ב' השעירים

100. השעיר שישראל משלחים לעזאזל למדבר, הוא לתת חלק לס"א להתעסק עימו. ב' שעירים, אחד לה' ואחד לס"א. ייתכן לשלוח שעיר של הס"א לעזאזל, אבל שעיר לה' למה?

101. זה דומה למלך, שכעס על בנו וקרא למלשין, שעושה דין בבני אדם, כדי שיבוא לעשות דין בבנו. המלשין שמח ונכנס לבית המלך, לאכול שם. כיוון שהביט בו בנו, אמר, ודאי לא בא המלשין הזה בבית אבי, אלא משום שהמלך כעס עליי. מה עשה, הלך והתרצה עימו. כיוון שהתרצה עימו, ציווה המלך לעשות סעודה עליונה לו ולבנו. וציווה, שלא יידע אותו מלשין בה.

אח"כ בא אותו מלשין. אמר המלך, עתה, אם זה יידע מהסעודה העליונה, שתיקנתי לי ולבני, יתבלבל השולחן. מה עשה, קרא לממונה על הסעודה, אמר לו הַתקן משהו ותשים לפניי ותשים לפני המלשין ההוא, כדי שיחשוב שסעד אצלי משלי, ולא יידע באותה הסעודה היקרה אשר לי ולבני, וייטול אותו החלק וילך לו, וייפרד משמחת הסעודה שלנו. ואם לא עשה המלך כך, לא היה נפרד אותו מלשין מבית המלך.

102. כך אמר הקב"ה לישראל, הַזמינו ב' שעירים, אחד לי ואחד לאותו המלשין, הס"א, כדי שיחשוב שאכל מסעודה שלי, ולא יידע משמחת הסעודה האחרת שלנו, וייקח חלק ההוא, וילך לדרכו, וייפרד מביתי.

כיוון שאמא עילאה, העוה"ב, בינה, באה לשרות בתוך ההיכל של עולם התחתון, להשגיח עליו בהארת הפנים, דין הוא, שלא יימצא לפניו אותו המלשין ולא בעלי הדין, בעת שמוציא כל הברכות ומאיר לכל, וכל החירות ההיא נמצאת במלכות, וישראל מקבלים מאלו הברכות.

ברה"ש חוזרת המלכות למצב הא', שאז נמשך ממנה דינים וחורבן, שהס"א נאחזת בה בנקודה אמצעית של העולם החרב, ומקטרגת על העולם שרוצה לבטל קו הימין לגמרי. ואז נתן הקב"ה עצה לתקוע בשופר, כדי לעורר מלמטה המסך דחיריק של קו האמצעי ולמעט הג"ר דקו שמאל, שבזה מתערבב הס"א, שכל כוחו מקו שמאל הוא, והעולם ניצל מדינים ומחורבן.

אמנם אחר שהתבטל הג"ר דשמאל, יש לס"א אחיזה במקום החיסרון, וע"כ צריכים לתיקון ב', להעביר הס"א ממקום החיסרון, באופן שתיפרד לגמרי מן הקדושה. וזה נעשה ביוה"כ, שאז נותנים חלק לס"א בשעיר הזה ששולחים אל המדבר.

ביוה"כ המלכות עולה לבינה, ומקבלת ממנה נקודה עילאה, שהיא שורש בין לחורבן ובין ליישוב. שג"ר דשמאל חוזרים, ויש שם גם תיקון דקו אמצעי, הממשיך חכמה המלובשת בחסדים. וע"כ מבחינה זו עושים ב' שעירים, שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל אל המדבר.

שהשעיר הזה הוא המשכת ג"ר דשמאל, שממשיכים מנקודת הבינה, כדי להעביר הס"א ממקום החיסרון. ששולחים אותו אל המדבר, מקום החורבן, כמו שנמשך משמאל. ונמצא שהקדושה בעצמה נותנת חלק לס"א. אבל הוא לרעתה, כדי להעביר אותה מקדושה, ולתת המוחין הגדולים של חכמה ושל חסדים יחדיו לישראל.

וע"כ ברה"ש צריכים לבלבל את השטן, לבטל ג"ר דשמאל, שבזה מתערבב השטן, ואובדת שליטתו. וביוה"כ צריכים לנהוג עם השטן בנחת ולעשות לו נחת רוח עם השעיר לעזאזל שמקריבים לו, ששוב ממשיכים הג"ר, שהתבטלו ברה"ש, שבזה קונה הס"א שליטה ויש לו נחת רוח. אמנם הוא לרעתו.

