מאמרים לשבועות

פרשת תצווה

מצות וספירת העומר

62. את חג המצות תשמור. זהו מקום, המלכות, שנקרא שָׁמוֹר. ומשום זה כתוב, את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות כאשר ציוויתיך.

שבעת ימים אלו של חג המצות, אינם כשבעת הימים של סוכות. כי של סוכות הם עליונים, חג"ת נהי"מ דבינה, שזו"ן עלו והלבישו אותם. ואלו של חג המצות, הם תחתונים, חג"ת נהי"מ של המלכות. וע"כ באלו של סוכות אומרים הלל שלם. ובאלו של חג המצות אין אומרים הלל שלם. ומשום שהם שבעה ימים שלמטה של המלכות, כתוב, שבעת ימים תאכל מצׂת. מצׂת כתוב בלי ו', להורות, כי טרם שׁרו עליהם ימים עליונים של ו', ז"א.

63. כיוון שהסוד הזה של חג המצות התקדש, כי בלילה הראשון של פסח התקדשו זו"ן, וקיבלו המוחין דאו"א עילאין, כלומר, שעלו והלבישו אותם, א"כ למה ירדה שוב המלכות למטה ממקומה, הרי מעלים בקודש ואין מורידים? ולמה ירדה מאו"א למטה באלו שבעה ימים תחתונים?

64. כתוב, וכיפר בעדו ובעד ביתו. להורות, שמי שמכפר, צריך לכפר על עצמו תחילה, ואח"כ על ביתו. כעין זה המלכות התחילה להתקדש, ולצאת בקדושה בלילה הראשון של פסח, כדי לכפר על עצמה. וכיוון שהיא התקדשה, צריכה לכפר על ביתה ולקדש אותם.

וע"כ ירדה למטה, לקדש ביתה. ומקדשת אותם ע"י ישראל שלמטה. וכיוון שאלו התקדשו, צריכים להעלות אותה למעלה, כי כשבית המטרוניתא, המלכות, מתקדש, אז עולה למעלה להתקשר בימים העליונים למעלה.

נודע שאין היעדר ברוחניות, וכל שינוי מקום אין הפירוש שעזב ונעדר ממקום ראשון ובא למקום שני, אלא תוספת מקום יש כאן, שנשאר כולו במקום ראשון, וגם בא למקום שני.

ולפי זה בלילה הראשון של פסח, שזו"ן עלו לאו"א, והנוקבא נתקנה במוחין דאו"א, הרי נשארה הנוקבא גם במקומה למטה. ושבע ספירות חג"ת נהי"מ דנוקבא, שנשארו למטה במקומה, מכונים בית הנוקבא. כי דומה כמו שהנוקבא עלתה למעלה ולא לקחה עימה ביתה. ונמצא, שהתיקון הגדול שקיבלה הנוקבא בלילה ראשון של פסח, לא הגיע כלום לביתה, שנשאר למטה.

כיוון שמי שמכפר, צריך לכפר על עצמו תחילה ואח"כ על ביתו, לכן בליל ראשון של פסח המלכות התחילה להתקדש, בבחינת וכיפר בעדו, שהיא עצמה קיבלה התיקון מחמת עלותה.

וכיוון שהיא התקדשה, צריכה לכפר על ביתה. כי ביתה, חג"ת נהי"מ שלה, שנשארו למטה, שלא עלו עימה, עוד לא קיבלו כפרה, מוחין דאמא המכונים כפרה, בעניין יוה"כ, היא אמא. וע"כ ירדה למטה, לקדש ביתה.

לאחר לילה ראשון של פסח, ירדה המלכות מאו"א, למקומה למטה. כדי לקדש שבע ספירות שלה שנשארו למטה, היא מקדשת אותם ע"י ישראל שלמטה, ע"י זה שישראל מקיימים הכתוב, את חג המצות תשמור שבעת ימים, שבזה מיתקנים שבעה ימים חג"ת נהי"מ שלה, שנשארו למטה, המכונים ביתה.

וכיוון שאלו התקדשו, צריכים להעלות אותה למעלה, כי כשבית המטרוניתא, המלכות, מתקדש, אז עולה למעלה, כלומר, אחר ששבעה ימים אלו קיבלו תיקון במקומם, צריכים להעלות שוב את המלכות לאו"א, שזה נעשה ע"י ספירת העומר.

65. ועל זה אנו עושים חשבון, שסופרים ספירת העומר בעמידה על רגליים. משום שאלו הימים, שאנו סופרים, הם ימים עליונים, הספירות דז"א, זכר. וכן בכל זמן שאדם נכנס באלו ימים עליונים דז"א, בין בתפילה ובין בשבח, צריך האדם לעמוד על רגליו, שהירכיים והגוף משמשים שם בז"א בשווה יחד. והירכיים והגוף צריכים לעמוד כזכר העומד בכוחו, ולא כנקבה, שדרכה לשבת. ועוד, משום השבח של עולם העליון, צריכים לעמוד.

אור הזכר, המאיר מלמעלה למטה, הוא ג"ר. וע"כ כל הרת"ס שלו, חב"ד חג"ת נה"י, צריכים לשמש בהלבשת האור. וע"כ צריך גם האדם בתפילה או בשבח לז"א, שהוא זכר, לעמוד על רגליו, שגם נה"י שלו, שנקראים רגליים, יהיו בשימוש.

אבל אור הנקבה, המאיר מלמטה למעלה, הוא ו"ק וחסר ג"ר. ע"כ אינם צריכים אלא רק ראש ותוך, חב"ד חג"ת דכלים, שילבישו האורות דרוח נפש. ונמצאים הנה"י, הרגליים, פנויים בלי אור, ואינם משמשים כלום, כמו היושב בכיסא, שהרגליים הם בלי שימוש.

וע"כ כשהאדם בשבחים או בתפילה אל המלכות, שהיא נקבה, צריך גם האדם להיות בישיבה, ולא ישמש ברגליו. שיש ערך הופכי בין כלים לאורות, שהחסר נה"י דכלים הוא חסר ג"ר באורות.

66. ומשום שספירת העומר הוא הזכר, שממשיכים ספירות עליונים דז"א, הנשים פטורות מספירה זו, ואינן מחויבות לספור אלא הזכרים בלבד, להתקשר כל אחד כראוי, כעין זה כתוב, יֵרָאה כל זכוּרְך, שהזכרים מחויבים להראות ולא נשים. משום שהברית הוא בזכר ולא בנקבה, ומשום שהוא למעלה בזכר, בז"א, נשים אינן מחויבות.

