בחינת הפנימיות היא כל מה ששייך לעצם הגוף, ואין לו שום חשבון ממה שחוץ לו, דרך משל, תאות אכילה נחשב לפנימיות, ואפילו נברא אדם יחידי היה לו תאוה זו, מה שאין כן הקנאה והכבוד, אינו מצוייר באדם יחידי.
ובחינת חיצוניות היא מה שחסר לגוף בערכו לגופים אחרים דוקא. דרך משל, הקנאה ותאות הכבוד שלא יצוייר הויתם כלל בעולם אם היה נברא יחידי.
הבחנות אלו הם גם בשכליים, כי כמו גוף הגשמי הוא בעל חסרון כלפי עצמו ואם לא יתעצם למלאותו במיני מזון יתבטל קיומו, ואם יוסיף התעצמות המזונות יוסיף בריאות, ויתרון שזה כל מגמתו.
כמו כן גוף השכלי הוא בעל חסרון כלפי עצמו ממש, ואם לא יתעצם למלאות חסרון זה מיד, במיני מזונות שכליים, יתבטל קיומו וימות, והמוסיף בהתעצמות המזונות, מוסיף לו בריאות ויתרון, שרק לזה כל מגמתו.
אלא שמשונה מיני מזונם, שמזונות הגשמי הם הצמחים וחיות, ומזונות השכלי הם, להמציא לו תמיד חידושים שכליים, שמתוכו מתקיים, ולפי התעצמותו בדרישת החכמה, יתרחב דעתו ושכלו.
ומה היא פנימיות השכל צריך חקירה גדולה, כי חיצוניותו נודע לכל, דהיינו, התיחסותו כלפי חיצון לו, כמו להכין פרנסה ומזונות לגשמיים, לשמרם מכל כאב, לגדול ולהתפאר בחכמה על אחרים, להתחקות על שיעור חכמות של אחרים, להשיגו או להוסיף עליו וכדומה, לדעת כל נסתר, אבל מה הוא עצמו, ומה מעשהו כלפי עצמו שלא יהיה בפעולת פועל יוצא, רק משלים חסרונו עצמו?
להבין את זה צריכים להסתכל על גוף הגשמי לדעת בחינת חיותו, רוצה לומר, הפנימיות שבגוף הגשמי.
ואומר לך, שזהו הדם שבו, הניתן בתוכו בשעת לידתו, ובהחסר לו השיעור, בכמותו או באיכותו, תתבטל קיומו וימות. וכדי לשמור את השיעור בכמות ואיכות, נברא בעדו בעולם דברים מיוחדים, מצמחים וחיות שבולע אותם, והם משלימים לו שיעור דמו. וטבע הדם להתמעט בזמן, והרגשת חסרונו הוא כאב גדול, הנקרא רעב, ואם ישתהה זמן רב, ולא ישקיט כאבו וימלא חסרון דמו, יבוטל מהעולם וימות.
ושיעור דמו משעת לידתו, הוא רביעית, והאמת היא ששיעור זה אינו מספיק, ולכן כשנולד הוא בוכה, כי רעב וצמא הוא, היות שדמו מועט משלימותו הרבה, ומצטער וכואב לו, וכאב זה מורגש אצלו מאת צאתו לאויר העולם, כי עד עתה היה דבוק באברי אמו, ולא היה לו כל מיעוט בדמו, כלפי עצמו, כי אוכל מה שאמו אוכלת, ובצרת אמו לא ירגיש כל כך, כי כך טבעו, ורק ביוצאו לאויר העולם הוא מרגיש כאב הרעב, אלא מתיקות אויר העולם מחייהו זמן מה בלי מזונות.
וצריך לדעת, כי כמו שנולד צריך להיות תמיד, רצה לומר, אשר במיעוט דמו ירגיש כאב, ואלולי זאת, לא יוכל בשום אופן להשלים חסרונו הגמור.
ומעתה ברור כשמלה, צורת פנימיות גוף הגשמי, דהיינו, שיעור של חיות, "בחסרון חיות", ואותו חסרון חיות צריך להיות קבוע עמו, שהקביעות הזאת ממשיכה לו החיות, דהיינו, שבמצב הזה דוקא הוא יכול להשלים החסרון לזמן משוער, וכמו … פוסע והולך צעד בשביעה וצעד ברעבון, וכשהסדר לא יתקלקל הוא נשלם ומוסיף חיותו, לארכו ולרחבו, ושם לו כגבורים אשר בארץ, וזה שאמר, (ויקרא יז יד) "כי נפש כל בשר דמו היא".