תשמ"ט - מאמר כ"ה
1989 - מאמר 25
בזה"ק (אמור דף י"ד ובהסולם אות מ"א) אומר וזו לשונו "איש מזרעך לדורותם, אשר יהיה בו מום. רבי יצחק אמר, שהטעם הוא, משום שהוא פגום. ומי שהוא פגום, אינו ראוי שישמש בקדש. והרי העמדנו, שאדם הנמצא פגום אין בו אמונה, ופגם ההוא מעיד עליו. כל שכן כהן, שצריך להמצא שלם, ובעל אמונה יותר מכל", עד כאן לשונו.
ויש להבין, לפי זה אדם שנברא באיזה מום, אם יש לו בחירה להגיע לאמונת ה', או חס ושלום אין לו שום בחירה, והוא מוכרח להישאר בלי אמונה. נמצא, האדם הזה מה הוא צריך לעשות האם אומרים לו, קודם כל אתה מוכרח להשתדל ללכת לרופאים, אולי הם יכולים לרפאות אותך מהמום שבך. ואח"כ אתה תבוא ללמוד עניני אמונה. היתכן דבר כזה.
אלא הענין הוא, כל דבר אנו לומדים מבחינת ענף ושורש. וזה הוא חלק הנגלה שבתורה, שכל מעשי המצות ניתן לנו בבחינת ענף ושורש. וכשמדברים בבחינת הנסתר, היינו בבחינת הכוונה ולא מבחינת המעשה, אז מפרשים הכל בבחינת עבודה. כלומר, מה שנקראים "מומים ופגמים" הוא לא בבחינת המעשה אלא בבחינת הכוונה.
ויש לדעת, מאיפה נמשכים הפגמים והמומים ברוחניות. אלא זה נמשך לנו בסיבת השבירה שהיתה, שאז ירדו נצוצי קדושה בתוך הקליפות, וע"י הנצוצין האלו קבלו הקליפות כח להרחיק את האדם מעבודת ה', היינו שנותנים לאדם תענוגים, בעת שהוא עוסק בעל מנת לקבל תענוג, ואי אפשר לאדם לוותר על תענוג, מה שהוא מקבל על כלים דתועלת עצמו, ולעסוק לשם שמים.
ובעת שעוסק בדברי השפעה, האדם מרגיש בכל המעשים האלו, שאין בהם טעם וריח. וכשהוא מתגבר, וכן עושה מעשים דלהשפיע, אבל עבודה זו היא לא עם כל האברים, כלומר שלא כל האברים מסכימים לעבודה זו. נמצא, שהוא בעל מום. היינו בעת שהוא עוסק בכוונה דלהשפיע, שהוא רוצה לעשות רק לשם שמים ולא לתועלת עצמו, אפילו אחרי כל ההתגברות נשארו כמה אברים שהם לא מסכימים עם עבודה זו. נמצא, שהוא חסר אברים, שזה נקרא "בעל מום" בעבודת הקודש.
וכל זה, היינו מה שאין האברים מסכימים לעבודה זו, הוא מפני שהם מרגישים טעם פגם בעבודה דלהשפיע. אם כן, הם בעצמם, היינו אלו העובדים בעצמם אומרים שאין שלימות בעבודה זו, אלא שכולה פגמים. אם כן איך אפשר לומר שיש שלימות בעבודה, בו בזמן שהם בעצמם אומרים שיש פגם בעבודה. ואיך יכולה להיות עבודה עם פגמים, לתת זה להבורא.
וזה דומה כמו בגשמיות, שהאדם נותן מתנה להמלך ורוצה להראות לו שהוא עבד נאמן. ויחד עם זה "לבו בל עמו". היינו שיש לו אברים, ששואלים אותו, מה יהיה לך מזה שאתה עובד בשביל המלך. האם אתה חושב שהמלך ישלם לך, עבור זה שאתה עובד עבורו במסירת נפש. נמצא, שהאדם בעצמו אומר, שהעבודה זו היא עבודה פגומה. וזה כמו שכתוב (במ"ר נשא י"ג) וזו לשונו "אוי לה לאותה עיסה, שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה".
