הָסירו את אלוהי הנכר
154. הָסירו את אלוהי הנכר. אלו הם מה שלקחו משכם, כלי כסף וזהב, שהיה חקוק עליהם אלוהי הנכר שלהם. אלוהים אחרים היו עושים מכסף ומזהב, ולא כלים שחקוקה עליהם צורת גילולים. ויעקב הטמין אותם שם, כדי שלא ייהנו מצד עבודה זרה. שאסור לאדם ליהנות ממנו לעולם.
155. כתוב, וייקח את עטרת מַלכם מעל ראשו, ותהי על ראש דוד. השיקוץ של בני עמון זהו מִלכּוֹם, כמ"ש, עטרת מלכם. ומה הטעם, ותהי על ראש דוד? ומה הטעם שכתוב בו שיקוץ? שהרי בשאר אלוהי העמים עובדי עבודה זרה, כתוב, אלוהי העמים, אלוהים אחרים, אל נכר, אל אחר. ובמלכום כתוב שיקוץ.
156. כל אלוהי העמים עובדי עבודה זרה, קורא להם הקב"ה כך. כמ"ש, ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם. ולאו דווקא מלכום.
ומה שכתוב, וייקח את עטרת מלכם, שהוא העבודה זרה מלכום, ואיך התעטר בה דוד? כן הוא ודאי, שהייתה עבודה זרה, אלא איתַיי הגיתי, בעוד שהיה עכו"ם, מטרם שהתגייר, שבר מאותה העטרת, העבודה הזרה מלכום, את הצורה שהייתה חקוקה עליהם, וביטל אותה, ובזה עשה אותה היתר, שיהיה מותר ליהנות ממנה. וע"כ שם אותה דוד על ראשו.
יש כוח לעובד עבודה זרה לפסול את העבודה הזרה שלו. ואז מותרת בהנאה לישראל. אמנם לאחר שהתגייר, אם פוגם ופוסל העבודה הזרה שעבד מכבר, אינו מתיר אותה בהנאה, כי אז דינו כישראל. ולפיכך אומר הזוהר, שאיתיי הגיתי ביטל אותה מטרם שהתגייר, ויצאה מכלל עבודה זרה. וע"כ מותר היה לדוד לשים אותה על ראשו.
שיקוץ בני עמון היה נחש אחד, חקוק בחקיקה עמוקה על אותה העטרת. ומשום זה נקרא בשם שיקוץ, שפירושו זוהמה.
157. הסירו את אלוהי הנכר, אלו הן נשים אחרות, שלקחו בשבי, שהיו מביאות עימהן כל עֲדָיֵיהן. ועל זה כתוב, וייתנו אל יעקב את כל אלוהי הנכר, הנשים, וכל עדייהן, וכל אלוהי זהב וכסף. ויטמון יעקב את הכסף והזהב, כדי שלא ייהנו מצד עבודה זרה כלום.
158. יעקב אדם שלם היה בכל, והיה מתדבק בהקב"ה. כתוב, ונקומה ונעלה בית אל. מיד כתוב, וייתנו אל יעקב את כל אלוהי הנכר. מכאן, שאדם צריך לשבח את הקב"ה, ולהודות לו על הניסים ועל הטוב שעשה עימו. כמ"ש, ויהי עימדי בדרך אשר הלכתי.
159. בתחילה כתוב, ונקומה ונעלה בית אל. בלשון רבים, שהכליל בניו עימו. ואח"כ כתוב, ואעשה שם מזבח. בלשון יחיד, ולא כתוב, ונעשה, שהוציא אותם מכלל זה, משום שעל עצמו בלבד היה הדבר.
יעקב ודאי התקין תפילת ערבית, תיקון הנוקבא, והוא עשה את המזבח, תיקון הנוקבא. ועליו היה הדבר, ולא על בניו. ומשום שהוא עבר כל אלו הצרות מיום שברח מפני אחיו, שכתוב, ויהי עימדי בדרך אשר הלכתי, אבל הם באו אח"כ לעולם, שכבר נפטר מצרות אלו. לפיכך לא הכניס אותם עימו בתיקון המזבח, אלא אמר, ואעשה שם מזבח.
160. מכאן, שמי שנעשה לו הנס, צריך להודות. מי שאכל לחם על השולחן, צריך לברך. הוא, ולא אחר, שלא אכל מאומה. כי ע"כ אמר יעקב, ואעשה שם מזבח. ולא אמר, ונעשה.