מהו מצות שאדם דש בעקביו

תשמ"ו - מאמר ל"ג
1986 - מאמר 33

בפרשת עקב כתוב "והיה עקב תשמעון, ושמרתם ועשיתם אתם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך". ופירוש רש"י "והיה עקב תשמעון, אם מצות קלות, שאדם דש בעקביו תשמעון ושמר ה' וכו': ישמור הבטחתו", עד כאן לשונו.

ויש להבין את התנאי הזה שהתנה ה'. היינו, שאם תשמעון את מצות קלות, אני אקיים ההבטחות שהבטיח להאבות, אחרת לא יכול לקיים. כי בטח התנאים, מה שה' רוצה, אינם דומים למלך בשר ודם, שהתנאים שהוא הציג הם לטובת הנותן, ובודאי כאן הם לטובת הנבראים, היינו אחרת הם לא יכולים לקבל את הבטחתו. אם כן יש להבין, מהו התנאי של מצות קלות.

ובכדי להבין את התנאי, צריכים קודם כל להבין, מהי ההבטחה שהקב"ה הבטיח להאבות. ובטח אין הכונה על גשמיות, שבודאי ההבטחה היתה, שה' יתן לעם ישראל, שיזכו למטרת הבריאה, הנקראת "להטיב לנבראיו", שהוא, שהנשמות ישיגו את שורש נשמתם, הנבחן לה' חלקי נשמה, הנקראים נרנח"י.

ובכדי שהנשמות ישיגו את המוכן להם לקבל, ויחד עם קבלת הטוב והעונג לא ירגישו עם הקבלה זו ענין של נהמא דכסופא, ניתן לנו את העבודה, הנקראת "עבודה דלהשפיע". זאת אומרת, שקודם כל מוכרח האדם להרגיל עצמו בעבודה זו. ובכדי שיהיה מקום בחירה, היינו שיהיה בידו לבחור, על איזו כוונה הוא מקיים תו"מ, היה מוכרח להיות צמצום והסתר, שאז יש מקום בחירה.

אבל אם היה מגולה התענוג, היה מוכרח לקיים תו"מ על מנת לקבל. ומה שהיה עושה, היה הכל בכדי למלאות את אהבה עצמית שלו, מסיבת, היות שאי אפשר לומר, שהוא עושה הכל בעמ"נ להשפיע. היות שבזמן שיש גילוי אור, התענוג הוא יותר גדול מכל תענוגי הגשמיים.

ובגשמיות אנו רואים כלל, כל שהתענוג קטן ביותר, וכדי לוותר על התענוג, גם העבודה יותר קטנה. והיות שאי אפשר לומר, שהתענוג שהוא מקבל, כל כוונתו הוא רק להשפיע, אם לא יכול לוותר עליו. היינו שהוא צריך להיות בטוח בעצמו, אם הוא לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, הוא מוכן לוותר על התענוג. אי לזאת, ככל שהתענוג קטן ביותר, יותר קל לוותר עליו.

ומשום זה ניתן לנו הסתרה על הטעם של תו"מ. וניתן לנו טעם בתענוגים גשמיים. וצריכים להאמין בדברי הזה"ק, שכל הנאה והתענוג, הנמצאים בדברים גשמיים, הוא רק נהירו דקיק, שפירושו אור דק מאוד בערך אור התענוג, המלובש בתו"מ. ומשום זה יש מציאות, שהאדם יעשה תרגילים על תענוגים גשמיים, ואח"כ הוא יכול כבר לצאת מבחינת הצמצום וההסתר בשיעור מה, שהוא כבר יש לו מציאות של בחירה, היינו לומר, שהוא מקבל את הנאה והתענוג הזה רק מטעם שהוא רוצה להשפיע.

ואח"כ, אם הוא עומד בנסיון, ומקבל הבחינה הקטנה שהשיג בעבודת ה', נותנים לו מדרגה יותר גדולה, לכוון עליה בעל מנת להשפיע. וכן הוא הולך מדרגה לדרגה, עד שמשיג כל בחינת הנרנח"י שלו משורש נשמתו. וענין נרנח"י, שהאדם משיג, זהו בחינת תרי"ג אורחין דאורייתא, שהם תרי"ג מצות שבתורה וז' מצות דרבנן, שבגמטריא תר"ך שמות, שזה ניתן לאדם להשיג.

