איברים פנימיים (מראות הסולם)

1. הקורבן, או התפילה במקום קורבן, הוא העלאת המ"ן, לייחד הנוקבא, אדנ"י, עם הוי"ה, ז"א. וע"כ נבחן לאכילה.

גוף האדם כנגד הוי"ה, הכוללת אבי"ע. הראש עד החזה הם אצילות ובריאה, הראש כנגד ז"א, הגוף עד החזה כנגד הנוקבא. מחזה ולמטה יצירה ועשיה. כמו שיצירה ועשיה מעורבים בקליפות, כן בגוף האדם מחזה ולמטה, יש איברים כנגד הקליפות: כבד מרה טחול.

הזוהר מבאר כל איבר שבאדם, בשורשו בהוי"ה הכוללת שבאבי"ע, הנקרא אדם שבאבי"ע, כי כל ד' עולמות אבי"ע נחשבים כמו אדם אחד. ושם הוי"ה אחד, שאצילות הוא י' וראש, בריאה הוא ה' עד החזה, יצירה הוא ו', עשיה הוא ה"ת. יצירה ועשיה מחזה ולמטה.

ואחר שמבאר שורש כל איבר, מהו באדם דאבי"ע, מבאר פעולת הקורבן, שהאדם מביא, או התפילה שמתפלל, איך הוא עולה למ"ן אל המלכות, שהיא הלב. והפעולות הנעשות בקורבן בכל איבר. עד שבא אל המלכות בצורה המבוקשת, שתהיה ראויה למ"ן לז"א. וכן מבאר עניין המ"ד שז"א מוריד על מ"ן שבמלכות וזיווגם.

2. ותחילה נבאר הדברים בקיצור. הקורבן, המ"ן, עולה ומיתקן כדרך המאכל והמשתה, הבא בגוף האדם דרך הושט ושאר האיברים הפנימיים, עד שנעשה לדם. הכבד מושיט הדם אל הלב. הלב לוקח הברור והנקי שבדם ושולח אותו אל האיברים, והדם העכור משאיר בכבד.

כך דרך הקורבן או התפילה שבמקום קורבן, שבא תחילה לטוחנות שבהוי"ה דאבי"ע, שהם השיניים הטוחנות המאכל, ומהטוחנות לוֵשׁט ומהושט לאִצְטוֹמְכָה ולקיבה. ונטחן שם פעם שנייה.

הטחינה בשיניים, בקורבן או בתפילה, זו המחלוקת בין שני קווים מטרם יציאת קו האמצעי, שכל אחד רוצה לבטל את חברו. ימין רוצה לבטל שליטת החכמה שבשמאל ולהשליט רק חסדים. השמאל רוצה לבטל שליטת החסדים ולהשליט רק חכמה. וכה הולכים ושוחקים וממעטים זה את זה, עד שנשחקים שניהם, ואחד מהם נשאר בסוף לשליט.

מתחילה, בשחיקה ובטחינה שבשיניים, מתגבר הימין על השמאל, והימין שולט. וע"י טחינה זו נבלע המאכל בושט ובא באצטומכה. וכיוון שהמ"ן באים בפנימיות הגוף, אז מתעורר כוח השמאל, ומתחיל טחינה חדשה, טחינת האצטומכה.

ושם המחלוקת יותר חזקה, וע"כ הטחינה יותר דקה. ובטחינה זו מתגבר לבסוף השמאל, ובשליטת החכמה דשמאל נהפך המ"ן ונעשה לדם, אור החכמה, כי הדם הוא הנפש, אור החיים, חכמה.

אמנם כוח המיתה שבו גדול מאור החיים, מחמת דם טמא המעורב בו, שהוא ג"ר דחכמה, שדיניו קשים מאוד, ומחריבים את העולם. לפיכך אחר שנהפכו המ"ן לדם, לוקח הכבד, ס"מ, כל הדם, הכולל בתוכו דם טהור ודם טמא, שהרי מעורבים, ומושיט אותו אל הלב, המלכות, מבחינת בניין השמאל דבינה, הנבחן למלך.

והלב מברר את הנקי והברור שבדם, ו"ק דחכמה, המוכן להתייחד בו עם הימין, והשאר, הדם הטמא, מניח אותו לכבד, ס"מ וסיעתו. ואז מתחילה ירידת מ"ד מז"א, הרוח, ומתחבר עם מ"ן שבלב, והיו לאחד.

3. המ"ד, הם החסדים, הרוח, הנמשך מהמוח, ג"ר דז"א, אל החוטם, ת"ת דז"א, ואל הפה, מלכות דז"א. הרוח מהמוח נכנס לשְנֵי נקבי החוטם, ימין ושמאל הכלול בת"ת דז"א. משם נמשך דרך הקנה אל הריאה. שני כנפי ריאה נושבים הרוח, החסדים ומ"ד, אל הלב. ואז מתלבשת החכמה שבלב בחסדים שברוח. וכן ז"א, הוי"ה, מתייחד עם המלכות, אדנ"י, כפי התייחדות המ"ן ומ"ד.

