תשמ"ז - מאמר ג'
1987 - מאמר 3
בזהר פרשת נח (ובהסולם אות ב') וזה לשונו, "תא חזי, כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ושואל מהו הטעם. ואומר, משום שהם שומרים את הברית, שהעולם מתקיים עליו. כמו שכתוב, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי. ולפיכך ישראל, ששומרים את הברית, כי קבלו אותו עליהם, יש להם חלק לעולם הבא".
ויש להבין, כי מתחילה הוא אומר, "כל ישראל יש להם חלק". זאת אומרת, כי כל מי שבשם "ישראל" יכונה, בלי שום תנאים מוקדמים, יש להם חלק לעולם הבא. ואח"כ הוא מפרש, שלא כל ישראל, אלא הוא מעמיד תנאים, שרק אלה שהם שומרים ברית. ומביא ראיה מהפסוק, שהכוונה על שומרי ברית, במה שכתוב, "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". ועוד יש להבין, מה משמע מהפסוק, "אם לא בריתי יומם ולילה", שהכוונה היא על ברית.
ובפסחים (דף ס"ח ע"ב) כתוב שם וזה לשונו, "והא אמר רבי אלעזר, אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". ופירש רש"י, "אם לא בריתי של יומם ולילה, דהיינו תלמוד תורה, שכתוב בו, והגית בו יומם ולילה". אם כן משמע מכאן, שברית נקראת תורה. וכאן מפרש הזה"ק, "שברית הוא ברית מילה, ששומרים על הברית".
הנה בענין כריתת ברית, שהיה אצל אברהם, שכתוב, "וכרת עמו הברית", ודרשו חז"ל, "שהקב"ה עזר לכריתת הברית, שלא היה יכול לבדו לעשות את כריתת הברית, אלא הקב"ה עוזרו". יש להבין על דרך העבודה, מהו הפירוש, שלא היה יכול לעשות את כריתת הברית, עד שהיה צריך עזרה מה'.
הנה באברהם עם אבימלך כתוב, "ויכרתו שניהם ברית". ושאל אאמו"ר ז"ל, אם שני אנשים מבינים, שכדאי שיאהבו זה את זה, כריתת הברית למה לי. למה זה עוזר שעושים מעשה, כאילו עושים חוזה. ומה זה נותן לנו. אז הוא אמר, זה נותן, שזהו שעושים ברית, הכוונה היא, היות שיכול להיות, שיבוא דבר שיכול להביא פירוד ביניהם, אזי הם כורתים עכשיו ברית, שכמו שעכשיו הם מבינים, שיש ביניהם אהבה והשתוות זה לזה, הברית הזו תהיה לקיום, אפילו שאח"כ יבואו דברים שצריכים לעשות פירוד, מכל מקום הקשר שהם עושים עכשיו יהיה לצמיתות.
ולפי זה צריכים לומר, שאם אח"כ באים דברים, שכן צריכים להפריד אותם, אז צריכים לומר, שכל אחד ואחד צריך ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהם לא משגיחים על מה שהם רואים בתוך הדעת, אלא שהולכים למעלה מהדעת. ורק באופן כזה יכול להתקיים הברית, ושלא יהיה פירוד ביניהם.
ובהאמור יוצא, שבין שאומרים שברית הוא תורה, או שאומרים שהברית הוא ברית מילה, אין הפירוש שרק דבר זה נותן את הברית עם הקב"ה, שלא יפרד את כריתת הברית, היינו שיהיה לבו שלם עם הקב"ה. אלא הן התורה והן הברית מילה, שניהם באים לקיים את כריתת הברית, מה שהאדם צריך להיות לבו שלם עם הקב"ה, ולהידבק בו ביתד שלא תמוט לעולם. כמו שכתוב, "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". היות שענין בריאת שמים וארץ היתה על הכוונה דלהטיב לנבראיו. ואין הנבראים יכולים לקבל את הטוב והעונג בלי השתוות הצורה, הנקרא שכל מעשיו יהיו בעמ"נ להשפיע, אחרת יהיה פירוד בין הנבראים להבורא.