ועיין בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ס"ה) וזה לשונו "וזה שכתוב ב"עץ חיים", שלא נבראו העולמות אלא לגלות שמותיו של הקב"ה. עיין שם הכתוב ותבין. והנך רואה, כיון שירדה הנשמה להתלבש בחומר מטונף הזה, לא יכלה עוד לשוב ולהתדבק בשרשה, בבחינת עולמה עצמה. כמו שהיתה בשורשה, קודם ביאתה לעולם הזה. אלא היא מחויבת להגדיל קומתה תר"ך פעמים, כמו שהיתה מלפנים בשורש, שהוא סוד כל השלימות, כל הנרנח"י עד היחידה, שעל כן נקראת היחידה בשם כתר, לרמז על מספר תר"ך, הנ"ל".

ובהאמור, אנו יכולים לראות, מהי ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאבות, ואיך אפשר להשיג כל כך שלימות. והשאלה ההיא נשאלת מצד ב' אופנים:

א. הצורך לשלימות הגדולה כזו, כי ידוע, "כי אין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון", אם כן מתעוררת השאלה, איך נוכל לקבל הרגשה כזו, שחסר לנו להשיג את הנרנח"י. ולפי מה שהסברנו, שכל התענוגים הגשמיים, שכל העולם רצים אחריהם, אין זה יותר מניצוץ דק מאוד בערך התענוג שיש בקדושה, ובטח כשהאדם יזכה לקבל אפילו הארה קטנה דקדושה, הוא ירגיש בזה סיפוק גדול. ומי יגיד לו, שהוא עדיין בעל חסרון, עד שהוא צריך להשיג בחינת אור היחידה, אחרת עדיין הוא עוד לא נבחן שבא לשלימותו, ומי יודיע לו את זה.

ב. איך האדם יהיה ביכולתו להתגבר על התענוגים כל כך גדולים, ולומר, אם איננו יכול לכוון את קבלת תענוגים האלו לשם שמים, אני מוותר על התענוגים. מאיפה הוא יקבל כוחות כאלו. הלא אנו רואים, אפילו בתענוגים גשמיים, שאמרנו, שהם רק נהירו דקיק, שהם ניצוצין, שנפלו לתוך הקליפות, איך שקשה עליהם להתגבר, ולומר, שהוא מוותר על התענוגים האלו, אם לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. והיות בתענוגים גשמיים, אנו רואים, שהם מתחלקים לתענוגים גדולים ולקטנים, ומכל שכן ברוחניות, שיש הרבה מדרגות והרבה הבחנות, אם כן מתעוררת השאלה, מאין יקח האדם כל כך כוחות גדולים על התגברות.

ובכדי להבין ב' השאלות הנ"ל:

א. מאין יקח הצורך לגדלות.

ב. מאין יקח כח להתגבר על ויתור התענוגים, בכדי שיהיה בטוח בזה, שמה שהוא לוקח את התענוגים, הוא רק בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו,

נקדים מה שאמרו חז"ל (קדושין ל') וזה לשונם "ואמר רבי שמעון בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר, אלקים לא יעזבנו בידו".

ושאלנו, שכאן קשה בשתים:

א. אם נתנו לאדם יצר הרע, למה אין בכוחו של אדם להתגבר עליו, אלא הקב"ה עוזרו. הלא בחירה משמע, שיש בידו של אדם להתגבר. וכאן משמע, שאין לאדם בחירה, שיוכל להתגבר, אלא רק בעזרת ה'. ובכוחות עצמו אין יכול לו. נשאלת השאלה, מדוע לא נתן הקב"ה לאדם כח, שכן יוכל להתגבר עליו.

ב. אם אין בכוחו של אדם להתגבר, מדוע כתוב "שהקב"ה עוזרו". היינו שהאדם מוכרח להתחיל בההתגברות, ורואה שאינו יכול להתגבר, אז הקב"ה נותן לו העזרה. ומדוע אין הקב"ה נותן לו את העזרה תיכף כשבא אליו היצר הרע. כי מה מוסיף לנו זה, מה שהאדם מתחיל בהעבודה. כי בין כך ובין כך אין בכוחו של אדם להתגבר.

אם כן מדוע הקב"ה צריך לחכות עד שיתחיל האדם בעבודה, ואח"כ באה העזרה. ומה היא התועלת מאיבוד זמן, היינו בזה שהקב"ה מחכה עד שהאדם יתחיל בעבודה. וכי מי הוא מרויח מאיבוד זמן זה. הלא תיכף כשבא היצר הרע לאדם, היה צריך הקב"ה לתת העזרה, מטרם שהאדם מתחיל בעבודה. ולמה לו לחכות עד שהאדם יתחיל בעבודה, ואח"כ יתן לו הקב"ה את העזרה.

