והנה שלושה אנשים – ב'

93. אחר שאברהם נימול, היה יושב וכואב, והקב"ה שלח אליו ג' מלאכים בגילוי להקדים לו שלום. איך היו בגילוי? מי יכול לראות מלאכים, הרי כתוב, עושה מלאכיו רוחות?

94. אלא ודאי שראה אותם, כי ירדו לארץ כצורת אנשים. כי ודאי הם רוחות קדושים, ובשעה שיורדים לעולם הם מתלבשים באוויר וביסודות של כיסוי ועטיפה ונראים לבני אדם כעין צורתם ממש.

95. אברהם ראה אותם כמראה בני אדם, ואע"פ שהיה כואב מהמילה, יצא ורץ לקראתם, שהיה דרכו לקבל אורחים.

96. ודאי כמראה מלאכים ראה אותם. כמו שנשמע ממה שכתוב, ויאמר אדנ"י, שהוא השם אל"ף דל"ת של השכינה. א' ד', ראשי תיבות של השם אדנ"י, כי השכינה הייתה באה. ואלו המלאכים היו סמוכות שלה וכיסא אליה. משום שהם ג' גוונים, לבן אדום ירוק, שמתחת השכינה, מחזה ולמטה שלה הנבחן בכל מדרגה לבחינת מתחת המדרגה, כי המלאכים הללו הם בחינת חיצוניות שמחזה ולמטה של השכינה.

97. וראה עתה שהם מלאכים, משום שנימול, מה שלא ראה מקודם לכן מטרם שנימול. כי בתחילה היה יודע שהם בני אדם, ואח"כ ידע שהם מלאכים, ובאו אליו בשליחות מהקב"ה, בשעה שאמרו אליו, איה שרה אשתך, ובישרו לו בשורת יצחק.

98. אותיות מנוקדות במילה אליו שבכתוב, ויאמרו אליו, הן אַיוֹ. והסימן איו רומז למה שלמעלה, כי רומז להקב"ה. ששאלו אותו עליו איו, ויאמר הנה באוהל, שדבוק בשכינה. כי כתוב כאן, הנה באוהל, וכתוב שם, אוהל בל יִצְעָן. כמו ששם פירושו השכינה, אף כאן פירושו השכינה.

כיוון שכבר מנוקד איו במילה אליו, למה כתוב אח"כ איה? משום שחיבורם של זו"נ ביחד הוא האמונה, וע"כ שאלו על הקב"ה איו, ושאלו על השכינה איה. כלומר, שעוררו אותו לייחוד הקב"ה ושכינתו. אז כתוב, ויאמר הנה באוהל, כי שם קשר הכול, הנוקבא, הנקראת אוהל, ושם נמצא הקב"ה.

99. האם לא ידעו המלאכים ששׂרה באוהל, ששאלו עליה איה? אלא המלאכים אינם יודעים בעוה"ז, אלא רק מה שנמסר להם לדעת.

כתוב, ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והיכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. הלוא כמה שליחים ומלאכים יש לו להקב"ה, ולמה עבר בארץ מצרים בעצמו? משום שהמלאכים אינם יודעים להבחין בין טיפה של בכור לאותה שאינה בכור, אלא רק הקב"ה לבדו יודע זה.

100. וכתוב, והתווית תו על מצחות האנשים. ולמה צריכים המלאכים לסימן זה? אלא משום שהמלאכים אינם יודעים אלא רק מה שנמסר להם לדעת, כל אלו הדברים שעתיד הקב"ה להביא בעולם. ויודעים זה משום שהקב"ה מעביר כרוזים בכל הרקיעים, ומודיע אותו הדבר שעתיד להביא בעולם, והמלאכים שומעים הכרוזים ויודעים.

101. בשעה שמחבל נמצא בעולם, צריך בן אדם להסתיר עצמו בביתו ולא ייראה בשוק כדי שלא ייחבל. כמ"ש, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, כי מן המלאכים שאפשר להיסתר מהם, צריכים להיסתר. אבל מלפני הקב"ה אינו צריך להיסתר. כמ"ש, אם ייסתר איש במסתרים ואני לא אראנו?