67. בכל שבעת ימים מאלו הימים העליונים, של ז"א, מקבל קדושה יום אחד מאלו התחתונים, של המלכות. והיום התחתון הזה של המלכות נקרא שבוע, משום שמתקדש משבעה ימי העליונים. וכן בכל שבעה ושבעה מאלו חמישים הימים העליונים, עד יום החמישים ולא עד בכלל.

כלומר, שיום החמישים אינו בכלל המתקנים לימים תחתונים. וכשנמצא מ"ט (49) ימים עליונים, נמצאים למטה במלכות, שהתקדשו שבעה ימים שלה.

כי כל יום נתקן ע"י שבעה ימים העליונים, שע"י חג"ת נהי"מ דחסד דז"א, מיתקן חסד דמלכות. וע"י חג"ת נהי"מ דגבורה דז"א, מיתקנת גבורה דמלכות. ועד"ז כל אחד שנתקן במלכות נקרא שבוע, משום שנכנס באלו שבעה ימים עליונים.

וע"כ כתוב, שבע שבתות תמימות תהיינה, שמורה על שבעה ימים תחתונים, חג"ת נהי"מ דמלכות, שכל אחד נקרא שבוע. ומשום שהם נקבות, להיותם שבע ספירות דמלכות, בלשון נקבה נאמר, שבתות תמימות תהיינה.

68. וכששבע ספירות דמלכות התקדשו במ"ט ספירות העליונות, והבית, שבע ספירות דמלכות, שלא קיבלו תיקונים בלילה הראשון של פסח, נתקן להתחבר אישה בבעלה, שתתחבר המלכות עם ז"א, אז נקרא חג השבועות. ע"ש אלו הנוקבאות, שבע ספירות דמלכות, הנקראים שבע שבועות, ששורים עליהם אלו הימים העליונים, מ"ט ימים דז"א, שהתקדשו בהם.

ומשום זה כתוב, בשָבועותיכם, שהמשמעות שהם שלכם. ולא כתוב, בשבועות. כי כמו שהתקדשו שבע ספירות דמלכות, שנקראים שבועות, התקדשו ג"כ ישראל למטה עימהם. כי ישראל למטה תלויים בקדושת המלכות, שממנה הם מקבלים, וע"כ כתוב, בשבועותיכם.

69. וע"כ כשמגיעים למ"ט ימים, היום העליון שעליהם, היום החמישים, בינה, שולט על מ"ט ימים, מ"ט ספירות דז"א, כלל התורה, שז"א נקרא התורה, שיש בה מ"ט פנים. אז היום העליון, היום החמישים, בינה, ע"י התעוררות התחתונים, הוציא התורה, ז"א, המוחין דג"ר שלו, כלולים מ"ט פנים, שנתקנו ע"י ספירת מ"ט ימים.

גם ציפור מצאה בית

70. גם ציפור מצאה בית ודרור קֵן לה אשר שָׁתָה אפרוחיה. גם ציפור מצאה בית, אלו הם ציפורי השמיים, שיש מהם שעושים קן שלהם בחוץ. ויש מהם שעושים קן שלהם בבית, דירתו של אדם.

כמו דרור, עוף השם קינו בבית כל אדם, ואינו מפחד, משום שהכול קוראים לו דרור, חירות. כי מיום שעושה קן בבית ומוציא בנים, הוא דר בבית חמישים יום. ואח"כ נפרדים אלו מאלו. וזהו עוף שנקרא דרור, שפירושו חירות, הרומז לבינה. והמלכות נקראת ציפור.

71. כתוב, וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ. שנת החמישים היא בינה, שמכאן יוצאת חירות לכל. ומשום שיוצאת ממנו חירות, התורה היוצאת מבינה, נקרא חירות.

וע"כ כתוב, חָרוּת על הלוחות. אין לקרוא חָרוּת, אלא חירות. שזהו התורה, הנקראת חירות. כי מה שהיום העליון, בינה, מוציא, נקרא חירות. והוא חירות לכל. והיום ההוא הוא חירות עליון.

משום שיש חירות תחתון וחירות עליון, ה"ר, בינה, וה"ת, מלכות. שמיטה, מלכות, ויובֵל, בינה. הם כאחד, שמלבישים זה את זה, ואז הבינה נקראת חירות עליון והמלכות חירות תחתון.

לחם הביכורים

72. שני מיני לחם אכלו ישראל. אחד כשיצאו ממצרים, אכלו מצה, לחם עוני, לחם ממלכות. ואחד במדבר, שאכלו לחם מן השמיים, לחם מז"א, שנקרא שמיים. שכתוב, הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים.

וע"כ הקורבן של חג השבועות הוא לחם. ועל הלחם מקריבים כל שאר הקורבנות. הלחם הוא עיקר, כמ"ש, והִקרבתֶם על הלחם שבעת כבשים. וכמ"ש, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שזהו לחם שהחכימו בו ישראל, חכמה עליונה של התורה, ובאו בדרכיה.

73. בפסח יצאו ישראל מהלחם שנקרא חמץ, שכתוב, ולא יֵיראה לך חמץ. וכתוב, כי כל אוכל מַחְמֶצֶת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. יצאו מחמץ, משום הכבוד של הלחם שנקרא מצה.

עתה, שזכו ישראל ללחם עליון דז"א, לא יפה היה שיתבטל החמץ, ולא ייראה כלל? ולמה קורבן זה של לחם הביכורים היה חמץ, כמ"ש, סולת תהיינה חָמץ תֵיאָפינה? הרי ביום הזה התבטל היצה"ר, חמץ, כי התורה, שנקראת חירות, נמצאת, ולמה הביאו חמץ?

74. אלא בדומה למלך שהיה לו בן יחיד, וחלה. יום אחד היה משתוקק לאכול. אמרו, יאכל בנו של המלך רפואה זו. וטרם שיאכל אותה, לא יימצא שום מאכל ומזון אחר בבית. עשו כך. כיוון שאכל הרפואה ההיא, אמר, מכאן והלאה יאכל כל מה שרוצה, ולא יוכל להזיק לו.

