ובעשור לחודש השביעי

116. כתוב, ובעשור לחודש השביעי הזה. וכתוב, אך בעשור לחודש השביעי הזה. בעשירי היה צריך לומר, מהו, בעשור? אלא שביום הזה כל המדרגות העליונות באות אלו על אלו, שנמשכות ע"ס שיש בהן ג"ר מאמא, לשרות על הלבנה, המלכות, ולהאיר לה.

וכשכולן עולות למאה, כי עשר פעמים עשר הם מאה, יש לה ג"ר, אז המלכות היא אחד עם אמא, ונקראות שתיהן יוה"כ. ולכן כתוב, בעשור, משום שעשירי מורה על המלכות לבדה, ספירה עשירית. אבל עשור מורה על כל ע"ס ביחד, שכולן באות מאמא, כדי לעַשֵׂר לכל ספירה ולהאיר בעשר, שכולל גם ג"ר.

117. בעשור מורה על עשר, אבל למה עולה למאה? הרי משמע שעולה לשבעים, שכתוב, בעשור לחודש השביעי?

118. ב' עניינים יש כאן:

א. כי הלבנה, מלכות, נקראת חודש השביעי, ומשום זה נקרא חודש השביעי עשור, שכתוב, ובעשור לחודש השביעי, משום שמאירים לה עשר פעמים ע"ס, ועשר פעמים עשר הוא מאה.

ב. בעשור מורה, להכפיל פי עשר את השביעי, ודאי הוא שעולה לשבעים ביום ההוא, באופן שהיא במדרגת שבעים ובמדרגת מאה.

היא במדרגת מאה, להשלים אותה בג"ר ולהאיר לה. והיא במדרגת שבעים, כי ביום הזה לוקחת המלכות לכל עם ישראל לדון אותם, וכולם עומדים בנשמה יותר מאשר בגוף.

כי ביום הזה עינוי הנפש הוא ולא הגוף, כמ"ש, ועיניתם את נפשותיכם. כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה, שיום ההוא לוקח לכל הנפשות והם ברשותו.

ואם לא הייתה עומדת במדרגת שבעים, לא היה לה רשות בנפשות, כי קיום הנפשות הוא במדרגת שבעים, כמ"ש, ימי שנותינו בהם שבעים שנה.

ביוה"כ המלכות עולה לאמא, ומקבלת ממנה תחילה הנקודה שלה, שהיא שורש בין לעולם החרב ובין ליישוב העולם. שמבחינה זו אנו עושים התיקון של שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל.

ואח"כ מקבלת מאמא מוחין השלמים דפָנים, ג"ר. ואלו המוחין השלמים דפנים, הם מדרגת מאה של המלכות ביום ההוא. ואלו המוחין שמקבלת בנקודה דבינה, הם מוחין דו"ק, להיותם מקו שמאל דאמא בלבד. וע"כ הצטווינו בחמישה עינויים הנוהגים בקו שמאל דאמא, מטרם ביאת קו אמצעי לייחד הקווים.

ואלו המוחין דו"ק הם שבעים, שמורה שחסר ג"ר דפנים. ואלו המוחין הם שלמות הנפש. וע"כ כתוב, והנפש אשר לא תעונה. כי החכמה דשמאל מתגלה רק במלכות, ואור המלכות הוא אור הנפש.

קיום הנפשות הוא במדרגת שבעים, ששלמות הנפש היא דווקא מהמוחין של המלכות, שהם בבחינת שבעים, שהיא מקבלת ע"י חמישה עינויים. כי המוחין שהם מאה, ג"ר דפנים, אין שם עוד שבעים, חכמה דשמאל.

119. ונפשות הילדים, שלא השלימו לשבעים שנה, אין המלכות שולטת בהם? ודאי שולטת בהם, כי מוחין דו"ק אלו פנים קטנות, הילדים. אבל לא בשלמות, כמי שזכה לימים רבים למצוות התורה.

ועכ"ז בכולם הולכים שבעים שנה, הן בילדים והן בזקנים. אחד המרבה ואחד הממעיט. אחד, הוא הייחוד של שבעים שנים: של מי שמרבה, הזקן, ושל מי שממעיט, הילד.