אלא הענין הוא, כמו שדברנו במאמרים הקודמים, שענין הצמצום וההסתר היה לתיקון העולם. אחרת לא היתה יכולה להיות שום מציאות, שהאדם תהיה לו היכולת אפילו להתחיל בעבודה דלהתגברות על אהבה עצמית. כי האדם מצד הטבע, שולט בו ענין הרצון לקבל, שזהו עיקר קוטבה של הבריאה. ומה שבא אח"כ, הוא רק תיקון, לתקן את הרצון לקבל.

נמצא, שהרצון לקבל הוא העיקר. ושאר דברים הבאים אח"כ, הם רק לתקן אותו. נמצא, שהרצון לקבל נשאר, אלא נתוספים עליו תיקונים. אבל מי הוא המקבל כל התיקונים. ודאי אינו אלא הרצון לקבל.

ידוע, שאפילו מה שאנו אומרים, שיש מדרגה שרצונה היא ברצון להשפיע, גם כן הפירוש, שהרצון לקבל, שישנו בהמדרגה, היא לא משמשת עם הרצון לקבל שלה, אלא היא מתגברת על רצונה ועוסקת ברצון להשפיע. נמצא לפי זה, התיקונים, מה שהאדם צריך לעשות, הם רק על כלי קבלה שלו, היינו לתת עליה כוונה בעל מנת להשפיע. והיות שכל שהתענוג גדול ביותר, קשה לוותר עליו, ולומר, אם הוא לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, הוא לא רוצה לקבל את התענוג.

לכן יש כאן לתקן ב' דברים:

א. עביות. היינו, רצון לקבל, שלא יהיה גדול יותר מדי. היינו, שאין באפשרותו של התחתון להתגבר. לכן מוכרחים לתת לו תאוה יותר קטנה. ואח"כ, שרואים, שיכול להתגבר על תענוג קטן, נותנים לו תענוג יותר גדול. ואם רואים, שיכול להתגבר על זה התענוג, נותנים לו יותר גדול, וכו'. אבל איך מסדרים את זה.

אי לזאת, נתנו לאדם את העבודה בבחינת אמונה למעלה מהדעת. והעבודה זו היא קלה בעיני האדם. זהו מלשון "קלת דעת". זאת אומרת, שאין האדם מכבד את העבודה זו, ונחשב אצל האדם הזמן, שהוא צריך לשמש עם האמונה, מצב של שפלות. היינו, שהוא מבין, שעבודה זו מתאימה לנשים ולילדים ולא לבעלי שכל, ולבעלי חריפי מוח.

מה שאין כן הם צריכים להבין את כל מה שהם רואים, מה שמתרחש בעולם, יהיה לפי טעמם ורוחם. ומה שהם צריכים לעשות משהו, אם הם לא רואים, שזה לא לטובתם, איך הם יכולים להסכים לעשות מעשים, שמתאימים לאנשים טפשים, היינו לאנשים שאין להם חוש הבקורת לא על מחשבותיהם ולא על מעשיהם.

ומשום זה הם משתדלים תמיד לא להכנס בענינים כאלו. ואם לפעמים שבאים להם להכנס בעבודה שלמעלה מהדעת מטעם שאין לו ברירה, הלא הדעת הוא ממנו והלאה, אבל הוא משתוקק כל הזמן, מתי אני אוכל להשתחרר ממצבים כאלו, הלא איננו מתאים לנו לחיות באויר, שאין השכל מבין כל דבר שהוא עושה, שיהיה בזה צורך, למה שהוא רוצה להגיע, הוא רוצה להגיע לדרגה, שיהיה מורם מעם.

שהוא מסתכל על הכלל, איך שהם עוסקים בתו"מ בלי שום בקורת, הוא אומר עליהם, שזהו, שיכולים לקיים הכל בהתלהבות, ולדקדק בכל פרטיה ודקדוקיה, הוא מחוסר חוש הבקורת. לכן הם מסוגלים ללכת כך בעינים עצומות. זאת אומרת, אם היה להם קצת שכל, אז הם היו גם כן כמוני. היינו, שאני מקיים תו"מ, אבל אני רואה, שעבודה זו לא מתאימה לי, אבל אין ברירה, אחרת אני, שאין לי שום קשר עם יהדות, ומשום זה הכל אצלי בכפיה ובלי רצון.

