ענין שבתפלה צריכים ליישור רגלים ולכסוי ראש

תשמ"ו - מאמר ל"ב
1986 - מאמר 32

בזהר (ואתחנן דף ג' ובהסולם אות י') כתוב שם וזה לשונו "בוא וראה, מי שעומד בתפלה צריך ליישר רגליו, וצריך לכסות ראשו, כמי שעומד לפני המלך, וצריך לכסות עיניו, כדי שלא יסתכל בהשכינה". ובזהר (ואתחנן, אות י"א) הוא שואל "אתה אומר, מי שמסתכל בשכינה בשעה שהוא מתפלל. ואיך יכול להסתכל בשכינה. ומשיב, אלא לדעת, אשר ודאי השכינה עומדת לפניו בשעת תפלתו. ועל כן אסור לו לפתוח עיניו", עד כאן לשונו.

ויש להבין, למה מרמז ענין ישור רגלים, שמשמע שזהו תנאי בתפלה, היינו, שזה מרמז על ענין חשוב. אם כן מהו. עוד יש להבין, מהו ענין שצריכים לכסות את הראש בעת התפלה. ואין לומר, שכוונתו, שצריכים לכסות את הראש עם הטלית בעת התפלה, שזה שייך לומר רק בתפלת שחרית. אבל בתפלת מנחה ותפלת ערבית, שאנו מתפללים בלי טלית, ומה שייך אז לומר ענין כסוי ראש. אם כן על מה זה מרמז.

וכן מהו לכסות עיניו. אנו נוהגים, בעת שאנו קוראים קריאת שמע, אנו מכסים את העינים. וכאן הוא אומר, שגם בתפלה צריכים לכסות העינים. אם כן יש לדעת, על מה מרמזים הדברים. וגם יש להבין את תשובת הזה"ק, על מה שמתרץ על השאלה, וכי איך יכול להסתכל בשכינה.

ומתרץ, אלא לדעת אשר ודאי השכינה עומדת לפניו בשעת תפלתו. אבל התירוץ אינו מובן. מהו הקשר בין סגירת עינים לידיעה שהשכינה עומדת לפניו. הנה בכדי להבין את הנ"ל, צריכים לחזור על כל ענין המפעל של הבריאה, מהי מטרתה, ולאיזו דרגה הבריאה צריכה להגיע.

ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. ועל זה באה השאלה הידועה, ולפי זה מדוע לא ניכר ענין הטוב והעונג אצל כל אחד ואחד מהנבראים, אלא אנו רואים ההיפך, שכל העולם סובלים צער ויסורים עד שמשיגים משהו קצת הנאה ותענוג. ובדרך כלל, כשהאדם עושה חשבון לנפשו, אז הוא אומר את מה שאמרו חז"ל, "טוב לו שלא נברא משנברא" (עירובין י"ג). וזו לשונם "נוח לו לאדם שלא נברא, יותר משברא".

והתשובה היא כידוע, שהוא, כדי שלא תהיה בחינת בושה, המכונה "נהמא דכסופא", ניתן לנו תיקון, המכונה "השתוות הצורה", שהוא, שכל מה שהאדם מקבל הנאה ותענוג, יהיה על הכוונה דעל מנת להשפיע. ובכדי שתהיה היכולת לאדם, שירגיל עצמו לקבל את ההנאות בעמ"נ להשפיע, היה מוכרח להיות צמצום והסתר. היינו, שלא יראו תיכף את התענוגים הגדולים המלובשים בתו"מ.

וניתן לנו ללמוד את סדר העבודה בעמ"נ להשפיע בדברים גשמיים, ששם נמצאים רק תענוגים קטנים, הנקראים בלשון הזה"ק "נהיר דקיק", שפירושו, אור דק מאוד. היינו שנפלו ניצוצין קדישין לתוך הקליפות, בכדי שיתקיימו. ועל אור הזה, הנמצא בתענוגים הגשמיים, ניתן לנו ללמוד, איך שמקבלים אותם בעמ"נ להשפיע. היות, על תענוגים יותר קטנים, יותר קל ללמוד ולהרגיל עצמו לקבל אותם רק בעמ"נ להשפיע. היינו, שיותר קל לומר, אם איני יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, אני מוותר עליהם, ואני לא רוצה לקבל את התענוגים האלו, משום שעל ידיהם אני נעשה נפרד מהבורא.