ובזה כתוב, אֶת קורבני לַחְמי לאישַיי. כי מלבד שמהזיווג הזה מתמלאת בקשתו של המקריב או המתפלל, גם כל העולמות מקבלים מהזיווג הזה. כי זיווג זו"ן מאיר לכל העולמות, וענף קטן מהארת הזיווג מגיע אל האדם למילוי בקשתו. ונמצא שהאדם המקריב או המתפלל, מלבד שתיקן את עצמו, הוא מתקן כל העולמות כולם. ומחמת זה גם בניין גופו מרמז אל הוי"ה, הכוללת אבי"ע.

ויש הוי"ה הכוללת א"ק ואבי"ע, אמנם אין מעשה האדם מגיע לעולם א"ק. ואפילו באצילות מגיע רק לז"א. לפיכך הראש כנגד ז"א דאצילות. ומפֶה עד החזה כנגד הבריאה והנוקבא דז"א דאצילות. כי הבריאה היא אשת האצילות. ומחזה ולמטה כנגד יצירה ועשיה.

4. עניין צורת התפילה, ואיך היא עולה לנוקבא דז"א, ונעשית למאכל לזו"ן, כמ"ש, את קורבני לחמי לאישיי, שהרי התפילה היא במקום קורבן.

כי המקריב או המתפלל, הרי הוא בשביל איזה מבוקש שיש לו להקב"ה, שאין תפילה אלא בלב. והרצון הזה מתלבש בחלקי נפשו, וחלקי נפשו העולים ממש למעלה, שבוקעים כל האווירים עד שמגיעים לנוקבא דז"א דאצילות.

באופן, שהמבוקש מלובש בחלקי נפשו, וחלקי נפשו עולים ונעשים מ"ן לזיווג ז"א והנוקבא שלו, שזהו אכילה, כי הזיווג נקרא לחם ומאכל.

בזה תבין למה התפילה או הקורבן נעשה למ"ן לעורר הזיווג. כי אין דבר ניתן מלמעלה אלא ע"י זיווג זו"ן. לפיכך, אם הקב"ה רוצה למלא את רצון המתפלל, לזיווג הוא צריך.

ונמצא, שכל תפילה הראויה למילוי, מעוררת זיווג זו"ן, כדי שישפיעו אותו המילוי אל המתפלל. שתחילה מגיעה הארת הזיווג הזה בהכרח לעולמות העליונים, עד שמגיעה לבסוף אל האדם המתפלל.

ואותם חלקי הנפש, שעלו לנוקבא דז"א ונעשו למ"ן לעורר הזיווג, הם עצמם נעשים לבית קיבול אל הארת הזיווג הממלאת את מבוקשו של המתפלל, וחוזרים אליו עם מילוי הבקשה. כי לחלקי הנפש העולים למ"ן שני תפקידים:

א. לעורר הזיווג למילוי בקשת התפילה.

ב. שיוכשרו להיות בית קיבול לקבלת מילוי התפילה.

ושניהם באים בבת אחת.

5. אין דבר נשלם אלא עד שיעברו עליו סדר ג' קווים, הנמשכים מג' נקודות חולם שורוק חיריק. מטעם זה צריך המ"ן, התפילה, לבוא תחילה בגוף הנוקבא בבחינת הטוחנות, ששם מקבל שליטת קו הימין, ומשם לאצטומכה ולקיבה, שבהם מקבל המ"ן שליטת קו השמאל, שהמ"ן נהפכו לדם. והכבד מקבל אותם ונותן אותם ללב. ומשני כנפי ריאה, המנשבות הרוח על הלב, מקבלים המ"ן פעולת קו האמצעי, הזיווג. ואז נשלמים המ"ן. ונעשה בית קיבול, לקבל הארת הזיווג בשביל מילוי בקשת המתפלל.

6. ומהאִשים יוצאות מדרגות שלוקחות לפני הכבד. והן הטוחנות, השיניים, שאוכלות הקורבנות וטוחנות. כי אחר שהמאכל קיבל שליטת קו השמאל, נהפך לדם, והכבד לוקח אותו ונותן ללב. אמנם מקודם צריכים לשליטת קו ימין, וזה במדרגות, המכונות שיניים טוחנות, המקבלות המ"ן לפני הכבד, שיוצאות מכוח האשים שבקו ימין, הדינים שבנקודת החולם, מכוח עליית המלכות לבינה.

אשים פועלות בשיניים, וע"כ בטחינתם, במלחמת ימין ושמאל, גובר ימין. ואחר שנגמרה מלחמת ימין ושמאל, הנקראת טחינה, והימין ניצח, אז הדינים דימין, הנקראים אשים, שניצחו ושולטים על המ"ן, לוקחים ובולעים את המ"ן. הדינים דימין הבולעים את המ"ן נקראים ושט.

