חצות לילה ותפילת השחר

255. רבי אלעזר ורבי יצחק היו הולכים בדרך. והגיע זמן ק"ש. וקם רבי אלעזר וקרא ק"ש והתפלל תפילתו. אח"כ אמר לו רבי יצחק, מטרם שהאדם יוצא לדרך, צריך לקבל רשות מריבונו ולהתפלל תפילתו.

256. אמר לו, כאשר יצאתי לא הגיע עדיין זמן התפילה, ולא הגיע זמן ק"ש. עתה שהאיר השמש התפללתי. אבל עוד מטרם שיצאתי לדרך, ביקשתי תחינה ממנו, ונועצתי בו, אלא תפילה זו של שחרית לא התפללתי.

257. כי עוסק אני בתורה מחצות לילה, וכשהגיע הבוקר, עד עתה עוד לא היה זמן תפילה, משום שבשעה ההיא שקדרות הבוקר נמצאת, האישה מספרת עם בעלה, והם בייחוד כאחד, והיא צריכה ללכת למשכן בין נערותיה היושבות עימה שם. ולפיכך אין אדם צריך להפסיק הדברים, שמתחברים על ידיהם כאחד, ולהכניס דבר אחר ביניהם.

258. ועתה שהאיר השמש הגיע זמן תפילה להתפלל, כמ"ש, יירָאוך עם שמש. מהו עם שמש? לשמור עימנו אור השמש, כדי להאיר אליה, לנוקבא. כי היראה, הנוקבא, צריכה להיות בחיבור עם השמש, ז"א, ולא להפריד אותם. וכל עוד שלא האיר היום, אין היראה עם השמש. וע"כ כשמאיר השמש, צריכים לחבר אותם יחד.

יש ב' זיווגים:

א. להשלמת הכלים של הנוקבא, והוא זיווג של לילה,

ב. להשלמת המוחין שלה, והוא זיווגו של יום.

ועניינם רחוק זה מזה עד לקצה. עד כי מעשה הייחוד בזיווג של הלילה, גורם פירוד, אם ממשיך אותו בזיווג של יום. וכן להיפך, שמעשה הייחוד בזיווג של יום, גורם פירוד, אם ממשיך אותו בזיווג של לילה.

ויש ב' מצבים בנוקבא:

א. מבחינת היותה בשלמות מטרם מיעוט הירח, שאז הייתה קומתה שווה עם ז"א, כמ"ש, שני המאורות הגדולים,

ב. מבחינת מציאותה עתה אחר מיעוטה, שהתמעטה עד לנקודה, ואין בה אלא מה שנותן לה ז"א.

ויש מעלה במצב הא', להיותה נשלמת בחכמה, וקומתה שווה עם ז"א. אבל כנגד זה יש בה גירעון, שמפאת חיסרון של אור החסדים, גם החכמה שבה אינה מאירה, והיא חושך. ואת המצב הזה ממשיכים לה ע"י תפילת ערבית, ועסק התורה בחצות לילה ואילך. והוא זיווג הלילה, כמ"ש, וַתָקָם בעוד לילה ותיתן טרף לביתה וחוק לנערותיה.

ויש מעלה במצב הב', שאז מקבלת חסדים מז"א, והחכמה שבה מתלבשת בחסדים, והמוחין מאירים בה בכל השלמות. אבל כנגד זה יש בה גירעון אז, כי התמעטה קומתה ונעשתה טפלה לז"א, ואין לה משהו מעצמה, אלא מה שנותן לה ז"א. ואת המצב הזה ממשיכים לה ע"י ק"ש ותפילה של שחרית, בזיווג היום.

ולכן אמר רבי אלעזר, כי עוסק אני בתורה מחצות לילה, וכשהגיע הבוקר, עד עתה עוד לא היה זמן תפילה, משום שבשעה ההיא שקדרות הבוקר נמצאת, האישה מספרת עם בעלה, שזה זיווג של לילה להשלמת הכלים, שאז ממשיכים לה מצב הא'. והם בייחוד כאחד, ששניהם בקומה שווה.

והיא צריכה ללכת למשכן, להשתלם בהארת הכלים, במשכן וכליו. בין נערותיה היושבות עימה שם, להשפיע מאור זה אל העלמוֹת היושבות עימה, כמ"ש, ותקם בעוד לילה ותיתן טרף לביתה וחוק לנערותיה.

ולפיכך, אסור להפסיק הדברים, הגורמים להם להתחבר כאחד בקומה שווה. כלומר, לבטל הארת החכמה, מצב הא', ולהכניס דבר אחר ביניהם. אסור אז לקרוא שמע ולהתפלל תפילת שחרית, שבזה ממעט קומתה מקומת ז"א, כדי להמשיך לה אור החסדים, מצב הב', ההפוך ממצב הא', והמבטל אותו.

וכשהאיר השמש, שהגיע הזמן לזיווג של יום, ולהמשיך מצב הב' להשלמת המוחין, אז הוא זמן תפילה. כלומר, שע"י התפילה ממשיכים לה אור ז"א, שנקרא שמש, אור החסדים, להאיר אל הנוקבא, כדי שתתלבש החכמה שבה, באור החסדים דז"א. כי היראה, הנוקבא, צריכה להיות בחיבור עם השמש, ז"א. הנוקבא צריכה אז להיות עם השמש, ז"א, שאז אין לה מעצמה שום אור, אלא צריכה לקבל מהשמש. ולא להפריד אותם, שאם מפריד אותה מז"א, היא מתבטלת לגמרי.

