רבי חייא הלך לראות את רבי אלעזר

[ר"ח אזיל למחמי לר"א]

297. רבי חייא הלך לראות את רבי אלעזר. פגע בו רבי חגאי. אמר לו, דרך זה המתוקן לפני אדוני, לאן הוא הולך? אמר לו, שהולך לראות את רבי אלעזר. אמר לו, גם אני אלך איתך. אמר לו, אם תוכל להבין השכל והטעם ממה שתשמע, לך. ואם לא, חזור לאחריך. אמר לו, אל ידאג אדוני לזה, כי שמעתי כמה סודות התורה ויכולתי לעמוד בהם.

298. כתוב, את קורבני לחמי לאישַׁיי. את קורבני, זהו קורבן בשר, הנקרב לכַפֵּר דם הקורבן על דם האדם. בשר הקורבן על בשר האדם. משום שכל הקורבנות אינם נקרבים אלא על בשר, לכפר על בשר.

299. אם האדם חטא, בהמה מה חטאה, שהקב"ה אמר, אדם כי יקריב מכם קורבן לה', מהבהמה? אלא הקב"ה עשה את רוח האדם ורוח הבהמה, והפרידם זה מזה. ולפיכך, רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה, ונפרדים הם זה מזה.

300. מטרם שחטא אדם, כתוב, ויאמר אלקים, הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע. וכתוב, לכם יהיה לאוכְלָה. ולא הותר לאכול בעלי חיים. כיוון שחטא ויצה"ר נבלע בגוף שלו ובכל תולדותיו, עשה בהם דין, שהביא עליהם המבול.

301. ואח"כ בא נוח, וראה שהגוף נבנה מיצה"ר, הקריב קורבן, כמו שהקריב אדם. וַיָרַח ה' את ריח הניחוח, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אמר הקב"ה, מכאן ואילך, הואיל והגוף כבר נבלע מאותו יצה"ר, יתענג הגוף כמה שירצה, ויאכל בשר. ואמר, כיֶרֶק עֵשב נתתי לכם את כול.

302. כאשר האדם אוכל בשר, מתענג בשר האדם מאותו בשר, ומתערבים זה בזה, בשר אדם ובשר בהמה. והגוף מתגדל ממנו. ומאותו העונג, שהתענג באכילת הבשר, חוטא הגוף בכמה חטאים. אמר הקב"ה, בשר הקורבן יהיה כפרה על הגוף. כי בשר אכל, ובשר גדל ממנו בגוף, ובו חטא. לפיכך, יהיה הבשר של הקורבן לכפרה על גופו.

ובשר, הגוף, האוכל בשר, עושה דם בגוף. ומשום זה, דם הנשאר מבחוץ, שנשאר מהבשר של הקורבן, מזומן לכפר על הדם של האדם, שנעשה מאותו הבשר של הבהמה. שכתוב, כי הדם הוא בנפש יכפר.

הכלי של הבשר שבכל פרצוף הוא מחוסר שלמות, משום שהמאציל לא תיקן אלא רק ו"ק של הכלי של הבשר, להמשכת ו"ק דאור החיה, להארה מלמטה למעלה. והג"ר של כלי של הבשר, שהוא המשכת האור מלמעלה למטה, נמצאים עוד בשבירה, שהם הקליפות והס"א, שלא יתוקנו מטרם גמה"ת. וזה האיסור של עצה"ד, שהמשיך האורות מלמעלה למטה, להשלים הג"ר של הכלי של הבשר.

ועניין הקורבנות לכפרת עוונות הוא, שע"י המ"ן העולה מהקורבן, נעשה זיווג עליון, שבתחילת הזיווג נמשך מג"ר דחיה הללו, ותכף הם מתבטלים. אשר מרגע זו, מטרם שהתבטלו, מקבלים הקליפות, וע"י זה נפרדים מהקדושה.

וע"כ נאמר, הקב"ה עשה את רוח האדם ורוח הבהמה, והפרידם זה מזה. ולפיכך, רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה, ונפרדים הם זה מזה. כי רק בחינת האדם נעשה מתוקן לקדושה, וניתן לו רוח חיה, שיאיר מלמטה למעלה. אבל רוח הבהמה יורדת למטה, שהיא נוטה לקבל רק מלמעלה למטה, מבחינת ג"ר של הבשר.

