מהו, מי שמטמא עצמו, מטמאים אותו מלמעלה, בעבודה

תשמ"ט - מאמר כ"ו
1989 - מאמר 26

בזה"ק (בהעלותך כ"ג ובהסולם אות ס"ז) אומר וזה לשונו "מהו בדרך רחוקה, הוא משום שאדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה, הרי הוא בדרך רחוקה מאותו המקום והדרך שזרע ישראל אחוזים בו, כי הוא אחוז בדרך רחוקה, שנתרחק מלקרב לכם לישראל, שהכוונה היא על סטרא אחרא, הרחוקה מקדושה. אמר רבי יצחק, והרי כתוב, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה, שמשמע, שהם ב' דברים. אמר רבי יוסי, כאן, כשאומר טמא לנפש, הפירוש הוא, מטרם שטמאו אותו מלמעלה. וכאן, כשאומר בדרך רחוקה, הפירוש הוא, אחר שטמאו אותו למעלה ונפל לדרך רחוקה, שהוא הס"א. ומשמע שהן זה והן זה, לא ישרה עליו הקדושה שלמעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים אותו", עד כאן לשונו.

ובזה"ק (בהר, ובהסולם אות מ"ו) אומר וזה לשונו "ומלכותו בכל משלה. ומשום זה נקראת השכינה "קרבן לה'", "עולה לה'", הכל צריך להקריב לה' ולשכינתו. ואח"כ השכינה מחלקת לכל. זה שכתוב ותיתן טרף לביתה. ואפילו מזונות של חיות, ואפילו של כלבים, הכל היא מחלקת, לקיים בה. ומלכותו בכל משלה", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מדוע מי שמטמא עצמו, מטמאים אותו מלמעלה. זאת אומרת, מה האדם אשם בזה שמטמאים אותו מלמעלה. מדוע מענישים אותו שלא יכול לעשות פסח, שאומר הזה"ק, שהפירוש מה שכתוב "כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה". "טמא לנפש" הוא מטרם שטמאו אותו מלמעלה, ו"בדרך רחוקה" אחר שטמאו אותו מלמעלה, שהן זה והן זה לא יעשו את הפסח בזמן שישראל עושים אותו.

ויש להבין, אם הוא טימא את עצמו, כבר לא יכול להקריב את הפסח, לשם מה מטמאים אותו מלמעלה, לאיזה צורך. וגם, מדוע מטמאים אותו למעלה, הלא על הטומאה שעשו מלמעלה הוא לא אשם. אם כן יש להבין:

א. לאיזה צורך מטמאים אותו מלמעלה, אם הוא לא יכול להקריב את הפסח, משום שהוא טמא.

ב. למה מטמאים אותו, הלא בחירה הוא מה שהאדם עושה, וכיון שמטמאים אותו מלמעלה, נמצא הטומאה הזאת לא באה לו מחמת בחירה.

ג. וכמו כן יש להבין מה שכותב הזה"ק על הכתוב "ומלכותו בכל משלה", שהשכינה מחלקת מזונות לכל, לחיות, ולבהמות", ואפילו לכלבים וחמורים, שהם הקליפות. לאיזה צורך השכינה צריכה לספק להם מזונות, שהם הכנגדים שלה ושונאי הקדושה.

ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים קודם לדעת, מהו ענין קדושה וטומאה בעבודה. במעשה טומאה וטהרה הוא ברור, כמו שכתוב בתורה או מה שחז"ל הוסיפו בענין טומאה וקדושה וטהרה. אולם בדרך העבודה, מהו ענין טומאה וטהרה וקדושה.

קודם כל צריכים תמיד לזכור את ב' עיקרים שיש לנו, שכל הסדרים שנוהגים בעולם הולכים לפיהם, שמזה באים לנו סדרים בעבודת ה', שנראים לנו, שהם הרבה פעמים הפכים זה לזה:

א. מטרת הבריאה, שהוא רצונו להטיב לנבראיו, שבגלל זה ברא בהנבראים רצון וחשק להשתוקק לתענוגים, שזה מכונה רצון לקבל לעצמו. ובהטבע הזה יצאו כל הנבראים, הנקראים בשם "יש מאין", שהכוונה היא על הרצון הזה שנברא, שהוא בחינת חסרון. והנבראים משתוקקים למלאות החסרון הזה. והכלי הזה בא לאדם בלי עבודה, היות שהכלי הזה אנו מיחסים להבורא. ואין לנו שום עבודה להרחיב את הכלי, אלא בכל מקום שהרצון הזה (רואה, מרגיש) שיש לו מה לקבל הנאה, תיכף הוא רץ לזה בכל המרץ. וכאילו זה נראה, שהולך למלאות את רצון הבורא, היינו למה שהבורא רוצה שהנבראים יהנו מהתענוג שהוא רוצה לתת להם.

