ב"ה ב' מסעי פ"ז לאנדאן יע"א
כבוד התלמידים ה' עליהם יחיו
הנה אני מכין עצמי לשוב לביתי, ומה חשקה נפשי, למצוא אתכם מוכנים ומזומנים, לשמוע דבר ה' כיאות.
לעת עתה בּוֹשׁ אני מִ... וּמִ... שהיו חשובים, המובחרים מֵהַחַבְרַיָּא, וכעת מי יודע? ויכול להיות שגם... נ"י [נרו יאיר], מתקרב אלי יותר מהם, ואם יזכה לבטחון השלם, וַיָּקָם וַיְחִי. כמ"ש [כמו שכתוב] "הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטּוּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי", שבהשגת הבטחון, צָרוּר ומתגלה, כל חכמת העולמות, עליונים ותחתונים, שכלום צריך להשגה זו, אֶלָּא לֵב טָהוֹר, שכבר מאוס בעיניו האהבה העצמית, וּמוּקְטָר וּמוּגָש כָּלִיל לשמו ית', על כן יפה עשה שאינו מתפעל כלל ממה ש... נ"י [נרו יאיר] ו... נ"י [נרו יאיר], מבטלים אותו, מפני שחסר לו עָרְמֻמִיוּת, אלא וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה', וְקָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא.
ומה אוכל לעשות עוד ל... נ"י [נרו יאיר], שהכל רוצה ללמוד ממני, זולת מענין הַשִּׁפְלוּת, כי עסק זה לא נִיחָא לֵיהּ [נוח לו] כל עיקר, ואינו מסופק שיפה ומשובח הוא, יותר הַסּוּמִים [העיוורים] וְהַיְּבֵשִׁים, ואין צריך לומר מֵאָחִיו, שֶׁפָּנָיו כפני וִוינְקְלֵער [כאיש מכוער], עד שבטוח שגם אנכי מודה לו בזה, היות שלא התבייש לכתוב לי, והיה נראה לי בעדו, שיאציל חלק חשוב מהזמן לְעִסּוּק זה.
אבל אין כוונתי כמו הַשִּׁפְלֵי שְׁפֵלִים, כלומר, כמו הַשְּׁפֵלִים שמחפשים שִׁפְלוּת, כי ההוא עוד גרוע מְהַגֵּאוּת בעצמו. כי מי הוא שֶׁיִּשָּׁבַע על אֶבֶן שהוא אֶבֶן? אלא ודאי שיש הֲוָה אֲמִינָא [אפשרות שֶׁנֹּאמַר] שהוא זָהָב. אלא שֶׁיֵּדַע ויאמין, שכל הַבְּרוּאִים, הם "כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר".
גם לא יכעוס כלל על הרשעים, אלא יחמול עליהם לא פחות משהוא חומל על נפשו עצמו, וכל זמן שלא זכה לרחמים העליונים, איך ידע מה להבחין, ולכעוס, אדרבה עליהם מתגבר הרחמים ביותר, להיותם עֲשׁוּקִים בְּאֵין מְנַחֵם ר"ל [רַחְמָנָא לִיצְלַן].
כמו האב שב' [שְׁשְׁנֵי] בניו חולים ר"ל [רַחְמָנָא לִיצְלַן], האחד יש לו מָעוֹת לעסוק בִּרְפוּאוֹת, ולשני אין לו מָעוֹת, מובן, שלבו של האב מרחם יותר לאותו הבן שאין לו מָעוֹת לעסוק בִּרְפוּאוֹת, כי מי שיש לו מָעוֹת, ממ"נ [ממה נפשך], כי מי שיש לו מָעוֹת, ממ"נ [ממה נפשך], אם יחזור אחר רְפוּאוֹת יתרפא, ואם לא יחזור, איהו ח"ו דְּאַפְסִיד אַנַּפְשֵׁיהּ [הוא חס ושלום שהפסיד את עצמו], אבל על הבן השני, הרחמנות של אביו וכל רואיו, חותך הלב, ואם כן מה אתה מבטל כל כך לאחיך שיש לו פְּנֵי וִוינְקְלֵער [איש מכוער], ואתה כועס על העולם, שהמה מכבדים אותו יותר ממך? לדעתי ראוי הוא יותר לכבוד ממך, כאמור לעיל, והוא פשוט, וכן טבע העולם, אע"ג דְּאִיהוּ לָא חֲזֵי מַזָּלֵיהּ חֲזֵי" [אף על גב שהוא לא ראוי, מזלו ראוי], וקל להבין.
