ב"ה יום ג' בין כסה לעשור דשנת תפר"ח פה לונדון יצ"ו
כבוד ידי"נ [ידיד נפש] הנאמנים. .. ה' עליהם יחי'
באשר שזמן שמחתנו ממשמש ובא, הנני לרמז עליו בע"ה.
כתוב "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ", הדקדוק מורגש שהי"ל [שהיה לו לכתוב] וְהָיִיתָ שָׂמֵחַ. אבל הוא הדבר אשר דרשתי בה כמה פעמים, שכל הקושי בעבודתו ית' [יתברך], להיותה אצל העובד תמיד בבחינת "שני הֲפָכִים בנושא אחד", שאחדותו ית', פשוט, וצריכה להתלבש בגוף האדם, המורכב מגוף ונשמה, שהם שני הֲפָכִים.
על כן, בכל ענין רוחני המושג לאדם, מיד נעשה בו ב' צורות הפוכות, צורה אחת מצד הגוף. וצורה אחת מצד הנשמה. והאדם אינו מסוגל מצד בריאתו לברר את הגוף והנשמה, כמו שני נושאים, אלא הוא מורכב בכוח השי"ת לאחד. כלומר, לנושא אחד, ולפיכך קָשָׁה עליו ההשגה הרוחנית, ממש כמו שני הֲפָכִים, שאי אפשר להתלבש בנושא אחד. ודומה לעקדת יצחק, שהשי"ת אמר לאברהם "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", והשי"ת אמר לו "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה", אשר ודאי כלפי השי"ת הוא כמ"ש [כמו שכתוב] "אֲנִי הוי' [הויה] לֹא שָׁנִיתִי", אלא במושג הַמְּקַבֵּל, נעשה הַהֲפָכִים, ועל כן כתוב "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵח", ד"אכין ורקין מיעוטין ["אך" ו"רק" באות להגביל], וְשִׂמְחַת הרגל ודאי לשלמות צריך. אמנם, שניהם כְּהָוָיָתָן ממש צריכים לבוא במושג המקבל לשמחת הרגל.
וכן כתוב: "מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח", וכן כתוב "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת" וכדומה יש הרבה, והיינו שאמרו ז"ל: "אף אתה עשה אזניך כַּאֲפַרְכֶּסֶת", כלומר, כמו שלא היה כלל בבית דין של שמיעה, משפט הבחירה, לברר מי הוא חייב, ומי הוא זכאי וכדומה, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים. כלומר, בסוד הכתוב, "אֲנִי הוי' [הויה] לֹא שָׁנִיתִי", שמצדו ית' אין כאן, אלא צורה אחת.
וזה ענין המצוה "תֵּשְׁבוּ", כמו תָּדוּרוּ, פירוש, ע"ד [על דרך] שדוד המלך ביקש "שִׁבְתִּי בְּבֵית הוי' [ה'] כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה'". כי "בית ה'", זו השכינה הקדושה כנודע, בסוד "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם". וכשזוכים ביותר, אז הֲוִית לו כמו בית, בקביעות לנצחיות.
והיה ברצון השי"ת לומר לעבדיו, "צא מדירת קבע ושב בדירת אֲרָעִי", דהיינו, רק בְּצִלוֹ ית' לבד, שה"ס [שהוא סוד] מצוה קלה, מצות סוכה, שהאדם יושב בצל פסולת גּוֹרֶן וְיֶקֶב, שהוא ממש צל השי"ת, ואע"ג [ואף על גב] שהם תָּרְתֵּי דְּסָתְרֵי [שניים הסותרים זה את זה], שהרי בעינים הגשמיים ובידים הגשמיים, אנו רואים וממשמשים שהצל מכח פסולת בא. ובאמת הוא השי"ת בכבודו ובעצמו, אלא מצד המקבל בהכרח שיתרשמו בו ב' הצורות ההפכיות הללו כנ"ל [כנזכר למעלה].
והענין, כי טרם שנברא האדם המורכב, אין כאן שום פסולת, אלא כיון שנברא האדם, וְנִרְגָּשׁ הפסולת והדין, נעשה באבריו המריבה. ע"ד [על דרך] שאמרו ז"ל: "התבן והקש והמוץ מִדַּיְינִים זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה השדה וכו'. כיון שהגיע זמן הגורן כולם יודעים בשביל מי נזרעה השדה". וכל המריבה והדינים הללו נמשכו בימים נוראים, כי שלשה ספרים נפתחו מֵחַמָּתָם: צדיקים, רשעים, בינונים.
והנה אחר שנתבררו וְנִתְלַבְּנוּ הזכאים בדין, בסוד החטה, בסגולת יום הכפורים, והרשעים לאלתר למיתה "כַּמּוֹץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ", כי הכל יודעים בשביל מי נזרעה השדה, אז הגיענו המצוה, "צא מדירת קבע ושב בדירת אֲרָעִי". כלומר, כי תדע, כי רק דירת אֲרָעִי הוא, וח"ו לא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח. וד"ל [ודי למבין]. עד"ש [על דרך שאמרו] ז"ל: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעינך כרשע", וז"ס [וזה סוד] הכתוב "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ", כנ"ל.
