הגלות נמשכת

[גלותא אתמשך]

21. אנו רואים וכן רואים גיבורי העולם, כלומר האומות, שהגלות נמשכת ועוד בן דוד לא בא. כך הוא, אבל מה שעושה שישראל יסבלו הגלות הזו, הוא כל אלו הבטחות שהבטיח להם הקב"ה. שנכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ורואים כל אלו הנחמות שבספרים הקדושים, ושמחים בליבם לסבול כל מה שבא עליהם. ולולא זה לא היו יכולים לסבול.

22. הכול תלוי בתשובה. וכולם יחד אינם יכולים עתה להתעורר בתשובה, משום שכתוב, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה. וכתוב, והשֵבוֹתָ אל לבבך בכל הגויים אשר הִדיחֲך. וכתוב, ושבת עד ה' אלקיך. ואז, אם יהיה נידחךָ בקצה השמיים משם יקבצךָ. וטרם שכל אלו הדברים מתקיימים, אינם יכולים להתעורר מהם בתשובה.

23. כמה סתמתָ כל הדרכים והשבילים מכל בני הגלות, ולא הנחת להם פתחון פה. כי א"כ, שלא יתאמצו בתשובה בכל דור ודור, ולא יסבלו הגלות, ולא יבקשו שכר, וייצאו מדיני התורה, ויתערבו בשאר העמים.

24. כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה. כמו הרה, כי דרכה של מעוברת, שיעברו עליה תשעה חודשים שלמים. ויש בעולם כמה וכמה, שלא עברו עליה, אלא יום אחד או שניים מהחודש התשיעי. וכל הצירים והחבלים של המעוברת הם בתשיעי. ועכ"ז, אע"פ שלא עבר עליה אלא יום אחד מהחודש התשיעי, נחשב לה כאילו עבר כל החודש התשיעי בשלמות.

אף כך ישראל, כיוון שטעמו טעם גלות, אם יחזרו בתשובה, נחשב להם כאילו עברו עליהם כל הצרות הכתובות בתורה. כש"כ, שכמה ייסורים עברו עליהם מזמן שהתחילה הגלות.

25. אבל כתוב, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים. כמה רחמים ריחם הקב"ה על ישראל בדבר זה. בדומה, למלך שהיה לו בן יחיד, ואהב אותו אהבת נפש. ומתוך אהבתו, נתן אותו לאימו המלכה, שתגדל אותו ותלמד אותו דרכים ישרות. פעם אחת חטא הבן לאביו, בא אביו והיכה אותו, ואח"כ מחל לו על חטאו. חזר וחטא כבתחילה לאביו. הוציא אותו אביו מביתו וכעס עליו, יצא הבן מביתו.

26. ובמקום שילך בדרך הישר, ויהיה זכאי כראוי, כדי שישמע המלך אביו וישתוקק אליו, מה עשה? אמר, אחר שיצאתי מהיכל אבי, אעשה מכאן והלאה, כל מה שאני חפץ. מה עשה? הלך התחבר בזונות, והתלכלך בלכלוך של טינוף עימהן, ולא היה נמצא אלא עימהן, בהתחברותן. אימו המלכה פקדה בכל יום את הבן ההוא, וידעה שבנה התחבר עם זונות, וכל התחברותו היא עימהן, התחילה לבכות ולהתמרמר על בנה.

27. יום אחד בא המלך אצלה, ראה אותה בוכה. אמרה, לא אבכה? הרי בננו מחוץ להיכל המלך, ולא די שאינו יושב בהיכל המלך, אלא שיושב בבית הזונות. מה יאמרו כל בני העולם, בן המלך יושב בבית הזונות. התחילה לבכות ולהתחנן אל המלך. אמר המלך, בשבילך אחזיר אותו, ואת תהיי הערֵב שלא יחטא. אמרה, הרי ודאי אהיה הערב שלו.

28. אמר המלך, כיוון שכך הוא, לא צריכים להחזיר אותו ביום בגלוי, שבושה לנו ללכת אחריו לבית הזונות. ואם לא היה כך, שטינף עצמו כך וחילל כבודי, הייתי אני וכל צבאותיי הולכים אחריו בכמה כבוד, בכמה תוקעי חצוצרות לפניו, בכמה כלי מלחמה מימינו ומשמאלו, עד שכל בני העולם יזדעזעו, ויידעו הכול, שבן מלך הוא. עתה, כיוון שהוא טינף עצמו, וחילל כבודי, הוא יחזור בסתר, שלא יכירו בו. חזר הבן אל המלך, ונתן אותו אל אימו.