אולם יש לשאול, ומדוע האדם בעצמו אומר שהוא פגום. התשובה היא, משום שחסרה לו אמונה. כי אם היתה באמת לאדם אמונה בה', שהוא המנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, והיה מאמין בגדלות ה', בחשיבותו, אז אי אפשר שתהיה איזו התנגדות מצד מי שהוא באדם. כי אנו רואים בהטבע שלנו, שהקטן מתבטל לגבי הגדול כנר בפני אבוקה, ואין לו שום בחירה. אלא כל עוד שלא נקבע בלבו שהוא גדול, אז שייך בחירה, היינו לבחור ולומר שהוא גדול. או ע"י עצמו, שהוא משיג שהוא גדול, או ע"י אחרים, שהם אומרים שהוא גדול והוא נמשך אחרי דעתם. ולאחר זה כבר אין לו בחירה, שתהיה לו היכולת לא להבטל, אלא הוא נמשך כנר בפני אבוקה. ולשמחה גדולה זה יחשב לו, אם יש ביכולתו לשמש את הגדול, ואין לו הנאה גדולה יותר מזה.
ובהאמור יוצא, שכל מי שיש לו מום בעבודה, עבודתו היא פגומה. ומדוע היא פגומה. משום שאין לו אמונה בה', שהוא מלך העולם ומנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. אחרת לא היה לו שום מום, כנ"ל, מטעם כי כל האברים היו מסכימים לשמש את המלך הגדול. וכיון שאין לו אמונה בגדלותו של המלך, נמצא שהעבודה שלו עבור המלך היא פגומה. כלומר, היות שעבודה שלו היא בלי טעם, לכן אין האדם יכול לעשות זאת בכל האברים. נמצא, שבעבודה שלו יש כמה מומים. או שמחוסר אבר, או שהאבר לא מתפקד כמו שרגיל לתפקד מדבר שיש בו טעם.
נמצא, מה יש לאדם לעשות בזמן שהוא רואה שהוא בעל מום. אין לו עבודה אחרת אלא לבקש מה' שיתן לו את כח האמונה, שיהיה בידו כח להאמין בגדלות ה'. כלומר, שכל מה שהוא עושה, הן בתורה והן במצות, הוא צריך לכוון, שע"י מעשים האלו, שהוא עושה בבחינת "אתערותא דלתתא", שה' יתן לו מלמעלה כח להאמין בכל הלב את גדלותו יתברך. שאז תהיה שלימות במעשים שהוא עושה.
כלומר, שבמעשה שהוא עושה תהיה לו מחשבה, דיבור, מעשה. היינו שבכל דבר שלם יש בו ג' בחינות:
א. המעשה.
ב. מחשבה, שע"י המעשה יתן לו ה' כח האמונה בגדלות ה'.
ג. דיבור, היינו תפלה. כי המחשבה גורמת לו שהוא יתפלל לה', שזה נקרא דיבור ותפלה. וכפי ערך הרגשת חסרון האמונה, בשיעור הזה נמדד שיעור התפלה. כי החסרון, מה שהאדם מרגיש ורוצה שה' ימלא חסרונו, זה נקרא "תפלה". אולם האדם, בעת שהוא רואה לפי שכלו, שהוא כבר התפלל לה', וה' עדיין לא עזר לו, אז נאבד לו כח התפלה.
אבל גם על זה, היינו שתהיה לו היכולת להתפלל, האדם גם כן מוכרח להאמין באמונת חכמים, ולומר, מה שאני רואה והשכל מחייב אותי זה נקרא "בתוך הדעת". אבל אני מוכרח להאמין למעלה מהדעת למה שחז"ל אמרו (ברכות ל"ב) אמר רבי חמא בר חנינא, אם ראה אדם, שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'". נמצא, שבלי אמונת חכמים אין האדם מסוגל לעשות שום דבר שיהיה על דרך התיקון. כידוע, ש"דעת בעל בתים הפוכה מדעת תורה". ומשום זה אין האדם יכול לעשות דרכים בדרך ה', אלא לפי מה שמקובל בין עובדי ה'.