7. הוֵשט בולע האוכל, ומשם נכנס לכל האיברים, שהוא במדרגת אִשים. כי מטרם שהמ"ן נכללים באשים דקו ימין, שאשים אלו באים ממיתוק המלכות בבינה, אינם ראויים להיכלל בגוף הנוקבא, ולקבל מהארת הזיווג.

לפיכך נחשבת אש המיתוק הזה לבליעה, שבולעת המ"ן ומכניסה אותם בגוף הנוקבא. וע"כ אש המיתוק הזה שמקו ימין, נקרא ושט בולע אוכל. כי מכניס אותו להיכלל בגוף הנוקבא, ומשם נכנס לכל האיברים.

אשים אלו הנקראים ושט, קרבים תחילה אל המ"ן, ובולעים, שמכניסים אותם לגוף. ולוקחים הכול מאש העליון, הכולל האִשים, שהוא האש דנקודת החולם שמהם האשים. כמ"ש, אִשֵי ה' ונחלתו יאכלון. כי הכוהנים, קו ימין, הם האוכלים ומקבלים אשים אלו. ומי שאין לו אש דקו ימין, לא יוכל לקבל את המ"ן, להיותו בלי מיתוק הבינה.

אלו האִשים אוכלים ובולעים, האשים הנכללים בושט, והשאר לא אוכלים כך, כי שאר האיברים, שאין להם אש קו ימין, לא יוכלו לקבל המ"ן ולכלול אותם בגוף. והם איברים שיש בהם כוח קו השמאל בלבד, והם חיצוניות המוחין, שאינם משיגים, אפילו שיש אש הבולע המ"ן.

וכל בני העולם שמבחוץ, אינם יודעים איך אוכלים, כי אותם שלא זכו לפנימיות, אינם יודעים שיש אש המיתוק האוכל המ"ן. אלא המדרגות שבפנים, אותם שזכו לפנימיות המוחין, הם יודעים ומשיגים את האשים האלו.

לכן ושט אין לו בדיקה מבחוץ, כי אינם יודעים, אלא מבפנים יודעים ולוקחים. כי מבחינת חיצוניות, אין אפילו מושג ממציאות האש הזה. נמצא שראשית ההתכללות בפנימיות המוחין היא ע"י קבלת האש הזה.

8. בושט הזה נכנסים, כי הכניסה לגוף היא בכוח האש שבימין, הושט, ונשאבים בריאה. שהמ"ן בא לאצטומכה ולכבד, וללב שכנפי ריאה נושבות עליו, ואז נשאב ונכלל המ"ן בריאה.

אלו השׂרפים, המ"ן שנהפך לדם בלב, שהוא כאש שורף מדינים דשמאל. בלהבות שלהם לוקחים משקה, שנכללים במים, חסדים, ונקראים ריאה בחיבור אחד עם הריאה. כלומר, שלהבות הלב, חכמה, אחר שבאים בחיבור אחד עם המים, חסדים, נקראים ביחד, ריאה, אותיות ראִיָה, כלומר שמאירים בהם הארת חכמה, הכלולה בחסדים, המכונה ראייה.

צורת הושט אינה קו פשוט כמו ו', קו אמצעי, אלא קו כפוף, קו ימין, ו"ק בלי ראש, שראשו כפוף. ושט לאכול ולשתות, כי ע"י זה שהוא כפוף הוא בולע המאכל ומכניסו לתוך הגוף.

וע"כ משנחרב ביהמ"ק כתוב, ובָטלו הטוחנות כי מיעֵטו. אלו הטוחנות תחילה. חורבן ביהמ"ק היה מפני שהתגבר השמאל על הימין, ואז התבטלו הטוחנות, מלחמת ימין ושמאל שבשיניים. כי הימין התבטל, ואין המ"ן, שמעלים ישראל, נכנס לגוף העליון. כי צורת הימין התבטלה, ומיעטו מזונם, שהמ"ן לא נכנס לגוף העליון.

9. ואחר שנעשתה טחינה ראשונה בשיניים בהתגברות קו הימין, להבליע המ"ן בגוף העליון, יורד המ"ן לטחינה שנייה אל האצטומכה. שבטחינה זו השמאל גובר, והופך אותו לדם, חכמה דשמאל, שבגוון אדום, כמ"ש, כי הדם הוא הנפש. ומה שאינו הופך לדם, יוצא לחוץ כפסולת.

10. האכילה היא הארת החסדים, ואינה באה לאצטומכה להיטחן ולבוא בשליטת אש השמאל, אלא כדי להשתלם ולהיכלל מהחכמה שבשמאל. ועצם השתייה, שתיית היין, היא הארת החכמה שבשמאל, נשלמת רק שבאה תחת שליטת הימין, ונכללת בחסדי הימין.

האצטומכה לוקח הכול עד שש שעות ואופה. כי המ"ן הבא לאצטומכה, נכלל בו"ס חג"ת נה"י שבגוף המלכות, והאש שבאצטומכה אופה את המ"ן.