75. כך, כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים העיקר והסוד של האמונה. אמר הקב"ה, יטעמו ישראל רפואה. וכל עוד שיאכלו רפואה זו, לא ייראה להם מאכל אחר, חמץ.

כיוון שאכלו מצה, שהיא רפואה, לבוא ולדעת בסוד האמונה, שהיא מלכות, אמר הקב"ה, מכאן והלאה ראוי להם חמץ, ויאכלו אותו, כי אינו יכול עוד להזיק להם. וביום השבועות, נמצא לחם העליון, של ז"א, רפואה גמורה.

76. וע"כ מקריבים חמץ, היצה"ר, שיישרף על המזבח ע"י הקורבנות שמקריבים על המזבח. ומקריבים שני לחם אחרים, ע"י תנופה, עימהם יחד. שני לחם אחרים, פירושו, חוץ מהקורבנות.

והחמץ, היצה"ר, נשרף באש המזבח ע"י הקורבנות, ואינו יכול לשלוט ולהזיק לישראל. ומשום זה ישראל הקדושים מתדבקים בהקב"ה ביום הזה ברפואה של התורה. ואם היו שומרים ישראל ב' מיני לחם אלו, מצה ולחם העליון של ז"א, לא היו באים בדין לעולם.

כי יש ב' מיני מוחין לנוקבא:

א. מזמן היותה ב' מאורות הגדולים, מטרם המיעוט, שאז הייתה בקומה אחת עם ז"א, ולא הייתה מקבלת ממנו, אלא שניהם מקבלים בשווה מאמא. שז"א היה מלביש קו ימין שלה, חסדים, והמלכות הייתה מלבישה קו שמאל שלה, חכמה בלי חסדים. שאז קטרגה הירח, מחמת שבלי חסדים אין החכמה יכולה להאיר, והייתה הארתה בצמצום גדול.

ב. אח"כ נאמר לה, לכי ומעטי את עצמך. שאז ירדה למטה מחזה דז"א, שהמסך שבחזה דז"א מיעט אותה, עד שאין לה מעצמה כלום והכול היא מקבלת מז"א. אבל תחת זה היא נבנית במוחין גדולים מחכמה וחסדים, עד שהיא בזיווג פב"פ עם ז"א.

אמנם אין היעדר ברוחניות, ואע"פ שהתמעטה וחזרה אחר המיעוט לפב"פ, לא התבטל בה משום זה המוחין שמלפני המיעוט. אלא המוחין שמלפני המיעוט, היות שהארתם מצומצמת, הם מכונים מוחין דאחוריים, מצה, הנקראת לחם עוני.

והמוחין שלאחר המיעוט, נקראים מוחין דפנים, וכן לחם מן השמיים, מטעם שמוחין אלו מקבלת מז"א, שנקרא שמיים. ונבחנים שיש בהם חמץ, שפירושם דינים, מחמת המיעוט שהתמעטה, שירדה מחזה ולמטה דז"א, שהדינים הנמצאים בנקודת החזה דז"א הוא חמץ.

אבל החמץ הזה מיתקן, עד שהופך להיות קדושה ורחמים. כי נגלה, שזולת המיעוט והדינים האלו, הייתה המלכות נשארת בלחם עוני, ולא הייתה מקבלת המוחין הגדולים דפב"פ לעולם.

ונמצא שיש ב' מיני תיקונים בב' מיני מוחין דמלכות:

א. התיקון של מוחין דאחוריים, הוא לבער החמץ ולהרחיקו, כמו שלומדים, בל ייראה ובל יימצא. כי החכמה מבערת כל הדינים. אבל אינם עוקרים את החמץ לגמרי מהמקומות התחתונים שעודו נמצא שם. ונמצא שהוא רפואה, אבל לא לגמרי.

ב. משא"כ המוחין דפָנים שעל ידיהם מתהפך החמץ ונעשה קדושה ורחמים. נמצא, שנעקר החמץ לגמרי, ואין לו מקום עוד להתעורר. וע"כ נבחן זה לרפואה גמורה.

שני מיני לחם אכלו ישראל. אחד כשיצאו ממצרים, אכלו מצה, לחם עוני, המוחין דאחוריים של המלכות, שהארתם מצומצמת מחמת חיסרון חסדים. והוא לחם עוני. אמנם אלו המוחין הם של המלכות עצמה, שקיבלה מבינה ולא ע"י ז"א. וע"כ שבעה ימים של מצות הם תחתונים, המוחין דמלכות עצמה.

ואחד במדבר, לחם מִן השמיים, מָן, שהיה ממוחין דז"א עצמו. וע"כ הקורבן של חג השבועות הוא ג"כ לחם מן השמיים, כמו המן, אלא הם המוחין של המלכות, שקיבלה אותם מן השמיים, ז"א, המוחין דפב"פ.

כי כתוב עליהם, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, מן הארץ, המלכות. אלא שקיבלה אותם משמיים, ז"א. ואינם מוחותיה עצמה, כמו מוחין דאחוריים.

וכתוב, והִקרבתֶם על הלחם שבעת כבשים. כי הלחם, המוחין דפב"פ, הנמשכים בשבועות ע"י תנופת הלחם, הוא העיקר הרצוי. והקורבנות שמקריבים, הם להשלים את הלחם. כי החמץ שיש במוחין דפנים, מתהפך להיות קדושה ורחמים, ע"י הקרבת הקורבנות, שאש המזבח הופך את החמץ, שהוא הדינים, שבאו מחמת המיעוט, לריח ניחוח אישֶׁה לה'.

וכמ"ש, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שהכוונה היא על לחם מן הארץ הבא ממושבותיכם, ולא מָן כמו שאכלו במדבר. שזהו לחם שהחכימו בו ישראל, חכמה עליונה של התורה, להיותם המוחין דפנים, הבאים מז"א, שנקרא תורה, אל המלכות. וישראל, שקיבלו המוחין הללו, זכו ג"כ לחכמה עליונה.

כיוון שיום השבועות גדול מפסח, למה הותר החמץ בשבועות, והרי החמץ הם דינים ויצה"ר? אלא שיש שני מיני רפואות:

א. מצה, להרחיק הדינים, אבל עוד אין הופכים אותם לרחמים,

ב. לחם ביכורים והקורבנות, שמקריבים עליהם על המזבח, שע"י הקורבנות נשרף החמץ על המזבח ומתהפך לריח ניחוח, שרפואה זו היא רפואה גמורה, עד שהחמץ נעשה קדושה, כמ"ש, בלחם תנופה חָמץ תֵיאָפינה.