102. למה שאלו על שרה, הרי שגם אחר ששמעו שהיא באוהל, לא נכנסו שם לבשר לה, אלא שבישרו לאברהם בהיותם בחוץ? לא רצו לומר הבשורה בפניה. ולפיכך, כיוון שאמר, הנה באוהל, מיד ויאמר שוב אשוב, כי התכוונו ששרה לא תשמע.

דרך ארץ הוא, שמטרם שהזמין אותם אברהם לאכול, לא אמרו לו כלום, שלא ייראה, שמשום הבשורה שבישרו לו הזמין אותם לאכול. וע"כ, אחר שכתוב, ויאכלו, אז אמרו לו הבשורה.

103. האם מלאכים עליונים אוכלים? אלא משום כבודו של אברהם, נראה כך שאכלו. שעשו את עצמם כאילו אכלו, או שאכלו ממש, משום שהם אש אוכלה אש. ולא שהיה נראה כאוכלים. וכל מה שנתן להם אברהם אכלו, משום שמצד אברהם אכלו למעלה. המשכת החסדים היא אכילה שלמעלה, ואברהם החסד. ע"כ כל מה שנתן להם ממידתו מידת החסד, אכלו, כי כך דרך אכילתם למעלה בשמיים.

104. כל מה שאכל אברהם, היה אוכל בטהרה. ומשום זה הקריב לפני המלאכים ואכלו. ושמר אברהם בביתו טהרה וטומאה. ואדם טמא לא היה אפילו משמש בביתו עד שעשה לו טבילה, אם היה בטומאה קלה, או עשה לו שישמור שבעה ימים בביתו כראוי, אם היה בטומאה חמורה. ואח"כ עשה לו טבילה.

105. כתוב, איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. מה תיקונו? כמ"ש, והיה לפנות ערב ירחץ במים. אם קרה לו טומאה אחרת חמורה, זיבה או צרעת או נידה. שיש לו שתי טומאות, אינה מספיקה לו אותה טבילה שטבל לקרי שלו, באותו יום לפנות ערב, אלא שצריך לשמור שבעה ימים ואח"כ יטבול שנית. ואין הפרש בזה, בין שקרה לו הקרי טרם שקיבל הטומאה האחרת ובין שקרה לו אח"כ.

106. ואברהם ושרה היו מתקנים טבילה לכל אדם, הוא לאנשים והיא לנשים. הטעם שאברהם עסק לטהר בני אדם, משום שהוא טהור ונקרא טהור, כמ"ש, מי ייתן טהור מִטמא לא אחד, שטהור זה אברהם, שיצא מתרח הטמא.

107. ע"כ עסק אברהם בטבילה, כדי לתקן את המדרגה של אברהם. ומדרגתו מים, חסדים, ומשום זה התקין לטהר בני העולם במים. וכן בשעה שהזמין המלאכים, תחילת דבריו, כתוב, יוּקח נא מעט מים, כדי להתחזק במדרגת החסד שהמים שורים בה.

108. ומשום זה היה מטהר כל בני האדם מכל, שטיהר אותם מצד עבודה זרה, וטיהר אותם מצד הטומאה. וכמו שהוא היה מטהר את האנשים, כך שרה הייתה מטהרת את הנשים. ונמצאו כל אלו שבאו אליו שהם טהורים מכל, הן מעבודה זרה והן מטומאה.

109. בכל מקום שאברהם גר, נטע שם אילן. ולא היה עולה בכל מקום כראוי, אלא רק בשעה שגר בארץ כנען. ובאילן ההוא היה יודע מי שמתאחד בהקב"ה ומי שמתאחד בעבודה זרה.

110. מי שמתאחד בהקב"ה, האילן היה פורשׂ ענפיו ומחפה על ראשו ועושה עליו צל נאה. ומי שהתאחד בעבודה זרה, האילן היה מתעלה ממנו וענפיו היו עולים למעלה. אז ידע אברהם שהוא עובד עבודה זרה, והזהיר אותו ולא הרפה ממנו עד שהתאחד באמונת הקב"ה.