ומשום זה, כל זמן שאני שוכח, שאני הולך למעלה מהדעת, אני מסוגל לעשות הכל כמו הכלל. אבל בזמן שבאות לי המחשבות, על איזה בסיס נבנתה כל היהדות שלי, ואני צריך לענות להגוף שלי, שזהו רק על בחינת "תולה ארץ על בלימה", הוא לא יכול להתגבר ולומר, שעיקר בסיס היהדות נבנה דוקא על בחינת אמונה למעלה מהדעת. ודוקא עכשיו אני יכול לקיים את מצות אמונה, מטעם כי עכשיו הוא רואה, שאין לו שום בסיס. אבל בדרך כלל האדם נופל ורובץ תחת משאו של השאלות האלו.

שבאמת זוהי שאלת פרעה מלך מצרים, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". ומשום זה אומר האדם, שהדרך של האמונה, שנתן ה', שנעבוד על דרך זו, הדרך הזו לא תצליח לעולם. ואם הקב"ה היה שומע בקולו, היה צריך לתת שנעבוד על בסיס של ידיעה ולא אמונה. ובטח שהיו מתוספים הרבה אנשים, שיקיימו תו"מ. מה שאין כן בדרך זו של אמונה, יש הרבה אנשים, אפילו שהתחילו בעבודה זו, אז הם בורחים מהמערכה.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, זה שהבורא יתברך בחר שנלך בדרך האמונה, אינו מטעם שהאדם הוא בנחות דרגה, לכן אי אפשר לו לנהג אותו, אלא בדרך האמונה. אלא שהיא דרך המוצלחת ביותר. לכן בחר ה' בדרך זה, שיקבלו עליהם את סדר העבודה שלהם, שעל ידי זה תהיה להם היכולת, שיוכלו להגיע להמטרה, הנקרא "להטיב לנבראיו", שהנבראים יקבלו טוב ועונג, וגם יהיו בתכלית הדביקות, היינו בהשתוות ה'. והגם שהנבראים לא מבינים את זה, אבל זהו האמת.

ובהאמור יוצא, שהגם שענין האמונה הוא דבר השפל וקל, שענין קלות פירשנו מלשון "קלות דעת", היינו שלא מחשיבים אותה, מכל מקום היא הדרך שעליה יכולים להצליח להגיע להמטרה.

ובזה נבין מה שפרש רש"י "אם מצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון", היינו כוונתו אל בחינת אמונה, שהאדם דש בעקביו, על זה תשמעון, אז יהיה לכם כלים, שתוכלו להגיע להמטרה.

וזהו שפרש רש"י "ושמר: ישמור הבטחתו". זאת אומרת, שהתנאי שהתנה, אינו מטעם שהוא לטובת הבורא, כדרך בשר ודם, שנותן משהו על תנאים, שהוא לטובת הנותן. מה שאין כן לגבי הבורא, שהתנאים, אם תשמור מצות קלות, כוונתו לטובת האדם, שדוקא על ידי זה האדם יכול להגיע לשלימות, ויזכה למה שמוכן לו מצד מחשבת הבריאה.

ובהאמור נבאר מה ששאלנו:

א. מדוע הקב"ה לא נותן עזרה לאדם, בזמן שהיצר הרע מתגבר עליו, אלא הוא מחכה עד שהאדם יתחיל בעבודה דהתגברות, ואח"כ הוא נותן לו את עזרתו, כמו שאמרו חז"ל "אלמלא אין הקב"ה עוזרו". וזה הוא כדוגמא, שאדם סוחב איזה משא כבד ואין לו כח לסחוב. אז האדם מבקש עזרה, ואז באים אנשים ועוזרים לו. מה שאין כן כשאינו מבקש עזרה, אין אף אחד יבוא לעזרתו. זה שייך לומר בין אדם לחבירו. אבל אצל הקב"ה, למה לו לחכות עד שהאדם יתחיל בעבודה ויצעוק לה' שיעזור לו, בו בזמן שה' יודע, שאינו מסוגל לבד לנצח את היצר הרע, מטעם שהקב"ה לא נתן כח הזה לאדם.

ב. ומה הוא הטעם, שלא נתן לו הקב"ה את הכח, שיוכל להתגבר בעצמו, אלא כאילו אמר לו, אני נתתי לך בחירה לנצח את היצר הרע. בטח צריכים לומר, שה' נתן לו הכח להתגבר על הרע. ויחד עם זה אומרים, שבלי עזרת ה' אין האדם מסוגל לנצח אותו. אם כן הם שני דברים מנוגדים זה את זה.