וכל עוד שלא האיר היום, אין היראה עם השמש. בלילה, אין היראה, הנוקבא, עם השמש, כלומר, שאינה מקבלת ממנו אור החסדים, אלא היא מקבלת אור החכמה מבינה. וכשהגיע זמן זיווג של יום, צריכים לחבר אותם יחד, כי אז נעשית טפלה לו, וצריכה לקבל ממנו הכול. וע"כ נעשית אז מחוברת וטפלה לשמש.

259. הלכו רבי אלעזר ורבי יצחק. כשהגיעו לשדה אחד, ישבו. נשאו עיניהם וראו הר, שבריות משונות היו עולות בראשו. פחד רבי יצחק. אמר לו רבי אלעזר, למה אתה מפחד? אמר לו, רואה אני את ההר הזה שהוא עצום, ואני רואה את אלו הבריות שעליו, שהן משונות, ואני מפחד שלא יצֵרו לנו. אמר לו, כל מי שמתיירא, יש לו להתיירא מהחטאים שבידו. אין אלו מאותן הבריות החזקות, שהיו נמצאות בהרים.

260. כתוב, ואלה בני צִבעון, ואַיָה וענה, הוא ענה אשר מצא את היֵמים במדבר, ברעותו את החמורים. אבל אין אלו אותם שכתוב בהם, האֵימים לפנים ישבו בה, עם גדול ורב ורם כענקים, ובני עשיו יירשוּם וישמידום מפניהם.

כי נודע, שבהמשכת קו שמאל מתגלים דינים. ויש כאן הפרש בין אור הזכר אל אור הנקבה. כי בהמשכת קו שמאל בבחינת אור הזכר, מלמעלה למטה, מתגלים דינים קשים מאוד. אבל אם ממשיך הארת השמאל בבחינת אור נקבה, מלמטה למעלה, מתגלים רק דינים רפויים. הארת קו שמאל, יצחק, שם שורים דינים קשים. והארת קו שמאל בבחינת אור הנקבה, הנקראת ב"ד שלמטה, הם דינים רפויים ואינם קשים.

והלכו רבי אלעזר ורבי יצחק, לתקן את הנוקבא. כשהגיעו לשדה אחד, נוקבא, הנקראת שדה תפוחים, ישבו. כי המוחין של הנוקבא נמשכים בישיבה ולא בעמידה. כי פעולת המשכת מוחין דג"ר נרמזת בעמידה, כמו העומד הזוקף כל קומתו. ופעולת המשכת מוחין דו"ק, נרמזת בישיבה, כמו היושב שקומתו מושפלת. וכיוון שבאו להמשיך מוחין אל הנוקבא, שהארתה מלמטה למעלה, בחינת מוחין דו"ק, ע"כ נאמר, ישבו, פעולה בישיבה.

ונשאו עיניהם, שהתחילו להמשיך המוחין, המכונים עיניים וראייה. ורבי יצחק ראה הר, המשיך הארת השמאל, המכונה הר. וראה בהר שבריות משונות היו עולות בראשו, כלומר, גילוי הדינים הבאים עם המשכת הארת השמאל, מגילוי ג"ר דקו שמאל, ראש ההר. ואע"פ שהוא לא המשיך אלא ו"ק, אור הנקבה, אמנם אי אפשר להמשיך ו"ק, זולת אם ממשיך בתחילה קומה שלמה, ואח"כ מניח את הג"ר ונוטל רק ו"ק.

ולפיכך ראה רבי יצחק את הדינים, המתגלים מג"ר דשמאל בעת המשכתו את ו"ק דשמאל. ראה שההר הזה, הארת השמאל, הוא קשה, וראה אלו הבריות אשר שם, פועלי הדין, שהן משונות, כלומר, שמטילות אימה ופחד.

ואמר לו רבי אלעזר, כל מי שמתיירא, יש לו להתיירא מהחטאים שבידו. כלומר, שאין לפחד אלא אם ממשיך אור זכר, מלמעלה למטה, שהוא חטא עצה"ד. אבל אם ממשיך אור הנקבה, שאין בזה חטא, אין כאן שום פחד. ואלו הבריות שאתה רואה, אינן אותן הבריות החזקות הנמצאות בהרים. כלומר, אין אלו אותם הדינים הקשים, שדרכם להתגלות עם המשכת אור הזכר שבשמאל. כי אלו, המתגלים עם אור הנקבה, שאתה רואה, אינם קשים אלא דינים רפויים.

אבל אין אלו אותם שכתוב בהם, האֵימים לפנים ישבו בה, כי אלו פועלי הדין, המתגלים מהמשכת אור הזכר שבהארת השמאל, ע"כ נקראים אֵימים, להיותם דינים קשים, המטילים אימה גדולה. ואלו, הנקראים יֵמים, הם פועלי הדין, המתגלים עם המשכת אור הנקבה שבהארת השמאל, שאינם אלא דינים רפויים, וע"כ נקראים ימים ולא אימים.