ועיקר החסרון הוא, כי בזמן שהאדם עוסק בתו"מ והגוף לא מתנגד לו, היינו שלא מביא לו מחשבות זרות, במצב הזה האדם לא חושב על האמונה, שזה מה שחסר לו. היינו, שתהיה לו הנאה מהמעשים שהוא עושה, כאילו השיג בגשמיות הון תועפות, שבטח היתה לו אז התפעלות והתרוממות רוח מהשגת דבר חשוב, שכל העולם מחשיבים את זה, ואיזו הנאה היתה לו אז.
ואם האדם יאמין בזה שהוא משמש מלך גדול, מדוע אין הוא עכשיו מלא שמחה והתרוממות רוח מהדבר שבקדושה שהוא עוסק עכשיו. אלא הטעם הוא, שבטח חסרה לו אמונה. לכן אין להאדם להסתפק במועט, כי חסר לו עיקר ולא תוספת. ואם אין האדם שם לב לזה, בטח שהוא מוכרח להישאר במצב של "כלל", שעובדים רק בבחינת המעשה. אולם לא לשכוח כי "מעשה בלי כוונה הוא כגוף בלי נשמה". אם כן האדם צריך להתגבר ולהיות יוצא מהכלל עובדים, אלא להכנס בתור עובדי ה', בבחינת הכוונה לשם שמים.
והגם שאנו לומדים, שהאדם צריך ללכת בקו ימין ולומר שאין הוא בעל חסרון, אלא מה שיש לו הוא שמח בזה, אבל גם בקו ימין האדם צריך להיות בהתפעלות גדולה ובהתרוממות רוח, מטעם שהוא עובד ומשמש למלך גדול. והגם שאין לו כח להעריך את מדת החשיבות של גדלות ה', מכל מקום גם על זה הוא צריך לעבוד, שעל הסתפקות במועט הוא צריך להמשיך שמחה וחיות, כאילו זה הוא דבר גדול. ומה שאינו מרגיש את גודל החשיבות, גם על זה הוא נותן תודה לה', על מה שהוא רואה שיש לו משהו קצת אחיזה ברוחניות. על זה הוא נותן שבח גדול לה'.
אולם באמת הסדר הוא, שהוא צריך לעבור מקו ימין, שהוא שלימות והסתפקות במועט, לבחינת שמאל. היינו לעשות חשבון נפש, מדוע אין לו אלא קצת אחיזה, ולמה אין ה' רוצה לתת לו יותר אחיזה ברוחניות. בטח חסר כאן משהו, וצריכים לתקן ע"י מעשים טובים, ולא להישאר בבחינת "עני בדעת", אלא לעשות כל מיני השתדלות, שה' יעזור לו, כמו שעוזר לאחרים, הרוצים להיות נחשבים לעובדי ה'.
אלא האדם צריך להיות זהיר, שלא לערב את הקוים זה בזה, אחרת אין האדם יכול לראות את מציאות האמיתית של כל קו וקו. אלא, שאחר שהאדם רואה את המרחקים, אז יש לו מקום ללכת קדימה, היות שהאדם יכול עכשיו לעסוק בשתי רגלים. כידוע, שאין האדם יכול ללכת על רגל אחת, שפירושו, ש"רגל אחת" נקרא, שנותן שבח והודאה לה', שזהו ראשית דבר, שהשבח הוא בזה, שהוא יכול להאמין בשיעור מה, שהוא מדבר להבורא.
נמצא, בשיעור זה שיש לו קצת אמונה, הוא נותן תודה לה'. ועל כל דבר ודבר שהוא עושה, האדם נותן תודה להבורא, בזה שזיכה אותו ונתן לו מחשבה ורצון לקיים מצוותיו. ועל זה ניתן לו לברך את ה', ולתת לו תודה רבה עבור זה. וכמו שיש לנו לברך ברכה על כל מצוה ומצוה. וכמו כן ברכת התורה. ויש לדעת, שענין ברכה, הוא שאנחנו מברכים אותו על הטוב הזה. ומי שאינו מברך אותו עבור זה, הוא מטעם שאין הוא מרגיש את המצות לדבר חשוב, שיהיה כדאי לברך אותו עבור זה. כלומר, שהתודה, שנתן לנו, דומה כמו המתנה, שנהוג הוא בעולם, שלפי גדלות המתנה כך גדולה התודה, שנותנים.