111. מי שטהור מקבל אותו האילן, ומי שטמא האילן אינו מקבל אותו. ואז ידע אברהם שהוא טמא ומטהרו במים.

112. מעיין של מים היה תחת האילן. ומי שצריך טבילה, מיד היו המים עולים כנגדו, וענפיו של האילן מתעלים. אז ידע אברהם שהוא טמא וצריך טבילה מיד. כלומר, שטמא רק טומאה קלה, שאינו צריך לחכות שבעה ימים. ואם אינו צריך טבילה מיד, היו המים מתייבשים. אז ידע אברהם שהוא צריך עוד להיות טמא ולחכות שבעה ימים.

האילן הוא עה"ח, ז"א, קו אמצעי. המעיין שמתחתיו הוא המסך דחיריק, הנעשה כמעיין נובע, שמוציא קומת החסדים שעל ידו הכריע את קו השמאל ונכלל בימין. וכל האיסורים והס"א, כגון עבודה זרה וטומאה, באים מקו שמאל, מתוך שרוצים להשליט השמאל על הימין, ולהמשיך שפע השמאל מלמעלה למטה, שהוא המקור לכל האיסורים שבעולם.

ונמצא הטמא שנאחז בשמאל, שנוהג בו אותו התיקון כמו שהיה בעת יציאת קו השמאל, שהיה במחלוקת ובסתימת האורות, עד שנמשך קומת החסדים על המסך דחיריק שבקו אמצעי, שאז התגברו החסדים על קו השמאל ונכנע ונכלל בקו הימין.

כן בנכשל ע"י הס"א, והתדבק בקו שמאל להמשיך ממנו מלמעלה למטה, שאין לו תקנה, אלא לקבל את קומת החסדים מקו אמצעי, ואז הוא נכלל בימין וטָהר. ומה תיקונו? כמ"ש, והיה לפנות ערב ירחץ במים. כי הוא צריך לחזור ולהמשיך קו שמאל, ולהמשיך את הכרעת קו האמצעי ע"י ביאה במים, שהיא קומת החסדים היוצאת על מסך דחיריק שמתחת האילן.

לפנות ערב, חוזר וממשיך הארת השמאל, כי אין הארת השמאל לאור היום. ירחץ במים, חוזר וממשיך קומת חסדים שבקו אמצעי, המכריע את הארת השמאל וכולל אותו בימין.

ונודע שיש שתי נקודות בנוקבא, אחת ממותקת בבינה הנקראת מפתחא, ואחת דמדה"ד מצ"א, שהיא בלתי ממותקת בבינה הנקראת מנעולא. אשר הזוכה ודבק בקו אמצעי, נגנזת בשבילו הנקודה דמדה"ד, ונקודה דמדה"ר גלויה בהנהגה העליונה בעדו. זכה, הרי טוב.

ואם אינו זוכה, אלא שמתדבק בשליטת השמאל, אז מתגלה הנקודה דמדה"ד בנוקבא דצ"א שהיה על המלכות שאינה ראויה לקבל או"י, ואז כל האורות פורחים ממנה. לא זכה, הרי רע.

ולפיכך יש שני מיני טומאות, אחת טומאה קלה כגון בעל קרי, שנאחז בקו שמאל, אבל לא כל כך עד שמתגלה הנקודה דמנעולא, לא זכה, הרי רע. ולפיכך אינו חסר אלא רק הכרעת קו האמצעי ע"י קומת החסדים, ובא במים וטָהֵר.

והשנייה היא טומאה חמורה, שע"י התדבקותו בשמאל כבר מתגלה הנקודה דמנעולא, המסלקת כל האורות מהנוקבא. לא זכה, הרי רע. ואז צריך תחילה להמתיק המלכות בבינה בב' הבחינות, בקטנות ובגדלות, שהם ספירת שבעה ימים.

