תפילה, שוועה, דמעה

230. שִמעה תפילתי ה'. מה הטעם שכתוב, שמעה, ולא שְמע? ולמה במקום אחד כתוב, שמע ה' וחָנֵני, ובמקום אחר, שִמעה? אלא בכל מקום, שכתוב פעם שמע, הוא לזכר, לז"א, וכשכתוב פעם שמעה, הוא לנקבה דז"א. שמעה, כמ"ש, שמעה ה' צדק, וצדק הוא הנוקבא דז"א. שמע, הוא כמ"ש, שמע הוי"ה וחנני. שהוי"ה הוא ז"א. וכן, שמע בני. וכן, הַסְכֵּת וּשְׁמַע. שכל אלו הם לזכר.

231. וכאן אומר, שמעה תפילתי ה', שנאמר על הנוקבא. משום שהיא מדרגה, המקבלת כל התפילות שבעולם. שנוקבא עושה עטרה מהתפילות, ושׂמה אותה בראש הצדיק חי העולמים, שהוא יסוד. כמ"ש, ברכות לראש צדיק. ועל זה כתוב, שמעה תפילתי ה'.

232. שִׁמעה תפילתי ה', ושַׁוועתי הַאֲזינה. שמעה תפילתי ה', זהו תפילה בלחש. כלומר, תפילת שמונה עשרה, שאנו מתפללים בלחש. ושוועתי האזינה, זהו תפילה בהרמת קול, שאדם מרים קולו, וצועק אל ה' בצרתו. כמ"ש, ותעל שוועתם אל האלקים. ומהו שוועתם? שמרים קולו בתפילתו ונושא עיניו למעלה, כמ"ש, וְשׁוֹעַ אל ההר.

ותפילה זו שוברת שערים, שדופק עליהם להכניס תפילתו לפני ה'. כמ"ש, אֶל דמעתי אַל תֶחֱרַש. זוהי התפילה הנכנסת לפני המלך. ואין שער עומד לפניה, שלא ייפתח. ולעולם אין תפילה בדמעות חוזרת ריקם.

מג' שורשים נמשכים כל הדינים והייסורים שבעולם:

א. דינים, הבאים משליטת השמאל, בעת שאינו נכלל מימין, שהארתו הוא חכמה בלי חסדים. ונקראים דינים דדכורא.

ב. דינים, הבאים ממלכות דמדה"ד הבלתי נמתקת.

ג. דינים, הבאים ממלכות הנמתקת במדה"ר, שהיא בינה, בעליית המלכות בנ"ע.

וב' מיני דינים אלו הם דינים דנוקבא. והתפילות שמתפללים על ג' מיני דינים הללו נקראים, תפילה, שוועה, דמעה.

תפילה, על הדינים דמין הא', נקראת תפילה בלחש. כי ז"א הוא קול, קומת החסדים היוצא על מסך דחיריק, המכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל. והנוקבא מבחינת ג"ר שבה נקראת דיבור. ובעת שהחכמה שבה היא בלי חסדים, נבחנת כדיבור בלי קול, כלומר, תפילה בלחש. וע"י התפילה אנו מייחדים אותה עם ז"א, שהוא חסדים, ונקרא קול. ואז נעשה הזיווג של קול ודיבור, והחכמה שבה מתלבשת בחסדים, שאז מאירה לתחתונים.

שוועה, על הדינים דמין הב'. ומהו שוועתם? מאין באים דינים אלו, שהתפילה עליהם נקראת שוועה? משום שהרים קולו בתפילתו, מסיבה, שנשא עיניו למעלה. כי המתפלל ישים עיניו למטה וליבו למעלה, כמו שלומדים, העין רואה והלב חומד, שהעיניים חכמה והלב חסדים. והמתפלל צריך להיזהר, שלא ימשיך החכמה מלמעלה למטה. שזה נבחן ששׂם עיניו למעלה, וזה היה החטא דעצה"ד.