נמצא לפי זה, שמטרם שהאדם הולך לעשות מצוה ולברך עליה, הוא צריך מקודם לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, כלומר, אף על פי שעדיין אין לו הרגשת וחשיבות של תורה ומצות, הוא צריך להאמין למעלה משכלו, שהם דברים חשובים מאוד. שהאדם, מטעם שעדיין לא ראוי להרגיש את גדלותו של תו"מ, שזהו מטעם, שיש תיקון, המכונה שלא תהיה בחינת "נהמא דכסופא", שבגלל זה שורה בחינת הסתרה על תו"מ. לכן צריכים להתחיל בעבודה דלמעלה מהדעת, ולא להתחשב עם הרגשה שלנו, אלא מוטל עלינו לומר "עינים להם ולא יראו". ובשיעור ההתגברות באמונה על החשיבות של תו"מ, בשיעור זה האדם יכול לתת תודה רבה. כלומר, שהברכה, מה שהאדם נותן לה', תלויה במדת החשיבות של תו"מ.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (נדרים פ"א) וזו לשונם "מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן. רבינא אמר, שאין מברכין בתורה תחילה".
ויש להבין, איך אפשר לומר כן על תלמידי חכמים, שלא ברכו בתורה תחילה. הלא אנו רואים, שגם עם הארץ, בזמן שעולים לתורה, שטרם שבעל הקורא קורא בתורה, הם עושים ברכה תחלה. ולתלמידי חכמים אמרו חז"ל, שיש תלמידי חכמים שלא ברכו בתורה תחילה, לכן אין בניה תלמידי חכמים.
ובטח על דרך הפשט יש הרבה תירוצים. ועל דרך העבודה, שלומדים בגוף אחד, תלמידי חכמים ובניהן של תלמידי חכמים בגוף אחד מהו. ויש לפרש כנ"ל, שענין הברכה, שצריכים לתת תחילה, פירושו על הכוונה. היינו שאין הם נותנים לב להעריך את חשיבות התורה, בכדי לתת ברכה להבורא, על מה שנתן לנו מתנה גדולה. וממילא הברכה, שהם עושים, הנקרא, שנותנים תודה לה' על המתנה, אינה כראוי להיות. נמצא, שחסרה להם החשיבות של נותן התורה.
וזו הכוונה מה שאמרו "שלא ברכו בתורה תחילה". שתחילת הכוונה, קודם שאמרו את הברכה, לא חשבו על ערך חשיבות. וממילא מזה נמשך, שבניהן, היינו ההבנה שלהם, אינה תלמידי חכמים. שפירושו, אלו שלומדים תורה והם רואים שעוד לא הגיעו לדעת תורה, היינו שיבינו, שדעת תורה הוא ביטול הרשות. שענין עבודה לתועלת עצמו, צריכים להבין, שזה צריכים לבטל. והם רואים, אף על פי שלומדים תורה, עוד לא מבינים שהגוף צריך לבטל את כל ישותו ולעבוד רק לתועלת הבורא.
וזהו כמו שדרשו חז"ל על הכתוב "אדם כי ימית באוהל". ואמרו, ש"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". והאדם שואל, מה יש לי לתקן, שאני כן אבוא לידי הבנה זו. אמרו, שהסיבה היא "שלא ברכו בתורה תחילה". כלומר, הברכה שנתנו לה' עבור התורה, הברכה הזו לא היתה ברכה בכל הלב. כי לא שיערו את חשיבות התורה, שידעו מהו החשיבות, היינו מה התורה צריכה לתת לנו, כלומר, לשם איזו מטרה האדם צריך את התורה ומצות.