כידוע, שהוא כולו להשפיע, והתחתון רוצה דוקא לקבל. אם כן אין כאן השתוות הצורה. ומשום זה, היינו היות שהוא רוצה להיות דבוק בהבורא, וזה המעשה של קבלה מפריד אותו מהרגשת הבורא, מסיבת הצמצום וההסתר, שהיה בכדי שתהיה האפשרות להרגיל עצמו, שיוכל לעשות מעשים ולכוון אותם בעמ"נ להשפיע. מה שאין כן אם היתה מגולה השגחת הבורא, אז היה הטוב והעונג מגולה, ולא היתה שום אפשרות, שהאדם יוכל להתגבר על הכלי קבלה שלו.

ובזה נבין, מה שאמרו חז"ל, שבעת התפלה אדם צריך ליישר רגליו. ידוע, שרגליו הוא מלשון מרגלים, היינו שבאה לאדם טענת המרגלים, שראו, שאינו כדאי להכנס לתוך העבודה, בכדי להגיע לארץ הקודש, שהיא ארץ ישראל, משום ב' סיבות:

א. מה ירויח הרצון לקבל, אם הוא ילך על דרך המסילה, המגיע רק להמלך. היינו, שיגע עם עבודתו, שמשקיע עבור ה', והרצון לקבל לא ירויח, אלא יפסיד. אלא הרצון להשפיע הוא ירויח. ומה יהיה להרצון לקבל, שהוא עיקר הנברא.

ב. אפילו נגיד, שכן כדאי להיות משמש את המלך, שזה מביא לאדם תענוג גדול. אבל בטח לא כל אדם מוכשר לזה, אשר ודאי לזה צריכים תנאים מיוחדים, שזה דוקא לאנשים שנולדו עם כשרונות גדולים, ובעלי אמיצי לב, שיכולים להתגבר על כל המכשולים שישנם בעת שרוצים להתקרב להקדושה.

אלא מספיק לנו שנהיה בדרגה אחת עם כל כלל ישראל. ומה לנו לחפש מדרגות יותר גדולות מהכלל. אני לא צריך להיות יוצא דופן, ומספיק לי אם אני אוכל לקיים את התו"מ בפשטות בלי שום כוונות. ובטח שעבודה זו תהיה יותר קלה, מסיבת שהיא יותר קרובה להכלי קבלה שלנו.

ומה לי להסתכל על קומץ אנשים, שאומרים, שעיקר הוא, שהאדם צריך לעבוד לשם שמים. בטח כל הכלל עובדים לשם שמים. אז אני אהיה כמו אחד מהם. וזה נקרא "מרגלים".

וזה אמרו, בעת התפלה צריך ליישר רגליו. שפירושו, שהוא צריך לומר, מה שהמרגלים מראים לו, שהדרך הזאת, מה שרק קומץ קטן של אנשים אומרים, שצריכים ללכת רק על דרך זאת, שרק דרך זאת היא האמת, מה שאין כן שאר דרכים. הגם שהן דרך אמת.

וזהו כמו שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה". ובטח מה שאמרו חז"ל הוא אמת. אבל דרך זה ישתדל ללכת על המסילה, המוליכה ישר לשם שמים, נקרא אמת לאמיתו. זאת אומרת, זה שהמרגלים אמרו לו, שזה מה שהוא עושה, הוא לא בסדר, על זה הוא צריך להשיב, אני הולך עכשיו לבקש מה', שיעזור לי ללכת על דרך שלי, מה שאני בחרתי עכשיו. ולומר, שרק דרך זאת היא ישרה.

וזהו פירוש, שצריך ליישר רגליו בעת התפילה. נמצא לפי זה, התפלה, מה שהוא הולך להתפלל לה', היא על חסרון. כי אם אין לו חסרון, אין לו מה לבקש ולהתפלל. ומה הוא החסרון שלי. הוא, שאני רואה, שהמרגלים לא נותנים לי מנוחה, ואני לא רוצה ללכת בדרכיהם. אלא, כשאני רואה, שכל מחשבותי ורצוני הוא רק לתועלת עצמי, ולשם שמים, שאני אוכל משהו לעשות, אני רואה, שאני לא מסוגל לעשות.

נמצא, מה חסר לי עכשיו, שעל זה אני צריך לבקש מה', שהוא יתן לי, הוא רק כלי, הנקרא "רצון". זאת אומרת, שחסר לי חסרון, היינו רצון, שאני ארצה לשמש את המלך, ושזה יהיו כל שאיפותי ומאויי, ולא לדאוג על שאר דברים שאינם נוגעים לענין עבודת ה'.