מ... נודע לי בשבוע שעבר, שגמר בדעתו, להתפטר מֵעֲסַקַי, שהעמסתי עליו יותר מדי, ולבוא אלי לוֹנְדוֹנָה, בלי שאלת פִּי, כי איך ישאלני, ואני נוגע בדבר? ועוד, שגם תינוק הבורח מבית הספר יודע זאת, שלשבת סמוך לשולחן רבו, בהרחבה גדולה, ולהשתעשע בסודות התורה וּבְרָזִין עליונים, מקובל ביותר, מלעסוק בדרכי רבו בדברים שפלים ומבוזים, שאין לשאוב מתוכם, אלא טרדות עצומות, באין יכולת להתפלל אפילו כאיש פשוט בפירוש המילות.
ואני משיב ללא שאלות, שמי שנוהג עִמִּי ככה בעת הזאת, כשהוא צמא ומתגעגע, גדולה טובתי עמו, ומה עוד, יהיו מעשיו עמי, בעת שאזכה לְקָרְבוֹ תחת כנפי השכינה, כי יכול כְּאָז, לחשוב בלבו, הרק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה', גַם עִמִּי דִּבֵּר ה'. וגם לי שולחן לערוך, ולפרנס כל העולמות העליונים, ואיך אוכל כהיום להתבטל, לעסקי גופו של רבי ובקושיות אשר לקח?
כי כל עיקר כבוד ומורא בהשואה להשי"ת, נאמר בְּיִחוּד על העת הזאת, שכבר זכה להתלבשות השכינה הקדושה בתוך לבו לנצחיות, כי צריך אתה להאמין שעסקי הגוף של רַבְּךָ, המה עסקי הנשמה ממש, דע"כ [דְעל כן] אמרו ז"ל: "לָמַד לא נאמר, אלא יָצַק מְלַמֵּד שֶׁגְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ". כי תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המלה, כי אז מתאחד עמו, ויכול לפעול ישועות בעדו. ואי אפשר לתלמיד להיות דבוק בנשמת רבו, להיותה למעלה מהשגתו, וכמ"ש [וכמו שכתב] אֵלַי... נ"י [נרו יאיר], אשר מאמין שגוף של צדיק הוא גדול כמו נשמה של אחר. והגם שלא שמע מה שדיבר בעצמו, כי סיים על... ומכל מקום הוא מסכים לנסיעתי לְאָמֶרִיקָא וכו', ואם היה שומע מה שאמר לא היה מסכים כל כך בפשיטות. אמנם כן הוא האמת, אשר גוף של צדיק אמיתי, הוא גדול ממש כמו הנשמה, אשר הצדיקים קדושי עליון, זוכים אליה. ולפיכך הלואי שתזכו להידבק בבחינת גופי, ואז תהיה בטוח לִרְאוֹת עוֹלַמְךָ בְּחָיֵיךָ, וע"כ [ועל כן] שִבְּחוּ חז"ל השימוש, להיותו קרוב לדביקות התלמיד בָּרַב כאמור.
את הר' [הרבי]... נ"י [נרו יאיר], קשה לי לגמרי מלהשיגו, כי איך יתכן שאחר כל טרחתי הגדולה, שטרחתי בשבילו עד הנה, כי חִבָּרְתִי חִבּוּר נאה ויפה, הוא סִפְרִי "אור הפנים", עם כל מיני הידורים בשבילו, בַּנְּיָיר הַיָּפֶה, ואותיות בולטות, הקדמה שלמה, ופתיחה כוללת. מפתחות הענינים, וראשי תיבות. והיו לב' המאורות הגדולים, מאירות ומסבירות כהלכה.
גם, כמעט מדי שבוע בשבוע, אערוך לו מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה, מכתב ארוך ורחב, ולפעמים שני מכתבים בשבוע אחד. ולא אוכל לְחוֹשְׁדוֹ, שאינו ח"ו [חס ושלום] אורח טוב, שלא יאמר ח"ו [חס ושלום], כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי. אלא אני מוצא אותו יושב מוקף חומה הק' [הקדושה], כי לולא ישב מחוץ לחומה, ודאי לא היה משוה עצמו עם יֹצְרוֹ, לנהוג מנהג היבש הזה. וחוששני עוד עליו, אשר יחד עם מנהגו זה, אומר עוד בלבבו, שדבוק ומקושר בי יותר מכל בני הַחַבְרַיָּא, כי אחר כוונת הלב הן הן הדברים, וְרָחְמָנָא לִיבָּא בָּעֵי [והקב"ה דורש את הלב], וכיון שנקודת לבו דבוקה בי, אינו צריך ליותר, לחזור אחר מעשים, שהמה נחוצים ונאותים, רק לִקְטַנֵּי הדעת, שאין להם דרך אחר, מה שאין כן ליהודי מקושט כמותו (שָׁיְינֵער יוּד בלע"ז [יהודי יפה, בלשון עם זר]) לב טוב עולה על כּוּלָנָה, באופן שאינו צריך עוד לגלות כלי מעשה, בְּהֶכְשֵׁר ויתרון.