ועל כן נקרא חג האסיף זמן שמחתנו, ללמדך שהאדם צריך לשבת בצל סוכה בשמחה גדולה, בשוה ממש כמו בבית המלך, וְיֹשְׁבִים רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת, "תֵּשְׁבוּ" כעין "תָּדוּרוּ", בלי שום נַפְקוּתָא [הבדל] כלל וכלל.
ועם כל זה ידע שיושב בצל סוכה, דהיינו, פסולת גורן ויקב, אלא ש"בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי", להיותו שומע דברו "צא מדירת קבע ושב בדירת אֲרָעִי". ואלו ואלו דברי אלקים חיים. ואז יציאתו הנאה לו כביאתו, שזהו דוקא בדיוק הנ"ל, "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת", דְאִי לָאו הֲכִי, לא הֲוֵי [שאם לא כך, לא היה] אפילו צל סוכה, ופשוט הוא. כי לא אלינו אותם המגששים כְּעִוְרִים קיר, יושבים בְּצֵל מִצֵּל, דהיינו חשך כפול, שעליהם ר"ל [רחמנא ליצלן] נאמר: "יְיָרֵש הַצְּלָצַל", ב"מ [ב' מילים], להיות הַסְּכָךְ שלהם ראוי עוד לקבל טומאה, כמו המסכך ביתדות, שה"ס [שהוא סוד] חסרי ראש, או בשברי כלים, שיש בהם עוד מבחינת הסיגים, כי עוד נמצאים בבחינת התוהו ושבירת הכלים ר"ל [רחמנא ליצלן].
ובזה תבינו שאין אדם יכול לקיים מצות סוכה, בטרם שזכה למדרגת היחוד, הוי' [הויה] אדני, שה"ס [שהוא סוד] "חמה בנרתיקה" כנודע, וכן אמרו ז"ל להדיא [במפורש] כלפי אומות העולם: לעתיד, שמוציא הקב"ה חמה מנרתיקה וכל אחד בועט בסוכתו והולך לו, וּפָרִיך, ישראל נַמִּי [ומקשה, גם ישראל?] וכו', ותירצו "בְּעוּטֵי לֹא מְבָעְטֵי [הם לא בועטים]" עש"ה [עיין שם היטב], הרי מפורש שֶבְּאִם ח"ו אין האדם זוכה לסוד חמה בנרתיקה, אי אפשר לו כלל לקיים מצוות סוכה וד"ל [ודי למבין], וז"ס [וזה סוד] שהוי' [שהויה] אדני בגי' [גימטריה] צ"א, לרמז על "צא מדירת קבע" כנ"ל.
וז"ס [וזה סוד] "עִכְּבוּ עִמִּי עוד יום אחד". בסוד סעודה קטנה דעצרת, דהיינו, בזכות השמחה השלמה דחג, עד"ה [על דרך הכתוב] אך שמח, שיקבל שני ההפכים בנושא אחד, ולא יבטל ח"ו אחת מפני חברתה, זוכה בסוד יום השמיני, שה"ס [שהוא סוד] עִכְּבוּ עִמִּי עוד יום אחד, לאותו יום שכתוב עליו: "יום יִוָּדַע לה', לא יום וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר וכו'". פירוש, דיום ה"ס [הוא סוד] מעשיהם של צדיקים, ולילה ה"ס מעשיהם של רשעים, כמ"ש [כמו שכתוב] במדרש רבה בראשית בסו"ה [בסוד הכתוב] "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר" וכו', עדיין איני יודע בְּמַאי [במה] בחר השי"ת, אם במעשיהם של צדיקים, אם במעשיהם של רשעים, כשהוא אומר "וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יום" וכו', ללמדך שבחר במעשיהם של צדיקים, עש"ה [עיין שם היטב].
ועל כן בגמר התיקון, בסוד "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח", כתוב: "יום יִוָּדַע לה', לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה", דהיינו, הבחירה הנ"ל, אלא לעת ערב, שהוא ענין "הפסולת גּוֹרֶן וְיֶקֶב" כנ"ל, "יהיה אור", וכל זה בזכות הָעַכָּבָה דְיום [של יום] השמיני. וד"ל [ודי למבין].
ועל כן נקרא חג העצרת, כלומר, כמו שעוצרין השמן מן הזית, דהיינו, אוֹיְסְקווֵעשִינְג [סחיטת שמן] בלע"ז [בלשון עם זר], שהוא הוא העיקר... מכל הָעַבְדוּת "דְאַךְ" יום, ונכתש במכתשת למען כבוד שמו ית', "ואֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ" וכו' כי יהיה כולו לה', כי "אַךְ" חִלֵּק, חציו מותר וחציו אסור, "חציו לכם, חציו לה'". אולם בסוד יום השמיני והעצרת נעשה כולו לה'.
יהודה ליב