ב. תיקון הבריאה. כלומר, בכדי שלא תהיה בחינת בושה בעת קבלת התענוגים, כידוע שזה בא מטעם שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, לכן נעשה תיקון, שהאדם מצד הרצון לקבל שלו, הוא רוצה לוותר ושלא לקבל שום תענוג, אלא הוא הולך לקבל את התענוגים, מטעם היות שהבורא רוצה שהנבראים יקבלו טוב ועונג, שזאת היתה מטרת הבריאה. נמצא אז שכבר אין לו בושה, היות שיש עכשיו ענין של השתוות הצורה, כלומר, כמו שהבורא רוצה להשפיע, כן הנבראים רוצים להשפיע לו, שהוא יהנה מזה ש"אמר ונעשה רצונו", ורק בגלל זה הם רוצים לקבל טוב ועונג.

אולם הכלי הזה, הנקרא "לקבל בעל מנת להשפיע", הוא ממש ההפכי להכלי, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", שהכלי הזה אנו מיחסים להבורא, שהוא ברא את זה יש מאין. לכן, אם אנו רוצים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, זוהי עבודה קשה, היות שאנו צריכים להילחם נגד הכלי שהבורא ברא. ומעבודה הזו יצאו לנו כל החסרונות, מה שאנו לומדים. לדוגמא, הסתלקות האורות, שבירת הכלים, קדושה, טומאה, ס"א וקליפות. וכל מיני השמות, שאנו רואים המבוארים בזה"ק ובספרי קבלה, הכל נמשך רק מבחינת תיקון הבריאה. וזהו מסיבת שהכלים דתיקון הבריאה אנו מיחסים להנבראים, כמו שכתוב ב"עץ חיים" בתחילתו. וכפי שמבאר בתע"ס, שהרצון לקבל הראשון, הנקרא "מלכות דאין סוף", היא אמרה, שאינה רוצה לקבל בעל מנת לקבל, אלא בעל מנת להשפיע.

ומובן מאליו, שאם רוצים ללכת נגד הטבע שהבורא ברא, שהוא ענין הפכי, בא לנו בעבודה קשה. ובעולמות עליונים גרם זה להסתלקות האורות ולשבירת הכלים, שאז יצאו הקליפות ונעשה המרחק בין קדושה לטומאה. ש"קדושה" נקראת השתוות הצורה, שהוא ענין דביקות, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני", שפירושו, כמו שה' רוצה רק להטיב לנבראיו, כמו כן הנבראים צריכים להיות בדרגה להטיב להבורא ולא לתועלת עצמו.

נמצא, שמטרם שמגיעים לתיקון הבריאה, אלא שעדיין אדם משוקע באהבה עצמית, אין האדם מסוגל לקבל את הטוב והעונג, ושורה עליו הצמצום וההסתר שהיה. זאת אומרת, שאנו צריכים לומר, שכל ההסתרות, שאנו סובלים, הוא מחמת שכך הולך סדר התיקונים, שעי"ז יבואו כל הנבראים לבחינת גמר התיקונים, היינו, שכל הכלים, שיצאו בבחינת לקבל לעצמם, יתוקנו בעל מנת להשפיע, וממילא יוכלו לקבל את הטוב ועונג. נמצא שאז בגמר התיקון, כבר לא יהיה צורך להצמצום והסתר. וזה כמו שכתוב "ולא יכנוף עוד את מוריך".

ובהאמור יוצא, שענין ריחוק וקירוב הוא, שאם האדם עושה הכל בעל מנת להשפיע, נמצא שהוא במצב של קירוב לקדושה, כנ"ל "קדושים תהיו". ואם הוא עושה הכל לתועלת עצמו, הוא אז מרוחק מהקדושה.

ולפי זה יש לשאול, שאם אין הטוב ועונג יכול להאיר בכלים דקבלה, מחמת הצמצום שהיה, אם כן איך הנבראים מתקיימים בעולם, מטרם שמתקנים להם כלים דהשפעה. מאין הנבראים יכולים לקבל תענוג. ובלי תענוג אי אפשר לחיות, היות שכך היה סדר הבריאה.