כמו האופה הנותן הלחם על האש, שאין כוונתו לשרוף משהו מהלחם, אלא כדי שהלחם יתמתק בחום האש, כן עצם המ"ן שבאכילה הם חסדים, ובאים באש השמאל של הקורקבן, רק להתכללות ולהשתלמות בלבד, כמו אפיית הלחם על האש.

כי הקורקבן, האצטומכה, אופה המ"ן, כדי לכלול בהם הארת החכמה שבה. והריאה, ימין, חסדים, משקה, מקבלת היין, הארת החכמה, כדי לכלול בהם הארת החסדים.

הלב הוא המלך, ואלו השניים, הקורקבן והריאה, הם ודאי אופה ומשקה לתת למלך, כי הלב, עצם בניין המלכות שמשמאל דבינה, לוקח מהם מה שראוי לו. ואחר שקיבל הלב, הוא נותן ומחלק לכל האיברים. כמ"ש, אָריתי מורי עם בשׂמי, אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי.

ואח"כ כתוב, אִכלו רֵעים, שהם שאר האיברים, הצבאות והמחנות של המלך, המחלק להם מזון ע"י שר האופים, הקורקבן, ע"י מיתוק השמאל שבאצטומכה. שְתו ושִכרו דודים, ע"י שר המשקים, הריאה, ע"י מיתוק הימין שבריאה.

11. ואין הפירוש שהמ"ן באים מהאצטומכה ישר אל הלב, המלך, אלא מהאצטומכה יורדים המ"ן אל הקיבה ואל הכבד, והכבד נותן אל הלב.

הקיבה רומזת אל הסתלקות המוחין, המגיעים ע"י שליטת קו השמאל, משום שאז החכמה נמצאת בלי חסדים. ומלבד שמסתלקת הארת החסדים, גם הארת החכמה שבשמאל נבחנת כמו שהסתלקה, מחמת שהחכמה אינה יכולה להאיר בלא חסדים.

הקיבה היא מדרגה אחת משישים שבמוות, ונקראת תרדמה. בתרדמה שולט רוח רע, הנקרא עסירטא, שהיא מדרגה שישית של מלאך המוות. ועסירטא זה שולט על אותם שאינם רוצים להיפרד מקו שמאל, כמ"ש, לפתח חטאת רובץ. אבל אותם הבאים להתדבק בימין, נבחן הכוח הזה של מלאך המוות לתיקון החכמה, כמ"ש, אמרתי אֶחְכָּמה והיא רחוקה ממני.

ומשום שבאה מרחוק, כלומר, שהכוח הזה בא לתקן החכמה שתהיה מרחוק, היא מהצד של בחינת המיתה, אבל אינו מיתה ממש. וע"כ בא הרמז, אחד משישים שבמוות, להורות שאינו מוות ממש.

12. ואחר שהמ"ן נהפכים לדם ע"י האצטומכה והקיבה, נוטל אותם הכבד. הדם מורה על הארת החכמה שמשמאל, כמ"ש, כי הדם הוא הנפש. ויש בו חלק האסור, הג"ר דשמאל, ויש בו חלק המותר, ו"ק דשמאל. והם מכונים דם טהור ודם טמא.

וכיוון שהלב הוא המלכות הקדושה, נוקבא דז"א דאצילות, איך היא תוכל לגעת בדם טמא? לפיכך היא צריכה לאמצעי מס"א, מהכבד, שיקבל דם הטהור והטמא יחדיו, וייתן לה. והמלכות מבררת ממנו הדם הנקי והברור, ו"ק דשמאל. והג"ר דשמאל היא משאירה בכבד, ואינה נוגעת בו.

כבד הוא מדרגת עשיו, שׂרו של עשיו, ס"מ, מְקַבּץ כל הדמים בין צלולים ובין עכורים. מג"ר דשמאל, האסור, דם עכור. ומו"ק דשמאל המותר, שהוא צלול. הלב, ישראל, המלכות שממנה מקבלים ישראל, מבחין בין טוב לרע, בין דם טמא לדם טהור, אינו לוקח אלא הברור והנקי שבדם, רק הו"ק דחכמה, שברורים ונקיים.

13/1. איך אפשר שהכבד, שרו של עשיו, יתקן מזון ללב, שהוא ישראל? אלא הלב אינו ישראל, אלא הוא השכינה מבחינת קו שמאל, שהיא כעין יצחק, קו שמאל דז"א. הכבד עשיו, הצד ציד, כי הכבד, מדרגת עשיו, מקבל כל הדם, הטמא והטהור, ונותן אל הלב, השכינה. ואומר לו, יקום אבי ויאכל מצֵיד בנו. אלו הם התפילות מהעניים ההולכות ומגורשות, ואינן מתקבלות למעלה.

