתפילין הן אותיות השם הקדוש. וע"כ כתוב, ראשך עלייך ככרמל. אלו התפילין של ראש. ודַלת ראשך, תפילה של יד, מלכות, ענייה כלפי מעלה, ז"א. וג"כ יש לה שלמות, כעין של מעלה.

המלכות, תפילה של יד, ענייה כלפי מעלה, ענייה כלפי העולם העליון. שהעולם העליון, בינה, משתתפת בה, כדי להשלימה. וג"כ יש לה שלמות, כעין של מעלה. כי היא מקבלת עתה כל אותה שלמות של עולם עליון, בינה, ע"י הייחוד התחתון של בשכמל"ו, שבפרשה רביעית דז"א.

וכיוון שאינה נוקבא שבגופו דז"א, אלא נוקבא דז"א הנפרדת, ע"כ נוטלת ממנו כל ד' הפרשיות, שהם חו"ב חו"ג דז"א, להיותה פרצוף נבדל ושלם. אלא שהם בבית אחד, ולא בד' בתים מיוחדים, כמו התפילין דז"א.

והטעם הוא, כי הפרשה זה האור, והבית שלה זה הכלי. ונודע, שמכל זיווג נמשך אור וכלי. ולפיכך הז"א, שד' הפרשיות, שהם ד' המוחין שלו, חו"ב חו"ג, נמשכים לו בד' זיווגים, יש לו ג"כ ד' בתים, לכל פרשה בית מיוחד. אבל הנוקבא, שבה עצמה אין שום זיווג, אלא שמקבלת כל ד' המוחין, שהן ד' הפרשיות, בזיווג אחד מז"א, לכן אין לה, אלא בית אחד לכל ד' הפרשיות.

243. מלך אסור ברְהָטים. קשור ואחוז באותם הבתים של התפילין, כדי להתאחד באותו השם הקדוש כראוי. וע"כ, מי שמיתקן בהם, נמצא בצלם אלקים. כמו אלקים, שמתייחד בו השם הקדוש, אף כאן מתייחד בו השם הקדוש כראוי. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר, תפילין של ראש ותפילה של יד. והכול אחד.

מלך אסור ברהטים. ז"א קשור ומאוחד בבתים האלו. כי הבתים, שבהם מונחים הפרשיות, נקראים רהטים. כי רהטים הם שְׁקתות המים, שהצאן שותה מהם. וכן המוחין, שהם מימי החכמה ומימי החסדים, קשורים ומכוסים בכלים שלהם, שהם הבתים. וע"כ מכונים הבתים בשם רהטים.

והוא קשור ואחוז בבתים האלו, כדי להתייחד בשם הקדוש כראוי. כי הבתים, תנה"י דתבונה, הנקרא ד' גדולה שבמילה אחד, שעליה נאמר, ותיראה היבשה. שע"י שנגלה בז"א יבשה זו, הוא יכול אח"כ להשפיע את המוחין לנוקבא. ומה שהייתה יבשה, נעשתה ארץ, לעשות פירות ותולדות, ולנטוע אילנות. הרי שאלמלא הבתים שלו, שהם היבשה, לא היה יכול הז"א לתת המוחין לנוקבא שלו.

וז"א קשור ואחוז בבתים של הפרשיות, הבאות מבחינת היבשה, כדי להתאחד באותו השם הקדוש כראוי, כדי שיוכל להתייחד ולהשפיע לשם הקדוש, הנוקבא, כראוי, בגילוי, שמה שהייתה יבשה, נעשתה ארץ, לעשות פירות ותולדות, ולנטוע אילנות. וזהו, מלך אסור ברהטים.

וע"כ מי שנתקן בד' הפרשיות הללו, יש לו צלם אלקים. האדם התחתון המניח תפילין, ממשיך מזו"ן המוחין חו"ב חו"ג, הנקראים צל"ם. כי חו"ב נקראים ם' ל', חו"ג נקראים צ'. וזה צלם אלקים. כמו אלקים, הבינה, שמתייחד בה השם הקדוש, הנוקבא, כך מתייחד באדם השם הקדוש.

זכר ונקבה ברא אותם, תפילין של ראש ותפילין של יד. והכול אחד. ויברא אלקים את האדם בצלמו. המוחין חו"ב חו"ג נקראים צל"ם. ויש בהם זכר ונקבה, צל"ם דז"א וצלם דנוקבא, תפילין של ראש ותפילין של יד.