ומשום זה נקראת הנוקבא עצה"ד טו"ר. כי יש בבניינה ב' נקודות, ב' מלכויות:

א. נקודה דמדה"ד,

ב. נקודה הממותקת במדה"ר.

אם זכה, הרי טוב. שנקודה דמדה"ד נגנזה בה, ורק הנקודה הממותקת במדה"ר שולטת בה. ואז מקבלת המוחין דבינה בשביל התחתונים, שהם טוב.

ואם לא זכה, כלומר שממשיך החכמה מלמעלה למטה, הרי רע. כי תכף נגלה עליו נקודה דמדה"ד שבה, שממנה נמשכים כל הדינים הקשים. ולפיכך מחויב המתפלל לשים עיניו למטה, שלא ימשוך החכמה מלמעלה למטה, כדי שלא תתגלה עליו הנקודה דמדה"ד.

ונאמר, שבתפילתו נשא עיניו למעלה, וע"כ נמשכו עליו הדינים דמין הב', ממלכות דמדה"ד, הנקראים שוועה. כי ע"י תפילתו זוכה להמשיך מסך על המלכות הזו. ואז הוא מעלה מ"ן לז"א, הנקרא קול, שנעשה מזה מסך דחיריק לז"א. ובכוחו מכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל.

ואז נשברו השערים הסתומים, כי היו סתומים מכוח הארת השמאל, שלא רצה להיכלל בימין. ועתה בכוח עליית המסך דחיריק, נכלל השמאל בימין, ונפתחו השערים. כלומר, שהוסרו הסתימות. אבל עוד אינם ראויים לקבלת התפילה, כלומר להשפעת מוחין דג"ר בקול ובדיבור. כי המוחין מתגלים רק על מסך של מלכות הממותקת במדה"ר.

דמעה, היא על הדינים דמין הג', הנמשכים ממסך שעל מלכות הנמתקת בבינה, בעליית ה"ת לנ"ע, המולידה שם דמעות. והוא מלשון, המְדַמֵעַ והמנסך. כי הבינה והמלכות התערבו ע"י העלייה הזו.

זוהי התפילה הנכנסת לפני המלך. כי ע"י הדמעות היא מעלה מ"ן וממשיך מסך על המלכות הממותקת במדה"ר, שאז נעשית מוכשרת לקבל כל המוחין דבינה. וזוהי קבלת התפילה. ולעולם אין תפילה בדמעות חוזרת ריקם.

ולכן שמעה תפילתי ה', נאמר על הנוקבא. משום שהיא מדרגה, המקבלת כל התפילות שבעולם. כי הנוקבא מקבלת כל התפילות שבעולם, הנכללות באלו השלוש: תפילה, שוועה, דמעה. והיא נבנית על ידיהן, שתהיה ראויה להזדווג עם ז"א, לקבל ממנו המוחין ולהשפיע אל התחתונים.

כי ע"י קבלת השוועה, נבנה המסך דחיריק לייחוד ב' הקווים.

וע"י קבלת הדמעה נעשית ראויה לקבלת המוחין, שאח"כ יורדת ה"ת מעיניים לפה ומתגלה הג"ר, ומקבלת תחילה המוחין דחכמה בלי חסדים, שהיא תפילה בלחש. ובזה באה לזיווג עם ז"א לקבלת חסדים, ונעשה הייחוד של קול ודיבור, ומשפיעה כל טוב אל התחתונים, שגרמו לה כל זה.

נוקבא עושה עטרה מהתפילות, ושָׂמה אותה בראש הצדיק חי העולמים. כי מתפילות הללו היא מקבלת המוחין דחכמה, הנקראים עטרה, כמ"ש, צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה. והיא מעטרת את ראש הצדיק חי עולמים, יסוד דז"א, שמזדווגת עימו.

כי בז"א חסדים מכוסים מחכמה. ורק בעת הזיווג עם הנוקבא הוא מקבל על ידיה הארת החכמה. ונמצא שהנוקבא מעטרת את ז"א בעלה, כמ"ש, אשת חיל עטרת בעלה. וע"כ, בעלה מתעטר בה, והיא אינה מתעטרת בבעלה.