ואם היו שומרים ישראל ב' מיני לחם אלו, מצה ולחם העליון של ז"א, לא היו באים בדין לעולם, כי ע"י המצה ולחם התנופה והקורבנות, הפכו הדינים להיות קדושה ורחמים בכל מקום שהם.

77. יום רה"ש הוא יום הדין, לאלו שלא לקחו מאכל הרפואה, מצות, מוחין דאחוריים, ועזבו את רפואת התורה, מוחין דפב"פ מז"א, הנקרא תורה, שע"י ב' רפואות אלו נתקן מאכל האחר, החמץ, והתהפך לקדושה.

כי ביום הזה של רה"ש, חמץ עולה ומקטרג על האדם ומלשין עליו, והוא עומד ביום הזה להיות מקטרג על העולם, והקב"ה יושב בדין על הכול ודן את העולם.

78. ומשום זה, כשנתן הקב"ה תורה לישראל, נתן להם לטעום מלחם עליון ההוא, ממוחין דפנים דז"א, מהמקום ההוא, מהמלכות שמקבלת ממנו. מתוך הלחם ההוא, היו יודעים ומסתכלים בסודות התורה, ללכת בדרך הישר.

79. רבי שמעון, רבי אלעזר בנו, רבי אבא, ורבי יוסי היו הולכים בדרך. בעוד שהיו הולכים, פגשו זקן אחד, שהיה אוחז בידו ילד אחד. זקן, רומז למוחין דפנים. ילד, רומז למוחין דאחוריים. נשא רבי שמעון עיניו, ראה אותו ואמר לרבי אבא, ודאי שיש לנו דברים חדשים בזקן הזה.

80. כשהגיעו אצלו, אמר לו רבי שמעון, במשא הקשור בך על גבך, אתה בא. כלומר, שאין לך חמור שיישא משאך. רמז לו על מוחין דאחוריים שאוחז, שהם עליו כמשא. מי אתה?

אמר לו, יהודי אני. אמר רבי שמעון, דברים חדשים ודאי יש אצלך ביום הזה. איפה היא ארצך? אמר לו, דירתי הייתה בין אלו פורשי המדבר, שהייתי משתדל שם בתורה. ועתה באתי ליישוב, לשבת בצילו של הקב"ה בימים אלו של החודש השביעי הזה.

פרשת אמור

למה אין שבעה ימים בשבועות

140. בפסח שבעה ימים, ובסוכות שבעה ימים. שלמות השמחה של סוכות ביום אחר, בשמיני עצֶרֶת.

ובשבועות, למה לא נמצאים בו שבעה ימים, הרי שבועות הוא זמן מתן תורה, החשוב מכל? פסח קו ימין, סוכות קו שמאל, שבועות קו האמצעי, הכולל בתוכו ב' הקווים. א"כ, יותר מאשר בהם, היה צריך להיות בו שבעה ימים?

141. כתוב, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. מהו השינוי, שכאן נקראים ישראל אחד, יותר מבמקום אחר? כיוון שבא כאן לפרש שבחם של ישראל, קרא להם אחד. כי בכל מקום השבח של ישראל הוא, אחד, משום שכל הקשר של העליונים והתחתונים נמצא במקום שנקרא ישראל, ז"א. כי הוא נקשר במה שלמעלה, מחזה ולמעלה שלו, חסדים, ונקשר במה שלמטה, בנה"י, מחזה ולמטה שלו, שמשם השפעת החכמה, ונקשר בכנ"י, המלכות, שבה גילוי החכמה. וע"כ, כיוון שמקשר אלו ג' המקומות, נקרא הכול אחד. ובמקום הזה נודעים האמונה, המלכות, והקשר השלם, נה"י, והייחוד העליון הקדוש, בג"ר.

142. וע"כ היום של שבועות, קו האמצעי, שכנגד ז"א, שנקרא ישראל, הוא קשר של האמונה וקשר הכול. וכתוב, עץ חיים היא למחזיקים בה. עץ חיים, ז"א, אילן, נקרא אחד. משום שישראל שלמטה מתקשרים ומחזיקים בעה"ח, בז"א, ע"כ נקראים אחד. כי עץ חיים נקרא אחד, משום שהכול נקשר בו, והיום שלו, שבועות, אחד הוא ודאי, שהוא קשר הכול ואמצע הכול, כי הוא קו האמצעי.

143. כתוב, ועץ החיים בתוך הגן. כי ז"א, עה"ח, הוא בתוך, באמצע, כולל כל הצדדים, קו ימין וקו שמאל, ונקשר בהם. וע"כ, פסח וסוכות, שבועות באמצעם. כי פסח קו ימין וסוכות קו שמאל, ושבועות קו אמצעי. כי הוא אמצע הכול. וביום הזה שבח של התורה, זמן מתן תורתנו, ולא יותר. כי תורה היא ז"א, קו האמצעי, ושבח של האמונה, מלכות. וקֶשר הכול, כלומר של הג"ר, כי כל אלו נקשרים בקו האמצעי.

144. שמחה ושירה עתידים ישראל לשבח להקב"ה, כאותו השבח שמשבחים ישראל בליל פסח, שכנ"י, לילה, מתקדשת בקדושת המלך, בזיווג הגדול, במקום או"א. כמ"ש, השיר יהיה לכם כלֵיל התקדש חג, כאותו הזיווג שבליל פסח.

ספירת העומר וחג השבועות

145. כתוב, אז ירננו עצי היער מלפני ה', כי בא לשפוט את הארץ. אשרי חלקם של אותם העוסקים בתורה יום ולילה, שיודעים דרכי הקב"ה, ומתאחדים בשמו. אוי לאלו שאינם עוסקים בתורה, שאין להם חלק בשם הקדוש, ואינם מתאחדים בו, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. מי שזוכה בתורה בעוה"ז, זוכה בה בעוה"ב.