אלו שאינם יודעים לכוון תפילתם לבקש להארת קו האמצעי, המייחד ימין ושמאל בדעת, אלא שמתפללים להמשיך ג"ר דשמאל, המאיר בלי ייחוד קו האמצעי, הם נקראים עניים, כי אין תפילתם מתקבלת, אלא מגורשת אל הס"א. ולפיכך בעת שהכבד, מדרגת עשיו, מקבץ דם הטמא ודם הטהור, ונותן אותם אל הלב, הוא אומר, ויאכל מציד בנו, שיקבל תפילות עניים אלו, וייתן להם מבוקשם, ויאיר הג"ר דשמאל בעולם. כי כל מגמת הס"א, שהשכינה תסכים להאיר הג"ר דשמאל בעולמות.

ויצחק, השכינה, בצער וביגון, מחמת שאינם יודעים לכוון תפילתם לקו האמצעי. וע"כ הוא בצער וביגון, שאינו מקבל תפילתם, אלא שמקבל מהכבד רק את הדם הטהור, ו"ק דשמאל, והג"ר דשמאל, תפילות העניים, מגרש מלפניו ומשאיר בכבד, והעניים מוכרחים לקבל חפצם מהכבד, שרו של עשיו.

כמו זה, אין מזונות לישראל בגלות, אלא ע"י אוה"ע. כמו שהעניים מוכרחים לקבל מבוקשם מהכבד, שרו של עשיו, מחמת שהשכינה לא תוכל לתת להם מבוקשם מחמת שהוא דם טמא. כן ישראל בגלות, שאינם דבקים בקו אמצעי, אלא שהם תחת רשות השמאל, מחויבים ג"כ לקבל מבוקשם משרי האומות.

אבל כשהם בארץ ישראל, שדבקים בקו האמצעי, אז יוכלו לקבל מזונם מהלב, מהשכינה. הארת ו"ק דשמאל, המתקבל בלב. ואינם מקבלים מהכבד, מס"מ.

13/2. והנך רואה איך הס"א, הכבד, נהנה מכל קורבן, שהרי הלב משאיר אצלו הג"ר דשמאל. כי מה שהכבד אוחז, הוא מקריב אל הלב, למלך, בין דם טמא ובין דם טהור. הלב, אין דרכו ואין תאוותו בעכירות המעשים, בדם טמא הבא מג"ר דשמאל, אלא לוקח כל הברור וכל הצח, דם טהור הבא מו"ק דשמאל. וכל העכירות הטינוף והלכלוך, המעשים הרעים, דם הטמא, מניח בשביל הכבד, ס"מ. הרי שהס"א נהנה מכל קורבן, כי זהו השעיר לעזאזל.

14. ונודע, שבסוף הדינים דשמאל מתגלה הקליפה ממנעולא, הנקראת חַטאת ומוות, כמ"ש, לַפֶּתח חטאת רובץ. וקליפה זו היא המרה הנתלית בכבד, כי הכבד הוא דינים דשמאל, הנקרא ס"מ, ובאחריתו מתגלה המרה, כמ"ש, ואחריתה מרה כַלַעֲנה, שהיא חרבו של מלאך המוות.

מרה היא הגיהינום, שנברא ביום שני של מעשה בראשית. כי יום ב' קו שמאל, והמרה סופו של קו שמאל, המביאה כעס בכבד, והכבד מעניש את הרשעים, המתדבקים לינוק מג"ר דשמאל שבו, ע"י המרה.

וע"י קליפת מרה בא המוות לגדולים, לכל אדם, חוץ מקטנים, המתים ע"י לילית, שהיא טחול. אבל מיתת כל אדם היא ע"י המרה, מנעולא.

אין שריפה וחמימות בכל המחלות של איברי הגוף, אלא ממרה. שבשעת מחלה היא מדליקה בלהבות על עורקי הכבד, ורוצה לשרוף כל הגוף. כי אחר שהכבד מקבל ג"ר דשמאל מה שהלב משאיר בו, הנה בעת שמתעוררת המרה ומטילה טיפה בכבד, אז מסתלקים אותם הג"ר ממנו. כי המנעולא בכל מקום שמתעוררת, מסתלקים משם הג"ר.

ונמצא שכל עורקי הכבד נדלקים באש הדינים של המרה. והיא כמו הים הזועף. שהים כועס בסיבת החול שמגביל אותו, שגלי הים עולים עד לרקיע ורוצים לצאת מגבולם להחריב העולם.

כלומר, בשעה שמתעורר הקו השמאלי בתוך הים, ורוצה לגלות הג"ר דשמאל, כמ"ש, יעלו שמיים, כדי לגלות הג"ר, אשר אז היו מחריבים את העולם בדינים של הג"ר דשמאל. ע"כ כשגלי הים נוגעים בחול המקיף את הים, שיש בהם מדינים של המנעולא, הנה תכף מסתלק הג"ר דשמאל מאותם הגלים שנגעו בחול שעל הים, ואז, יירדו תהומות.