ומטרם שחטא אדם, כתוב, ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע. וכתוב, לכם יהיה לאוכלה, ולא יותר. שהותר לו רק עשב ולא בשר, מטעם, שרוח הבהמה יורדת למטה, ויכול בשר בהמה להזיק לו ולהחטיאו, שימשיך גם הוא מלמעלה למטה, כמעשה עצה"ד.

כיוון שחטא ויצה"ר נבלע בגוף שלו, ובכל תולדותיו, עשה בהם דין, שהביא עליהם המבול. ואח"כ בא נוח, וראה שהגוף נבנה מיצה"ר, הקריב קורבן, כמו שהקריב אדם. כי מאחר שהקליפות נאחזו בגוף ע"י אכילת עצה"ד, שיש להם כוח להחטיאו תמיד, עתה אין תיקון אחר אלא להקריב קורבן.

כי ע"י הקורבן נמשך לס"א השפע שמלמעלה למטה המיוחס להם, ואז תכף נפרדים מגוף האדם. ואחר שהקריב קורבן, יכול להעלות מ"ן ולתקן אותו התיקון של הקורבן, גם באכילתו עצמו את בשר בהמה. וע"י הזיווג שגורם למעלה באכילתו, מפריד הקליפות כמו הקורבן, כמ"ש, זה השולחן אשר לפני ה'.

ואמר הקב"ה, מכאן ואילך, הואיל והגוף כבר נבלע מאותו יצה"ר, יתענג הגוף כמה שירצה, ויאכל בשר. כיוון שיצה"ר להמשיך מלמעלה למטה, כבר נבלע בגוף, ע"כ אכילת בשר בהמה לא תקלקל יותר, אלא אדרבה, אם יתענג הגוף כמו שראוי, שיעלה מ"ן באכילתו כמו בקורבן, הרי יפריד את היצה"ר הזה מהגוף. וע"כ הקב"ה אמר, יתענג הגוף כמה שירצה.

וכאשר האדם אוכל בשר, מתענג בשר האדם מאותו בשר, ומתערבים זה בזה, בשר אדם ובשר בהמה. והגוף גדל ממנו. כי ע"י התערבות בשר בהמה בבשר האדם, הוא מעלה מ"ן לזיווג עליון, אשר בתחילתו יורד ג"ר החסרות לגוף, ומטרם שנפסק, מקבל אותו גם גוף האדם, והוא גדל ממנו, שמקבל תיקון לג"ר החסרים לבשר הגוף, כמו אצל קורבן, והגוף גדל ממנו, שקונה בחינת גדלות.

אמנם, אם אינו אוכל בקדושה ובטהרה, ואכילתו אינה כמו קורבן, נמצא בשר הבהמה שאוכל, שמקלקל אותו עוד יותר. ע"כ נאמר, ומאותו העונג, שהתענג באכילת הבשר, חוטא הגוף בכמה חטאים.

ומ"מ הותר לו לאכול, כי אמר הקב"ה, בשר הקורבן יהיה כפרה על הגוף, שאין כפרה אחרת על עוון של עצה"ד, אלא בשר שאוכל בטהרה. לפיכך נאמר, בשר אכל, ובשר גדל ממנו בגוף, שאם אוכל בטהרה, הרי בשר הגוף גדל משפע הזיווג בתחילתו. ובו חטא, שאם אינו אוכל בטהרה, נמצא שמתקלקל עוד יותר וחוטא בו. לפיכך, יהיה הבשר של הקורבן לכפרה על גופו, כלומר, גם אחר שחטא מכוח אכילת הבשר, אין תקנה אחרת לכפֵר על הגוף, רק ע"י שיחזור ויאכל בשר בטהרה.

אמנם בשר בהמה עצמו אינו מתערב בגוף האדם להגדילו, מטעם רוח הבהמה היורדת למטה, שהיה מתערב ע"י זה ברוח האדם. וע"כ נעשה תיקון, שבשר הבהמה מתהפך ונעשה דם בגוף האדם. ומהדם הזה גדל גוף האדם, ולא מבשר.