אבל הסיבה האמיתית שאין האדם משתוקק לשמש את המלך, אין זה נובע משום שהוא לא רוצה לשמש את המלך, אלא, אמר אאמו"ר זצ"ל, הסיבה היא, שאין הוא מאמין שהוא עומד בפני המלך. אבל בו בזמן שהוא מרגיש, שהוא עומד בפני המלך, אז מתבטלת בחירתו, והוא בטל בפני המלך "כנר בפני אבוקה".

נמצא לפי זה, כי עיקר מה שהאדם צריך להשתדל בעבודתו, הוא רק לזכות לבחינת אמונה, היינו שירגיש שיש מציאות ה', כמו שאמרו חז"ל (פרקי אבות) "עין רואה ואוזן שומעת". היינו, היות ששורה הסתר על האדם. ומטרם שיצא מאהבה עצמית, הוא עוד נמצא תחת הצמצום, שנעשה, שעל מקום של קבלה יהיה חושך בלי אור, הנקרא "חלל הפנוי מאור העליון".

ומשום זה הוא מבקש מה', שיאיר עיניו, ושירגיש, כי הוא עומד בפני ה'. וכל זה הוא צריך לא מטעם שרוצה להנות, מזה שעומד לפני ה', אלא הוא רוצה להשפיע לה', ואין ביכולתו לעשות משהו, משום שהוא עוד לא מרגיש את חשיבותו של ה'. אלא אצלו הוא בבחינת "שכינתא בגלותא". היינו, בזמן שעולה במחשבתו לעשות משהו לשם שמים, ולא לחשוב על תועלת עצמו, אז "העולם חושך בעדו", היינו שנדמה לו, כי הוא עכשיו עבר ומת מן העולם.

פירוש, הוא מתחיל להרגיש, כי כל מציאותו מתבטלת, והוא כבר לא עולה בשם. ומשום זה תיכף בתחילת כניסתו למצב הזה, הוא רוצה אז לברוח ממנו, כי הוא מרגיש אז בחינת אי נעימות שהמצב הזה גורם לו. ואין לו האפשרות להמשיך ללכת בדרך הזו. כי האדם מבין, שאם הוא מתחיל ללכת בדרך של "בלתי ה' לבדו", בטח שהוא צריך להרגיש חיים ואושר. ופתאום הוא רואה ההיפך. ובאמת מתעוררת השאלה, מדוע כך הוא.

והתשובה היא, כי במצב הזה, שמרגיש כך, אז הוא יכול להרגיש מהו הפירוש של "שכינתא בעפרא". היינו שהוא מרגיש, שנפל כל כך לשפלות, עד שנשפל ממש עד עפר. ואחר כן, כשהוא יודע כבר מה זה "שכינתא בעפרא", אז הוא יכול להתפלל לה', ולעשות מעשים טובים, בכדי שהקב"ה "יקים שכינתא מעפרא".

היינו במקום שהרגיש, שהקבלת עול מלכות שמים, היינו לעבוד רק בשביל ה' ולא לתועלת עצמו, הוא טועם טעם עפר, הוא מבקש שהקב"ה יסיר את הסתרתו ממנו, ויזכה לראות, שהשכינה נקראת "ארץ החיים". היינו שדוקא מזה שרוצים לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, דוקא מכאן זוכים לחיים אמיתיים, שזה פירוש "ארץ החיים", שמארץ הזאת צומחים חיים לכל. מה שאין כן הארץ של הסטרא אחרא נקראת "ארץ אוכלת יושביה".

ידוע, שענין הקבלה גורם פירוד מהקדושה. ומשום זה "רשעים בחייהם נקראים מתים". מה שאין כן השפעה נקראת "דביקות", כמו שכתוב "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כלכם היום". זאת אומרת, זה שהאדם רוצה, שהקב"ה יאיר עיניו ויזכה לאמונה, היינו שירגיש בחינת מציאותו יתברך, ואין הפירוש שהוא משתוקק להתענוג, מזה שמרגיש שעומד בפני המלך, אלא הוא משתוקק שהוא לא יהיה בחינת רשע, בזה שלא רוצה לקיים את מצות אהבת ה', והגם שאי אפשר להיות אהבה בלי תענוג, אבל יש ענין בדבר, שאדם רוצה אותה באופן ישר, ובאופן בלתי ישר נמשך דבר אחר.