שבעים שנה, שמלכות מקבלת ביוה"כ מאמא בחמישה עינויים, היא מקבלת בעת שיש לה גם מוחין דפנים שהם מאה, עשר פעמים עשר. וע"כ גם המוחין דשמאל, שמקבלת בעינוי נפש, הם נעשים אורות מרובים בשבעים שנה. והמוחין דשמאל, שהילדים מקבלים, שהם פנים קטנות, שמאל בלי ימין, הנמשכים ממצב הא' של הנוקבא, שהמוחין האלו אינם מאירים אלא מעט מאוד.

ומלכות ודאי שולטת בהם, אבל לא בשלמות, כמי שזכה לימים רבים למצוות התורה, כי מי שזכה למצוות התורה, קו האמצעי, הנקרא תורה, מאירים בו אפילו המוחין דשמאל בבחינה מתוקנת. וע"כ זכה לימים רבים. וזהו שמרמז, אחד המרבה ואחד הממעיט. שהמוחין דחכמה דשמאל הם אחד, שבהם ב' בחינות:

א. אחד המרבה, זקן, המשמש במוחין דשמאל אלו, כמו המלכות ביוה"כ, שההארה מרובה.

ב. אחד הממעיט, ילד, פנים קטנות, שאין לו מוחין דפנים, אלא רק מוחין דשמאל האלו לבד, שההארה מועטת מאוד.

120. וע"כ ביוה"כ עוברת המלכות בכל אלו השבעים, המוחין דשמאל, ונשלמת מדרגה דחכמה בכל הספירות. שכל ספירה משבע ספירות קנתה ג"ר ונעשים ע"ס. אלא שאין שם ג"ר הכוללים, וע"כ הם שבעים. וכל הנשמות עולות לפניו ודן אותם בדין, כי המוחין של שבעים שנה הם דין, והקב"ה מרחם על ישראל ביום הזה, ומשפיע להם המוחין מבחינת מאה.

מי שלא העביר הלכלוך מרוחו לנקות אותו, כשתפילתו עולה ביום ההוא, היא טובעת במקום שנקרא רפש וטיט, ס"מ ולילית, והוא מצולות ים. ואין תפילתו עולה להתעטר בראש המלך.

121. ביום הזה אין אדם צריך לגלות חטאיו לפני אחר. משום שהרבה מקטרגים הם, הלוקחים מילה זו שגילה, ומעלים אותה למעלה, ומעידים על המילה ההיא. וכמ"ש, מִִשוֹכבת חיקך שמור פתחי פיך. כש"כ אלו המקטרגים ההולכים אחריו ומעיינים איך לקטרג עליו ולהעיד עליו.

כש"כ שהוא מחוצף כלפי כל, שאינו בוש לגלות חטאיו, והוא חילול השם של הקב"ה. וע"כ כתוב, אל תיתן את פיך לַחֲטיא את בשרך.

122. החודש הזה לכם ראש חודשים. כל הזמנים והחודשים של הקב"ה, ולמה אומר החודש הזה לכם? אלא החודש הזה לכם, פירושו, שלי הוא, אבל אני מסרתי אותו לכם. לכם, פירושו שהוא בגילוי, שהאורות מגולים בו לישראל. אבל החודש השביעי שלי הוא, וע"כ הוא בכֵּסֶה ולא בגילוי, כמ"ש, בכֵּסֶה ליום חגנו. וכל עניין כיסוי וגילוי האורות, הכוונה היא להארת החכמה.

החודש שלכם הוא בסדר הא"ב, כסדר האותיות אביב, כי ניסן נקרא חודש האביב, שהוא אב"ג. כי אותיות י' ב' של אביב הן ג', כי י' במספר קטן היא א'. ונמצא שאותיות אביב הן אב"ג.

אבל החודש השביעי שלי הוא, ע"כ מתחיל שמו מסוף האותיות של א"ב, תשרי. מה הטעם? אתם מלמטה למעלה, בסדר ישר אב"ג, שהאותיות עולות בחשבון, תחילה א' אח"כ ב'. ואני מלמעלה למטה, בסדר למפרע, תשר"י, שהאותיות יורדות בחשבון, תחילה ת', אח"כ יורד לש', ואח"כ לר'.

פרצוף המלכות נקרא שנה, שבו י"ב חודשים. שישה חודשים הם מחזה ולמעלה, חג"ת נה"י, שמתשרי עד אדר. ושישה חודשים מחזה שלה ולמטה, הם חג"ת נה"י, שמניסן עד אלול.