הרי שהים כמו הכבד, שגלי הים הם ג"ר דשמאל, כמו שיש בכבד. וכמו שבשעה שהם רוצים לגלות אותו הג"ר לעולם, אינם יכולים מחמת החול, המסלק הג"ר מהם, כן כשבאים הרשעים לינוק מהכבד את הג"ר דשמאל שבו, אין הג"ר יכולים להתגלות, מחמת המרה הנמצאת בו, המתעוררת תכף ומסלקת אותן הג"ר.

15. וכל זה לרשעים הרוצים לינוק מהכבד, שסובבת עליהם המרה ומגבילה אותם, שלא יוכלו לינוק מג"ר. אבל לצדיקים, השכינה מגבילה אותם, שלא יינקו מג"ר. כי הם דבוקים תמיד בשכינה. וכמו שהשכינה אינה מקבלת אלא רק ו"ק דשמאל, כן הצדיקים.

אם לא השכינה, שהיא כמו החול הסובב את הים, שלא ייצא מפיו, אף השכינה כך, שסובבת את הגוף וסועדת אותו. שאם יארע לצדיק איזה חטא, וכוח השמאל הולך ומתגבר בו, הנמשך מהכבד, והוא נעשה חולה, אז השכינה שומרת אותו, שלא ייכשל בג"ר דשמאל. כמו החול, השומר על הים. וכמו המרה, השומרת על הכבד. משום שהשכינה על ראשו. ולא לרגליו, משום שמלאך המוות לרגליו.

כי אע"פ שהשכינה שומרת עליו, עכ"ז הוא יכול להיפרד ממנה לבסוף, ולחטוא שוב. וזה נבחן אשר ברגליו של החולה נמצא עוד מלאך המוות, כי הסוף מכונה רגליים. וזה אינו לכל אדם אלא לבינוני. אבל לצדיק גמור, ה' יסעדנו על ערש דווי, על ראשו, והשכינה סובבת גופו עד רגליו. כי הוא בטוח בשמירת השכינה לנצחיות, כמ"ש ביעקב, ויאסוף רגליו אל המיטה, שזוהי השכינה.

ולרשע גמור, מלאך המוות, יצה"ר, סובב אותו מכל צד. והחרב שלו, המרה, חרבו של מלאך המוות, שומרת עליו, שלא יינק מהכבד. שפניו מוריקות בטיפה אחת, שהג"ר, הנקראים פנים, מוריקות ע"י טיפה אחת של המרה. שהג"ר מסתלקים מחמתה.

כבד הוא זכר. ויותרת הכבד היא נוקבא שלו. הנוקבא של הכבד אינה המרה, אלא יותרת הכבד, המעורבת מדינים דדכורא ודינים דנוקבא, מחמת שהיא זונה עם אחרים. אבל מרה היא דינים דנוקבא לבדם. וההפרש בין מרה לבין טחול, כי אע"פ ששניהם דינים דנוקבא, המרה דינים דמנעולא, והטחול דינים דמפתחא.

16. אחר שהלב מקבל הדם הנקי והברור מהכבד, ו"ק דחכמה, הוא מלא דין. כי מטרם שהחכמה מתלבשת עם החסדים שבימין, היא כולה דין.

הלב הוא אש, שכתוב בו, והמלך קם בחמתו. ולפיכך הלב, מלכות, צריך עתה לזיווג עם ז"א, שישפיע לה רוח החסדים.

וכשהיא מזדווגת עם ז"א, אז יורד רוח החסדים מהמוח, ג"ר דז"א, אל החוטם, ת"ת דז"א, ויורד רוח החסדים דרך שני נקבי החוטם, אל קנה הריאה, בינה דמלכות. ומהקנה אל שתי כנפי הריאה, חסד דמלכות, ומשתי כנפי הריאה בא רוח החסדים אל הלב. שזהו, שהריאה נושבת רוח על הלב.

ואז מתלבשת החכמה שבלב, בחסדים אלו. ובזה נשלמת הארת הזיווג, שממנה מגיעה לכל העולמות, עד שמגיעה למתפלל להשלים לו המבוקש שבתפילה שלו.

המוח דז"א כיסא רחמים, שמשם יורד רוח החסדים. והלב, המלכות, כיסא דין, מחמת החכמה בלי חסדים, אשר שם. והקב"ה, מלך העומד מכיסא דין, שהוא הלב, ויושב על כיסא רחמים, המוח. כלומר, שמזדווג עם הלב, ואז נמשכים הרחמים אל הלב מהמוח. וכיסא רחמים של המוח הוא השולט.

17. אם זוכים האיברים של האדם במצוות המלך העליון, כלומר שתפילתו התקבלה, המלך העליון, רוח הקודש, רוח החסדים דז"א, יורד בסולם, בגרון, בכמה רוחות קדושים. שהרוח דחסדים יורד מהמוח אל הקנה, בד' רוחות, כנגד ד' אותיות שם הוי"ה שלו, שכתוב עליהם, עושה מלאכיו רוחות. שהרוחות, הם רוחות החסדים ששולח ז"א אל המלכות, וע"כ נקראים שליחים.