ובזמן שהאדם יחשוב מהי התועלת, ולאיזה מדרגה התורה ומצות צריך להביאו את האדם, אז לפי החשיבות שבדבר, האדם מברך להבורא. מה שאין כן אם האדם לא עשה את החשבון האמיתי, הגם שהוא נותן ברכה לה', אבל "לבו בל עמו", היות שאינו יודע להעריך את חשיבותה.
לכן כשאין לו הכנה, כלומר, שאין לפניו את הכוונה, לכוון למה הוא צריך תו"מ, וממילא אין האדם יכול להגיע לידי הבנה של "תלמיד חכם", שפירושו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, ששאל, מהו שאמרו "תלמיד חכם" ולא סתם "חכם", כי "חכם" נקרא הקב"ה, ומי שלומד ממנו את מדתו של הקב"ה הוא נקרא "תלמוד חכם".
וזהו כמו שאמרו חז"ל "הדבק במדותיו, מהו רחום אף אתה רחום". נמצא, שהשאלה, מפני מה אין מצוין תלמידי חכמים לצאת מבניהן תלמידי חכמים, היינו שיבינו שעיקר הוא שיקבלו עליהם את העבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמם, שזה נקרא "תלמוד חכם". לכן אמרו, העצה היא להאדם, אם הוא רוצה לבניהן של תלמידי חכמים, שיבין שצריכים לעבוד לתועלת ה', הוא צריך לכוון קודם הברכה, על מה שהוא עושה ברכה, היינו לשם מה הוא נותן תודה לה'. וזה נקרא "שלא ברכו בתורה תחלה". היינו, לפני שעשו את הברכה לא נתנו תשומת לב מה התו"מ צריך להביאו.
אמנם כשהוא מכוון "שהתו"מ נתנו לצרף בהם את הבריות", כמו שאמר רבי חנניא בן עקשיא, נמצא שכל הרווח של תו"מ הוא הצירוף. ומהו אחר הצירוף, היינו מה ירויחו בזה שקבלו את הצירוף. התשובה היא, שאנו צריכים להאמין במטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, כפי יכולתו יתברך, שאז יזכו לטוב ועונג, למה שאין האדם מסוגל להעריך זה, כמו שאמרו חז"ל, שהיא בחינה הנקראת "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו".
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש בזה שאמר הזה"ק הטעם "האיש אשר בו מום, אסור להקריב". הוא משום שהוא פגום. והאדם, הנמצא פגום, אין בו אמונה. ופגם ההוא מעיד עליו. וזהו בכל אדם. וכל שכן כהן. ושאלנו על זה, מה יש לאדם לעשות, אם הוא רואה שיש לו מום. האם כבר אין הוא מסוגל שתהיה לו אמונה חס ושלום. היתכן לומר, שיש אדם בעולם שאין לו זכות בחירה, אף על פי שלא עשה שום חטא. ומהו אשם בזה שיש לו מום.
והתשובה היא, כשמדברים בעבודת הקודש, היינו שהעבודה שלו תהיה בקדושה, שפירושו כמו שכתוב "קדושים תהיו כי קדוש אני", היינו שכל מה שעושים יהיה לשם שמים, שהוא בעל מנת להשפיע, והעבודה הזו מתחלת בשלא לשמה, כמו שאמרו חז"ל "שמתוך שלא לשמה באים לשמה".
והטעם שמוכרחים להתחיל בשלא לשמה, הוא כמו שכתוב בספר "פרי חכם", "היות שהאדם נברא עם כלי, הנקרא "רצון לקבל לתועלת עצמו". אם כן אי אפשר להתחיל בעמ"נ להשפיע. אלא מתחילים בשלא לשמה ו"המאור שבה מחזירו למוטב". ובכדי שהאדם ידע שהוא לא צריך להישאר במצב דשלא לשמה, לכן אז שייך בעבודה שלו "מומים", היינו בזמן שרוצה לעשות לשם שמים, אז אין כל האברים מסכימים לעבודה זו. לכן ניתן לנו ללכת בב' קוים, המכונים "ב' רגלים". ולפני זה יש לו "מומים ופגמים". והכל מטעם שחסרה לו אמונה. לכן האדם צריך לבקש מה' שיתן לו כח האמונה.