ואע"פ שמחזה ולמעלה חג"ת, ומחזה ולמטה נה"י, אמנם כלולים הם זה מזה. וע"כ יש חג"ת נה"י למעלה, וכן למטה. מלכות מחזה שלה ולמעלה היא בחינת בינה, ושם היא בכיסוי. ומלכות מחזה ולמטה נחשבת לבחינת עצמה, ושם היא בגילוי.

וכתוב, החודש הזה לכם, פירושו, שחודש ניסן מחזה ולמטה, בגילוי, שהאורות מתגלים. אבל החודש השביעי שלי הוא, וע"כ הוא בכֵּסֶה ולא בגילוי, כי חודש תשרי מחזה ולמעלה, ששם בינה, בכיסוי עד חודש אדר. אלא כיוון שכיסוי מתחיל בתשרי, ע"כ מזכיר רק תשרי.

וכן הגילוי של חודש ניסן נמשך עד אלול. אלא כיוון שבו תחילת הגילוי מזכיר הכתוב רק ניסן. וע"כ נקרא ראשון לחודשי השנה, ראשון לאורות מגולים. כמו בט"ו (15) בתשרי, משום שבו מתחיל הגילוי.

כשהאותיות כסדרן מורה על גילוי האורות, שכל פעם האורות מתרבים. וכשהאותיות למפרע, כמו תשרי, מורה על כיסוי האורות, שהולכים ומתמעטים בחשבון. וכמו שהוא בכללות כן הוא בפרטות, בכל חודש וחודש מי"ב חודשים, אשר חצי החודש הראשון הוא למעלה מחזה, והאורות מכוסים, ומט"ו יום והלאה הוא למטה מחזה, והאורות מתגלים.

123. החודש השביעי שלי. בתחילת החודש אני במכוסה, בעשור לחודש אני במכוסה, משום שאני בחמשת הימים הראשונים של החודש, ובחמשת הימים האחרים, ובחמשת הימים השלישיים.

בתחילת החודש אני הוא, משום שהוא חמשת הימים הראשונים, בעשור לחודש אני הוא, משום שהוא חמשת הימים האחרים, בט"ו לחודש אני הוא, משום שהוא חמשת השלישיים.

החודש נחלק ג"כ לשניים על החזה, כמו י"ב חודשי השנה. ויש בו ג' קווים למעלה מחזה, שהם בינה, והם מכוסים עד החזה. וג' קווים מחזה ולמטה, הם בחינת המלכות עצמה, והם מגולים. וכיוון שהקווים נמשכים מבינה, שכוללת חמישה ספירות חג"ת נ"ה, ע"כ יש בכל קו חמש ספירות.

בתחילת החודש אני במכוסה, ואינו שלכם בגילוי, משום שהם חמישה ימים חג"ת נ"ה מקו ימין שלמעלה מחזה. בעשור לחודש אני במכוסה ואינו שלכם בגילוי, משום חמשת הימים האחרים, משום שהם חמישה ימים חג"ת נ"ה השניים, קו שמאל שלמעלה מחזה.

ובט"ו לחודש, כלומר, עד ט"ו לחודש אני בכיסוי ואינו שלכם בגילוי, משום חמשת הימים השלישיים, משום שהם חמישה ימים חג"ת נ"ה השלישיים, קו האמצעי שלמעלה מחזה. וע"כ עד ט"ו בחודש האורות מכוסים ואינו שלכם. אבל מט"ו ולמעלה מתגלים האורות, כי ט"ו הן נקודת החזה, שמשם מתחיל גילוי האורות.

124. מהו הטעם שהוא מכוסה עד ט"ו לחודש? משום שכל החודש הזה הוא מעולם עליון, מבינה, כי ששת החודשים הראשונים הם מבינה. ועולם העליון הוא בסוד חמש בכל זמן. כלומר, בכל קו יש בו חמש ספירות חג"ת נ"ה.

ומשום זה החודש הזה הוא במכוסה ולא בגילוי. כי עולם העליון הוא במכוסה, וכל דבריו במכוסה. והחודש הזה הוא של הקב"ה לבדו, ואינו לכם. כיוון שמגיע יום ט"ו לחודש, נקודת החזה, אז מתגלה. כי מחזה ולמטה הן כללות השנה, ניסן. והן בכל חודש ביום הט"ו, כבר נחשב למלכות עצמה והאורות מתגלים.