ועולים לקבל ההבלים שבלב, שרוחות החסדים מקבלים החכמה דשמאל שבלב, הנקראת הבלים. שכתוב עליהם, משרתיו אש לוהט.

הדינים שבהבלים משרתים של החסדים, שעל ידיהם נכללים החסדים בהארת החכמה. שזהו הזיווג של ז"א ומלכות, מוח ולב. הזיווג נעשה בשני מקומות:

א. בפה דראש, בחיבור של ראש עם הגוף, חך וגרון.

ב. בלב, במלכות.

בזיווג שבלב, החכמה שבלב עיקרית, והחסדים דז"א משלימים אותה. בזיווג שבפה, החסדים הם העיקר, והחכמה העולה לשם עם הבלים שבלב, הם רק משלימים את החסדים.

כשהוי"ה, ז"א, יורד אל הלב, אל אדנ"י, המלכות, מתחבר הדין ברחמים בתוך הלב, החכמה דשמאל עם החסדים דז"א, יאהדונה"י, המורה על זיווג ז"א ומלכות, הוי"ה אדנ"י, בשילוב זה בזה.

וכשאדנ"י עולה לפה, באדנ"י שפתיי תפתח, לקבל את השם הוי"ה בפה, מתחברים שם שני השמות בחיבור אחד, יאהדונה"י, כעין שהתחברו בלב. אלא ההבדל, שבפה החסדים עיקריים, ובלב החכמה עיקרית.

18. והם עולים ויורדים דרך הקנה, שהוא סולם, שרוחות דחסדים מהמוח יורדים דרך הקנה אל הלב, והבלי הלב, חכמה, עולים דרך הקנה אל הראש. והקנה הוא הבינה דמלכות, המחוברת עם הראש, ז"א, כי כל תחתון המקבל מעליון, מקבל בדבר היותר זך שבו. והבינה, הקנה, היא הכלי היותר זך מכל הכלים שבמלכות.

קָנֶה הוא כמ"ש, קְנה חכמה קְנה בינה. שהבינה כוללת ע"ס, חו"ב חו"ג ת"ת ונה"י. בגוף כלול ו"ק: שתי זרועות חו"ג. גוף וברית, ת"ת ויסוד. ושתי שוקיים נו"ה. שהם ו"ק כנגד שש טבעות שבקנה, וחו"ב הם למעלה בראש הקנה. וכולן הן ספירות של הבינה.

שש טבעות שבקנה כלולות יחד, ובאות מצד הגבורה, מבינה שבקו שמאל. וכשמתחברות יחד, כשב' קווים דבינה, ימין ושמאל, מתחברים יחד ע"י קו האמצעי, הן כעין השופר, שהוא בינה בעת שמאצילה את ז"א, שהוא קול היוצא משופר.

ואלו נקראים שופר, שופר של איל של יצחק, שהם אֵלים של יצחק, הדינים דקו שמאל שנקראים יצחק. המוציאים רוח וקול, קו אמצעי, ז"א, הנקרא רוח ונקרא קול, הנולד ויוצא ע"י שממתיק דינים אלו בבינה הנקראת שופר.

ובשעה שאותו הקול, קו אמצעי, יוצא ופוגש הדינים שבבינה, הנקראים ענני מטר, אז נשמע רעם הדינים אל הבריות שבחוץ. כי מטרם שבא קו האמצעי אל הבינה, לייחד הימין והשמאל שבה, אין הדינים דקו שמאל נשמעים, ואינם נודעים שתהיה בהם איזו חשיבות. וע"כ כתוב, ורעם גבורותיו מי יתבונָן. כי מצד הגבורה באים. שמטרם שבא קו האמצעי הנקרא קול, מי המתבונן בהם שיהיו נחשבים לגבורותיו?

ומשום זה כתוב, אל הכבוד הִרעים, ה' על מים רבים. ולא כתוב, אל הכבוד רועם, אלא, אל הכבוד הרעים, שמשמעותו שמפעיל אחרים, שמרעים ע"י בני אלים, שגילה הדינים והגבורות שבשמאל דבינה. ואין מי שיתבונן בשבח הקול ההוא, קו האמצעי, המגלה כל זה, כמ"ש, מי יתבונָן.

וזהו פירוש שני על הכתוב, מי יתבונן. שבתחילה פירש אותו על הגבורות שבשמאל דבינה, ואח"כ מפרש אותו על קו האמצעי.

19. בקנה כלולים שלושה כוחות:

א. הבל, להב אש היוצא מהלב, ששם הדינים דחכמה.

ב. אוויר, רוח ז"א, שנכנס אליו מבחוץ, שבא אליו דרך נקבי החוטם.

ג. מים, של כנפי ריאה, הדבוקים בקנה. חסדים.

ומשלושה אלו, חג"ת, נעשה קול. מים, חסד שבכנפי ריאה. אש הוא גבורה העולה מלב. ורוח הוא ת"ת. וכל אחד נחלק לשבע, כנגד חג"ת נהי"מ שבכל אחד.