ובעבור זה ניתן לנו שתי הבריתות, היינו ברית מילה וברית של התורה, שעל ידיהם נוכל לבוא לידי כריתת ברית עם הקב"ה, באמונה למעלה מהדעת, שנוכל לעשות הכל בעמ"נ להשפיע.
וזה פירוש, "אם לא בריתי". היינו, אם אני לא היה ברא את העצות איך להגיע לידי השתוות הצורה, לא היה באפשרות לקבל את הטוב והעונג, שזהו כל מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. ואם לא הייתי מכין את הדרכים, איך להגיע לידי השתוות הצורה, אז לא הייתי צריך לברוא את השמים והארץ, כי לא היו יכולים לקבל שום טוב מהבריאה. והיתה כל הבריאה ללא תועלת, כי לא היה מי שהיה יכול להנות מהבריאה. ועל הברית הזה, שעשה ברית יתד, שלא תמוט לעולם, היה צריך אברהם לעזרתו יתברך. וזה ענין, שהקב"ה צריך לעזור לו. וזה וכרת עמו הברית, שה' עזר לו, שיהיה לו היכולת ללכת למעלה מהדעת.
ובעבודה דלמעלה מהדעת יש להבחין בה ג' הבחנות.
א. שלא מרגיש שום חסרון בעבודתו, בכדי שיהיה לו צורך ללכת למעלה מהדעת.
ב. שהוא מרגיש בחסרונו, אלא הוא בבחינת נקבה, זאת אומרת, תשש כוחו כנקבה, היינו שאין לו כח להתגבר ללכת למעלה מהדעת.
ג. הוא נבחן לבחינת זכר. זאת אומרת. שיש לו כח התגברות ללכת למעלה מהדעת.
א. למשל, כשאדם רוצה לקום לפנות בוקר, וכשמעוררים אותו לקום, יש לפעמים שהאדם שומע, ולא שם שום דבר על הלב, וממשיך לישון. ואז אין מי שירגיש בחסרונו, משום שתיכף הוא נרדם, וממילא אין לו זמן לחשוב בחסרונו. ומשום זה הוא עדיין לא נכנס בגדר אדם, שניתן להבחין בין זכר לנקבה. כי אדם הוא מלשון איש אדמה, היינו שהוא עובד את האדמה, בכדי שיתן תבואה ופירות להחיות את האנשים.
וזה שייך לומר רק במי שמרגיש חסרונו, הוא מתחיל לעבוד, היינו לתקן חסרונו. מה שאין כן במי שלא מרגיש בחסרונו, אין ממי לדבר. היינו, אפילו שיגידו לו חסרונו, אין הוא שומע. מטעם שיש לו הרבה תירוצים על כל דבר. וממילא אין לו מקום לתפלה, שה' יעזור לו, שתהיה לו היכולת לצאת מההפרעות הבאות אליו.
ב. בזמן שמעוררים אותו, הוא מתחיל לחשוב, נכון אמרתי לחבר שלי שיעורר אותי, אבל בזמן שאמרתי לחבר שלי, שאני רוצה לקום לפנות בוקר, היה מטעם שהיה לי קצת השתוקקות לקום וללמוד, והייתי משתוקק להתענוג מה שאני אקבל מהתורה. ונגיד, אפילו שלא חשבתי, שיהיה לי תענוג גדול מלימוד התורה, מכל מקום יסורים מזה שאני צריך לקום מהמיטה, ולוותר על התענוג של המנוחה, לא היה לי. כי בזמן שדברתי עם החבר שלי, בקשר שיעורר אותי, חשבתי רק על התענוג, מה שאני אוכל להוציא מלימוד התורה. ומשום זה אמרתי לו.
מה שאין כן עכשיו, כשאני שוכב על המיטה מתחת להשמיכה, ואם בחוץ יש גשם ורוח, בודאי אני מרגיש עכשיו תענוג מהמנוחה. ואני צריך לקום. מאיפה אני יודע, שאני אקבל יותר תענוג מלימוד התורה. ומשום זה יותר כדאי לי להיות "שב ואל תעשה". כי אין ספק מוציא מידי ודאי. כי מהמנוחה בודאי יש לי תענוג, ומלימוד התורה לא מאיר לי שיהיה לי תענוג.