ויש עוד תיקון נוסף, שהוא התיקון, שלא לאכול דם. וכן תיקון הזריקה על גבי מזבח, שזה מכפר על הדם, שנעשה מבשר בהמה, שבא בפנימיות הגוף. ומשום זה, דם הנשאר מבחוץ, דם הבהמה שאסור לאוכלו. וכתוב עליו, על הארץ תִשְפְּכֶנו כמים. הוא נשאר מחוץ לגוף האדם, ומזומן לכפר על הדם של האדם, שנעשה מאותו הבשר של הבהמה. הוא מכפר על הדם, שנעשה מבשר הבהמה, שנשאר בגוף האדם.

303. כתוב, את קורבני לחמי לאישַׁיי, ריח ניחוחי. וכתוב, תקריבו את קורבנכם. מה בין זה לזה? קורבני, שְׁלָמים, הבאים על שלום. קורבנכם, חטאות ואשמות, הבאים על חטא ואשם. קורבני, בשר. לחמי, לחם ויין. ריח, קטורת. ניחוחי, נחת רוח שעושה הכוהן בכוונת השם הקדוש, שמזכיר בעת הקרבה. ולוויים, בכוונה שבשיר ובשבח, שמשוררים בעת הקרבה.

304. תשמרו להקריב לי במועדו. במועדו, פירושו, הרצון, השולט בשעת הקרבה, הרצון, הנמצא אז למעלה בנוקבא.

305. כאשר הקורבן נקרב, כל העולמות מקבלים חלק ממנו, ומתפזרים הקליפות לכל עבר, והייחוד של זו"ן מתקרב ומתייחד, והנרות, המדרגות העליונות, מאירים. ונקרא רצון ורעות בכל העולמות. והקב"ה נמצא בייחוד האחד כראוי.

306. כיסא של שלושה עמודים. מה הם כל אחד מהם? לא בחינם אמר דוד המלך, שהוא עמוד הרביעי של הכיסא, כמ"ש, אבן מָאסוּ הבונים. ובזה רמז את ג' העמודים הקודמים לדוד, חג"ת. איפה מאסו הבונים בדוד, כמ"ש, אבן מאסו הבונים?

307. שלמה המלך אמר על דוד המלך, כאשר דחו אותו אחיו, בני אימי ניחרוּ בי. ורמז לתשובה בזה, שהכתוב, אבן מאסו הבונים, אמר דוד, בעת שהיה לו מוחין דאחוריים, אשר אז אחיו דחו אותו.

308. מה ראה הקב"ה לתת המלכות ליהודה יותר מלכל אחיו? אלא אותיות שמו הקדוש היו חקוקות בו. כי יש שם הוי"ה בשם יהודה. והקב"ה נתן כבוד לשמו, ומשום זה ירש המלכות. ועוד, יהודה הם אותיות שמו הקדוש, אבל האות ד' אין בו, בשם הוי"ה. אלא ד' זו של יהודה הוא דוד המלך, שנקשר בשמו יותר מכל בני העולם, כמ"ש, וביקשו את ה' אלקיהם, ואת דוד מלכם. הרי שדוד קשור בשמו הקדוש.

ועוד, דוד הוא קשר של תפילין של הקב"ה, הנוקבא דז"א. ודאי שהאות ד' של יהודה הוא דוד המלך. ומשום זה דוד נקשר בשמו הקדוש. כי בשם יהודה יש הוי"ה, שהוא ז"א, ויש ד', שהיא דוד המלך, הנוקבא דז"א.

310. וה' בהיכל קודשו, הס מפניו כל הארץ. כאשר רצה הקב"ה, הבינה, לברוא העולם, זו"ן, הנקראים שמיים וארץ, הסתכל בתוך המחשבה, החכמה, התורה, ורשם רשומות, והמשיך אור החכמה אל זו"ן, אל שמיים וארץ. והעולם לא היה יכול לעמוד, שלא יכלו לקבל האור, מחמת כוח הצמצום והדין שהיה במלכות.