ולפיכך בטומאה קלה, להיותו עוד דבוק בקו שמאל שהיא טומאתו, לכן מעלה האילן את ענפיו, שאינו עושה צל עליו. כי קו אמצעי בעת שמכליל ב' הקווים ימין ושמאל זה בזה, הוא עושה צל, שמכסה על הג"ר דג"ר. ולפיכך כשדבק בקו שמאל אין לו צל כלל. והאילן מסלק ענפיו ממנו. אבל המעיין שמתחת האילן, קו אמצעי, מעלה אליו קומת חסדים הנמשך עליו, כדי שיבוא מיד במים וייכללו הקווים זה בזה, וטהר.

משא"כ בטומאה חמורה שנגלה עליו המנעולא, שאז המים שבמעיין מתייבשים, שאין זיווג על המסך שבקו אמצעי להוציא קומת חסדים. כי מטעם גילוי המנעולא נפסק הזיווג, כי כל עוד שהמנעולא גלוי בזו"ן אינם ראויים לקבל אור העליון.

וע"כ מתייבש המעיין עד שסופר שבעת ימים, שחוזר וממתיק המלכות בבינה, שלישי ושביעי לקטנות ולגדלות. ואז חוזר הזיווג על המסך שבקו האמצעי והמעיין חוזר לאיתנו. ואז, ובא במים וטהר, כי אינו חסר עוד אלא לקבל הכרעת קו האמצעי הבאה עם הטבילה.

אכן זה אמור רק במסך דחיריק שבקו אמצעי דזו"ן. אבל במסך דחיריק דקו אמצעי שבבינה, אין המסך מחויב להתמתק במפתחא, אלא הזיווג לקומת חסדים יוצא על מנעולא. מפני שמסך המנעולא אינו פועל כלום לפגום למעלה ממקור הווייתו למעלה מזו"ן, כי צ"א לא היה אלא רק על המלכות לבדה, וכן על ז"א המשמש עימה, אבל לא כלום בבינה.

113. כי אפילו בשעה שהזמין אברהם המלאכים, אמר להם, והישענו תחת העץ, והוא כדי לראות ולבדוק אותם. ובאילן ההוא היה בודק את כל בני העולם. משום שהקב"ה אמר, שהוא עה"ח לכל. ומשום זה אמר להם, והישענו תחת העץ, שהוא הקב"ה, ולא תחת עבודה זרה.

114. כשחטא אדה"ר, חטא בעצה"ד טו"ר. והוא חטא בו וגרם מוות לכל העולם. כתוב, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. וכשבא אברהם, תיקן את העולם בעץ האחר, עה"ח, והודיע האמונה לכל בני העולם.

115. אם אנו מסתכלים בפרשה, צריכים להסתכל בחכמה. אם נפרש אותה בענייני נשמה, אין התחילה כמו הסוף ואין הסוף כמו התחילה. כי קשה לבאר גם סוף הפרשה בענייני נשמה. ונמצא, אין סופה כתחילתה ואין תחילתה כסופה. ואם נפרש אותה בעניין פטירת האדם מהעולם, נמשיך בכל הפרשה בדרך זו.

ובין שנעמיד הפרשה בפירוש זה או בזה, צריכים להמשיך, מהו הפירוש של הכתוב, יוּקח נא מעט מים ורחצו רגליכם? מהו, ואקחה פת לחם? מהו, וימהר אברהם האוהלה אל שרה? מהו, ואל הבָקר רץ אברהם? מהו, וייקח חמאה וחלב?

116. לא מצאה הנשמה תועלת לגוף, אלמלא מה שרמז כאן רמז הקורבנות בפסוקים האלו, שכתוב, יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם. והגם שבטלו הקורבנות כי ביהמ"ק נחרב, לא בטלה התורה, ויוכל לעסוק בתורה ויועיל לו עוד יותר מקורבנות.

117. כשפירש הקב"ה הקורבנות, אמר משה, ריבונו של עולם, זה ייתכן בזמן שיהיו ישראל על אדמתם, כיוון שייגלו מעל אדמתם, מה יעשו? אמר לו, משה, יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה, יותר מכל הקורבנות שבעולם, כמ"ש, זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם. כלומר, זאת התורה, בשביל עולה, בשביל מנחה, בשביל חטאת, בשביל אשם.