אבל אח"כ באות לו מחשבות, הלא אנחנו למדנו, שצריכים ללכת למעלה מהדעת. היינו שלא להסתכל כמה תענוג יהיה לי, וזה יהיה המודד שלי, אלא שצריכים לעבוד לשם שמים. אם כן מדוע אני עושה חשבון עצמי, היינו כמה שאני ארויח מזה. אלא אני צריך לעשות חשבון, אם בזה המעשה שאני עושה, אני מקיים מצות הבורא, והבורא נהנה מזה, בזה שאני שומע בקולו. ולמה יש לי מחשבות אחרות של אהבה עצמית. אבל מה אני יכול לעשות עכשיו, היות שאני לא יכול להתגבר על מחשבותי. נמצא, שהוא כן נקרא עובד ה', ורוצה להתגבר על המחשבות זרות, היינו שהמחשבות האלו הם זרות לדרך התורה. ונקרא זה שהוא בבחינת נקבה, היינו שתשש כוחו כנקבה, שחסר לו כח התגברות.
ג. הוא בחינת זכר, היינו שיש לו כח התגברות. זאת אומרת, בזמן שמעוררים אותו, ואם בא אליו מחשבות, מה לך לקום מהמנוחה שאתה נהנה, ובטח שאתה חושב כשאתה תקום מהמיטה ותלך ללמוד, יהיה לך יותר תענוג מכפי שיש לך עכשיו, מאיפה אתה יודע שיהיה כך. ונותן לו תיכף עצה, שיבחן אם האמת הוא כך. אז הוא אומר לו, איזה טעם יש לך עכשיו בהלימוד מה שאתה חושב לקבל אח"כ. ותיכף באים לו טעמים כאלו, עד "שעולם חשך בעדו". זאת אומרת, שבאים אליו ציורים של הסתרה, היינו שמסתיר ממנו את החיות שבתורה. והגוף שואל אותו, תגיד האמת, למצבים כאלו אתה משתוקק.
ואם הוא גבר איש, הנקרא איש מלחמה, אומר להגוף שלו, הכל נכון, מה שאתה אומר, היינו לפי דעתך אתה צודק, אבל היסוד שלי, שעליו אני בונה את ענין העסק בתורה ומצות, הוא, הוא על יסוד למעלה מהדעת, שפירושו, הדעת מחייבת, שרצון לקבל הנאה ותענוג הוא הקובע, אם כדאי לעבוד או לא. ולמעלה מהדעת פרשו, שהוא עובד בעמ"נ להשפיע. זאת אומרת, שאין הרצון לקבל צריך להסכים לזה, אלא הרצון להשפיע הוא הקובע. היינו, שאם הוא מאמין שיהיה מזה נחת רוח להבורא, מהמעשה שהוא רוצה לעשות עכשיו, תיכף הוא מוכן לעשות את הדבר בלי שום דחוי, והגם שהגוף טוען נגדו להיפוך, מכל מקום יש לו כח להתגבר עליו. וזה נקרא זכר.
אולם לאחר שהאדם גמר אלו הג' בחינות בעבודה:
א. שהוא עוד לא מרגיש בחסרונו, בכדי שידע לבקש מה' שיעזור לו,
ב. הוא כן מרגיש בחסרונו, אבל אין לו כח התגברות, שזה נקרא בחינת נקבה,
ג. שהוא בחינת זכר ובחינת איש מלחמה, היינו שכן יכול להתגבר על חסרונו,
הוא בא לבחינת שבת, היינו לבחינת מנוחה מעבודתו, שזה נקרא, "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות".
ובזה יש לפרש, "אלה תולדות נח איש צדיק". נח הוא בחינת נייחא, כמו שכתוב בזה"ק. ולכן נקרא צדיק, משום דאית ביה נייחא. כי הזה"ק אומר, באתר דאית טרחא תמן אית ס"א. היינו, שבמקום שיש טרחא, יש שם ס"א. אז ממילא מי שהוא צדיק, אי אפשר שיהיה לו טרחא. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, כי במקום שמאיר הקדושה שם האדם מתבטל כנר בפני אבוקה, ולא שייך שם לומר שיש להגוף טרחא, משום שהקדושה הוא מקור הטוב והעונג.