לכן לומדים, שתיכף אחר הצמצום, שהיה הסתלקות האור, נשארו רשימות להחיות הכלים. והכלים הראשונים, שנסתלק מהם האור, נקראים "כלים דעגולים". והרשימו שנשאר מהאור, הוא מחיה את הכלים. וזה שייך לומר רק בכלים דקדושה, כמבואר, שבפרצופי אדם קדמון היו הרשימות נשארות בכלים אחר הסתלקות האורות.

מה שאין כן בעולם הנקודים, ששם, אחר הסתלקות האורות, הכלים נפלו להקליפות, לומדים, שהרשימות נשארו במקום אצילות, מטעם שאין הרשימות, שהם חלקים מהאור, יכולים להכנס לתוך הקליפות. אלא רק ניצוצין נפלו לתוך הכלים, להחיותן. כלומר, שהכלים שנפלו להקליפות, וכל החיות שלהם, הוא רק מזה שניצוצי קדושה נפלו בתוכם, מזה הוא כל החיות של הקליפות, כמו שמפרש האר"י הקדוש, שרק "נהירו דקיק", הנקרא אור דק מאוד בערך שיש בקדושה, זהו כל החיות שנפלו בעולם הגשמי.

זאת אומרת, כל החיים והתענוגים הגשמיים, שכל העולם רצים בכדי להשיג את התענוג הזה, היות שמרגישים שזהו כל החיים שלהם, אבל אין זה אלא אור דק מאוד בערך התענוגים הרוחניים, שעל התענוגים הרוחניים היתה הכוונה של להטיב לנבראיו, המכונה "מטרת הבריאה", כנ"ל.

ובזה נבין, מדוע הקדושה צריכה לתת מזונות להקליפות. כי אחרת לא היו יכולים להתקיים, כי הרצון דלהטיב לנבראיו גורם, שאם אין להנבראים משהו טוב ועונג, אין להם זכות קיום, ומוכרחים למות. והיות שהאדם, כשנולד מצד הטבע לקבל אך לתועלת עצמו, לכן הוא נמצא תחת שליטת הקליפות, ואי אפשר לקבל אז חיים מהקדושה, ומשום זה, אפילו כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות, הוא מוכרח להתחיל בשלא לשמה, ואם כן מאין יהיו לו אז חיים. לכן הקדושה נותנת מזונות להקליפות, בכדי שיהיו חיים ומזונות מהקליפות, שמפרנסין להנבראים בעוד שהם נמצאים תחת שליטתם.

אלא רק ע"י המאור שבתו"מ מחזירו למוטב, היינו שיבואו לבחינת לשמה, שבזמן שהם יכולים לעשות מעשים להשפיע, אז מסתלק מהם ההעלם וההסתר, הנקרא "צמצום", ויכולים אז לקבל החיים שלהם מקדושה, ששם מגולים התענוגים האמיתיים, ולא כמו שהיו מקבלים רק "נהירו דקיק" מקדושה, אלא אור אמיתי של קדושה.

ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שאומר הזה"ק "ומלכותו בכל משלה", שהשכינה מחלקת מזונות לכל, לחיות, ולבהמות, ואפילו לכלבים וחמורים, שהם הקליפות, שיש להבין, לאיזה צורך השכינה צריכה לפרנס אותם.

ובהנ"ל נבין, היות שבלי אור ותענוג אי אפשר להתקיים, וכח אחר שיפרנס אותם אין בעולם, כמו שכתוב "אין עוד מלבדו", לכן השכינה מפרנסת אותם ונותנת להם מזונות כדי קיומם. והשכינה מחלקת את המזונות לכל אחד ואחד לפי דרגתו, כמו שאומר וזה לשונו "אף על פי שכל הקרבנות לה', מהם מחלק לכלבים, שהם הקרבנות הפסולים, שנותן אותם ל"סמאל", הנקרא "כלב", ויש מהם כ"מלאכי השרת", ויש מהם כ"בני אדם".

פירוש, שהשכינה מחלקת מזונות לכל אחד ואחד כפי בחינתו. היינו שיש אנשים שהם בבחינת "בני אדם", ויש שהם בבחינת "בהמות טהורות", ויש שהם בבחינת "כלבים", וכדומה. לכולם השכינה נותנת מזונות. אלא כפי השתדלות האדם לעלות במעלות הקדושה, כך הוא מקבל השפע שלו. כלומר, אם האדם הגיע לידי דרגה, שכל הנאה שלו היא, בזה שהוא משמש את המלך, הוא מקבל שפע המתאים לקדושה. ואם אין האדם מסוגל לעבוד, רק לקבל לעצמו, הוא מקבל לפי ערכו.

