שלוש משמרות הוא הלילה
[ג' משמרות הוי הלילה]
601. שלוש משמרות הוא הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי. ובכל משמרת ומשמרת מלאכים ידועים, הממונים בלילה בשלוש המשמרות האלו.
602. במשמרת הראשונה המלאכים האומרים שירה בתחילת הלילה, לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה.
603. משום שכל הנשמות של בני אדם יוצאות בלילה ורוצות לעלות למעלה, כשעולות למקום שהממונים של המשמרת הראשונה עומדים, יש שם שס"ה (365) היכלות, כמספר ימי השנה. וי"ב (12) ממונים עליהם.
604. אם הנשמות זכאיות, פותחים להן פתחים עליונים. ואם לא, דוחים אותן לחוץ. והולכות ומשוטטות בכל העולם, ופוגשות ברוחות הרעות המודיעות להן דברים, שמהם שקר ומהם אמת. ואם זוכות אח"כ לעלות, פותחים להן פתח, ועולות למקום הנשמות האחרות.
605. במשמרת השנייה יש ממונים אחרים, הנקראים אבֵלֵי ציון, שמתאבלים על חורבן ביהמ"ק.
606. באותה שעה של קריאת הגבר, בחצות לילה, שמתעוררת אותה השלהבת מצד צפון, הנה מחמת התעוררות אותה השלהבת כשיורדת לעוה"ז, עד כנפי התרנגול שבעוה"ז, קורא בכוח ואומר, התעוררו לבכייה על ביהמ"ק, כל אלו בעלי השלום. כמ"ש, מלאכי שלום מר יִבְכָּיוּן.
607. מי שרואה, בוכה. כלומר, אותם הראויים לקבל חכמה, הנקראת ראייה. ומי שאינו רואה, בוכה. אותם שאינם ראויים לראייה, חכמה. כולם מתאספים לבכייה על ביהמ"ק. מי ראה הבלבול שבכל צבאות השמיים, וכל המרכבות הקדושות גועות ובוכות?
608. והקב"ה גועה ובוכה, ובועט ב-390 רקיעים. ובאותה שעה, ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש ויילפת. האיש זהו הקב"ה, ששואג ונותן קול על חורבן ביהמ"ק. כמ"ש, ה' ממרום ישאג וממעון קודשו ייתן קולו, שאוֹג ישאג על נווהו, על השכינה.
609. אז הוא בועט ברקיעים כולם. וכל הצבאות והמרכבות בוכים ומתאבלים באותה שעה, ואומרים, אלקים באו גויים בנחלתך טימאו את היכל קודשך שָׂמו את ירושלים לְעִיִים, נתנו את נִבְלת עבדיך מאכל לעוף השמיים. וכן, על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו.
610. ויילפת, משום, והנה אישה שוכבת מרגלותיו, ששוכבת לעפר הנרמס בין רגליים, זו כנ"י, המלכות. אז באותה שעה מתעוררת אליו, ושואל אותה, מי את בתי בגלות, ומי את בשעה זו.
611. ותאמר, אנוכי רות אמתך. רות, כלומר שאמרה, רוויתי מצער, רוויתי ממכאובים על בניי שהם בגלות. ועל הארמונות הקדושים שגורשתי מהם. ולא די שגורשתי, אלא שמחרפים ומקללים אותי בכל יום עליהם, ואין לי פֶּה בגלות, להשיב להם.
612. ויאמר, ברוכה את. אמר לה הקב"ה, בתי, נזכר לפניי, כשדוד משיחי גורש מירושלים, והוא בא עד בַּחוּרים, ויצא שִׁמְעִי בן גֵרא בן היְמיני אל משיחי, וגידף וקילל אותו, ושתק. לא היה גידוף כגידוף הזה, וקילל אותו קללה נמרצת, ודוד לא נרגש להשיב אותו, ושתק.
613. ועתה בגלות, אמר לה הקב"ה, עשית ג"כ חסד ואמת עימי, והיטבת החסד האחרון מאותו החסד הראשון שהיה בשמעי בן גרא מבחורים, שלא פחדת ללכת אחר החירופים והגידופים של העמים האחרים, שהם דומים לאותו מבחורים.
והכתוב, לבלתי לכת אחרי הבחורים, אם דל ואם עשיר, פירושו, בלי להתרגש מהגידופים של האומות הדומות לאותו מבחורים. אם דל, זהו אַסְפַּסְיאנוּס, שלא היה בן מלך. ואם עשיר, זהו נבוכדנצר, שהיה מלך בן מלך, הנקרא הראש דזהב.
614. וחכמת שלמה כלפי שִׁמעי, כמ"ש, צא צא איש הדמים ואיש הבלייעל. צא צא, צא מירושלים, צא מביתך. אמר לו שלמה, אני איני כך, שלא אגרש אותך מירושלים, כמו שאמרת לאבי, אלא, בנֵה לך בית בירושלים וישבתָ שם ולא תצא משם אנה ואנה. והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון, ידוֹע תדע כי מות תמות.
615. על זה אמר לה הקב"ה, היטבת חסדך האחרון מן הראשון, שהתקיימת לי בקיום, ולא פחדת מחירופים ומגידופים של העמים האחרים. אבל ליני הלילה, היי עתה בגלות והנהיגי בנייך שם בתורה ובמע"ט. ואם המע"ט יעידו עלייך לגואלך, יגאל. ואם לא, וגאלתיך אנוכי. חי ה' שִׁכבי עד הבוקר, עד שיבוא הבוקר ואור הגאולה.
616. בשעה שנחלק הלילה, המלכות מתעוררת לז"א, אז הקב"ה נכנס בגן עדן, מלכות, עם הצדיקים, להשתעשע בתורה בגן עדן עד אור היום.