233. שִמעה תפילתי ה' ושוועתי האזינה, אֶל דמעתי אַל תחרש. כתוב כאן ג' מדרגות: תפילה, שוועה, דמעה. וכנגד אלו מסיים הכתוב ג' מדרגות אחרות: כי גֵר אנוכי עימָךְ. ואח"כ אומר, תושב. ואח"כ אומר, ככל אבותיי, שהם עיקר העולם.

א. גר, כנגד תפילה,

ב. תושב, כנגד שוועה,

ג. ככל אבותיי, כנגד דמעה.

תפילה באה על דינים דמין הא', שהם חכמה בלי חסדים. וכיוון שהתחתונים עיקר בניינם הוא מחסדים. לפיכך בעת שמאירה החכמה בלי חסדים, הם נמצאים כמו גֵר בארץ נוכרייה. כי היות שעיקר בניינם מחסדים, מרגישים את החיסרון של החסדים, כמו שהיו אז בארץ נוכרייה. וע"כ כתוב, כי גר אנוכי עימך, כנגד מדרגת תפילה.

שוועה, באה על דינים דמין הב', שעל ידם מיתקן המסך דחיריק, ונמשכת קומת חסדים. ואז נפסק הגֵרוּת, ומרגישים עצמם כמו תושב בארצו, מחמת שהשיגו החסדים. וע"כ תושב הוא כנגד שוועה.

דמעה, באה על דינים דמין הג', שעל ידה מיתקן על בחינת מלכות ממותקת ברחמים. ונעשית המלכות מוכשרת לקבל ולהשפיע המוחין דחב"ד אל התחתונים, מהחג"ת שנעשו לחב"ד, הנקראים אבות העולם. וע"כ, ככל אבותיי, הוא כנגד דמעה.

234. תפילתו של האדם היא בעמידה. כי שני מיני תפילות הן, אחת היא בישיבה, ואחת היא בעמידה. והן אחד, להיותן כנגד שתי מדרגות, שהן תפילה של יד ותפילה של ראש, או יום ולילה. והן אחד, כנגד מדרגת ז"א, המכונה תפילה של ראש או יום, וכנגד מדרגת הנוקבא, המכונה תפילה של יד או לילה. והן אחד בזיווג.

אף כאן, תפילה בישיבה, כלומר תפילת יוצר, שלפני תפילת שמונה עשרה, היא אל התפילה של יד, אל הנוקבא, לתקן אותה כמו שמתקנים את הכלה ומקשטים אותה להכניס אותה לחופה. כן מקשטים את הנוקבא בעניין המרכבות והמחנות המרומזים במילים, יוצר משרתים ואשר משרתיו עומדים והאופנים וחיות הקודש. ששבחים אלו הם לקשט את הנוקבא, להמשיך לה ג"ר משמאל ולהביא אותה לזיווג בשמונה עשרה.

235. וע"כ תפילה בישיבה, שהיא הנוקבא בקישוטיה, כיוון שנכנסה אל מלך העליון, ז"א, בתפילת שמונה עשרה, והוא בא לקבל אותה, אז אנחנו עומדים לפני מלך העליון. כי אז ז"א מתחבר בנוקבא. ומשום זה לא יפסיק בין גאולה ותפילה. כי תפילה בישיבה ותפילת עמידה, צריכות להיות מחוברות. כי תפילה בישיבה היא השכינה, הנקראת קיר, בעת שמאירה בג"ר דשמאל, מטעם שמחיסרון של החסדים היא קופאת אז ונעשית ככותל. וע"כ אסור להפסיק, אלא לחבר אותה עם החסדים של ז"א.

236. ומשום שהאדם עומד לפני מלך העליון, הוא לוקח ארבע אמות לתפילתו, בשיעור חבל של יוצר כל. חבל, כמו שלומדים, לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן.