29. לימים חטא כמקודם. המלך הוציא אותו ואת אימו איתו מהיכלו. אמר, שניכם תלכו, ושניכם תסבלו גלות ומכות. כיוון ששניכם תסבלו יחד, אז אני יודע, שבני ישוב בתשובה כראוי.

30. כך ישראל, הם בניו של המלך הקדוש. הוריד אותם למצרים. באותו זמן לא חטאו ולא הוריד אותם משום חטא, אלא גזרה שגזר בין הבְּתרים, שהייתה ראויה להתקיים. והקב"ה הסתכל לב' דברים:

א. שאמר אברהם, במה אדע כי אירָשֶׁנה? שזו הייתה סיבה ועילה לגלות מצרים,

ב. מטרם שיצאו ממצרים לא היו גוי, ולא היו ראויים להיות גוי כראוי.

31. כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות. רצה הקב"ה לעשות את ישראל כעין של מעלה, ושיהיו שושנה אחת בארץ כעין השושנה העליונה, המלכות. ושושנה המעלה ריח, ומובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, אינה, אלא אותה שגדלה בין החוחים, וזו מריחה כראוי.

וע"כ זרע שבעים זוגות, שהם שבעים נפש, והביא אותם בין החוחים, המצרים. ואלו החוחים, מיד שבאו אלו הזוגות לשם, העלו ענפים ועלים, ושלטו על העולם. ואז פרחה השושנה ביניהם.

32. כיוון שרצה הקב"ה, להוציא השושנה וללקוט אותה מביניהם, אז יבשו החוחים, ונזרקו, והושחתו, ולא נחשבו כלום. בשעה שהלך ללקוט שושנה, להוציא בנו בכורו, הלך המלך בתוך כמה צבאות, שרים ושליטים, עם דגלים פרושים, והוציא בנו בכורו בכמה גיבורים, והביא אותו להיכלו, וישב כראוי בבית המלך.

33. כיוון שחטא לאביו, הוכיח אותו והיכה אותו, שכתוב, וייחר אף ה' בישראל ויתנם ביד שוסים. חטא כמקודם, ומרד באביו. הוציא אותו מביתו. מה עשו ישראל? ראו כי התפזרו לבבל, התערבו בעמים, לקחו נשים נוכריות והולידו בנים מהם. עכ"ז, אמא הקדושה, המלכות, הייתה אפוטרופוס עליהם, שביקשה בעדם אל המלך, ז"א.

34. ועל שעשו כך, אמר הקב"ה, כיוון שבושה הוא לי, יבוא בני מעצמו, כיוון שחילל כבודי, אינו ראוי שאני אלך לשם, להוציא אותו ולעשות לו ניסים וגבורות כמקודם במצרים. הם חזרו בלא העזרה הראויה להם, בלא נפלאות וניסים, אלא כולם היו נדְחים, כולם עייפים בעניות, וחזרו להיכל המלך בבושה. ואמא הקדושה, המלכות, ערבה להם.

35. חטאו כמקודם. הקב"ה הוציא את הבן מהיכלו כבתחילה, ואימו איתו. אמר, מכאן והלאה האם ובנה ביחד יסבלו כמה רעות. כמ"ש, ובפשעיכם שוּלחה אימכם. וכתוב, בצר לךָ ומְצָאוךָ כל הדברים האלה באחרית הימים. באחרית הימים, זוהי אמא הקדושה, המלכות, שהיא אחרית הע"ס, שעימה יחד סבלו כל מה שסבלו בגלות.

36. ואילו יחזרו בתשובה, אפילו רעה אחת או צער אחד שעבר עליהם, היה נחשב להם, כאילו סבלו כל צרות הגלות. ואם לא, שאינם חוזרים בתשובה, צריכים להמתין, עד שיסתיים הקץ, וכל הדורות שלו. כמ"ש, לצמיתות לקונה אותו לדורותיו. עד שייצאו כל הדורות המוקדמים לקץ. ועכ"ז, הדבר תלוי בתשובה. וע"כ נמשכת הגלות.