הן אמת, שעדיין לא שמעתי מכל החבריא, שום התפעלות, מתוך ספרי "אור הפנים", זולת... נ"י [נרו יאיר] בלבד, שעל כל בּוֹיְגֵן וְבּוֹיְגֵן ששלחתי לכם, כתב לי תִּלֵי תִּילִים שֶׁל שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, מעומק לבו, וּמוּבְטְחָנִי עליו ע"כ [על כן], שיועיל לו בעזהי"ת [בעזרת השם יתברך].... ויש לו פחות או יותר עין טובה להרגיש בערך איש וּמִפְעָלוֹ, ועל כן לבו לב אנושי, על כל פנים להתפעלות מחוייב ע"ד [על דרך] שכתבתי מכבר, בפירוש הכתוב "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם", "יַקִּיר" כמו "יַכִּיר", וְ"יַכִּיר" כמו "יַקִּיר", כלומר שתלוים זה בזה, ובאים כאחד ממש, וּדְכִירְנָא [וזכרתי], מה שכתב אלי... נ"י [נרו יאיר], וְהוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ, אשר כל המכתב הלז הֵבִין בטוב, חוץ מענין יַּכִּיר וְיַקִּיר, שמוכרח לְהַכְנִיס פִּילָא בְּקוֹפָא דְמָחְטָא [פיל בחור המחט], ותלה זה שיכול להיות שחסר לו עוד הקדמות, וידיעות הצדיק. ולפיכך היא שניתנה לו בין אצבעותיו, לכתוב אלי במכתב האחרון, שיש מַסְגֵּר סודי על סִפְרִי, ולא יֵדַע ולא יבין אותו. ומה יכולתי לענות לו? ע"כ אמרתי בלבבי, מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן, ויתבאר לו שהכרה הוא לפי הֶרְגֵשׁ הַיְּקָר, כלומר, ההתפעלות וההתבטלות מהטובה האמיתית. שזה מעלה ומחזיק הרוממות והיקר, ואז הולך ונוסף בו ההכרה, ואחריה מתרומם היקר, וכן הולכים ומתעלים במעלות הקדושה, עד שזוכים למלאות החסרון ולתקן המעוות, עד ליחוד השלם האמיתי.
במכתב הנ"ל [הנזכר לעיל] כתבתי שענין יַכִּיר כמו יַקִּיר על הש"י [השם יתברך]. אבל נודע שעולים בקנה אחד, כמ"ש [כמו שכתוב] "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". וכמ"ש ז"ל: "המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר שְׁכִינָה", כי הרצון העליון הִשְׁוָה בִּדְבָרִים שיהיו נמדדים ובאים במידה אחת ממש.
ומה אשוחח אתכם ילידי הארץ, כסבורים אתם שאני בחו"ל [בחוץ לארץ] ח"ו [חס ושלום] ואתם בארץ ישראל!
אעידה עלי התורה הקדושה, במה שמשה רבנו עומד ומצוה עלינו בפרשת מסעי: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכו' כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ", בפסוקים אלו הוא מציין ומסמן לנו גבולות הארץ בַּאֵר הֵיטֵב, באופן, שכל הבא לארץ ישראל אין לו עוד כל ספק בהם.
הוא גוזר ואומר: "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב". "נֶגֶב" הוא מלשון נגיבה, כי "ישועת ה' כְּגַן רָטוּב". ולפיכך יכונה ההסתלקות מאורו ית' בלשון "נֶגֶב". "וְהָיָה" הוא לשון שמחה, המורה על ישועת השי"ת שכולל את האות: "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב", כלומר, שידעו כי פְּאַת נֶגֶב היא בבחינת פֵּאָה וּגְבוּל דְּמִנְכְּרָא [שנִיכֵּרֶת]. בסו"ה [בסוד הכתוב]: "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה". והיינו, "מִמִּדְבַּר צִין עַל יַד אֱדוֹם", "צִין" הוא מלשון "צִינִּים וּפַחִים" שאמרו ז"ל, שאינם בידי שמים, עַל יְדֵי "אֱדוֹם". כי תכף כְּשֶׁיַּד אֱדוֹם באמצע, אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם".