לכן אלו אנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, ולא יכולים להתגבר על הרצון לקבל לעצמו, והם רוצים מזונות שכן יוכלו להתגבר, הם מקבלים מקדושה, הנקרא "המאור שבה מחזירו למוטב", הם מקבלים מזונות לפי הכנה שלהם. כלומר, שמקבל חיות בזה שהם יכולים לעשות מעשים דלהשפיע, מה שאין כן אלו אנשים שהם עדיין בבחינת "כלבים", כמו שכתוב בזה"ק, "שהם צווחין ככלבא "הב - הב", הם מוכרחים לקבל חיות בתוך כלים של תועלת עצמם.

מה שאין כן אלו אנשים שרוצים לצאת מאהבה עצמית, ולפעמים הם מקבלים מזונות, היינו חיות, בזה שהם רוצים לעשות בעל מנת להשפיע, אולם בזמן שהם לא מחשיבים את המזונות שקבלו על כלים דהשפעה, אז נותנים להם איזו תאוה שמתחשקת להם, ומתחילים לחשוב על תענוג של התאוה, אז שוכחים מכל העבודה הרוחנית ומקבלים ירידה על המקום, עד שהם כבר לא מרגישים באיזה מצב שהם נמצאים. ובאמת הם נמצאים במצב של חוסר הכרה, כלומר שאינו מוכר להם עכשיו, שיש ענין רוחניות, שהיו מקודם עוסקים בכל הלב, ופתאום הכל נשכח ממנו.

עד שהם מתאוששים, ומתחילים להרגיש שנמצאים בבחינת ירידה. אבל זה דומה שהיה להם חס ושלום תאונת דרכים, ונשארו בלי הכרה. ולאחר התאוששות, הם רואים שהם נמצאים בבית חולים. כמו כן לאדם, שהיה הולך בדרך להגיע בעל מנת להשפיע, פתאום פגעה איזה תאוה, ונכנסה ללבו, והוא נמצא בחוסר הכרה, היינו שנופל לעולם הגשמי. ורק לאחר זמן הוא מתאושש, היינו ששמע כרוז מלמעלה שהוא לא בסדר.

וענין התאוה, אינו אצל כל אחד שוה. לפעמים יש לאדם, שפגעה בו מחשבה, שיותר טוב בשבילו, שיעבוד לתועלת עצמו ולא לשם שמים. ומחשבה זו שפגעה בו כבר נקראת "תאונת דרכים", אם הוא לא ראה את הסכנה לפני כן, כלומר שעוד היה לו זמן להתגבר על המחשבה, שלא תכנס לתוך לבו. אולם אין צורת התאוה דומה לכל אחד ואחד, כלומר לכל אדם מתלבשת התאוה בצורה אחרת, ואפילו באדם אחד גם כן לא כל הזמנים שוים, כלומר שבכל פעם התאוה מתלבשת אצל האדם בצורה אחרת, והכל לפי הזמן.

והתאוה דומה לפתיון, שאנו רואים, אלו שרוצים לתפוס דגים, כשהם לוקחים את החכה, הם תולין איזה בעל חי או חתיכת בשר, שהדג רואה את הבשר, הוא מסתכל על ההנאה שהוא יכול לקבל ממנו. וכשהוא מסתכל על ההנאה, אז אין לו שום מחשבות אחרות, ואין לו אז האפשרות לחשוב, שעל ידי זה, שאם הוא יקח את הפתיון, הוא ימות, היות שהאדם יוציא אותו מהמים, וממילא הוא ימות, אין לו אז ענין לחשוב על זה.

כמו כן האדם, בזמן שהוא רואה איזו תאוה, זהו פתיון שמפתה אותו לקבל את התאוה הזו, ואין לו אז זמן לחשוב, שעל ידי זה הוא ימות מבחינת הרוחניות, שכל עבודה שהיה חושב שצריכים לעשות הכל לשם שמים, כשהוא מסתכל על התאוה, זהו פתיון שמוציא אותו מהמים הרוחניים, שהיה חי בהם. ותיכף כשהוא מוציא אותו מהמים הרוחניים, הוא מת מרוחניות, והוא נשאר מחוסר הכרה. היינו שאין לו הכרה, שהוא כבר מת מרוחניות, מטעם שאין הוא זוכר בכלל שיש רוחניות בעולם. והכל נשכח ממנו.