ושנאמר, הַזמינו שני שעירים אחד לי ואחד לאותו מלשין, ס"א, כדי שיחשוב שאכל מסעודה שלי, ולא יידע משמחת הסעודה האחרת שלנו, וייקח החלק ההוא, הג"ר דשמאל, ששולחים למדבר, למקום החורבן להחזירו לשליטתו, לנקודה האמצעית של העולם החרב, וילך לדרכו, למקום החורבן והשיממון, וייפרד מביתי, שע"י זה הוא נפרד מן הקדושה, שאין לו עוד מקום חיסרון להיאחז שם.

כיוון שאמא עילאה, עוה"ב, בינה, באה לשרות בתוך ההיכל של עולם התחתון, כי ביוה"כ מלכות מלבישה הבינה, הנקודה האמצעית לכל העולם, בין לחורבן ובין ליישוב, דין הוא, שלא יימצא לפניו אותו המלשין.

כלומר, שמשלימים החיסרון דקדושה, ואין מקום לס"א להיאחז במקום החיסרון, ולא נמצאים שם בעלי הדין, כי אין פחד עוד מהדינים שג"ר דשמאל גורם, כיוון ששולחים את השעיר אל החורבן והשיממון, והקדושה היא רק במקום היישוב, ונפרד הס"א מן הקדושה.

ואז משפיעה אימא עילאה, מבחינת מה שהיא גם נקודה האמצעית של יישוב העולם, שבזה מאירה לכל, לחכמה ולחסדים ביחד. וכל החירות ההיא נמצאת במלכות, וישראל מקבלים מאלו הברכות.

103. כי כשעוה"ב, בינה, נכנס אל ההיכל של עולם התחתון, מלכות, ועולם התחתון שמח עם בניו בסעודה העליונה, הנמשכת מבינה, אז הבינה מברך השולחן, והעולמות כולם מתברכים, וכל שמחה וכל הארת פנים נמצאים שם, כמ"ש, לפני ה' תִטְהָרוּ.

104. ונתן אהרון על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. זו השמחה של המלשין, אשר הקב"ה מפיל גורל עימו, ומזמין אותו, שייקח השעיר לעזאזל, ואינו יודע שאש דולק מפיל על ראשו ועל העם שלו. כמ"ש, כי גחלים אתה חותֶה על ראשו.

105. וע"כ כתוב, ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עִם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי. וכתוב, וייצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, באותו החלק שקיבל, והלך לו. ואח"כ, כשבא המלך העליון לבית המלכה, המלכה מבקשת עליה ועל בניה ועל העם, מן המלך.

106. ואפילו בזמן שישראל בגלות, ומתפללים תפילות בכל יום, המלכות עולה ביוה"כ לפני המלך, ומבקשת על בניה. ואז נגזרות כל אלו הנקמות, שעתיד הקב"ה לעשות לאֱדום, ונגזר איך עתיד המלשין הזה לעבור מן העולם. כמ"ש, בילַע המוות לנצח.

107. כי בזמן הגלות כתוב, כי נמכרנו אני ועַמי. ואח"כ כתוב, כי אין הצָר שוֹוֶה בנזק המלך. מהו בנזק המלך? כמ"ש, והִכריתוּ את שְׁמנו מן הארץ ומה תעשה לשמךָ הגדול. כי השם הגדול לא יימצא בקיומו. וזה הוא נזק המלך.

108. ואז כתוב, והמן, הס"א, נִבְעת מלפני המלך והמלכה, ואז כל הארת הפנים וכל שמחה נמצאים, וישראל יוצאים לחירות ביום ההוא, יוה"כ. אז מהיום ההוא והלאה, חירות ושמחה בגילוי שולטות עליהם, אז רוצה לשמוח עימהם. מכאן והלאה, כמו שנותנים לס"א חלק כדי שייפרד מישראל, כך נותנים לשאר העמים חלק, שייפרדו למטה מישראל.

109. מהו סוד הקורבן, להקריב שעיר ולא דבר אחר? ולמה בר"ח מקריבים שעיר, וביוה"כ ג"כ שעיר? ומדוע לא היה עֵז?