למשל, אדם רוצה לאהוב את הילדים שלו, הוא מטעם שהוא רוצה לקבל הנאה מזה, הגם שאי אפשר לומר, שהוא אוהב את הדבר ואינו מרגיש בזה תענוג, כי בדבר שאדם מרגיש יסורים, אינו שייך לומר אהבה. רק לפעמים יש, שאנו אומרים, שהם שמחים ביסורים. שזהו מטעם, שעל ידי זה ירויחו משהו. בדומה, שאדם שעושה לעצמו ניתוח בבי"ח, ומשלם להרופא הרבה כסף, איננו אומר שאוהב את זה, אלא שהוא שמח בזה, שעל ידי זה הוא ירויח דבר חשוב, היינו החיים שלו, וכדומה.

אם כן איננו יכולים לומר, שהוא רוצה לאהוב את הילדים שלו ולעבוד בשבילם, כדי שיהיה לו תענוג. אלא זה שהוא רוצה לאהוב, זהו אהבה מצד הטבע, שאין לו שייכות לתענוג. אבל מזה שהוא אוהב אותם, הוא נהנה גם כן. נמצא, שהתענוג שנמשך מאהבת הילדים, זה נמשך באופן בלתי ישר.

כמו כן כשהאדם מבקש מה', שיקרבו ויתן לו את האור האמונה, שירגיש את מציאות ה'. וממילא אז הוא בטל לה'. ובטח שיש לו אז תענוג. אבל לא לזה הוא מתכוון, אלא כנ"ל, כוונתו היא, שהוא רוצה, שהקב"ה יקרב אותו, מחמת שהוא רואה, שהוא רשע, ואינו יכול לעשות שום דבר, רק לתועלת עצמו. אם כן הוא רוצה באמת לצאת מאהבה עצמית.

נמצא, שכוונתו היא לצאת מאהבה עצמית ולא שהוא רוצה לקבל הנאה יותר גדולה. היינו, היות מתענוגים גשמיים אין לו כל כך תענוג, משום זה, כדי שיהיה להרצון לקבל שלו יותר תענוג, זוהי מטרתו, היינו שאהבה עצמית שלו תרויח יותר תענוג, זהו מבוקשו. בטח שלא, אלא ממש להיפך, שהוא רוצה בכלל לצאת מאהבה עצמית.

אבל סיבה הגורמת לו מה שהוא רוצה לבקש מה', שיוציאו אותו מאהבה עצמית, ושיתן לו אור האמונה, אינה אלא היות שהוא יהודי, והוא צריך לקיים תו"מ, משום שה' צוה אותנו לקיים רצונו. והוא רואה, שאין לו שייכות לענין להשפיע לה', אלא כל דאגותיו הן כמו כל הגויים, רק אהבה עצמית. דבר זה נתן לו תנופה, שילך לבקש משהו, שתהיה לו היכולת להיות יהודי, ולא גוי השייך לאומות העולם.

אולם צריך לזכור כנ"ל, שאי אפשר להרגיש את מציאות ה' בלי שהאדם מרגיש תענוג. אבל זהו כנ"ל, היינו התענוג הזה שבא לו, הוא באופן בלתי ישר. היינו, שהוא אינו מתכוון לזה, אלא שזה בא אליו ממילא, משום זה הוא טבעי, שבזמן שמרגיש שעומדים בפני המלך, אז האדם מרגיש את חשיבותו של המלך, ובשיעור זה הוא מתמלא מתענוג.

ובהאמור יוצא, שאי אפשר לומר, שהוא עומד בפני המלך, ומרגיש שהוא רוצה להיבטל להמלך, ויחד עם זה הוא ירגיש אי נעימות, בזה שהוא רוצה להיבטל. אם כן, בזמן שהאדם רואה, אם הוא מתחיל לעבוד בעמ"נ להשפיע, ומרגיש אז, שע"י התבטלותו אל הקב"ה הוא מרגיש אי נעימות, הוא צריך לומר, שזה אינו צורתו של המלך, אלא שבאה אליו הרגשה כזו, כדי לדעת מהו הפירוש "שכינתא בגלותא" או "שכינתא בעפרא".

ואז הוא הזמן המוכשר להתפלל להקב"ה, שיקרב אליו, כי אחרת הוא רואה, שאין שום מציאות בכוחות עצמו להכנס לקדושה. היות שהוא מרגיש, שכל אברי הגוף מתנגדים לשמש להמלך, ולבטל את מציאותו, שכל שאיפותיו יהיו אך ורק לשמש את המלך. ואז הוא נקרא "בעל חסרון", שאין אף אחד בעולם, שיוכל לעזור לו, רק הקב"ה בעצמו הוא יכול לעזור לו.