לפיכך אומר "וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב". "גְּבוּל" הוא הסוף, אשר סוף הַנְּגִיבָה הנ"ל מסתיים, "מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה". פירוש, כאשר רק תתחילו לנגוע בקצהו של מלכות שמים. "קֵדְמָה" כְּמִקֶּדֶם, מיד יסתיים לכם הניגוב ותתחיל השפע מִטְרוֹת עוּזוֹ להופיע עליכם.
ומוסיף ואומר "וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב". פירוש, כיון שתחילת הזריחה היתה אחר 'הַנְּגִיבָה', "וּבִגְבוּלָה", לפיכך הולך ויצא הַמֵּיצָר לַחוּץ, וְעוֹקֶם לצד צְפוֹנוֹ של עולם באלכסון כמו שפרש"י [שפירש רש"י] ז"ל עש"ה [עיין שם היטב]. דהיינו, "לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים". פירוש, שבסיבה הנ"ל צומחים ועולים עַקְרַבִּים לנגדכם.
"וְעָבַר צִינָה", צינה נוראה עוברת ברוב העצמות המתפרצת ובאה ממדבר צִין הַקָּדִים [המזרחי], דְאִיהוּ צִין וְאִיהוּ צִינָה; וכתרגומו: "מִדָרוֹמָא לְמָסְקָנָא" [מדרום לְמַעֲלֵה] דְעַקְרַבִּים.
"ויעבר לצין", ע"ד [על דרך] שאמרו ז"ל: "ואפילו נחש כרוך על עֲקֵבוֹ לא יפסיק", אבל עקרב פוסק לדברי הכל; ועל כן: " וְיְהוֹן מָפְקִנוֹהִי מִדָרוֹמָא לִרְקַם גֵיאָה" [וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב (מדרום) לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ]. כי הקנאה כאש אוכלת לעומת העקרבים, עד שמוכרח לבוא "לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ", שהיא "רְקַם גֵיאָה", פירוש, שמחשבותיו רוֹקְמִים לבוש גֵּאוּת להפליא. עד "וְיָצָא חֲצַר אַדָּר", כי הגם שֶׁהִתְ'אַדֶּר' כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר ולא יחטיא וכו' כמו היושבים ראשונה במלכות, מכל מקום הוא מרגיש שהוא עומד בחצר, ומחוץ יעמוד. וע"כ נקרא מקום זה "חֲצַר אַדָּר", כלומר תָּרְתֵי דְסָתְרֵי אֲהָדָדֵי [שניים הסותרים זה את זה], כנ"ל.
"ועבר עצמונה", עצמ' ונ' ה' איהו עצם ואיהו עצמון ואיהו עצמונה, כי המקום גרם, ונעשה כמו עצם קשה שאי אפשר לשברו. וכמו הפיל שאין לו צירים בעצמותיו, ואינו יכול להטות ראשו לאחריו. וכשרוצה להביט לאחריו, מחויב לטלטל ולהפך כל אורך קומתו מראשו עד זנבו כנודע לבקיאים בטבע החיות.
וכמו שמסיק ואומר: "וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם", פירוש, הַעַצְמוֹנָה שָׁב להיות עַצְמוֹן, ועל כן שב ל"נַחַל מִצְרָיִם", אשר אמר ה': "לֹא תשוב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד". אבל אינו גלות מצרים ממש, אלא, על קצהו של הגלות הזה.
"וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה". כלומר, אחר שנלקח ונחלה ב"נַחְלָה מִצְרָיִם" - זוכה משם לתוצאות חכמה לשוטט בים החכמה. וכמו שפרש"י [שפירש רש"י] ז"ל: "אותה רצועה שבלטה לצד צפון היתה מִקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד עַצְמוֹן ומשם והלאה נתקצר הַמֵצַר וכו' לנחל מִצְרָיִם". עש"ה [עיין שם היטב].
פירוש דבריו ז"ל: ע"ד [על דרך] שכתוב בשם האר"י ז"ל בזוהר הרקיע, וכמדומה שכן כתוב גם בשה"ק [בשער ההקדמות], שמתחילה נברא העולם ב"ב". - ונודע שנקודה בְּאֵמְצָעוּתָא דְ"ב", שה"ס חכמה, וצד צפון פרוץ. (עיין ברש"י בראשית) שאחר כך נתפשט האי נקודה דחכמה שבתוך ה"ב" כמו "ו" וְשָׁבַה לצד צְפוֹנָהּ של ה"ב" כזה: "ם" ונעשית מ"ם סתומה.