110. אלא צריך רק שעיר, והוא ידוע לכל בעלי כשפים, שכל מעשיהם במה שלא מתחבר בנקבה. וע"כ שעיר, משום שעוד לא מתחבר בנקבה, בצדדים שלו, של הס"א. משום, שהוא אל אחר, מסורס ולא עושה פירות. אבל עֵז, הוא כשכבר מתחבר בנקבה ועושה פירות. ע"כ אינו בחלק הס"א.

ומשום שהס"א הוא מלך, כמ"ש, מלך זקן וכסיל, נותנים לו בשביל כבודו שעיר, שלא התחבר בנקבה, ולא נתן כוחו לאחר. שהוא מינו. וזה נודע לכל אלו המכשפים, שמשתמשים במעשים אלו. ומשום זה שורים על השעיר ההוא כל החטאים.

111. אע"פ שהשעיר הוא חלק לס"א, בצד הטומאה כל הבחינות שיותר למטה הן טמאות יותר, וכל מה שיורדות המדרגות התחתונות, כך הטומאה שלהן יותר. ומשום זה, בעֵז חלקם של הס"א יותר, משום שהשערות שלו תלויות למטה יותר מבהמה אחרת, כמו שהדין שלהם תלוי למטה בטומאה.

אבל המלכות הרשעה האחרת הזו, המלך של כל הס"א, הטומאה שלו ברורה וזכה יותר, ואינו בטומאה שלמה כמו אלו התחתונים. וע"כ נותנים לו שעיר, שהשערות שלו אינן תלויות למטה ואינו חָלק. אינו חלק, משום הטומאה שלו. ואינן תלויות למטה, כדי שלא תתחזק בו הטומאה, כמו אלו מדרגות הס"א שלמטה. וע"כ הוא ודאי שעיר, ולא דבר אחר.

העֵז, ששערותיו תלויות למטה, מורה על ג"ר דשמאל, הנמשכים מלמעלה למטה, שזוהי טומאה חמורה. ושעיר, שיש בו שערות, אבל אינן נמשכות למטה, מורה על טומאה קלושה מו"ק דשמאל, שנמשכות מעט אבל לא למטה. וכיוון ששעיר לעזאזל נשלח למלך של הס"א, שטומאתו מו"ק דשמאל, ע"כ נשלח לו שעיר ולא עז.

112. למה נקרא כיפור? משום שמנקה כל טומאה ומעביר אותה מלפניו ביום הזה. ע"כ יום כיפור הוא, יום של ניקיון. וכך אנו קוראים לו.

כתוב, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. כי היום הזה, היה צריך לומר. מהו, כי ביום הזה? משום שנטהר מקדש של מעלה, המלכות, והואר. ע"כ כתוב, כי ביום הזה יכפר עליכם, שפירושו, יכפר וינקה תחילה ביום הזה, המלכות, כדי שיטהר ויכפר אח"כ עליכם.

113. יכפר ביום הזה, שהוא מלכות, וינקה אותו תחילה, וכל זה הוא עליכם, בשבילכם, שצריכים לנקותו ולטהרו תחילה. מי יכפר? עולם העליון, בינה, המאיר ומנקה הכול.

וע"כ כל הצדדים הרעים, הנקראים מצולות ים, עוברים. וכמו שאלו מצולות ים תלויות, אף כך תלויות השערות של השעיר, הצד של הס"א, והשערות אינן חלקות אלא קשות, הרומזות על דינים.

114. כתוב, וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חַטאותם, שלא יוכל המקטרג לשלוט עליהם. וע"כ ביוה"כ, שהוא קינוח של כל העוונות והניקוי שלהם, צריכים ישראל לטהר עצמם וללכת יחפי רגליים כמלאכים העליונים.

חמישה עינויים הם ביוה"כ: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה. כדי להיעזר מחמישה צדדים העליונים, חג"ת נ"ה, שיוה"כ, בינה, הוציאה אותם, והם שערים שלה.

115. ואם מחשיבים שתייה לעינוי מיוחד, הרי שיש שישה עינויים, משום ששתייה היא מצד יצחק, גבורה, ואכילה מצד אברהם, חסד. וע"כ הם שניים. אע"פ ששתייה היא בכלל אכילה, הם שישה. והעינוי האחרון, תשמיש המיטה הוא, ונמצא במדרגה השישית, היסוד, וכנגדו אנו עושים העינוי הזה.