146. בפסח הקריבו ישראל תבואת הארץ, העומר. תבואת הארץ, הארת המלכות, הנקראת ארץ. והתעסקו בו, והתקשרו בקשר. ואע"פ שנמצא דין, הדין נמצא בשלום. והקריבו שׂעורים, כי הוא הראשון לשאר התבואות, כי האחיזה הראשונה, שישראל נאחזו בהקב"ה, כאן היא. אמר הקב"ה, אני נותן לכם מָן במדבר, ממקום הנקרא שמיים, ז"א, כמ"ש, הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים. ואתם מקריבים לפניי שׂעורים, המלכות.

אע"פ שבליל פסח הייתה המלכות בזיווג פב"פ עם ז"א בתכלית הגדלות, הרי היה ע"י התעוררות של מעלה, כדי להוציא ישראל ממצרים. שדילג על הקץ, מחשש שייטמעו ישראל במצרים. ומשום זה לא היו המוחין האלו בני קיום. ואחר ליל פסח חזרה המלכות לקטנותה, כדי לבנות אותה בהתעוררות של מטה ע"י ישראל. ומתוך שהמלכות היא מקו שמאל, ע"כ מצווה ראשונה של הקרבת מנחת העומר, מנחת שעורים, ששעורים היא הארת המלכות מקו שמאל, מחכמה בלי חסדים, שהיא דינים, מאכל בהמות, הנמשכות משמאל.

אלא בעומר התנופה, שמניפים הארתה מלמטה למעלה, ואח"כ ע"י ספירת העומר ממשיכים אליה שבע ספירות חג"ת נהי"מ מז"א, שכל אחת כוללת שבע ספירות, שבזה משיגה קומה שווה לזיווג פב"פ ביום החמישים, בחג השבועות. שאז מקריבים מנחה שנייה, מנחת חיטים, מנחה חדשה, שכל מ"ט (49) ספירותיה התחדשו ע"י ז"א.

תבואת הארץ, הארת המלכות, שנקראת ארץ. היו עוסקים בהקרבתה ובתנופתה, תיקנו שהארה זו, חכמה בלי חסדים, לא תאיר אלא בתנופה, מלמטה למעלה. בזה קשרו את המלכות בקשר הראשון לז"א, קו אמצעי, המתקן את קו השמאל בדרך שלום עם הימין, שיאיר רק מלמטה למעלה. ואע"פ שנמצא דין, כי היא חכמה בלי חסדים, הדין נמצא בשלום, שנמצא בתיקון התנופה, להניף הארתה מלמטה למעלה, שהיא תיקון השלום של קו האמצעי, שע"י זה עושה שלום בין הקווים, שיתכללו זה בזה.

וע"כ נחשב בזה, שהדין כבר בשלום עם הימין. והקריבו שׂעורים, כי הוא הראשון לשאר התבואות, כי הארת השמאל היא התיקון הראשון של המלכות, משום שעיקר בניינה משמאל. אמר הקב"ה, אני נותן לכם מָן במדבר, ממקום הנקרא שמיים, ואתם מקריבים לפניי שעורים, שתיקון המלכות במנחת שעורים צריך להיות מצידנו. ואז ישפיע הקב"ה לחם מן השמיים, הארת ז"א, הארת החסדים.

147. כתוב, זאת תורת הקְנָאׂת. חסר ו', אזהרה לנשות העולם, שלא יסטו תחת בעליהן. ואם לא, קמח שעורים מוכן להקרבה, ומדָבָר אחד נודע דבר אחר. אשרי חלקם של ישראל, כי כנ"י אינה משקרת במלך הקדוש לעולם. וכנ"י תמהה ואומרת, האם יכול להיות, אשר תסטה אישה תחת אישהּ. ומשום זה הדין של אישה סוטה באה ממקומה. שכתוב בה, אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מִכְרָהּ. וכן, אשת חיל עטרת בעלה.

השכינה הקדושה, המלכות, הנקראת אשת חיל, אינה משקרת במלך הקדוש, שלא תסטה להתחבר באל אחר, הממשיך הארת החכמה מלמעלה למטה. אלא דבוקה בז"א בעלה, המתקן הארת חכמה מלמטה למעלה. והסוטה שלמטה, אשר תסטה תחת אישה, מעורר למעלה הקליפה שכנגד המלכות, הנקראת אשת זנונים, שסטתה מז"א והתדבקה באל אחר, הממשיך הארת השמאל מלמעלה למטה.

חג השבועות

149. וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הֲביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות. כי לאחר שעברו שבע שבתות אלו, יבוא המלך הקדוש להזדווג בכנ"י. כי ע"י מ"ט ספירות אלו דז"א נבנית כל קומתה, והתורה ניתנה. ואז מתעטר המלך, ז"א, בייחוד השלם, ונמצא אחד למעלה ולמטה. וכשמתעורר המלך הקדוש והגיע הזמן של התורה, כל אלו האילנות המַבְכּירים פירותיהם מעלים שירה. כי ע"י הארת הזיווג הם מבכירים פירותיהם.

ובשעה שלוקטים הפירות, הם פותחים ואומרים, ה' בשמיים הכין כיסאו ומלכותו בכל מָשָׁלה. שהכיסא, המלכות, נבנית והוכנה בשמיים, ז"א, במ"ט ספירות שלו. ואז מושלת המלכות בכל. וכן אומרים, ה' בשמיים חסדך, שמז"א נמשכים החסדים למלכות. וכתוב, וכל עצי השדה ימחאו כף. הארות המלכות, הנקראת שדה, ימחאו כף. ועל הזיווג הזה כתוב, אז ירננו עצי היער מלפני ה'.

150. מזמור שירוּ לה' שיר חדש. שיר חדש, שהאילנות אומרים בלקיטת הפירות. משום זה כתוב, וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה'. שָׁם, בקורבן העומר, מנחת קְנָאוֹת, מנחת שׂעורים. כאן, מנחה חדשה, כי חידוש הכלה כאן. כי המלכות נבנית מחדש מספירותיו של ז"א, שהוא קֶשר הכלה למעלה ולמטה, מחזה ולמעלה ומחזה ולמטה דז"א, קשר האמונה. וע"כ יעקב השלם, ז"א, התעטר בעטרותיו, והתורה ניתנה.