עד שברא תשובה, שהיא היכל פנימי ועליון וסתום. עד שברא תשובה, פירושו, עד שהעלה המלכות לבינה, שאז נקראת הבינה בשם תשובה, שהתמעטה הבינה בנקודה בהיכל, שבזה התמתקה מדה"ד שבמלכות, בבינה, ונעשית ראויה לקבל אור החכמה. לכן נאמר, והוא היכל פנימי ועליון וסתום. כי ההיכל נסתם באות י', שנכנסה באור ההיכל, והאור נעשה לאויר. ושם בהיכל הנזכר, התרשמו והצטיירו האותיות, שהם זו"ן, בחקיקותיהם. שנעשו ראויים לקבל המוחין משם.

311. כיוון שנברא ההיכל הזה, בעניין הנקודה בהיכלו, היה מסתכל בהיכל, ורשם לפניו ציורים, מוחין, של כל העולם. כל מידות המוחין הם מכאן. כשרוצה להשפיע מוחין דקטנות לזו"ן, מעלה הי' לאור ההיכל, ונעשה אויר, מוחין דו"ק ורוח. וכשרוצה להשפיע ג"ר, מוציא הי' מאויר ההיכל, וחזר להיות אור. כמ"ש, וה' בהיכל קודשו. וה', הבינה. בהיכל קודשו, נקודה בהיכל.

וכמ"ש, הס מפניו כל הארץ, שרשם לפניו רשימות וציורים של כל העולם. רשימות הם מוחין דו"ק. וציורים הם מוחין דג"ר. זו"ן נקראים עולם. שבהיכל זה תלויים מדידות כל המוחין.

רצה לברוא השמיים, ז"א, הסתכל באור הראשון, בהיכל הראשון, או"א, והתעטף בו וברא שמיים. כמ"ש, עוטֶה אור כשֹלמה. ואח"כ כתוב, נוטה שמיים כיריעה. הי', המלכות, שנכנסה לאור ההיכל ונעשה אויר, נקרא אז אור מעוטף. ונעשה אז בבינה ב' היכלות:

היכל א' בג"ר דבינה, ונקרא או"א עילאין. והוא נשאר תמיד אור מעוטף, כי הי' אינה יוצאת מהאויר של ההיכל הזה.

והיכל ב' בז"ת דבינה, ונקרא ישסו"ת. ובעת שרוצה להשפיע חכמה, מוציא הי' מאויר ההיכל השני הזה, וחוזר להיות אור. ואז משפיע אור החכמה.

ונודע שז"א הוא תמיד בחסדים מכוסים, כמו או"א, היכל א'. וכמ"ש, עוטה אור כשלמה, שמתחילה מתעטף באור מעוטף מאו"א עילאין. ואח"כ כתוב, נוטה שמיים כיריעה, שהוא ז"א. כי ז"א תמיד באור מעוטף.

312. הסתכל לעשות עולם התחתון, נוקבא דז"א, הצריכה לאור החכמה, שאינו מתקבל מהיכל א'. עשה היכל אחר, ישסו"ת, שבו יוצא הי' מאויר ונכנס בו, וממנו הסתכל ורשם לפניו כל העולמות שלמטה, כל מידות המוחין שהם צריכים, וברא אותם. כמ"ש, וה' בהיכל קודשו, בהיכל ב'.

הס מפניו כל הארץ, ה"ס (65) מקובלים מפניו. מספר ה"ס רשם לפניו, שהוא מספר הנקודות, הספירות שבכל העולם, הנוקבא, שהם 65 נקודות, כמספר ה"ס. שישים הם ו"ס חג"ת נה"י, שכל אחד כלול מעשר. וחמש, חצי המלכות, שחמש האחרונות שמחזה ולמטה חסרים לה. וכל אלו ס"ה נקודות של הנוקבא, רשם לפניו להשפיע לה, בעת שברא העולם, הנוקבא.

כשמדובר בערך קבלתה של הנוקבא מחמישים שערי בינה, מחושב מ"ה (45) מיני אורות בנוקבא, וכאן מחושב ס"ה נקודות, כי מדבר בערך קבלתה מז"ת, חג"ת נהי"מ. לפיכך כבודו של הקב"ה, השכינה, אינו אלא לאותם היודעים דרכיו ומהלכים בהם בדרך האמת כראוי. שלא יעוררו זיווג במקום שמחזה ולמטה של המלכות, כי מטעם חיסרון של חמש נקודות הנזכרים, אין שם מקום זיווג.