אבל בענין החסרון יש להבחין בו כמה הבחנות, בכדי שיהיה ראוי למילוי בעת שהאדם מתפלל לה', שיעזור לו:

א. שיש לו דבר שחסר לו, אבל אין הוא מרגיש בחסרונו. דוגמא, איש שהוא בעל משפחה עם שש נפשות, והחברים שלו גרים במשפחה גדולה כמוהו בשלשה חדרים. והוא גר בדירה של שני חדרים. והוא מסתפק במיעוט ואינו מרגיש שחסר לו חדר. וממילא, כשאינו מרגיש חסרונו, אין הוא משתדל לעשות מאמצים והשתדלות, בכדי להשיג עוד חדר. נמצא, על חסרון כזה לא שייך תפלה, וממילא לא שייך עניית תפלה, מטעם הכלל "אין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון".

ב. שהוא מרגיש בחסרונו, והתחיל להשתדל להשיגם. אבל אחר כמה זמן שהשקיע בכדי למלאות את צרכיו, והוא רואה שאין בידו להשיגם כל כך בקלות, הוא בא לידי יאוש, והתחיל לתרץ את עצמו, שהוא לא מחויב להיות בין חשובי עם, ומספיק לו במה שיש לו. ומטבע של האדם, שהעצלות מסייעת להאדם להצדיק את חוסר יגיעה במדה מרובה. ומשום זה הוא עכשיו במצב של מנוחה, ואין לו שום דאגות, כי הוא לא רוצה עתה שום דבר.

אבל היות שמטרם שבא לכלל יאוש, היה משקיע הרבה יגיעה, בכדי להשיג את מבוקשו. אי לזאת, באות לו כל פעם מחשבות של החסרונות, שהיה מצפה להשיג את מילוי. וכמה שהשקיע כוחות בכדי להשיגם, כאילו המילוי בעצמו מעורר אותו עכשיו, שיחזור להתחיל בעבודה כמלכתחילה.

אז בא האדם לידי מצב, ומבקש מה', שיסיר ממנו את כל המחשבות המעוררות אותו להרגיש חסרון, ולתת עליהם יגיעה. אלא הוא מתפלל לה', שלא יבוא שום חסרון במחשבתו, אלא שכל מה שהוא מצפה עכשיו, שאם ישיג זה, יהיה לו מצב, הנקרא "טוב", הוא שלא ירגיש שום חסרון.

נמצא לפי זה, מהו המילוי שלו, שהוא מצפה לזה, הוא שלא תהיה לו הרגשת חסרון. וזהו כל המילוי שלו, שעל זה הוא מצפה. והוא רוצה עכשיו להנות מאי הרגשת חסרונות, ולא מצפה למילוי חסרונות. אלא כל המילוי הוא, באי הרגשת חסרון. ולזה הוא מצפה עכשיו, שזה יהיה לו מצב הכי טוב בחיים שלו.

זאת אומרת, אם חבירו יבוא אליו וישאל אותו, אם חסר לך משהו, אני אשתדל למלאות את רצונך, אז הוא עונה לו, תאמין לי, שאני נמצא עכשיו במצב, שלא חסר לי כלום, אני רוצה עכשיו רק מנוחה, שלא אדאג על שום דבר, ורק אני מתבייש לומר לך, שזה שאתה באת אלי, בטח שאתה בא בכדי להנות אותי, אבל אני אגיד לך האמת, שגם אתה מפריע לי מהמנוחה, בזה שאני צריך להשתדל ולחשוב מה לדבר עמך. אי לזאת, אני אגיד לך האמת, לך לחיים ולשלום, ותעשה לי טובה, ותגיד לכל החברים שלנו, שלא יבואו לבקר אותי, אם הם רואים שאני לא נמצא בסיבותיכם, מסיבת שכל הטוב שאני מרגיש בהחיים שלי, הוא מנוחה מכל הדאגות.

ובטח כשהאדם מתפלל על חסרון כזה, שהקב"ה ימלא אותו, איך יכול לקבל מילוי על תפלה כזו, שבנויה על יסוד היאוש והעצלות. והוא רוצה שהקב"ה יעזור לו, שתהיה לו היכולת להיות עצל. לכן חסרון כזה אינו עומד למלאות, משום שממילוים כאלו העולם לא יבנה. וכל התפלות צריכות להיות רק על בנין ולא להיפך. כי אנו צריכים להתפלל על תיקון העולם, ומעצלות לא יהיה שום בנין.