151. וכשהגיעו הביכורים אל הכוהן, היה צריך האדם לומר ולפרש הדברים, על אותו אילן שבארץ, הנשלם כעין של מעלה, ז"א, בי"ב (12) תחומים, י"ב גבולי אלכסון, שהם חו"ג תו"מ שבכל אחד ג' קווים. ובע' (70) ענפים של השם ע"ב (72), שהם ע' סנהדרין וב' עדים. ושלָבן הארמי רצה לאבד אותו, שהעולם נפגם בגללו, והקב"ה הציל העולם והתעטר בבניו, בנשמות ישראל. כי באילן, בז"א, תלוי כל קשר האמונה, המלכות. וע"כ נקראת אז המלכות מנחה חדשה, משום ששמחת העליונים והתחתונים היא, ושמחת הלבנה, המלכות, ובכל זמן חידוש הלבנה, המלכות, הוא קשר האמונה בז"א, ושמחה שלה.

152. בדומה למלך, שהיו לו בנים ובת אחת. התקין סעודה לכל הבנים, והבת לא נמצאת על השולחן. כשבאה, אמרה למלך, אדוני, את כל אחיי הזמנת, ונתת לכל אחד מנות, ולי לא נתת חלק ביניהם. אמר לה, חייך בתי, המנה שלך תימצא כפליים. כי כולם ייתנו לך מחלקם. ונמצא אח"כ בידיה חלקים, פי שניים יותר מכולם. כך כנ"י, מכל המדרגות לקחה חלקים, מחכמה ומחסדים, ע"כ נקראת כלה, שכלולה מכל, שכולם נותנים לה לבושים, חלקים ותכשיטים. וכך היא כנ"י, ההתחדשות שלה בכל המדרגות, וכולן נותנות לה חלקים ולבושים, מוחין ולבושי מוחין.

153. בשעה שהמלך הקדוש, ז"א, נמצא בעטרותיו, במוחין דג"ר, היא שמחת כנ"י, כי גם היא נמצאת באותם המוחין. וכשניתנה התורה, התעטרה כנ"י בעטרות עליונות. משום שקֶשר האמונה, המלכות, נקשר באילן, בז"א, הוא נקרא יום אחד. כמ"ש, והיה יום אחד הוא ייוודע לה'. כי כנ"י היא יום אחד בקשר של מעלה, בייחוד ז"א. כי אין ז"א נקרא אחד, אלא כשהוא בייחוד עם המלכות.

154. הקשר למעלה, בז"א, הוא ראש, שהוא גלגלתא ומוחין, הגלגלתא הוא כתר, והמוחין הם חב"ד. קשר אחר, ב' זרועות, חו"ג, וגוף, ת"ת, שחג"ת נאחזים מכוח של ראש, שנמשכים מחב"ד שבראש. בג' קשרים של האבות, בחג"ת, ב' עמודים נו"ה, הנמשכים בשמן המשחה בב' מדרגות, ימין ושמאל, בב' נחלים, שחקים, לקבץ הזרע בתוכם, השפע של חג"ת וחב"ד, ולהוציא אותם במדרגה אחרת, בקו אמצעי, בפי האַמה, היסוד. אילן, גוף שבאמצע, ת"ת, האוחז את כל אלו חב"ד חג"ת נה"י. וכולם מתקשרים בו, והוא בהם, וע"כ הכול אחד. וכשמזדווגת עימו המטרוניתא, מלכות, אז הוא אחד בשלמות.

155. כתוב, ביום השמיני עצֶרֶת תהיה לכם. עצרת, המקום שבו הכול מתקשרים יחד, מלכות המקבלת מכל הספירות. עצרת פירושה קיבוץ. בכל הימים של סוכות היו ימי סעודה של ענפי האילן, שבעים שרים, הנמשכים מחיצוניותו דז"א, וע"כ הם שבעים פרים, שהקריבו בשבעת ימי סוכות. אח"כ בשמיני עצרת שמחת האילן, ז"א עצמו, ובשבילו הוא יום אחד עצרת, שמחת התורה, שמחת האילן, ז"א.

156. וע"כ אין חלק בשמיני עצרת, אלא להקב"ה ולכנ"י. משום זה, עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחר. כי בשעה שהמלך נמצא, הכול נמצא בו. וע"כ למדנו בעצרת על פירות האילן, שרומז על ז"א, שנקרא אילן, שהוא היום שלו. משום זה נקרא אחד, היות שהוא בזיווג עם המלכות.

157. כתוב, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתיים שני עשרונים, סולת תהיינה חמץ תיאפינה. מה השינוי שמביאים חמץ? משום שהכול אחוזים באילן, בז"א, בהיותו בשלמות בחג השבועות, כי באילן נאחזים ענפים ועלים, שהם קליפות ודינים מרובים בכל הצדדים, שהוא ממתיק אותם. כי האילן הזה מכפר על יצה"ר, שבמקום דירתו באדם. וע"כ מביאים ביום הזה חמץ, הרומז, שאע"פ שנאחזות בו קליפות, עכ"ז נמתקות ואין חשש אחיזה.

158. מהאילן, ז"א, ניזונים כל שאר אילנות למטה, המדרגות שבמלכות ובבי"ע. והוא מושרש על נהר עמוק, הנמשך ויוצא ומֵימיו אינם פוסקים לעולם, בינה. כמ"ש, והיה כעץ שתול על מים, ועל יוּבַל ישַׁלַח שורשיו. יובֵל הוא בינה. ע"כ נקראת התורה, שהיא ז"א, עה"ח, כמ"ש, עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאוּשר. עץ חיים היא, כי החיים נמשכים מבינה. ותומכיה מאושר, רומז על הבינה, הנקראת אֲשֶר.

159. והניף את העומר לפני ה'. מצווה להקריב קורבן העומר. קורבן זה כולו בדבקות למעלה ולמטה, שהמטרוניתא ובניה, המלכות וישראל למטה, הולכים יחד. קורבן זה הוא לתיקון המלכות למעלה, ולישראל למטה. עומר זה מקריבים ישראל בטהרה, קורבן משעורים. קורבן ונקרב להביא אהבה בין אישה ובעלה, כי קורבן זה מתקן הארת החכמה שבמלכות, להאיר מלמטה למעלה, כמ"ש, והניף את העומר, שבזה מתקשרת המלכות בתיקון ז"א בעלה.