118. כל מי שמזכיר בפיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניין קורבנות והקרבה, ומכוון בהם, ברית כרותה הוא. שאֵלו המלאכים המזכירים עוונותיו להרע לו, אינם יכולים לעשות לו אלא רק טוב.

119. ומי מוכיח זה? פרשה זו מוכיחה לנו זה. כי כיוון שאמר, והנה שלושה אנשים ניצבים עליו, מהו עליו? הוא לעיין בדינו, כיוון שנשמת הצדיק ראתה זה, כתוב, וימהר אברהם האוהלה. האוהלה הוא בית המדרש. ומהו אומר לשרה? מַהֲרִי שלוש סְאִים, הקורבנות, והנשמה מכוונת בהם. וכמ"ש, ואל הבָקר רץ אברהם. ואז יש להם נחת ואינם יכולים להרע לו.

120. כתוב, והנה החל הנֶגף בעם. וכתוב, ויאמר משה אל אהרון, קח את המַחְתָה. וכתוב, ותיעצר המגפה. וכמ"ש, והולך מהֵרה אל העדה, אותו דבר כתוב, מהרי שלוש סְאִים. כמו ששם הוא קורבן להינצל, אף כאן הוא קורבן להינצל.

121. אמר רבי פינחס, פעם פגשתי את אליהו, אמרתי, יאמר אדוני לי דבר המועיל לבריות. אמר לי, ברית כרת הקב"ה, כשנכנסים לפניו כל אלו המלאכים, הממונים להזכיר עוונותיו של אדם, בעת שיזכירו בני אדם את הקורבנות שציווה משה ושמים ליבם ורצונם בהם, שכל המלאכים יזכירו אותו לטוב.

122. ועוד אמר לי אליהו, בשעה שתקרה מגפה בבני אדם, ברית נכרת, וכרוז מעביר על כל צבאות השמיים, שאם בניו ייכנסו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שבארץ, ויאמרו ברצון הלב ונפש את העניין של קטורת הסמים שהיו לישראל, תתבטל המגפה מהם.

123. כתוב, ויאמר משה אל אהרון, קח את המחתה. אמר לו אהרון, למה זה? אמר משה, כי יצא הקצף מלפני ה'. כמ"ש, וַיָרָץ אל תוך הקהל, ותיעצר המגפה, ומלאך המחבל לא יכול לשלוט ומתבטלת המגפה. הרי מפורש שהקטורת מבטלת את המגפה.

124. רבי אחא הלך לכפר טרשא ובא שם למלון. התלחשו עליו כל בני העיר, אמרו, אדם גדול בא לכאן נלך אליו. באו אליו. אמרו לו, האם אינו חס על המגפה. אמר להם, מהו? אמרו לו, שכבר יש שבעה ימים שמגפה שורה בעיר וכל יום היא מתחזקת ואינה מתבטלת.

125. אמר להם, נלך לבית הכנסת ונבקש רחמים מהקב"ה. עוד שהיו הולכים, באו אנשים ואמרו להם, פלוני ופלוני מתו, פלוני ופלוני נוטים למות. אמר להם רבי אחא, אין עתה העת לעמוד כך כי השעה דוחקת.

126. אלא הַפרישו מכם ארבעים אנשים מאלו הכשרים ביותר, ויתחלקו עשרה עשרה לד' חלקים ואני עימכם. עשרה לזווית זו של העיר, ועשרה לזווית זו של העיר, וכן לד' זוויות של העיר. ותאמרו ברצון נפשכם העניין של קטורת הסמים, אשר הקב"ה נתן למשה, ועניין הקורבנות תאמרו ג"כ עימו.

כי יש דבֶר ויש מגפה. דבר, פירושו, אם שלושה אנשים מתים בשלושה ימים זה אחר זה בעיר, הוא דבר. אבל מגפה היא מיתה בהמון, כמ"ש בפרשת קורח, ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות. ויש ב' בחינות בכללות כל הדינים: דינים דנוקבא, הנקרא פתח האוהל, ודינים דזכר, הנקרא כחום היום.

דבר נמשך מן דינים דנוקבא, לא זכה הרי רע, שהתגלה מדה"ד שבה. וצריכים תפילה ותשובה לחזור ולהמתיק אותה במדה"ר, כמו שהייתה מטרם החטא.