וזה פירוש מאמר חז"ל: "הלא במאמר אחד יכול לְהִבָּרְאוֹת", ה"ם" [המם סופית] ה"ס [הוא סוד] מאמר אחד.
אבל החכמה לא היתה יכולה להתפשט מחמת ש"ם [שמם סופית] "זו היא אות סתומה מכל ד' הרוחות, ועל כן חזרה החכמה והצטמצמה, בסוד: נקודה באמצעות ה"ב" - בסוד "ו", ואז נתפשטה החכמה למתן שכר לצדיקים.
וז"ס [וזה סוד] דע"כ [דְעל כן] "נברא העולם בעשרה מאמרות, כדי לְהִפָּרַע מהרשעים שמאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרות" כנ"ל.
כי מתוך שְׁמִעַצְמוֹן נָסַב לו הגבול לְנַחְלָה מִצְרָיִם, כמ"ש [כמו שכתוב]: "רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבוּרִים וָבָאוּ", וכמ"ש [וכמו שכתוב]: "שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה". שכל זה מסיבת הרצועה הבולטת הנ"ל. שה"י" נתפשטה ל"ו" לצד צפונו של ה"ב", שעל כרחך נתקצר הגבול לְנַחְלָת מִצְרָיִם כנ"ל. ועל כן נאבדו שם כל שונאי ישראל, ובני ישראל באים 'הַיָּמָּה' לשאוב מעיינות החכמה לחידוש העולם כבראשונה; והיינו, כדי "לִיתֵן שכר טוב לצדיקים שֶמְּקָיְמִין את העולם שנברא בעשרה מאמרות".
ומסיים הכתוב: "וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל", הוא עיקר הַמְקוּוֶה לזכות לחכמה רבתי, שנקרא "יָּם הַגָּדוֹל", שמשם מתחילים לשאוף אֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל [האוויר של ארץ ישראל] אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָתֶת לָנוּ וכו'. ולזרז אותנו לדבר הזה, מכפיל הכתוב ואומר: "וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם" כלומר, כל תוצאות ים החכמה אינם אלא לִגְבוּל זֶה! דהיינו, יָם הַגָּדוֹל, ימה של ארץ ישראל, מוחין דגדלות! שאי אפשר לזכות בהם אלא אחר עברו על כל עשרת הגבולים. שה"ס [שהוא סוד] "וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכּוּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מוֹנִים", שאחר זה זוכים להתיישב בארץ ישראל, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. ארץ חמדה טובה ורחבה.
הנה נתתי לכם סוסים אם תוכלו לתת עליהם רוכבים, תגיעו עדי להתיישב בארץ חמדה טובה ורחבה לנצח נצחים, ועד אז, אל תאמרו ח"ו שאני נסעתי מארץ ישראל, אלא אתם מתרשלים בזה, ואינכם מתגעגעים כראוי לשבת בה עמי יחד.
כיון שקראתי לפניכם הפרשה, - אַפְטִיר לכם בנביא: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וכו' אוֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ, כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וכו' וְאַיֵּה אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ" וכו'.
וכי יעלה על הדעת שאבותינו הק' [הקדושים] שבזמן הבית והנבואה - כסילים היו, לומר לעץ ואבן אבא ואמא? רק טפשים ההולכים וּמִטַּפְּשִׁים יוכלו להרהר כזאת על אבותינו ז"ל.
אלא הענין הוא, כי עֵץ, זה "עץ החיים", אֶבֶן זה "עץ הדעת", פירוש, שהנגלה כלפי האדם בדוק ומנוסה שהוא "עֲצַת" ה', להיות שעל ידי עֵץ וְעֵצָה הללו, הולך וממשיך אור החיים העליונים, נקרא "עץ החיים". והנסתר ממערכי אנוש ותחבולותיו והיותו עדיין מסופק אם עץ טוב או רע הוא בעיני אדוניו למצוא חן בעיניו ית', נקרא "עץ הדעת טוב ורע" או: "אֶבֶן, מלשון: "אָבִין", כלומר, אתבונן ואראה אם טובה היא, או עֵצָה רעה היא.