160. אשת זנונים, הקליפה שלעומת אשת חיל, מרחיקה עצמה מבין ישראל, שאינה יכולה לעמוד על קורבן השעורים, כי הוא מעורר עליה הדינים. אשת חיל, המלכות, מקרבת עצמה להתקרב אל הכוהן הגדול, ז"א, שמקבלת התיקון שלו להאיר מלמטה למעלה. היא טהורה, ומוסיפה כוח ואהבה לבעלה, ז"א.

אשת זנונים בורחת מהמקדש, שלא להתקרב אליו. כי אם אשת הזנונים הייתה מתקרבת אל אשת החיל, באותו זמן שאשת החיל בודקת את עצמה במים של סוטה, הייתה אובדת מהעולם, כי הייתה נופלת עליה הקללה שבכתוב, וצָבתה בִטנה ונפלָה יְרֵכה. מחמת שסטתה תחת אישהּ, להמשיך הארת השמאל מלמעלה למטה. וע"כ אינה רוצה להתקרב למקדש, ובורחת ממנו, ונשארים ישראל זכאים, בלי עירוב אחר לאמונה, למלכות. כי העירוב האחר, שהוא אשת זנונים, כבר ברחה.

161. שתי אחיות, אשת חיל ואשת זנונים. כאשר מריחה זו בפיה של זו, במֵי סוטה של הבדיקה שלה, שבמעיה, צבתה בטנה ונפלה ירכה של אשת זנונים. ואע"פ שאשת זנונים עצמה לא נבדקה, אלא רק התקרבה אל אשת חיל שנבדקה, שזו מנחת השעורים, רובצות עליה כל הקללות, כמו ששתתה בעצמה. כי בדיקת אשת החיל היא סם המוות לאשת זנונים. וזו העצה שנתן הקב"ה לבניו, להקריב קורבן מנחת שעורים בשביל אשת חיל, שזו הבדיקה, כמו מֵי סוטה, כדי שתברח מפניה אשת זנונים, ויישארו ישראל בלי עירוב אחר. אשריהם בעוה"ז ובעוה"ב.

ספירת העומר

162. וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. ישראל היו במצרים ברשות אחרת, אחוזים בטומאה, כאישה שיושבת בימי טומאתה. אחר שנימולו, נכנסו בחלק הקדוש, שנקרא ברית, המלכות. כיוון שנאחזו בה, נפסקה הטומאה מהם, כאישה שנפסקו דמי טומאתה. אז כתוב, וסָפרה לה שבעת ימים. אף כאן, כיוון שבאו בחלק הקדוש, בברית, נפסקה הטומאה מהם, ואמר הקב"ה, מכאן והלאה, חשבון לטהרה.

163. וספרתם לכם ממחרת השבת. לכם, לעצמכם. כדי להיטהר במים העליונים הקדושים, בהארת הבינה, ע"י ספירת העומר, ואח"כ, בשבועות, יבואו ויתחברו במלך, ז"א, ויקבלו תורתו.

164. באישה נידה כתוב, וספרה שבעת ימים. למה צריכים כאן שבע שבתות? כדי לזכות להיטהר במים של הנהר, בינה, שאורותיה נקראים מים חיים. ומהנהר יוצאים שבע שבתות, שבע ספירות חג"ת נהי"מ, שבכל אחת מהן שבע ספירות חג"ת נהי"ם, שהן מ"ט ספירות, מ"ט שערי בינה. וע"כ שבע שבתות צריכים לספור, כדי לזכות בז"א בחג השבועות ולקבל התורה, כמו אישה בליל טהרתה להשתמש בבעלה.

165. כתוב, וברֶדֶת הטל על המחנה לילה. על המחנה, משום שהטל, השפע, יורד מנקודה, חכמה, על מ"ט הימים שבבינה, הנקראים מחנה, והבינה מתחברת עימהם במלך הקדוש, ז"א. הטל הזה ירד כשהתקרבו ישראל להר סיני, בשבועות, אז ירד טל בשלמות וטיהר את ישראל, ונפסקה הזוהמה מהם, זוהמת הנחש שהטיל בחוה בחטא של עצה"ד. והתחברו במלך ובכנ"י, וקיבלו התורה.

ובזמן ההוא כל הנחלים הולכים אל הים לטהר ולרחוץ. כל שפע הספירות דז"א, הולכים אל המלכות, אל הים, והמלכות משיגה קומה שווה פב"פ עם ז"א. והכול נקשרו והתחברו במלך הקדוש, ז"א, קו האמצעי, אשר חג השבועות הוא בחינתו.

166. כל אדם שלא ספר חשבון שבע שבתות תמימות, לזכות לטהרה זו, אינו נקרא טהור, ואינו בכלל טהור, ואינו שווה שיהיה לו חלק בתורה. ומי שמגיע טהור לשבועות, והחשבון לא אובד ממנו, כשמגיע ללילה של שבועות, הוא צריך לעסוק בתורה ולהתחבר בה, ולשמור הטהרה העליונה שמגיעה עליו בלילה ההוא, ונטהר.

ליל שבועות

167. התורה שצריך לעסוק בלילה של שבועות, היא תשבע"פ, המלכות, כדי שייטהרו יחד, המלכות וישראל בניה, ממעיין של הנחל העמוק, מבינה. ואח"כ ביום השבועות, תושב"כ, ז"א, יתחבר במלכות, ויימצאו יחד בזיווג אחד, למעלה. אז מכריזים עליו ואומרים, ואני זאת בריתי אותם אמר ה'.

168. וע"כ החסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה הזה, והיו עוסקים בתורה, ואמרו, נבוא לנחול ירושה קדושה לנו ולבנינו בב' עולמות. ובלילה ההוא כנ"י מתעטרת עליהם, ובאה להזדווג במלך, ושניהם מתעטרים על ראשיהם של אלו שזכו לזה.

169. בשעה שמתאספים החברים בלילה הזה, באים לתקן תכשיטי כלה, להמשיך מוחין למלכות, כדי שתימצא מחר בתכשיטיה, במוחין, ובתיקוניה, אצל המלך כראוי. אשרי חלקם של החברים, כשישאל המלך מהמלכה, מי תיקן תכשיטיה, והאיר עטרותיה, ושׂם תיקונה. ואין בעולם מי שיודע לתקן תיקוני כלה, אלא החברים. אשרי חלקם בעוה"ז ובעוה"ב.

