עניין בן ועבד, צריך ביאור, כי נראה בספרים טעמים כאילו סותרים.
כתוב, (שמות כ ב) "אנכי הוי' אלקיך וכו' מבית עבדים". וכן מברכים בכל יום, "שלא עשני עבד". וכמו כן כתוב, (במדבר יב ז) "עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".
האמת, שכאן כלפי העבדות, וכאן כלפי קבלת השפע. כלפי העבדות, ישובח עבדות הבן לאביו, לאין ערך על עבדות עבד לאדונו. ובדרך קבלת טובה, ישובח דרגת עבד לאין ערך על דרגת הבן, כי מה שמקבל מאביו דומה לעניין מחויב, ואין בה תוספות כל כך, כי אביו הוא, מה שאין כן מקבל מאדון, שנכרי הוא לו, ואינו מחויב כלל, כמובן.
אבל בעבודה עיקר החשיבות, עבדות בן לאביו, כי אהבה שכליית וטבעיית היא, שאינה תלויה בדבר, ועל כל פנים שלא תסתר, ויודע בשכלו שבאהבתו לא תצוייר כל הפסק על ידי שום מקרה בעולם. מה שאין כן אהבת עבד, יכולה להפסק בהפסקת קבלת טובה. וכל שכן במדמה לו מקרים רעים סותרים לאהבה הקדומה כמובן.
וזה מעלת הצדיקים השלימים, שבשעת עבודתם עובדים בשלימות המעולה, ומרגישים בעצמם כנים לאלקיהם באהבה שכלית, ובשעת קבלת השפע מרגישים בעצמם כעבדים לאלקיהם, וזה שבח משה רבנו ע"ה, כי "בכל ביתי נאמן הוא". דרגתו , דרגת עבד.
אבל הרשעים מהפכים הקערה על פיה, ולהיפך בשעת עבודתם משתמשים בעבדות עבד, ואין אהבתם אהבה שכליית, שאינה משתנה משום דבר, אלא, (תהלים א ד) "כמץ אשר תדפנו רוח”. ובשעת קבלת הטובה מקבלים כבן.
וזה שאומר, (ירמיה ב יג) "שתים רעות עשו עמי, אתי עזבו מקור מים חיים". שזה בחינת בן ממקור חיות אביו, והבן, "לחצב להם בארות בארת נשברים". דהיינו, כלל כלי קבלה פחותים בבחינת "בן", וזה שנתגלה כמתמה, הקדוש ב"ה, (שמות כ ב, דברים ה ו) אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". פירוש, קבלת הבן, והבן. "מבית עבדים", פירוש, עבודת עבד
אלא שנודע, שאין השלם שורה על החסר, וכיון שאור השלם שורה על הנביא, כי בחרו מכל העדה, על כרחך שהוא החשוב בעבודתו מכל העדה, ועובד עבודתו כבן ומקבל טובתו כעבד, בתכלית השמחה, והמשתלם בזה אין שום גבול מצוי לפניו, מפני שיש לו השמחה בשלימות מעילא לתתא, בסוד שמחת העבד הנאמן העניו, ששמחתו עד אין שיעור. ומתתא לעילא, בדרך עבודת הבן לאביו, בתכלית האהבה שכליית בסוד המקור.
וזה שאמר, (מלאכי ג ו) "אני הוי' לא שניתי ואתם בית יעקב לא כליתם". ודו"ק, ותדע שענין הצמצום היה גם כן מוטבע בדרך הנזכר לעיל וזה היה חטא הידוע גם כן.
כי לפי שפע המעולה שירד מכל צד בסוד, (ירמיה לא יז) "אפרים וכו' כעגל לא למד". קבל השפע בדרגא חדא בבחינת ב"ן, וכיון שזה קרה לו, מיד ראה הצמצום שנמצא במדה זו, דהיינו שראה איזה חסרון בשמחתו ותענוגו, ובאמת דבר פשוט הוא מאוד כיון ששכח תרגילו התמידי לקבל בדרגת עבד מאדונו, אם כן יש חסרון תענוג בטבע, כי אינו דומה כלל לטובה, בדרך היתרון והתוספת, כמו שהוחק תכלית השלימות, לכן סבור שחטא, ותמה עד שבא אחר כך לכלל פגם, ולכן התעצם דוקא בדרגת עבד, ולא הועיל לו זולת בשעת מעשה, שהיה זמן קבלת השפע, לכן אדרבה, "ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי", אבל אחר כך שבא לעבודה היה שוב מרגיש החסרון, כי אין אהבה כאהבה שכלית, ומזה יצא השורש לענין עץ הדעת וחלל את שבועתו.
וזה שמוכיח הכתוב, "אפרים וכו' כעגל לא למד". כי שכח תלמודו, אשר שלימות הנרצה להשתלם לשני הצדדים, (ברכות ט:, פסחים ס.) "הא כדאיתא והא כדאיתא". כנ"ל, ולא להפך הקערה על פיה, וזה נשאר לנו לחזור תלמודינו הרבה פעמים, מעילא לתתא, ומתתא לעילא, עד יוסר זוהמת עבד ממנו, ולהיות בנים בעבודה, ועבדים בקבלה, וזה סוד גיד הנשה, דכתיב, (בראשית לב כד) "ויותר יעקב לבדו". דהיינו, בחינת קטנות לבד, בלי שם ישראל, בסוד לי ראש, הגם, "כי לא יכל לו". ... שאמר למלאך, (עי' ב"ר פע"ז) "אנא כוליה מינה". ומכל מקום "נגע בכף ירכו". 'כף' בחינת הקבלה, גם כן נגע, מחמת ירכו, ... שהיה לבדו, וזה סוד ... "ויזרח לו השמש", כי נשלם, והוא לא צלע יותר על ירכו, ודו"ק.
עוד יש לדייק בעניין, כי נרגש, ב' פעולות בארץ, א. מה שמיוחס לגמרי לאדם, כמו אומן ופועל, ב. פעולה, שרק ההתחלה מיוחסת לאדם, כמו האד (האדמה) והאכר, שעיקר פעולתו, היא בחינת הזריעה, וכל הגדילה נעשית מאליה, על פי חוקי הטבע.
אולם ההפרש ביניהם גדול, כי הראשון, צריך להיות מחובר לפעולתו, מתחילה עד סוף, ואם יפסיק טרם ששייך עוד עניין שלימות בה, הרי פעולתו בלתי גמורה, וזה עניין חסרון, ויש עוד מעלה אשר טיב השלימות תלויה בחריצותו, ולא בזולת. והשני, כמעט שאינו עושה מאומה, וצורת עבודתו בזה, הוא כמו מקלקל, כי כן יציאת הטפה מחליש כח מוציאו, וכן החטה הנזרעת בארץ, לא תראה ברכה זולת בהקדם העדרה, וזה מעלתה.
יש גם כן חסרון, אשר טיב שלימותו, אינו תלוי בו, אלא בזולתו, כמו המזונות והגשם, הב' הוא בחינת אב ובן, והא' הוא בחינת אומן ופועל, וזה סוד, "טפה של בן במח האב". כי הטפה היא ממש ממח האב כידוע, אבל ניתנת בבטן, ומאז והלאה נשפטת וגודלת בשלימות, על פי חוקים שנחקקו לה, ודו"ק.