אלא בזמן שיש בהאדם אחיזה בס"א, שהיא מתלבשת בהאדם באהבה עצמית, הנקראת מקבל בעמ"נ לקבל, ועל בחינה זו היה הצמצום וההסתר, ואין הקדושה יכולה להתגלות שם, רק ההסתר שורה על המקום הזה, היינו שאינו מאיר שם הטוב והעונג, אלא ההפוך.
ומה שאנו אומרים, "כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה". או כשאנו אומרים, "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". זהו בזמן שיש לאדם הכלים המוכשרים לכך, הנקראים כלים דהשפעה, שזה נותן לנו בחינת השתוות הצורה, שאז קבלת התענוגים היא בבחינת בעמ"נ להשפיע. אחרת, היינו אם היה מאיר האור והשפע בכלים דקבלה, היו המקבלים נעשים יותר מרוחקים מה'. והתכלית היא, שצריכים להיות דבקים בה', כמו שכתוב, "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום".
ובהאמור יוצא, מי שהוא צדיק, אין שם מקום לס"א, אלא שם יש מקום של נייחא דרוחא. וזה ענין שבת, כמו שכתוב, "כי בו שבת וינפש", שמפני קדושת שבת אין עכשיו מקום עבודה.
אולם חז"ל אמרו (עבודה זרה ג' ע"א) וזה לשונם, "אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת".
שפירושו הוא, למי שהיה לו טרחא, היינו שהיה לו עבודה ויגיעה עם הס"א, שהיא היתה מפריעה לו מללכת בדרך דלשמה, זאת אומרת, בשעת עבודה היה מרגיש זה שהוא לא יכול להתגבר על הרע שלו, הוא מסיבת שעדיין לא זכה להכנס לקדושה, אבל הוא מאמין, ברגע שיכנס להקדושה, בטח שהס"א יתבטל כנר בפני אבוקה, ואין לו אז שום מגע עם הס"א, נמצא, שהוא יודע, שחסר לו דבר אחד, שהקב"ה יעזור לו, ולתת לו להשיג קצת קדושה. וממילא הכל על מקומו יבוא בשלום.
ומשום זה, בזמן הטרחא ועבודה, הוא מתפלל מעומקא דליבא, שה' יעזור לו, ומרגיש אז, שבלי סיוע מהקב"ה, הוא לא ישיג שום דבר. והרגשה זו שיש לו, שהקב"ה יכול לעזור לו, עושה אצל האדם כלי לקבל את העזרה מה', מטעם כי חסרון נקרא כלי לקבל מילוי. ומשום זה, האמונה שהוא מאמין בה', כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", זה עושה את הכלי לקבל את העזרה.
ובזה נבין את הענין, כי "מי שלא טרח בערב שבת", היינו שלא היה עובד עם עצמו, לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולראות שאינו יכול לנצח לבד בלי עזרת הקב"ה, וממילא אין לו מקום לתפלה, שהיא הכלי לקבל את עזרתו יתברך, והכלל הוא, שאין אור בלי כלי, אם כן להכנה אנו צריכים, בכדי שיהיה לו מה לאכול בשבת, כי "ששת ימי המעשה" הם הכנה לקבל את אור השבת. ו"שבת" נקרא את השפע הנמשך למלאות את הכלים הריקניים, המצפים לעזרתו יתברך.
וזה כמו שכתוב, "המאור שבה מחזירו למוטב". כמו שכתוב בשבת, "וכל דינין מתעברין מינה, ולית שולטני אחרא בכלהו עלמין בר מינה" (כגוונא בליל שבת). ובהאמור, משום שאחרי הטרחא עם הס"א שמרגישים את החסרון, הנקרא כלי, אז יכולים לקבל בחינת שבת, הנקראת שביתה ומנוחה.