ומגפה נמשכת מדינים דזכר, מכוח התגברות קו שמאל על הימין, שדינים אלו נמשכים מבינה, עולם דדכורא, מדה"ר. וא"כ אין צריכים כאן תפילה שעניינה להמתיק את הנוקבא במדה"ר, בינה.

כי אדרבה, הדינים הללו ממדה"ר באים, מבינה, ששם מקום מציאת ג' הקווים הללו, אלא שצריכים להעלות מ"ן במסך דחיריק ולהמשיך קו אמצעי, ולכלול הקווים ימין ושמאל זה בזה, בבינה עצמה ומשם אל זו"ן. וזהו נעשה בהקרבת הקטורת או ע"י אמירתה בכוונה.

תחילה חשב רבי אחא שיש דבר בעיר, וא"כ צריכים תפילה להחזיר הנוקבא למדה"ר, וע"כ אמר להם להתפלל. אבל כששמע שיש מיתה בהמון, שאמרו לו פלוני ופלוני מתו, פלוני ופלוני נטו למות, אז ראה שזו מגפה. ולמגפה אין תפילה מועילה, כי אינה חסרה אז ממיתוק במדה"ר, אלא שצריכים קטורת דווקא, לגלות בה קו אמצעי ולכלול הקווים זה בזה, שכל זה נעשה ע"י קטורת או ע"י אמירה בכוונה את פרשת הקטורת.

ד"פ עשרה אנשים, שלקח עימו וסידר אותם לומר פרשת הקטורת, לד' זוויות העיר, שעשו כן ג"פ, הוא להמשיך י"ג (13) מידות הקדושות מדיקנא דא"א. ע"כ סיבב העיר ג"פ, כי ג"פ ד' שבארבעים האנשים הוא י"ב (12), והוא היה כנגד האחד הכולל את הי"ב, והיו יחד י"ג.

127. עשו כן. אח"כ אמר להם, נלך לאלו שהגיעו למות, ותאמרו אלו הפסוקים: ויאמר משה אל אהרון, קח את המחתה, וייקח אהרון ויעמוד בין המתים. וכן עשו, והתבטלה המגפה מהם.

128. שמעו קול שאמר, ההסתרה הראשונה המתיקו למעלה, שהרי דין השמיים אינו שורה כאן כי הם יודעים לבטל אותו.

ב' דברים היו צריכים לתקן ע"י אמירת הקטורת:

א. להעלות מ"ן למסך דחיריק, שעליו יוצא קומת החסדים, קו האמצעי.

ב. להמשיך הזיווג על המסך דחיריק ולכלול הקווים ימין ושמאל זה בזה ולהמשיך הג"ר.

אמנם בסיבת החטאים של אנשי המקום, לא הספיקו אלא רק להעלות את המסך דחיריק, שהוא מחליש את כוחו של קו השמאל, והתבטלו על ידו הדינים דדכורא, המגפה. אבל משום זה באו בהסתרה שנייה, שנפלו לו"ק בלי ראש, כי עוד לא הספיקו לגלות הזיווג על המסך ולהמשיך הג"ר.

וזהו שעורר אותם, אותו הקול שאמר, רק ההסתרה הראשונה, המגפה, המתיקו למעלה, כלומר, דינים דדכורא, הנקרא שמיים אינם שורים יותר כאן. כי ע"י הקטורת העלו את המסך דחיריק, המבטל את הדינים דדכורא. אמנם משום זה באו להסתרה השנייה, ו"ק בלי ראש, וזהו שעורר אותם הקול.

חלש ליבו של רבי אחא, התנמנם, שמע שאמרו לו, כאשר עשית זאת עשה זאת, לך ואמור להם שיחזרו בתשובה כי חוטאים הם לפניי. קם והחזיר אותם בתשובה שלמה, וקיבלו על עצמם שלא יתבטלו מתורה לעולם, והחליפו שם העיר וקראו לה עיר מחסה, ע"ש שהקב"ה חס עליהם.