אלא אח"כ באה לו מלמעלה בחינת התאוששות, ורואה שהוא נמצא עכשיו במצב של ירידה. זאת אומרת, בזמן עליה האדם היה מסתכל לכל התאוות כמו דבר נפרד ממנו, היינו שאין לו שום המשכה להם, וכח דוחה הוא מרגיש יש לו בפנימיות הלב, שלא רוצה אפילו לחשוב מהם. ופתאום הוא מקבל יחס ישר אליהם, כלומר שהם קרובים לדעתו ולהרגשתו, עד שבעת התאוששות הוא לא מבין איך נולד ביניהם יחס משותף.

אולם יש כלל "כשהעליון יורד למקום תחתון, נעשה כמוהו", היינו שנעשה כאילו הם היו ביחד, ואין ביניהם התרחקות, שהיתה ביניהם מקודם, בזמן שהעליון היה במקומו למעלה. וכן להיפך, בזמן שהתחתון עולה למקום העליון, הוא מקבל יחס משותף, כמו שהיה תמיד במקום העליון, והוא מקבל בחינת התרחקות ממצב של תחתון (לפי הכלל "כשהתחתון עולה למקום עליון, נעשה כמוהו").

נמצא, הפתיון הזה דומה לבחינת "ראיה", שענין "ראיה" לאו דוקא בעיניים, אלא "ראיה" נקרא גם כן בחינת מחשבה, כלומר ראיית השכל. היינו, אם נופלת איזו מחשבה של חטא, בין בבחינת מוחא ובין בבחינת ליבא, שיש כלל "עין רואה ולב חומד", נמצא שע"י הראיה הוא יבוא בטח לידי חמדה. והגם על הראיה אין האדם יכול להיות בעל בית, היינו בזמן שנופלת לאדם איזו מחשבה, מה הוא אשם בזה, או שרואה ראיית עינים פתאום, מה הוא היה יכול לעשות.

על זה תירץ אאמו"ר זצ"ל, שהקשה על מה שאמרו חז"ל "אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג'). ושאל, מדוע נותנים לו להכנס רוח שטות, שיחטא, הלא אם לא היה נכנס בו הרוח שטות, לא היה חוטא. אם כן מה אדם אשם, בזה שנכנסה בו רוח שטות. והשיב, הלא שיש כלל "עין רואה והלב חומד". נמצא שהגם על ראיה אין האדם אשם. אולם אם אינו עושה תשובה על הראיה, הגם שהוא בזה כעין שוגג, הוא מוכרח לבוא לידי חמדה. וחמדה היא כבר חטא.

נמצא, זה שנכנסה בו רוח שטות, זהו תיקון גדול להאדם, שלא יפגם כל כך בקדושה. כי בעת החטא הוא כבר לא מרגיש את חשיבותה של קדושה, מטעם שכבר רוח שטות שורה בו, וממילא הקדושה בורחת ממנו. כלומר, שאם היה האדם תיכף עשה תשובה על השוגג, אז לא היה בא לידי חטא ממש, שהוא החמדה. ואם לא עושה תשובה, אז באה רוח שטות.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע כשאדם מטמא את עצמו, מטמאים אותו מלמעלה, כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "כי יהיה טמא לנפש, או בדרך רחוקה". והתשובה היא, היות שטמא עצמו בעבודה. צריכים לפרש, היינו בראיה. וטמא עצמו ולא עשה תשובה, מוכרחים לטמא אותו מלמעלה, היינו שנותנים לו להכנס רוח שטות.

וזהו לטובת האדם, שבזמן שהאדם עושה בלי דעת, דומה קצת כאילו עושה שלא בכוונה לחטוא, כי אין לו דעת, שנוכל לומר שעושה בכוונה. לכן זה שמטמאים אותו מלמעלה, זהו תיקון, וממילא אין קושיא, למה מטמאים אותו, היות שעושים לו טובה בזה. וממילא הן שנטמא ע"י ראיה בלבד, שזה נבחן בודאי שוגג, ומכל שכן אח"כ, שנטמא ע"י חמדה, כבר מראים, שהם אינם קרובים לקדושה.

והגם שהראיה היתה שוגג, אבל מכל מקום עדיין לא היתה בו רוח שטות, מה שאין כן בזמן החמדה כבר היתה לו רוח שטות. והגם שיש לשאול, הלא כשמטמאים אותו מלמעלה נמצא בו ב' דברים, היינו ראיה וחמדה. אפשר שרוצה לומר, אפילו כשהיתה אפשרות להיות דבר אחד, גם כן כבר לא ראוי להתקרבות.