ג. שמרגיש חסרונו, וכל המחשבות של עצלות ויאוש אינם יכולים למלאות חסרונו. ומשום זה הוא משתדל למצוא עצות, איך להשיג את מבוקשו. ונמצא, שהוא מתפלל לה' על המילוי חסרונו, הוא מטעם שהוא רוצה בבנין העולם. הוא רואה, שבהמצב שבו הוא נמצא, הוא גם כן בונה. אלא כל הבנינים שהוא בונה, הם דומים לילדים קטנים, שמשחקים ובונים בנינים מקוביות, ואח"כ מפזרים אותם, ואח"כ בונים עוד פעם. ומכל הבניה יש להם הנאה.

כמו כן הוא מסתכל על החיים הגשמיים. היינו, כמו שהמשחקים שהילדים בונים, לא יהיו בנין העולם, כמו כן מהתענוגים הגשמיים לא יהיה בנין העולם, שבטח נברא על איזו מטרה, ולא נברא העולם עבור ילדים קטנים. אם כן איך הוא יכול להסכים להישאר בחברתם של ילדים קטנים.

והגם שהילדים צוחקים ממנו, שהוא לא רוצה לשחק עמהם, והם לא מבינים אותו. מדוע. הם חושבים עליו, בטח אין לו חוש החיים, ולא יודע שהחיים, שבו אנו נמצאים, ניתן להנות. והוא אינו מן הישוב עולם, אלא כאילו הוא רוצה להפרש מהחיים, וללכת להמדבר לחיות כמו חיות המדבר.

אבל הוא לא יכול לענות להם שום דבר, כי אין לו שפה משותפת עמהם. אולם בין כה וכה הוא סובל על חסרונו, מה שהוא רוצה לזכות לחיים רוחניים. ובהאמור יוצא, שרק בהבחן ג' של חסרון, שייך לומר, שתפלתו היא נקראת תפלה, משום שהוא דורש מילוי, שיוכל לתקן העולם, שיהיו היכולת לקבל מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. והוא מאמין, שכל ההסתר וההעלם שישנו בעולם, הוא מסיבת, שאין לנו הכלים המתאימים לשפע אלקות, שהוא כלי דהשפעה.

ומשום זה הוא מבקש מה', שיתן לו הכלים דהשפעה. וזה יכולים להשיג ע"י שמרגישים את גדלות וחשיבות של המלך. מה שאין כן כשהשכינתא בגלותא, וכשטועמים טעם עפר בעבודה דלהשפיע, איך יכולים להמשיך בעבודה זו. לכן תפלה כעין זה מתקבלת.

ובהאמור נוכל לפרש את דברי הזה"ק, מה ששאלנו, מהי הכוונה, בזה שאומרים, שצריך לכסות את הראש ולסגור את העינים, כמו שעומד בפני המלך. ידוע, שראש נקרא השכל של האדם. וכמו כן העינים נקראים בחינת השכל, כמו שכתוב עיני העדה, שפירושו חכמי העדה.

וענין כסוי וסגירה פירושו, שלא להסתכל על השכל, מה שהשכל אומר לו. שפירושו, כשהאדם עומד בתפלה, הוא צריך להאמין, כאילו הוא עומד בפני המלך. והגם שהוא לא מרגיש את המלך, הוא צריך להתפלל, שהקב"ה יתן לו כח אמונה, שירגיש שהוא עומד בפני המלך. זאת אומרת, שהוא רוצה כח אמונה, שיהא דומה ממש לבחינת ידיעה, היינו שהגוף יתפעל מהאמונה, שהוא מאמין, כאילו הוא היה רואה את המלך, והוא היה מתפעל מהמלך, לאמונה כזו הוא מתפלל.

וזה ענין שאומר, שאסור לפתוח את העינים בעת התפלה, מטעם שאסור להסתכל בהשכינה. ושואל הזה"ק, ואיך יכול להסתכל בהשכינה. ומשיב, אלא לדעת, אשר ודאי השכינה עומדת לפניו בשעת תפלתו, ועל כן אסור לו לפתוח עיניו.

ושאלנו, מהי התשובה. אלא הענין הוא כנ"ל, שהאמונה, שהאדם מאמין, צריכה להיות בדיוק כאילו הוא רואה את השכינה, אחרת, היינו אם לא הגיעה האמונה שלו לדרגה כזו, אין היא נקראת "אמונה אמיתית". ולאמונה כזאת האדם צריך להתפלל, היינו שהאמונה צריכה לפעול בו כאילו הוא רואה הכל בעינים.