ועכשיו נוכל להבין מה ששאלנו. הוא אומר שם, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, בלי שום תנאים". ואח"כ הוא אומר, שדוקא אלו ששמרו ברית, ולא כל ישראל.
ובהאמור צריכים לפרש מילת "ישראל", שהוא ישר-אל, שהכוונה היא, שכל מה שהוא עושה, הוא רוצה שכל המעשים שלו יהיו ישר להקב"ה, ולא לתועלת עצמו. וזהו על דרך שביארנו על פסוק "לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחוה לאל נכר".
ודרשו חז"ל (שבת ק"ה ע"ב) "איזהו אל זר בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע".
ויש להבין זה, הלא גם היצר הטוב הוא בגופו של אדם, כמו שכתוב (זהר לך, דף ל"ה, ובהסולם אות פ"ו) וזה לשונו, "כי אנשים אחים אנחנו, שהיצר הרע והיצר טוב קרובים זה לזה, זה לימינו של אדם, וזה לשמאלו, דהיינו יצר הרע לשמאלו ויצר הטוב לימינו".
הרי אנו רואים, שגם יצר הטוב הוא בגופו של אדם. אם כן מהו הפירוש במה שאמרו, "שהיצר הרע הוא בגופו של אדם". ויש לפרש זה על פי דרכנו, שהיצר הרע הוא דואג ושואף, שכל מה שהוא עושה יכנס לתוך גופו, שהכוונה שיהיה הכל לתועלת עצמו, שהוא נקרא לתוך גופו. מה שאין כן היצר הטוב שואף, שכל מעשיו יהיו לחוץ מגופו, שזה נקרא, שכל שאיפתו היא להגיע, שכל מעשיו יהיה לשם שמים ולא לתועלת עצמו. ובזה יכול לפרש מילת ישראל, הוא פירושו ישר-אל, שכל מעשיו יהיו רק לשם שמים.
וכעין זה מובא בדרשת חז"ל (ירושלמי ט' ע"א) "אמר רבי לוי, ליבא ועינא תרי סרסורין דחטאה, דכתיב (משלי) תנה בני לבך לי, ועיניך דרכי תצרנה, אמר הקב"ה, אי יהבת לי לבך ועיניך, אנא ידע דאת לי".
משמע מכאן, זה שאנו אומרים, "הבוחר בעמו ישראל", מתי נקרא האדם שהוא שייך לעמו של הקב"ה, הוא בזמן שהאדם נותן את עיניו ולבו לשם, היינו שכל מה שהוא מסתכל, ומה שהלב משתוקק, הוא משתדל שהכל יהיה לטוב ולתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. זה נקרא "אנת לי", שפירושו, אתה שייך לי. ואז הוא נכלל בעמו ישר-אל.
ובהאמור יש לפרש, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". ואח"כ הוא מפרש מי נקרא ישראל. ואומר, שרק מי ששומר ברית, שעל זה קיים העולם, הוא נקרא בשם ישראל. אחרת, היינו מי שלא שומר את הברית, שע"י יתקיים העולם, לא שייך לבחינת ישראל, אלא שייך לאומות העולם.
ומהו הברית שהעולם מתקיים, הוא כנ"ל, היינו שהוא כורת ברית עם הקב"ה, שכל מעשיו יהיו רק לתועלת ה', שזה נקרא בעמ"נ להשפיע, שדוקא ע"י זה יהיה קיום העולם. זאת אומרת, שהעולם נברא בכדי להטיב לנבראיו. וכל זמן שאין השתוות הצורה, אין הטוב והעונג יכולים להתלבש בהנבראים.
נמצא, שכל בריאת העולם, שהיה כדי להטיב לנבראיו, היה בחינם, כי אין מי שיקבל את הטוב והעונג. מה שאין כן על ידי הברית עם הקב"ה, יהיו הנבראים מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, ובכדי להגיע להברית יש תורה וברית מילה, היינו שכל מה שאנו עושים, צריכים לכוון שע"י זה נזכה לכריתת ברית עם הקב"ה לעולמים. ובעיקר צריכים להאמין, שהקב"ה הוא שומע תפלת כל פה, וע"י זה ניוושע.