אחר שרבי אחא שמע הקול, חלש ליבו והתנמנם, שהרגיש גם הוא הסתלקות המוחין. והודיעו לו בזה שמוטל עליו להחזיר אותם בתשובה שלמה, שימשיכו הג"ר ע"י המשכת הזיווג על המסך והתכללות הקווים זה בזה, שאז נמשך זיווג פב"פ אל זו"ן. שזה נקרא תשובה, תשוב אות ה' לגבי אות ו'. כיוון שהבאת אותם לו"ק בלי ראש, הרי עליך להורות להם שימשיכו גם הג"ר, שיתדבקו לעולם בקו אמצעי הנקרא תורה.

כי מקודם לכן הייתה נקראת כפר טרשא, מלשון שדה טְרשים, שדה מלא אבנים ואינו ראוי לזריעה, משום שיושביה היו נמשכים אחר קו שמאל. אבל עתה אחר שנאחזו בקו האמצעי והמשיכו ג"ר, נחלף המקום ונעשה עיר מחסה, למקום שהקב"ה חס עליו ומשפיע להם כל טוב.

129. לא די להם לצדיקים, שמבטלים את הגזרה, אלא שאח"כ מברכים להם. כך הוא, כיוון שהנשמה אומרת לגוף, מַהרי שלוש סְאִים. וכל אותו העניין, ומבטל את הדין, כמ"ש, ויאמר, שוֹב אשוב אליךָ כעת חיה. הרי ברכה.

130. כיוון שרואים אותה המלאכים, שזה לקח עצה לנפשו, מה עושים? הולכים אצל הרשעים, לעיין בדינם ולעשות בהם משפט. כמ"ש, ויקומו משם האנשים, וישקיפו על פני סדום למקום הרשעים, לעשות בהם משפט.

131. כך דרכו של צדיק, כיוון שרואה שמעיינים בדינו, אינו מתאחר לשוב ולהתפלל ולהקריב חֶלבּו ודמו לפני צוּרו, עד שמסתלקים בעלי הדין ממנו.

132. כיוון שכתוב, ויישא עיניו ויַרְא, והנה שלושה אנשים ניצבים עליו, מה כתוב בנשמה? וימהר אברהם האוהלה אל שרה, בחיפזון ובמהירות, בלא שום העכבה, מיד ממהרת הנשמה אצל הגוף, להחזירו למוטב, ולבקש במה שיתכפר לו, עד שמסתלקים ממנו בעלי הדין.

133. כתוב, ואברהם ושרה זקנים באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים. אלא, כיוון שהנשמה עומדת במעלתה, והגוף נשאר בארץ מכמה שנים, באים בימים שנים וימים הרבה, וחדל לצאת ולבוא ולעבור אורח כשאר כל אדם. נתבשר להחיות הגוף.

134. והוא אומר, אחרי בְלוֹתי הייתה לי עֶדנה? אחרי בלותי בעפר מהיום כמה שנים, הייתה לי עדנה וחידוש, ואדוני זקן, שהיום כמה שנים, שיצאת ממני ולא הפקידני.

135. והקב"ה אמר, הייפָּלֵא מה' דבר, למועד אשוב אליךָ. מהו למועד? אותו הידוע אצלי להחיות המתים. ולשרה בן. מלמד שיתחדש כבן שלוש שנים.

136. כיוון שהנשמה ניזונה מזיווה של מעלה, הקב"ה אומר לאותו המלאך, הנקרא דוּמה, לך ובשר לגוף פלוני, שאני עתיד להחיותו, למועד שאני אחייה את הצדיקים לעת"ל. והוא משיב, אחרי בלותי הייתה לי עדנה? אחרי בלותי בעפר, ושכנתי באדמה, ואכל בשרי רימה, וגוש עפר, יהיה לי חידוש?

137. הקב"ה אומר לנשמה, כמ"ש, ויאמר ה' אל אברהם, הייפלא מה' דבר? למועד הידוע אצלי, להחיות את המתים, אשוב אליך אותו הגוף, שהוא קדוש מחודש כבראשונה, להיותכם מלאכים קדושים. ואותו היום עתיד לפניי לשמוח בהם, כמ"ש, יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו.