ב"ה עשרה לאדר שני תרפ"ז לאנדאן יע"א
כבוד ידי"נ מהר' [ידיד נפש מורינו הרב]... נ"י [נרו יאיר]
גם מכתבך מיום כ"ב אדר א' קבלתי לנכון: ומה שאתה מצטער, שאין החידושים שלך מוצאים מקום וזמן המוכשר לתשומת עין ולהתחשב עמהם, גם אני מצטער על זה, ולדעתי יותר ממך: אֲבָל קַוֵּה אֶל ה' וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וכו'.
ומה שאתה כותב יפה עשית שלא הלכת, אבל עתה לא עת צניעות הוא, כי כבר נדפס רובו של הספר, וכל העומד להגלות כגלוי דַּמֵי [דוֹמֶה], ועל כן תוכל לפרסם הספר כחפצך.
גם מצדי, אני רוצה לדעת אודות האוסרים כל חָדָשׁ בתורה, וּמוֹצִיאִים הֶחָדָשׁ מִפְּנֵי הַיָשָׁן, אשר יש להם בִּסְפָרַי ב' דרכים, או לאמר שאין כאן תוספת וחידוש כלל, מפני שהכל כתוב בכתבי האר"י, וכן הוא האמת. או לאמר, שכל דברי הם סְבָרוֹת הבטן, ולמה לא נזכר מהראשונים, אף מלה אחת מכל האמור בדברי? ומי יודע אם אפשר לסמוך על אדם כזה שרוצה לברוא שיטה חדשה בקבלה, אַשֶׁר לֹא שְׂעָרוּם אֲבוֹתֵינוּ, ואחר כך לתלות על יתדם זה כל קוּפַּתָּם של שְׁרָצִים.
והאמת אני מודיע לך, שלא הוספתי שום דבר על הכתוב בכתבי האר"י, בכוונה להסיר אבן המכשול מתחת רגלי הָעִוְּרִים וְהַפִּסְחִים, אולי יזכו לראות בְּטוּב ה' בארץ חיים. וטוב היה שתמהר להיות בקי בכל סְפָרַי בטרם הִגָלוּתוֹ לעיני החיצונים, כדי שתוכל להראותם כל דבר ודבר כתוב ומפורש בכתבי האר"י ז"ל.
והנה עיקר וקוטב כל הביאורים שבחיבורי, הוא גילוי האור חוזר, אשר האר"י ז"ל, קיצר בו, להיותו מגולה די באר, לכל המקובלים, עוד מיסודם של הראשונים מטרם ביאתו לצפת ת"ו [תִּבָּנֶה וְתִּכּוֹנֵן]. ועל כן לא האריך והרחיב דבר זה.
אבל בענף ד' מביא לְהֶדְיָא [בְּפֵירוּשׁ] - והוא מובא בע"ח [בְּעֵץ חַיִים] דף קד' ע"ב [עָמוּד בּ'] בשער מ"ז סדר אבי"ע פרק א'. אשר במקום זה מובאים לנו כל מה שחידשתי בענין ה' בחינות דאור ישר, וענין האור חוזר.
ודע אשר ה' בחינות דאור ישר המובא פה, זה קוטב כל חידוש קבלת האר"י ז"ל על הראשונים. ועל זה היה כל מחלוקת אנשי דורו עליו, בכוח המשנה שבספר יצירה, "עֶשֶׂר וְלֹא תֶּשַׁע", "עֶשֶׂר וְלֹא י"א" [אחת עשרה]. ואגלה לך עם זה, אשר היא שֶׁנָתְנָה בלבול גדול בהבנת דבריו ז"ל, להיותו מביא ברוב המקומות בחי' [בחינות] העשר ספירות במקום ה' בחינות, ואני חושד שהרח"ו [שֶׁהָרַב חַיִים וִיטַאל] עשה זאת בכוונה להסיר ממנו עיקשות פה וּלְזוּת שפתיים הנ"ל. ובבאורי כבר הערתי תלונה זו בהוכיחי היטב, אשר אֵלוּ וָאֵלוּ דִבְרֵי אֶלֹקִים חַיִים כמבואר בהפתיחה כוללת.
ועיין בדרוש הדעת, בשער ההקדמות, ששם טרח עצמו הרח"ו ז"ל, מאד מאד לְהַשְׁוֹת הע"ס [העשר ספירות], והה' בחינות יחד. אבל אינם מספיקים לגמרי לבעלי העיון. ועל כן חתם רק את שמו עצמו על הדברים ע"ש.
בענין זווג דהכאה, שאני מרחיב דיבורי, ובכתבי האר"י מובאים בקיצור. הוא מטעם הנ"ל, לסיבת גילוי הענין יותר מדי, בין תלמידי הרמ"ק [הרב משה קורדובירו] ז"ל, ועל דבר זה אמר האר"י ז"ל, שכל דברי הרמ"ק נאמרים רק על עולם הַתּוֹהוּ, ולא על עולם התיקון, כי ענין זווג דהכאה, אינו נוהג רק בעולמות שקודם האצילות, וכן בחיצוניות אבי"ע, אבל בפנימיות אבי"ע, אינו נוהג הכאה, אלא זִווּגָא דְּפִיּוּסָא [זִווּג שֶׁל פִּיוּס], הנקרא חִיבּוּק נְשִׁיקִין, וִיסוֹדוֹת, כמו שאבאר בע"ה [בעזרת השם] בהתחלת עולם התיקון. אולם ביסודות עצמם נוהג זה בכל מקום, רק בבחי' פִּיּוּסָא [בבחינת פִּיוּס]
וְעַיֵּין הֵיטֵב בשער מאמרי רשב"י, בתחילת פרשת שמות, בביאור על הזוהר שם: "וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיע" וכו', נֵהֵרִין וְנֹצְצִין בְּזִווּגָא עִילָאָה [מאירים ומתנוצצים בזווג העליון] עש"ה [עיין שם היטב] בסוד ב' הצדיקים, צדיק דְּעָאל [שֶׁנִכְנַס] בָּה הנקרא יוסף, וצדיק דְּנָפִיק מִינַּהּ [שֶׁיוֹצֵא מִמֶנוּ] הנקרא בנימין, דְהָא' [שֶׁהָ"אָלֶף"] נקרא נְהִירוּ [מֵאִיר], שז"ס [שזה סוד] התפשטות ט' הספירות דאור ישר אליה. והב' [והשני] נקרא נְצִיצוּ [מִתְנוֹצֵץ], שהוא סוד חי העולמים, עש"ה [עיין שם היטב] ותראה שלא הוספתי כלום בכל דברי, חוץ ממה שסידרתי הדברים למתחילים, וזהו סובב רק על מהרנ"ש ז"ל, ועל מהר"ש ויטל ז"ל וְוַדָּאִי אֵין בָּזֶה קְפֵּידָא [אין בזה הקפדה].
לפעמים, אני מפסיק דרוש אחד באמצע, מפני שהוא שייך לעולם התיקון. ואיני רוצה לבלבל המעיין, רק להדריך אותו בדרך נאמן ובטוח. בדעתי לאחר שאפרש בקיצור איה"ש [אם ירצה השם] את כללות הפרצופין והעולמות והמוחין, אחזור לראש, ואז אוכל לבאר את המאמרים השלימים בסדר נפלא, כאשר חשב הררח"ו ז"ל.
... וְהַמִצְטַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִיבּוּר זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְנֶחָמָן, להיות אלו ואלו דברי אלקים חיים, ובשיעור הצער נמדדת השלוה להיותו באמת אחד, וכל ההבחן בזה, הוא רק בהדביקות בו יתברך, שבשעת הדביקות מתהפכים כל הדינים להיות רחמים פשוטים, וסימן לדבר, שאפילו חייב מיתה הנראה אל עיני המלך, נפטר וזוכה בחיים, אשר על כן, שלא בשעת דביקות, נמצא ההבחן של אלו ואלו שְׁנֵי "מטי"ת" [שני מ"ט 98=49*2] בְּגִימַטְרִיָא צח [=98], כי אז "צַדִיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע", ו"שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִיק וָקָם"...
קשה לי מאד להיות בחג הפסח בלונדון, והוא ביותר מפני שעדיין אני באמצע עבודתי. והגם שלבי מלא תקוות, אבל מנהגי להנות רק מההוה, שהיא היא הסגולה לקרוב העתידות הטובות. ועל כן יש לי מקום רחב של געגועים.
אני חושב אחר הפסח לשוב ירושלימה ת"ו [תִּבְנֶה וְתִּכּוֹנֵן], ואני רוצה לראות אתכם מוכנים ומזומנים בְּהֵיכָלָא דְמַלְכָּא [בְּהֵיכָל הַמֶּלֶךְ], כי בשמחת חג המצות, תצאו מכל אותם דִּמְהַדְּרֵי אַפִּתְחָא [שמחפשים את הפתח] בְּרָצוֹא וָשׁוֹב...
... וע"ד [ועל דרך] המובא להמשיך ו' במצה ואז נהפך הַמַצָה להיות מִצְוָה, והפרוסה לשלימה, ועד אֲנָה תעסקו בהלכות יַחַץ. וכבר אמרו ז"ל: "אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס", כי לא תִּשָבֵר להם טרם הקבלה לידים, וּמַרְגְלָא בְּפּוּמַיְיהוּ דְאִינְשֵׁי [ומרגלית שגורה בפי האנשים]: "שׁ"וֹבֵ"ר כֹּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָה לֹא נִשְׁבָּרָה", כי אם מתחזק בְּהַמֶחְצָה שביד הנותן, אז נעשין ב' הַמֶחְצוֹת כל אחד ואחד לְשְׁלֵימוֹת, שזה סוד, והצדיקים: "בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ", כי אין כאן שָבוּר ושניהם מלאים ושלימים, ונמצא כִּי אַחַת מֵהֵנָה לֹא נִשְׁבָּרָה, ויש לו לחם משנה, כי המלכות חוזרת להיות כתר; וזה שביקש אלישע מאליהו הנביא: "וִיְהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחַךָ אֵלַי", דהיינו ברוח הנותן.
... אמרו ז"ל: "חַיָיב אָדָם לִבְסוּמֵי בְּפוּרְיָא [להשתכר בפורים] עַד דְלֹא יָדַע" וכו'. פירוש, שאדם זוכה להרחבת הדעת על ידי אשה נאה, ודירה נאה, וכלים נאים, כמו שאמרו בזוהר, על הפסוק: "וְשָׁמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַׁבָּת" ע"ש [עיין שם].
אך יש זוכה להרחבת הדעת על ידי שִׁכְּרוּת יין וְשֵׁכָר, כמוש"כ [כמו שכתוב]: "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד, וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ", ובאמת הוא ענין של שקר, כי מה יתן לך ומה יוסיף לך הרחבת הלב במקרה הַשִּׁכְרוּת, ששוכב ושמח, דְכוּלֵי עָלְמָא דִּילֵיהּ [שֶׁכֹּל הָעוֹלָם שֶׁלוֹ]. ועל כן כתוב "לֵץ הַיַּיִן", להיותו מתלוצץ על אנשים בשמחה של שקר, ושאין לו שחר. וזה היה חטאו של נח, ומלאכי השרת מבזין אותו ששכור הוא.
אבל ישנה קליפה שפלה ובזויה, הנקראת קליפת עמלק "שֶׁחוֹתֵּך הַמִּילּוֹת וְזוֹרְקָן כְּלַפֵּי מַעְלָה", וכו'. כלומר, שהוא כל כך חומרי, עד שאי אפשר לפייס אותו אפילו בי"ג בריתות, וי"ג נְהָרוֹת דְּאַפַרסְמוֹנָא דַּכְיָא [של אפרסמון טהור]. כי גם אותם זורק כלפי מעלה, ואומר: "טוֹל מַה שֶׁנָתַּתָּ לָהֶם".
וזה סוד הכתוב גבי אלישע, שהיה חורש י"ב צְמָדֵי בָּקָר, "וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר". שהעבודות הנמוכות נקרא חרישה, וכבר היה בְּדַרְגָא [בְּמַדְרֵגָה] היותר שפלה, דהיינו בסופה שהיא "השנים עשר", ובמדרגות השנה נקרא חודש אדר, "חוֹדֶשׁ הַשְּׁנֵים עָשָׂר". ואז אליהו הנביא השליך את אדרתו וכו', ויעשהו עולה לה' וכו', ע"ש [עיין שם]. כי בהחזיקו באדרתו של הנותן, זכה לְנָצֵח עד גמירא [עד הסוף]. כי "אדר", מלשון "אַדִּיר", והתחזקות היוצאת מהכלל, נקרא "אדר", והתחזקות הזו מגיעה לו "לאדר", רק על ידי ריבוי תורה. והגם שבמקום זה, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה, אבל עמלק נחלש ונחרב ונעדר, ובא צדיק ויורש מקומו.
והענין שאין ע"ז [עבודה זרה] נִבְטֶלֶת אלא בְּעוֹבְדֵיהָ [במי שעבד אותה], שיש לו שַׁיָּיכוּת עמה, כי אי אפשר להכות את הרוח עם הגרזן, אלא רוח הַמַּכֶּה דוחה רוח, וברזל בברזל, וכדומה. וכיון שכל עיקרו של עמלק הוא "לֵץ", ומחריב הכל בְּחוֹמְרִיוּת, בלי דעת, רק בליצנות בְּעַלְמָא [סתם], על כן אי אפשר לבערו מן העולם, עם רוח הדעת, אלא אדרבה, בדבר שלמעלה מן הדעת, והיינו, על ידי יֵינָּה של תורה.
כי מִכְּלָלוּת האור תורה, נשאר כח "אַדִיר" הזה ובזה תבין דאף-על-פי שֶׁלֵץ הַיַיִן הוֹמֶה שֵׁכָר, אבל סגולה טובה, לכלות ולאבד זרע עמלק (כמוש"כ [כמו שכתוב] לְהוּמָם וּלְאַבְּדָם, מִדָה כְּנֶגֶד מִדָה וְנַהַפוֹך הוּא וכו'). במשתה היין של אסתר המלכה, שֶׁעוֹמֶדֶת מִחֵיקוֹ שֶׁל וכו', וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ וכו'. והיינו דאמרו חכז"ל [שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה], דמותר לשנות ב"פורים" וּבְאוּשְׁפִּיזָא [בהכנסת אורחים] וּבְמְסֶכְתָּא [ובחכמה], וד"ל [ודי למבין].
ועל דרך שאמרו, "חַיָיב אָדָם לִבְסוּמֵי בְּפּוּרְיָא [להשתכר בפורים]", והיינו דאמרו: "אַשֶׁר 'לָמַד' לֹא נֶאֶמַר, כִּי אִם 'אַשֶׁר יָצַק מַיִם לְלַמֶדְךָ, שֶׁגְדוֹלָה שִׁמוּשָׁה שֶׁל תּוֹרָה יוֹתֵּר מִלִימוּדָה". דמחמת השימוש, זכה לְפִּי שְנָיִם, ולא כְּלָל מחמת הלימוד, להיותם ב' הפכים בנושא אחד. שעל כן נקראים פי שנים, והאיסור הוא ההתר, שבמפתח הראוי לסגירה, ראוי לפתיחה.
וזה סוד מִשְלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ עיין בפע"ח [בפרי עץ חיים], להיות שאינו ניכר בין בעל ג"ר לבעל ו"ק, מפני ב' מנות ששולחים זה לזה, וזה שאמר בזוהר שיר השירים: "כִּי טוֹבִים דוֹדֶיךָ מִיָיִן", דהיינו, שֶׁהַיְּדִידוּת נמשכת מִיֵּינָה של תורה ע"ש [עיין שם]. להיותו דבוק בתכלית השלימות עם הקב"ה, אפילו במקום שאין חכמה וכו', שאין זה מחכמת התורה עצמה, אלא מִיֵּינָה של תורה הנובע ויוצא מתוך ריבוי תורה.
וזה סוד "וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַרְעָם", דהיינו בחי' [בחינת] הזכריות להיות מביט "על רשעים ואינם". וְאִגְלָאֵי מִילְתָא [ומתגלה העניין], שאין כאן אחורים כלל, "וִיְמֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶה נִ'זְכָּרִ'ים וְנַעַשִׂים" כנ"ל. "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת". הַכָּל בְּזָכָר תַּלְיָא מִילְתָא [כל העניין תלוי בזכר], אפילו מגילוי של אסתר וד"ל [ודי למבין].
קִצַרְתִּי בדברים, להיות שהענינים האלה דברתי כמה פעמים באריכות, ואקוה לה' יתברך שֶׁיַרְחִיב גְבוּלְכֶם בכל המלואים השייכים לדברים הנ"ל, כִּי קָרוֹב הַדָבָר אֵלֶיךָ עַד מְאֹד, ועד כַּמָּה תְּנַסּוּן אֶת ה', ואִם תַּאֲמִינוּ בוֹ ית', ודאי לא הרביתם פָּעֲמֵיכֶם לשוב לאחור.
ולמה האמין השי"ת את רשב"י, שלא ישוב לאחור, כש"א [כמו שאתה אומר] "אני לדודי" וכו' "כָּל יוֹמִין דְאִתְּקְטַרְנָא בְּהַאי עָלְמָא. בְּחַד קְטִירָא אִתְּקְטַרְנָא בֵּיהּ בְּקָב"ה, ובג"כ [ובגין כך] הַשְׁתָּא וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" וכו' [כל הימים שנקשרתי בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בו, בקדוש ברוך הוא, ומשום זה עתה, "וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ"].
אלא שֶׁאָדָם יִרְאֶה לָעֵינַיִם וַה' לַלֵבָב, כי אין פיכם ולבכם שוים לעשותו, ותבלין לזה הוא התורה כנודע.
ובאמת הרבה תורה לִמַדְתִּי לכם. אמנם הכנסתם טיפות של דברים בטלים, אך כנגדם יצאו טיפות של תורה.
אני אין בכוחי להלחם עם החומריות שלכם, ובמקום זה, האיר עליכם אור תורתי המצויין אפילו בדורות שעברו.
אבל אתם לא עֲבַדְתֶּם לעצמכם מול החומריות כלום, ואין לכם התפעלות מגדלות השי"ת, ומגדלות עבדיו, ומתורתו הקדושה, אשר אני עומד ומזהיר אתכם בזה, זה כמה; וזה הכותל המפסיק ביני וביניכם, זה זמן רב "וְוַי לְהַאי שׁוּפְרָא דְּבָלֵי בְּהַאי עַפְרָא [וְאוֹי עַל יוֹפי זֶה שֶׁעָתִּיד לִבְלוֹת בַּאַדָמָה]".
ודעו שהעבודה הזאת מסוגלת ביותר, בטרם ביאתי אליכם, להיותה עבודת חוץ, והמנקה בגדיו לפני המלך, לא ישיג כבוד, ועל כן הַתְקִינוּ עצמיכם בעתו ובזמנו, כדי שתכנסו לטרקלין, כי אינני רואה חסרון אחר זולתו, ומי שֶׁאָמַר לְעוֹלָמוֹ דַּי וכו'. והזמן קָצַר וְהַמְלָאכָה מְרוּבָּה מאד בִּמְקוֹם תורה, על כן מַהֲרוּ וּסְעוּ מֵרְפִידִים לֵאוֹר באור החיים, ונתברך יחד בברכת הגאולה אַשֶׁר גְאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אַבוֹתֵינוּ אכי"ר [אמן כן יהי רצון].
יהודה ליב