ועשית שולחן – א'
485. ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלקיך. כמה מאושרים ישראל, שהקב"ה רצה בהם, וקרב אותם אליו מכל העמים, ובזכות ישראל הוא נותן מזונות ושובַע לכל העולם. ואם לא ישראל, לא היה הקב"ה נותן מזונות לעולם. ועתה, שישראל בגלות, על אחת כמה וכמה שכל העולם מקבלים מזונות ושובע כפליים, כדי שהתמצית מהם יספיק לישראל.
486. בזמן שהיו ישראל בארץ הקדושה, היה יורד להם מזון ממקום עליון, והם נתנו חלק תמצית לעמים עכו"ם, והעמים כולם ניזונו מתמצית. ועתה, שישראל בגלות, התהפך הדבר באופן אחר, שהמזון מגיע לאוה"ע, וישראל מקבלים מהם תמצית.
487. משל למלך שהכין סעודה לבני ביתו, כל זמן שהם עושים רצונו, אוכלים בסעודה עם המלך, ונותנים לכלבים חלק של עצמות לגרור. בשעה שבני ביתו אינם עושים רצונו של המלך, נותן כל הסעודה לכלבים, ונותן לבני ביתו העצמות.
488. כל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם, הנה על שולחן המלך הם אוכלים, וכל הסעודה הוכנה בשבילם, ומהשמחה שלהם הם נותנים העצמות, שהוא תמצית, לעכו"ם.
וכל זמן שישראל אינם עושים רצונו של אדונם, הולכים בגלות, והסעודה ניתנה לכלבים, ולהם ניתנה התמצית. כמ"ש, ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגויים. כי אוכלים התמצית מהתועבה שלהם, ממזונם המאוס. אוי לבן מלך, שיושב ומצפה לשולחנו של העבד, שמה שנשאר משולחנו הוא אוכל.
489. דוד המלך אמר, תערוך לפניי שולחן נגד צורריי, דישנת בשמן ראשי כוסי רוויה. תערוך לפניי שולחן, סעודת המלך. נגד צורריי, הכלבים היושבים תחת השולחן ומצפים לחלק העצמות, והוא יושב עם המלך על שולחנו בעונג הסעודה.
490. דישנת בשמן ראשי, זהו ראש הסעודה, שכל השמן, והשמנונית, ותיקון הסעודה, ניתן בראש לאוהבו של המלך. ומה שנשאר ניתן לכלבים ולמשמשים את השולחן. כוסי רוויה, הכוס תמיד מלאה לפני אוהבו של המלך, ואינו צריך לבקש. והיו ישראל תמיד ביחס הזה עם שאר העמים.
491. כתוב, ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שולחנך. לפי זה, כל החסד והאמת הוא לאכול על שולחנו, ולא יותר. ועוד, האם אין זה, שאין כבודו של המלך, שיאכל אדם אחר על שולחנו של המלך, ולא צריך שיהיה כך, אלא המלך לבדו, ומסביב כל השרים שלו למטה ממנו?
493. נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. מה ראה דוד, שסיום הַלל הגדול סיים בפסוק הזה כך? אלא ג' שליטים הם למעלה, שהקב"ה נודע בהם: מוח לב כבד, שהם בינה ז"א מלכות. והם בהיפוך מעוה"ז, מהתעוררות מלמטה העולה מעוה"ז.
למעלה, לוקח המוח ונותן ללב, והלב נותן לכבד, וכבד נותן חלק לכל המקורות שלמטה, כל אחד כראוי לו.
למטה, ע"י התעוררות מלמטה, הכבד, המלכות, לוקח ההתעוררות תחילה, ומקרב הכול ללב, ז"א. והלב לוקח הטוב שבמאכל, ומתחזק מהכוח ומהרצון שלקח, נותן ומעורר אל המוח, בינה. ואז מושפע השפע מבינה לז"א ומז"א למלכות, הכבד. ואח"כ חוזר הכבד ומחלק מזון לכל מקורות הגוף, שהוא ג' עולמות בי"ע.
494. ביום התענית האדם מקרב מאכל ומשתה אל כבד העליון, המלכות. מקרב חלבו, דמו ורצונו. כבד לוקח הכול ברצון. כיוון שהכול כבר אצלו, לוקח ומקרב הכול לפני הלב, ז"א, שהוא גדול ושליט עליו. כיוון שלקח הלב והתחזק ברצון, מקרב הכול אל המוח, בינה, שהוא שליט העליון על כל הגוף, ז"א. וחוזר השפע מבינה לז"א, ומז"א למלכות, הכבד, ואח"כ חוזר הכבד ומחלק חלקים לכל המקורות והאיברים שלמטה, בבי"ע.
495. בזמן שהשפע מושפע מהתעוררות מלמעלה, כל השפע מקבל המוח, בינה, תחילה ממה שלמעלה ממנו, החכמה. ואח"כ נותן ללב, ז"א. והלב נותן לכבד, המלכות. והכבד נותן לכל המקורות והאיברים שלמטה, בבי"ע.
ואח"כ, כשרוצה לחלק מזון לעוה"ז, נותן תחילה, המובחר והיפה שבשפע, אל הלב, שהוא המלך שבארץ, למלך ישראל. ושולחן המלך מתעורר תחילה, לקבל קודם לשאר בני העולם. אשרי מי שהוא בחשבון של שולחן המלך, כי הוא נודע למעלה, להטיב לו באותו הטוב שלמעלה, שהמלך מקבל.
496. וזהו חסד ואמת, שעשה דוד לבני ברזילי, שכתוב, והיו באוכלי שולחנך. ובשולחן המלך לא אוכל אדם אחר זולתו, אלא המלך אוכל תחילה, ואח"כ כל העם. ואלו שאוכלים עם המלך, בשעה שהוא אוכל, הם האהובים עליו יותר מכולם, והם שהתמנו להיות משולחן המלך.
497. והרי כתוב, על שולחן המלך תמיד הוא אוכל, הלוא משמע על שולחנו ממש? אלא, משום שכל המזון שלו, הוא בחשבון אוכלי שולחן המלך, ולא עשה חשבון אחר, אלא על שולחן המלך, שמשם היה בא המזון והמאכל שלו. וזהו, על שולחן המלך תמיד הוא אוכל.
498. ישבו חברים לאכול. אמרו, כל אחד יאמר דבר תורה בסעודה זו. אמר רבי ייסא, סעודה מועטת היא, ועכ"ז סעודה נקראת. ולא עוד, אלא שזו נקראת סעודה, שהקב"ה נהנה ממנה. וע"כ כתוב, זה השולחן אשר לפני ה'. כי דברי תורה יסבבו המקום הזה.