וב' שאלות האלו נבין עם ב' שאלות ששאלנו:

א. כשהאדם יזכה למדרגה הכי קטנה ברוחניות, הוא מרגיש בזה יותר תענוג מכל תענוגים הגשמיים, כנ"ל בדברי האר"י ז"ל, שכל מה שאנו מוצאים טעם גדול בתענוגים הגשמיים, שאחרי תענוגים האלה אנו רואים, שכל העולם רצים אחריהם, ומקבלים מהם סיפוק בחיים, וכל התענוג שנמצא בהם נמשך מקדושה, שע"י שבירת הכלים וחטא של אדם הראשון בעץ הדעת, נפלו ניצוצין קדישין לתוך הקליפות. והאור הזה מכונה בזה"ק בשם "נהיר דקיק", שירד להחיות הקליפות. ומזה נמשך כל התענוגים הגשמיים כנ"ל. ודרגה הכי קטנה ברוחניות, שהיא קדושה, ששם עצם האור, בטח שיקח סיפוק מזה, ולא יהיה לו שום צורך לגדלות. אם כן מי יגיד לו שהוא צריך גדלות.

ב. ומאין יקח כוחות כל כך גדולים, שתהיה ביכולתו לקבל את התענוגים הגדולים בעמ"נ להשפיע, אחרת הוא יהיה מוכן לוותר עליהם.

ובהאמור, היות "שאין אור בלי כלי, היינו, אין מילוי בלי חסרון". ומשום זה מוכרח האדם להתחיל בעבודה. וכשהוא רוצה להתגבר על היצר הרע ואינו יכול, אז הוא נעשה בעל חסרון. וכשרואה, שאין הוא מסוגל להתגבר, אז הוא מבקש עזרה מה', אז הקב"ה יכול לתת מילוי, היות שכבר יש לו כלי לקבל מילוי.

והטעם שהקב"ה לא נתן לו כח להתגבר בעצמו הוא, היות שהאדם, כשיש איזה מילוי, אז הוא מסתפק במה שיש לו. נמצא, שאין להאדם צורך לזכות בנרנח"י של הנשמה, ועל ידי זה שהקב"ה עוזרו, הוא כמו שכתוב בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו. ושואל, במה מסייעין אותו. ומשיב, בנשמתא קדישא. וזכה, נותנים לו נפש. וזכה יתיר, נותנים לו רוח".

נמצא, שעל ידי זה שמקבל סיוע מלמעלה, הוא הגורם שיהיה לו צורך להמשיך את הנרנח"י שלו. היינו, שכל פעם שהוא רוצה להתגבר על הרע שלו ואינו יכול, אז הקב"ה עוזרו עם נשמתא קדישא. מה שאין כן אם האדם היה יכול להתגבר בעצמו, מאיפה היה לו רצון וצורך לבקש מה', שיתן לו איזו דרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.

מה שאין כן עכשיו, שהוא מבקש מה', שיתן לו עזרה, אין הוא מבקש מדרגות, אלא פשוט הוא מבקש מה', שלא יהיה תחת שליטת הרע. נמצא, מה שהאדם רוצה שה' יעזור לו, שיהיה לו הכח לכוון בעמ"נ להשפיע, ולא יהיה ברשות הסטרא אחרא, רק שהוא רוצה להיות ברשות הקדושה, שפירושו, שכל חשקו יהיה אך ורק להשפיע לה', ורק זה חסר לו, ולא שום מדרגות גבוהות, אלא פשוט בתכלית הפשיטות להיות עובד ה' ולא עובד את עצמו, אבל הכח הזה שהוא מבקש מה', וכשה' עוזר לו, אומר הזה"ק, הוא ע"י סיוע של נשמתא קדישא. וכל סיוע וסיוע הוא ע"י נשמה, שה' נותן לו. לכן על ידי זה הוא הולך מדרגה לדרגה, עד שמשיג את השלימות של הנשמה, הנקראת נרנח"י.

ובזה מובן מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר בכל יום". ומתעוררת השאלה, ובשביל מה צריך להיות התגברות של היצר הרע בכל יום, אם כבר קבל סיוע מה' ונצח אותו. בשביל מה הוא צריך לבוא עוד הפעם להאדם, ולאיזו תועלת הוא בא בכל יום.

ובהאמור מובן, שהיות שע"י העזרה שמקבל מה', הוא מקבל בחינת נשמה, נמצא שבכל התגברות, שהאדם רוצה להתגבר ולהיות יותר זך, הוא מקבל על ידי זה בחינת נשמה. לכן ההתגברויות האלו הם הגורמים שהאדם יכול להשיג את בחינת נרנח"י של נשמתו.

ושאלה הב', מאיפה הוא יקח כח התגברות, זהו לא מכוחות עצמו, אלא זהו העזרה שנותן ה', שיוכל להתגבר עליו. נמצא, שע"י דבר אחד יש תיקון לב' דברים.