ז"א מכונה יוצר כל, להיותו בחינת יצירה דאצילות. ושיעור חבל שלו, כלומר שיעור מידתו, הוא ארבע אמות, הרומזות על ד' המוחין חו"ב תו"מ. ואדם, המתפלל תפילת שמונה עשרה, צריך שיהיה אז מרכבה ליוצר כל, וימשיך ד' אמות חו"ב תו"מ, ולהשפיע אל השכינה.

ומשום שהאדם עומד לפני מלך העליון, כלומר, נעשה מרכבה אליו, הוא לוקח ארבע אמות, ד' המוחין חו"ב תו"מ לתפילתו, לנוקבא.

אלו ד' המוחין חו"ב תו"מ נכללים זה בזה. ויש בכל אחד מהם חו"ב תו"מ. ועם זה אינם ט"ז (16) מוחין, אלא רק י"ב (12) מוחין, ג' מכל צד. חוץ מלפניו, משום חיסרון של המלכות דמלכות, שהוא עצמוּת המלכות. וע"כ חסרים ד' המוחין שמלפניו. ואין לשאול, שלפי זה היו צריכים להיות חסרים ד' המוחין שמאחוריו, שהם בחינת מלכות, כי יש ערך הופכי בין האורות והכלים.

וכל שהוא מצד הזכר, צריך אדם לעמוד על עומדו בקומה זקופה. כעין זה נאמר, כל הכורע, כורע בברוך, שהיא הנוקבא. וכל הזוקף, זוקף בשֵׁם, זכר. כדי להראות שבחו של הזכר על הנוקבא.

קומה זקופה מורה ג"ר, המאירים מלמעלה למטה. וזהו רק בזכר, שהוא חסדים מכוסים. אבל בנוקבא, שהיא חסדים מגולים, החכמה שלה מאירה מלמטה למעלה, שהיא ו"ק דג"ר. וע"כ אינה בבחינת קומה זקופה, אלא בכריעה. וע"כ צריכים לכרוע בברוך, ולזקוף בשם, כדי להראות שבחו של הזכר על הנוקבא, אשר המוחין דזכר מאירים מלמעלה למטה.

237. לא יתפלל אדם אחורי רבו, כמ"ש, את ה' אלקיך תירא. אֶת, הוא לרבות ולכלול, שצריך לירוא מרבו כמורא השכינה, ויראת התלמיד הוא רבו. ולפיכך, בעת התפילה לא ישים לפניו אותו המורא, אלא מורא מהקב"ה לבדו, ולא מורא מדבר אחר.

כי המלכות נקראת מורא שמיים. מלכות של הקב"ה, שנקרא שמיים, מלכות הממותקת במידת הבינה, רחמים. ואם יש לאדם מורא מפני דבר אחר חוץ מהקב"ה, הוא מעורר עליו מלכות דמדה"ד הבלתי ממותקת בבינה.

וע"כ אסור להתפלל אחורי רבו. כי היות שמורא רבו כמורא שמיים, לא יוכל להיזהר, שיהיה בבחינת מורא שמיים בלבד. ויש חשש שיתעורר עליו המלכות דמדה"ד. ואז יהיה דבר מפסיק בינו לבין הקיר. אשר הקיר, המלכות, לא תהיה ראויה לקבל המוחין.

238. תפילת המנחה תיקן יצחק. כמו שתיקן אברהם תפילת שחרית, כלפי אותה המדרגה שהיה דבוק בה, החסד וקו ימין. כך יצחק תיקן תפילת המנחה, כלפי אותה המדרגה שהתדבק בה, שהיא מדרגת הגבורה וקו שמאל. וע"כ תפילת המנחה זמנה הוא, כשנוטה השמש לרדת במדרגותיה לצד מערב, תכף אחר חצות היום.

239. כי כל עוד שהשמש אינה נוטה לצד מערב, הוא יום, מבוקר עד הצהריים, שכתוב עליו, חסד אל כל היום. והלוא עד חשכה נקרא יום? אלא כמ"ש, אוי נא לנו כי פנה היום, כי יינָטו צִלְלֵי ערב. כי פנה היום, הוא כנגד תפילת שחרית, שכתוב עליה, חסד אל כל היום. כי אז השמש היא לצד מזרח. כיוון שהשמש נוטה ויורדת לצד מערב, הרי אז זמן תפילת המנחה, כי כבר פנה היום, ויינטו צללי ערב. ומתעורר דין קשה בעולם.

240. ופנה היום, מדרגת החסד. ונטו צללי ערב, מדרגות הדין הקשה. ואז נחרב ביהמ"ק ונשרף ההיכל. וע"כ אדם יהיה נזהר בתפילת המנחה, כי הוא זמן שדין קשה שורה בעולם.

241. יעקב תיקן תפילת ערבית, כי הוא מתקן את הנוקבא וזן אותה בכל מה שהיא צריכה. כי הו' דהוי"ה, שהוא ת"ת והוא יעקב, מתקן את הה' דהוי"ה, שהיא הנוקבא. והה' ניזונה מן הו', כי אין לנוקבא מעצמה כלום, אלא שמקבלת הכול מת"ת, ו' מהוי"ה, יעקב.

כי יעקב הוא קו אמצעי, הממשיך קומת החסדים על המסך דחיריק, ומכריע ומייחד זה בזה ב' הקווים ימין ושמאל, אברהם ויצחק. ואחר דין הקשה שבא בהארת שמאל של יצחק, בא יעקב ומתקן את המסך דחיריק, שתיקון זה הוא תפילת ערבית.

התיקון הראשון הוא המסך על המלכות מטרם שנמתקת ברחמים, בתפילה, הנקראת שוועה. והוא התיקון של תפילת ערבית. ואח"ז בא התיקון השני בדמעה, שהוא המסך על המלכות הממותקת במדה"ר, והוא חצות לילה.

242. ומשום זה תפילת ערבית היא רשות. כי היא נכללת בתפילת היום, כדי שתהיה מאירה. שאז נעשה זיווג על המסך הזה המוציא קומת החסדים, שהוא יום. ועתה בלילה אין הזמן לזה. שאור היום, חסדים, לא נגלה עתה להאיר אל הנוקבא, והיא שולטת בחשכה עד הזמן של חצות הלילה, שאז הקב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן עדן. ואז הוא הזמן שאדם ישתעשע בתורה.

243. דוד אמר אלו ג' זמני תפילה, כמ"ש, ערב ובוקר וצהריים, אָשִׂיחָה ואֶהֱמֶה וישְמע קולי. הרי שלושה. והוא לא התפלל אלא שניים מהם, כי כתוב, אשיחה ואהמה. ולא יותר. זה לתפילת הבוקר, וזה לתפילת המנחה. וע"כ אמר, אשיחה ואהמה. כי דווקא בבוקר, שהוא זמן החסד, מספיק, אשיחה, שהוא חסד. ובמנחה, שהוא זמן של דין קשה, צריכים, הֶמיה. ומשום זה אמר, ואהמה. אבל תפילת ערבית לא התפלל.

ואחרי כן כשנחלק הלילה, היה קם ואמר שירות ותשבחות, כמ"ש, ובלילה שירוֹ עימי. כי דוד הוא המלכות וחצות לילה, אחר שהתמתקה המלכות בבינה, שאז היא דמעה, שאז נעשתה המלכות בית קיבול לאורות העליונים כולם. וע"כ קם אז בשירות ותשבחות.

באופן, שתפילת שחרית היא כנגד תפילה, לתיקון קו ימין שבנוקבא. ותפילת המנחה היא ג"כ כנגד תפילה, אלא לתיקון קו שמאל שבה, שנקראת כותל או קיר. ואז צריך האדם להמשיך השלמות של הקיר, שלא יהיה ביניהם חציצה ופגם.

ותפילת ערבית היא שוועה, וע"כ היא רשות. וחצות לילה דמעה, התיקונים של מלכות הממותקת, שתהיה בית קיבול לאורות העליונים. ומשום תיקון זה שיהיה בשלמות, לא יתפלל אדם אחורי רבו, כדי שלא יחזור ויעורר את המלכות הבלתי ממותקת, ויקלקל תיקון של חצות לילה.

244. תפילות כנגד תמידים תיקנו חכמים מאנשי הכנסת הגדולה. ומשום שמצאו שני תמידים, כמ"ש, את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים, והם נקרבים באותם ב' הזמנים שביום, שהם זמני תפילה. ע"כ תיקנו בעיקר ב' תפילות, שהן שחרית ומנחה, אבל תפילת ערבית היא רשות.

245. האבות תיקנו התפילות האלו מקודם שתיקנו אנשי הכנסת הגדולה, ולא תיקנו אותן כנגד התמידים. ולמה מה שתיקנו אברהם ויצחק הוא עיקר, ומה שתיקן יעקב, שהוא בחיר האבות, הוא רשות ולא עיקר כמו אלו?

246. אלו שני זמנים של שתי התפילות שחרית וערבית, אינן אלא לחבר את יעקב, ז"א, בגורלו, הנוקבא. כיוון שהתחברו זה בזה, אין אנו צריכים יותר, כי כיוון שניתנה הנוקבא בין שני זרועות, אברהם ויצחק, קו ימין וקו שמאל, כבר התחברה בגוף, כי הגוף הוא כלל של ב' הזרועות, ואין צריך לתקן יותר.

וע"כ אנו צריכים לעורר את תיקון שתי הזרועות ע"י ב' התפילות שחרית וערבית, משום שהנוקבא ניתנה ביניהם. כלומר, שצריכים להמשיך הארתם לתוך הנוקבא, ואחר שכבר ניתנה ביניהם, הגוף, שהוא קו אמצעי, הנקרא יעקב, והנוקבא, דבריהם בלחש, שלא להזכיר מדה"ד שבה.

אע"פ שיעקב הוא בחיר שבאבות, כי העיקר הוא קו האמצעי, המייחד ב' הקווים זה בזה, וזולת הכרעת קו האמצעי אינם יכולים להאיר, עכ"ז אין בקו אמצעי תוספת אור על ב' הקווים. כי שורשם של ב' הקווים הם מ"י אל"ה, אשר בבינה, שהם כוללים כל המוחין שבה. אלא משום שקו האמצעי עולה ומכריע ב' הקווים שבבינה ומשלים אותם, זוכה גם הוא בהם, שנאמר, שלושה יצאו מאחד, אחד זוכה בשלושתם.

הרי שכל המוחין דבינה הם בב' הקווים ימין ושמאל, שהם אברהם ויצחק. אשר יעקב משלים אותם להיותו קו אמצעי. וע"כ זוכה גם הוא בב' הקווים ומשפיע אותם לנוקבא. כי הם כללות כל המוחין כולם. ואלו תיקונים הנוספים השייכים לזיווג קו אמצעי עם הנוקבא, צריך להיות בלחש, כמ"ש, וקולה לא יישמע. שיש בדרך כלל ב' מיני קולות:

א. קול הבינה, ממלכות הממותקת בבינה,

ב. קול המלכות עצמה, הבלתי נמתקת בבינה.

ואין זיווג זו"ן אלא בקול הבינה. וקול המלכות עצמה לא יישמע. כי אם היה נשמע קולה, ממדה"ד הבלתי נמתק, לא הייתה ראויה להזדווג עם ז"א, ולקבל מוחין עליונים.

247. ומשום שדבריהם בלחש ולא נשמע קולה, יעקב מְשַׁמש במרום. כמ"ש, ואתה מרום לעולם ה', בינה. ומלכות הממותקת בבינה, נקראת ג"כ מרום. וכיוון שיעקב משמש במרום, במלכות הממותקת, צריך להיות קולה לא יישמע, כי אז ייפרד הזיווג. והכול הוא סוד ליודעי דין ומשפט, כלומר ליודעי סודות התורה.