הכול מגיע להתחדשות הלבנה, שכל האורות שהיו מכוסים מחזה ולמעלה, באים מחזה ולמטה בהתחדשות הלבנה, מלכות, כי מחזה ולמטה כבר הלבנה עצמה, ולא בינה. וע"כ הלבנה נשלמת והאירה מאמא עילאה, מבינה, ועומדת להאיר למטה מהאורות שלמעלה.

וע"כ נקרא יום ט"ו לחודש בשם ראשון, כמ"ש, ולקחתם לכם ביום הראשון. כי עד עתה, עד יום ט"ו, עמדו כל הספירות בעולם העליון, בינה. מכאן, מיום ט"ו, יורדים הספירות לעולם התחתון, המלכות, וע"כ האורות מתגלים. וכיוון שיום ט"ו הוא הראשון לאורות המגולים, ע"כ נקרא ראשון.

125. מיום העליון, מבינה, היו אלו הימים הראשונים, שמקודם ט"ו לחודש, הם עולם העליון, בינה. מי דן דין העולם ברה"ש? שהרי דין אינו נמצא בעוה"ז, אלא מדין עולם התחתון, שזה, כמ"ש, אלקי כל הארץ ייקרֵא.

כי אם דין העולם היה נידון למעלה, בבינה, א"כ לא הייתה הבינה נקראת עולם החירות, עולם שבו הארות של כל העולמות, עולם שבו כל החיים, עולם של כל החירות. וכיוון שהבינה נקראת בכל השמות האלו, אין לומר שיש בה דין לדון העולם.

ולא שהוא מדינו של יצחק, קו השמאל של הבינה. כי אם היה מעורר דין לעוה"ז, לא היו יכולים כל העולם לסבול. כי האש החזק העליון הזה של קו שמאל דבינה, אין מי שיוכל לסבול אותו, חוץ מאש שלמטה, מלכות, אש הסובל אש.

קו השמאל דבינה, יצחק, להיותו במקום ג"ר, נמצא שכל התעוררות שלו נבחנת להמשכת החכמה מלמעלה למטה, שהוא דין קשה מאוד, שהעולם לא היה יכול לסבול אותו.

משא"כ המלכות, שאע"פ שגם היא נמשכת מקו שמאל דבינה, אש חזק, עכ"ז, כיוון שהיא אור נקבה, המאירה רק מלמטה למעלה, אין הדין שבה קשה כל כך, והעולם יכול לסבול אותו.

ונמצא, שהאש של קו שמאל דבינה, אינו מתעורר אלא למלכות, שהיא אש שלמטה, והמלכות יכולה לסבול אותו, משום שהיא אור נקבה. כי, האש החזק העליון הזה של קו שמאל דבינה, אין מי שיוכל לסבול אותו, חוץ מאש שלמטה, מלכות, אש הסובל אש. כי הוא מתהפך בה להארת הנקבה, המאירה רק מלמטה למעלה, שזה אינו קשה כל כך, והעולם יכול לסבול אותו.

וכיוון שרה"ש היא מחזה ולמעלה, בינה, דין קשה: מי דן את העולם? כי בינה עצמה הוא עולם החירות, וקו שמאל שלה, אם יתעורר לבדו, לא היה העולם יכול לסבול.

126. אלא כמו שעוה"ז שלנו, עולם התחתון של כל העולמות, כך כל הדינים שלו הם מעולם התחתון, המלכות שבאצילות, הנקרא אלקים שופט. ודינים שלה נקראים דין עליון, ביחס עוה"ז התחתון שלנו. וע"כ נבחנים כלפינו כמו דינים דבינה. ומשום שהיא מדרגה שביעית של ז"א, אינו גוזר גזרה על האדם, אלא מעשרים שנה ומעלה.

127. אם היא שביעית, למה היא דנה את האדם מעשרים שנה ומעלה?

128. ב"ד שלמטה בארץ אינם גוזרים דין על האדם עד י"ג (13) שנה. משום שעוזבים שבע שנים לשביעי, אשר אלקי כל הארץ ייקרֵא. ואין רשות לאדם באלו שבע. ואלו שבע אינם שורים, אלא על י"ג שלמטה, שהם כיסא אליו. ומשום זה, כל הגזרות וכל הדינים שלמטה, הם מאלו שבע שלמטה, הכלל של עשרים שנה.

בכל מצב של המלכות שיש בו דין, היא נקראת ב"ד. ויש בה ב' מצבים של קטנות, שהם דינים:

א. כשמקבלת רק מנקודת החולם, שאז יש בה נ"ר דקטנות. ודינים אלו הם דינים דנוקבא. ונקראת אז ב"ד של מטה.