היושב ומצטער זמן רב, נקרא גם "מְדוֹכָה", כמו שרמזו ז"ל: "על מְדוֹכָה זו ישב חגי הנביא" וכו'. והיא נקראת מְדוֹכָה. להיותה מוכנה לאוילים לִכְתּוֹשׁ וְלִדְכוֹת עצמותיהם שם. כמו שכתוב: "אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ וכו' לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ".
ויש להקשות: איך מונח הָאֱוִיל תחת הָעֱלִי בַּמַּכְתֵּשׁ בדביקות נמרצת, ובשום אופן אינו פורש מִאִוַּלְתּוֹ? ועוד, אף שרואה בעיניו, אשר לֶאֱוִיל יַהֲרוֹג כָּעַש, ואל יעבור על זוהמתו?
אלא שֶׁהָאֱוִיל מוצא לעצמו טעם גם בעת שבתו בתוך הַמְּדוֹכָה, וכעין קורת רוח לו בזה.
ואין להתפלא על זה, כי על כיוצא בו אמרו: "ואל תָּדִין את חברך עד שתגיע למקומו". - ולפיכך נקרא אליל זה "אלהי אבן". או "אֶבֶן מַשְׂכִּית". כי שום גמול אינו משיב לעובדיו, שעובדים אותו במסירות נפש כנ"ל. ואין מושיע אותם בעת צרתם.
לעומת אליל האבן, נמצאים העובדים "לְעֵץ", פירוש, שמסתפקים בהארתם המועטה בכמה שיכולים להציל להם. וכמו שְׁקָצְרָה יַד ה' לְהוֹשִׁיעַ להם בעת צרתם. ואינם זזים מעץ הנגלה להם, כי נדמה להם שאף בעל הבית אינו יכול להציל משם את כֵּלָיו, מאחר שעץ הזה כבר בדוק ומנוסה להם לאבי החיים. ושוכחים, או עושים עצמם שוכחים, אשר מעלין בקודש ולא מוֹרִידִין.
ודבר זה סימן לְקָדוֹשׁ וּקְדוּשָּׁה. כמ"ש [כמו שכתוב]: "אל תֹּאמַר שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה, כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ זֹאת", כִּי הָעוֹבְדִים לְאֵל אַחֵר דְאִסְתְרִיס וְלָא עָבִיד פֵּירֵי [שנסתרס ולא עושה פירות], הולכים ומתמעטים כְּפָרֵי הֶחָג. "וְיָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה" ח"ו [חס ושלום]. - ונמצאים כל ימיהם בְּהֶרְגֵשׁ, שהימים הראשונים היו טובים מאלה.
וזה שמתמרמר עליהם הנביא, כי אחר שארכו להם הימים בעבודות זרות הנ"ל כְּבוֹשֶׁת גָּנַב כִּי יִמָּצֵא וכו', "אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה". כלומר, כמו שמצילים מפני הדליקה, כן הם שמחים בחלקם, להיות העץ הזה להם כמו אבי החיים כנ"ל. "וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִידְתָּינֻי" כנ"ל.
ואחר שקבלו את שלהם, המשילם הנביא כאנשים הַמּוּנָחִים בין הָעֱלִי לַמַּכְתֵּשׁ, ממשיך הנביא ושואל "וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ". פירוש, חָשְׁבוּ כמה נתנו לכם אֱלֹהוֹת האלו, וכמה הצילו אתכם מרעותיכם.
ומתמיה עליהם עוד, ואומר: "כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה". פירוש, שבכל התעוררות והתעוררות, מְעִירִין האלו היה בעקשנות ובבטחה, לעומת הצדדין הנ"ל. לעץ או לְאֶבֶן כנ"ל. עד שכל מלכי מזרח ומערב, לא היה ביכולתם להפריע את העבודות מעמכם. וכל עיר ועיר נעשה לך אלהית, כמו דבר אלקים וד"ל [ודי למבין] וכו'.
ואתם כתבו לי בַּאֵר הֵיטֵב, כמה שאתם מבינים בַּמִּכְתָּב הארוך הזה, וכמה שאינכם מבינים. וביחוד תאריכו לבאר לי, בפרטות ובאריכות כל עשרת הגבולים, שציירתי לכם. ותפרשו לי יותר ממה שכתבתי בה. כי אני כתבתי בקצרה.
בעיקר אל תתבישו לגלות לי, כל מה שאינכם מבינים, וכל הפירושים שלכם, ואז אענה לכם אֶת הַדָּגָן אֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר. וְדָבָר אֶחָד מִדִּבְרֵיכֶם אָחוֹר לֹא יָשׁוּב רֵיקָם.
יהודה