לבנות ביהמ"ק של מטה
[למבני מקדשא לתתא]
332. מצווה לבנות ביהמ"ק של מטה, כעין ביהמ"ק של מעלה. כמ"ש, מָכוֹן לשִבְתְךָ פעלת ה'. כי צריך לבנות ביהמ"ק למטה, ולהתפלל בתוכו תפילה בכל יום, לעבוד את הקב"ה, כי תפילה נקראת עבודה.
333. ובית הכנסת ההוא צריכים לבנות אותו ביופי גדול ולתקן אותו בכל התיקונים. כי בית הכנסת למטה עומד כנגד בית הכנסת שלמעלה.
334. ביהמ"ק למטה עומד כעין ביהמ"ק שלמעלה. שעומדים זה כנגד זה. וביהמ"ק ההוא, כל תיקוניו, וכל עבודותיו, וכל אלו הכלים, והמשמשים, כולם הם כעין של מעלה. המשכּן שעשה משה במדבר, היה הכול כעין של מעלה.
335. ביהמ"ק שבנה שלמה המלך, הוא בית מנוחה. כעין העליון הוא בכל התיקונים שבו, להיות בתיקון העליון בית מנוחה ונחלה. כך בית הכנסת צריך להיות בכל תיקוני היופי כעין העליון, להיות בית תפילה, לתקן תיקונים בתפילה.
336. וביהמ"ק ההוא צריך שיהיו בו חלונות, כמ"ש בדניאל, חלונות פתוחים. כעין של מעלה. ועל זה כתוב, משגיח מן החלונות מציץ מן החרַכִּים. ואין לומר, שאפילו בשדה יש להתפלל, משום שעולה שם רוח. כי אנו צריכים בית. ואינו. שצריך להימצא בית למטה, כעין בית העליון, המלכות, להוריד הדייר העליון, השכינה, לדייר התחתון, לבני אדם.
337. התפילה ההיא והרוח ההוא, צריכים לעלות ולצאת מן המֵצַר, בדרך ישר כנגד ירושלים. ועל זה כתוב, מן המצר קראתי יה. שצריך מקום צר בצרה, לשלוח בתוכו הרוח ההוא, שלא ייטה לימין ולשמאל. ובשדה אין הקול יכול לשלוח לו כך. כי כעין זה הוא קול שופר, שנדחה לחוץ בדרך ישר מתוך מקום צר, והולך ובוקע רקיעים, ועולה בעלייה לעורר רוח שלמעלה.
338. הרי כתוב, וייצא יצחק לשׂוח בשׂדה. הרי שמתפללים בשדה. אלא דבר אחר היה ביצחק, מה שלא היה בכל העולם. שהיה אחד מהאבות. ועוד, שפסוק זה אינו בא להתיר להתפלל בשדה, כי ודאי שבשדה אחר לא היה מתפלל.
339. אשרי חלקם של הזוכים לומר שירה זו בעוה"ז, וזוכים לומר אותה בעוה"ב. ושירה זו נבנית בכ"ב (22) אותיות קדושות חקוקות, ובעשרה מאמרות, והכול נרשם בשם הקדוש, והכול שלמות השם הקדוש.
340. בשעה שהיו עומדים ישראל על הים, והיו אומרים שירה, נגלה עליהם הקב"ה וכל מרכבותיו וצבאיו, כדי שיידעו את מַלְכּם, שעשה להם כל אלו הניסים והגבורות, וכל אחד ידע והסתכל, מה שלא ידעו והסתכלו שאר נביאי העולם.
341. כי אם לא היו יודעים ולא השיגו חכמה עליונה, איך אמרו כולם בשירה זו מילים אחדות, שלא נטו אלו מאלו, ומה שאמר זה אמר זה, ולא הקדים מילה זו למילה זו, אלא כולם אמרו במשקל אחד, ורוח הקודש הייתה בפי כל אחד, והמילים נאמרו כולן כאילו יצאו מפה אחד. אלא ודאי כולם בחכמה עליונה הסתכלו, וידעו דברים עליונים, ורוח הקודש בפי כל אחד ואחד.
342. ואפילו אלו שבמעֵי אימם, היו אומרים שירה כולם כאחד. והיו רואים כולם, מה שלא ראה יחזקאל הנביא. ועל כך היו כולם מסתכלים, כאילו ראו עין בעין. וכשגמרו הדברים, כולם מתבשמים בעצמם, וחושקים לראות ולהסתכל, ולא היו רוצים לנסוע משם מרוב השתוקקות.
343. בשעה ההיא אמר משה להקב"ה, בניך מרוב השתוקקות להסתכל בך אינם רוצים לנסוע מהים. מה עשה הקב"ה? סָתם כבודו בחוץ במדבר, ושם נגלה ואינו נגלה. אמר משה לישראל, כמה פעמים אמרתי שתסעו משם ולא רציתם, עד שהראיתי לכם זיו כבוד הקב"ה במדבר. ומיד היו חושקים.
344. ולא נסעו עד שאחז בהם משה, והראה להם זיו כבוד הקב"ה במדבר, אז מרוב השתוקקות ורצון להסתכל, הסיע אותם משה. כמ"ש, ויַסַע משה את ישראל מִיַם סוּף, וייצאו אל מדבר שׁוּר. הוא מִדבר, שהיו רוצים שם להסתכל בו בזיו כבוד המלך הקדוש, וע"כ נקרא מדבר שור. שפירושו, הסתכלות שם.