ולהבות הלב, החכמה דשמאל שבלב, שהם הדינים והאש מחיסרון של חסדים, אם הם נפגשים בענני מטר, כנפי ריאה, חסדים, מתלבשת החכמה שבלב עם החסדים שבכנפי ריאה, דרך קנה הריאה, כלומר שע"י התלבשות החכמה בחסדים, מתגלה החכמה בקנה הריאה.

זהו, ורעם גבורותיו מי יתבונן. שבו לב מבין בבינה, ושם חכמה, מוח. וממנו, מעיין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, שהוא לבנונית המוח, שנוזלים על קנה הריאה. כי החסדים, שהם גוון לבן, יורדים מהמוח דרך קנה הריאה אל הלב. אחר שעלו ענני הבינה, הדינים דשמאל שבלב, אל המוח, לקבל ממנו החסדים, שאז נוזלים החסדים מהמוח עליהם.

כתוב, מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן. זה עשן המערכה העולה מהלב אל המוח, כי הדינים דחכמה, מטרם שהתייחדו בחסדים, נקראים עשן המערכה, שהם עננים דבינה. והעשן הזה עולה אל המוח להתלבש בחסדים שבו, שבזה נשלמת החכמה שבלב, שכל הרוחות שבעולם אין מזיזים אותו ממקומו. שאינם יכולים למנוע הארתו.

20. חכמה אותיות כּׂ"ח מ"ה, שרומז, שהיא כ"ח בלב, מ"ה במוח. שאינה נשלמת אלא ע"י הכ"ח, הלהבות העולים מהלב למוח, שהם הארת חכמה. ומהחסדים היורדים מהמוח ללב, שהם מ"ה, הרומז על חסדים. ומשניים אלו נשלמת החכמה.

הקנה בכללו בינה, כמ"ש, קְנֵה חכמה קְנה בינה, וכולל ו"ס חג"ת נה"י. אשר חג"ת נה"י, הכלולים בקנה, הם שש מדרגות אל הכיסא, אל אמא, בינה, שתרד חכמה אליה מהמוח אל הלב. כי בה הלב מבין. כי ע"י ירידת החכמה מהמוח, חכמה דימין, חסדים, להלביש את החכמה דקו שמאל של הבינה, בלב, מתגלה שלמות הבינה בלב, שזהו, הלב מבין.

ומשום זה כתוב, קְנה חכמה קְנה בינה, שבו יורד אבא, חכמה, ובו עולה אבא. וזהו סולם. כי אבא חכמה דימין, יורד מהמוח אל הלב. וכן אחר שנכלל עם החכמה דשמאל שבלב, חוזר ועולה דרך הקנה אל המוח.

וכן אמא, חכמה שבבינה, חכמה דשמאל שבלב, עולה דרך הקנה אל המוח להתלבש בחסדים. ואחר שנכללה בחסדים, חוזרת ויורדת אל הלב. ונמצא, עולים שניים, או"א, ויורדים שניים, או"א.

21. שני שרים משמשים את הלב, המלך. שר המשקים, שתי כנפי ריאה, ושר האופים, האצטומכה. שר המשקים מלביש החכמה בחסדים. שר האופים משלים החסדים עם החכמה. וזה אמור בזיווג ז"א ומלכות לָזוּן העולמות. אבל בזיווג להולדת נשמות, נחשבים שתי כליות לשר האופים, שהם מבשלים הזרע היורד מהמוח להולדת נשמות. ואחר שיאכל המלך, הלב, כתוב בשתי הכליות שלה, אִכלו רעים, כי הם מבשלים הזרע להולדת הנשמות.

הלב כיסא דין, ארבע חיות שליחים שלו, הן שתי כנפי ריאה ושתי כליות, חו"ג ונו"ה. כי שתי כנפי ריאה הן שתי חיות, ימין ושמאל דחסד, שר המשקים. ושתי כליות הן שתי חיות של דין, שר האופים. והם נושאים את הכיסא, הלב, שמשמשים אותו.

22. מבחינת הכלים, קו ימין חם וקו שמאל קר. אחר שפעל קו האמצעי עם המסך דחיריק, וייחד הימין והשמאל, ויצאו המוחין, נעשה ימין קר ושמאל חם. והרוח הנושב מכנפי ריאה, נושב על שני נקבי החוטם. הוא קר וצונן משמאל וחם בימין.

כי משום שהרוח עולה מלמטה למעלה, מריאה לשני נקבי החוטם, הם נבחנים ע"פ הכלים של ימין ושמאל, קר משמאל וחם בימין. ומצד המוח, כיסא רחמים, שהרוח מושפע ממנו מלמעלה למטה ע"י קו האמצעי, שהוא כיסא רחמים, הוא רוח קר לימין, חסד. וחם משמאל, גבורה. כי מצד קו האמצעי מתהפכים האורות, שהחם הוא בשמאל והקר הוא בימין.