ב. כשמקבלת מנקודת השורוק, כלומר, שעולה ומלבישה את קו שמאל של בינה. שאז היא בחכמה בלי חסדים, משיגה נשמה דקטנות. ודינים אלו נקראים דינים דדכורא. ונקראת אז ב"ד של מעלה, מטעם שדינים אלו נמשכים מג"ר, מנשמה דקטנות.

מלכות נקראת שבע. וע"כ נר"ן שלה הם ג"פ שבע:

במצב הא' דקטנות, שיש לה רק נ"ר דקטנות, יש בה פעמיים שבע, שהם י"ד (14).

במצב הב' דקטנות, שיש לה גם נשמה, יש בה ג"פ שבע, שהם כ"א (21).

ב"ד של מטה, הנמשך ממצב הא' של הקטנות דמלכות, אינם מענישים עד י"ג שנה ויום אחד. כי יום אחד בשנה נחשב שנה. ויש שם פעמיים שבע, שהם י"ד, כעין ב"ד של מטה, נ"ר דקטנות שבמלכות. אבל ב"ד של מעלה, הנשמה דקטנות, אינם מענישים עד עשרים שנה ויום אחד. שיום אחד בשנה נחשב שנה, ויש שם ג"פ שבע, שהם כ"א.

כמו שעוה"ז שלנו, עולם התחתון של כל העולמות, כך כל הדינים שלו הם מעולם התחתון, שהעולם שלנו יכול לקבל רק ממלכות ולא מבינה. ודינים שלה נקראים דין עליון, ביחס העוה"ז התחתון שלנו.

וכלפי העוה"ז שלנו, הדין של רה"ש, אע"פ שבא ממלכות, נחשב כדין עליון הבא מבינה. כי הוא מחמת הלבשת המלכות את קו השמאל של הבינה, שהוא דינים דדכורא ונשמה דקטנות של המלכות. וע"כ נחשב כלפינו לבינה. כי המלכות עולה אז לבינה. ונחשבת אז המלכות בינה ממש כלפינו אנו.

ובזה מבוארת השאלה, שכיוון שיום ראשון של רה"ש הוא בינה, מאין יש דינים שם? כי הדינים הם ממלכות שעלתה לבינה, שהוא לנו בינה ממש.

ב"ד שלמטה בארץ, אינם גוזרים דין על האדם עד י"ג שנה, שהוא מצב הא' של קטנות המלכות, נ"ר דקטנות, פעמיים שבע, שהם י"ד, י"ג ויום אחד. משום שעוזבים שבע שנים לשביעי, אשר אלקי כל הארץ ייקרֵא. כי ב"ד שלמטה אין להם אחיזה אלא בפעמיים שבע של נ"ר דקטנות.

ושבע השלישי של נשמה דקטנות הם עוזבים בשביל המלכות, הנקראת אלקי כל הארץ, ואין רשות לאדם באלו שבע, כי אין רשות לאדם להיאחז בדינים של שבע השלישי, משום שנמשכים מעליית המלכות לבינה, ואין אדם משיג ושולט שם.

וע"כ נאמר, אלו שבע אינם שורים, אלא על י"ג שלמטה, שהם כיסא אליו. שבע השלישי, הם נשמה דקטנות, אי אפשר שיתגלו זולת אחר שכבר המלכות השיגה י"ג שנים מנ"ר דקטנות, הנחשבים לכיסא לשבע השלישי. ומשום זה, כל הגזרות וכל הדינים, הנמשכים לבני אדם שלמטה הם מאלו שבע שלמטה, שהם ב"ד של מעלה.

כלומר, שבע השלישי של המלכות, עולם התחתון, הנשמה דקטנות של המלכות, הם הכלל של עשרים שנה, ששבע השלישי כולל בהכרח גם פעמיים שבע של נ"ר. וכולל עשרים שנה, שב"ד של מעלה, הנשמה דקטנות המלכות, מענישים אז.

129. הדין של העולם ברה"ש, ע"י מדרגת הנשמה דקטנות המלכות, שבע השלישי, שהיא ממש עומדת בדין על בָניה בעוה"ז, כדי להיטהר אל עולם העליון, כדי לקבל המוחין דגדלות מבינה, משום שאין לה עזרה לעלות ולהיטהר, אלא מתוך התחתונים, שישובו בתשובה ויעלו מ"ן.