170. החברים מתקנים בלילה הזה תכשיטים לכלה, למלכות, ומעטרים אותה בעטרות אל המלך. ומי מתקן את המלך, ז"א, בלילה הזה, שיימצא עם הכלה, להזדווג עם המטרוניתא, המלכות? זהו הנהר הקדוש, העמוק מכל הנהרות, אמא עילאה, בינה, המתקנת את ז"א. כמ"ש, צְאֶנה ורְאֶינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו. ולאחר שבינה התקינה את המלך ועיטרה אותו, היא באה לטהר המטרוניתא, ואלו הנמצאים אצלה, החברים העוסקים בתיקוניה.

171. בדומה למלך, שהיה לו בן יחיד, בא לזווג אותו במטרוניתא עליונה. אימו כל אותו הלילה נכנסה לבתי האוצרות והוציאה עטרה עליונה, שמסביב לה שבעים אבני יקר, ועיטרה אותו. הוציאה לבושים של משי, והלבישה אותו, ותיקנה אותו בתיקוני מלכים.

172. אח"כ נכנסה אימו לבית הכלה, וראתה עלמות שמתקנות עטרות ולבושים ותכשיטים לתקן אותה. אמרה להם, הרי תיקנתי בית טבילה במקום שבו מים נובעים, וכל הריחות והבשמים סביב אלו המים, לטהר את הכלה שלי. תבוא הכלה, המטרוניתא של בני, ועלמותיה, ויטהרו עצמן במקום ההוא, שתיקנתי בית טבילה של מים חיים אשר עימי. אח"כ, הַתְקֵנה אותה בתכשיטיה, הלבשנה אותה בלבושיה, והעטרנה אותה בעטרותיה. מחר כשיבוא בני להזדווג במטרוניתא, יתקין היכל לכולם, ויימצא משכנו עימכם יחד.

173. כעין זה, כך המלך הקדוש, והמטרוניתא, המלכות, והחברים, וכן אמא עילאה, בינה, המתקנת הכול. נמצא שהמלך העליון, ז"א, והמטרוניתא, והחברים, משכנם יחד, ואינם נפרדים לעולם. כמ"ש, ה', מי יגור באוהלך, מי ישכון בהר קודשך, הולך תמים ופועל צדק. אלו הם המתקנים את המטרוניתא בתכשיטיה ובלבושיה ובעטרותיה. וכל אחד נקרא פועל צדק. כי המלכות נקראת צדק.

ספירת העומר וחג השבועות

174. וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. מצווה לספור ספירת העומר, כי ישראל, אע"פ שנטהרו לעשות הפסח ויצאו מטומאתם, עוד לא היו שלמים וטהורים כראוי. וע"כ אין הלל שלם בימי פסח, כי עד עתה עוד לא נשלמו כראוי.

175. בדומה לאישה שיוצאת מטומאתה. וכיוון שיצאה, משם והלאה ספרה לה שבעת ימים. אף כאן, ישראל, כשיצאו ממצרים, יצאו מהטומאה, ועשו פסח, לאכול על השולחן, המלכות, של אביהם. משם והלאה יעשו חשבון לקרב אישה לבעלה, שתתחבר עימו. ואלו הם חמישים ימים של טהרה, לבוא לעוה"ב, בינה, שיש לה חמישים שערים, ולקבל התורה ולקרב אישה לבעלה, לחבר המלכות עם ז"א.

176. ומשום שאלו הימים הם ימים של עולם הזכר, ז"א, נמסרה הספירה לגברים בלבד. וע"כ הספירה בעמידה. אבל דברי עולם התחתון, מלכות, בישיבה. וזו התפילה שבעמידה, שמונה עשרה. והתפילה שבישיבה, מברכת יוצר אור עד שמונה עשרה.

177. ואלו חמישים יום, מ"ט (49) יום הם, כלל הפנים של התורה. כי יש בתורה מ"ט פנים טהורים, כי ביום החמישים הוא התורה ממש. ואלו הם חמישים יום שבהם שמיטה ויובֵל, שבע שמיטות ויובל אחד. איך יש כאן חמישים, והלוא הם מ"ט, שאין אנו סופרים יום החמישים? אלא אחד נסתר, והעולם נסמך עליו, וביום החמישים, בשבועות, מתגלה הנסתר ומתכסה בו, כמלך הבא לבית ידידו, ונמצא שם.

ביאור הדברים:

א. ז"א נקרא תורה. שורשו מג"ר, חב"ד דישסו"ת, שהם בינה. כי עלה לשם בקו האמצעי, הנקרא דעת, והכריע בין ב' הקווים חו"ב דישסו"ת, ונשאר שם. ואח"כ נמשכים ג' קווים אלו מג"ר דישסו"ת לז"א שלמטה. ת"ת ונה"י דישסו"ת, ז"ת דישסו"ת, מתלבשים בז"א, ומוציאים בו ע"ס: מחצי ת"ת דישסו"ת נמשך הכתר דז"א, ומנה"י דישסו"ת נמשכות ט"ת חב"ד חג"ת נה"י דז"א.

שאע"פ שעצם שורשו דז"א הוא בדעת של ג"ר דישסו"ת, עכ"ז אין לו חלק מחזה ולמעלה דישסו"ת, משום שהפרסא שבחזה דישסו"ת מפסיקה ביניהם, כי הדינים בפרסא בעליית המלכות לשם, והם פועלים מפרסא ולמטה, אבל לא מפרסא ולמעלה, כי אין דינים ועוביות יכולים להתעלות למעלה ממקום מציאותם.

ונמצא הפרש גדול מאוד בין למעלה מפרסא דישסו"ת, שאין שם אחיזה לדינים כלל, ובין למטה מפרסא דישסו"ת, שכבר יש שם אחיזה לדינים. וכיוון שז"א למטה מפרסא דישסו"ת, יש בו אחיזה לדינים, ואינו יכול לקבל מהשפע שלמעלה מפרסא, הטהור מכל דין, שפרסא בחזה דישסו"ת מצמצמת ז"א, שלא יוכל לקבל מחצי פרצוף דישסו"ת העליון. ופרסא דישסו"ת הוא השער החמישים דבינה, שאפילו משה לא השיג אותו. כי משה הוא ז"א, וגם ז"א אינו משיג אותו.

ומטעם זה השער החמישים, הוא ת"ת דישסו"ת, הנעשה כתר לז"א, הפרסא שבחזה. ואפשר לומר שהוא חצי עד החזה, י"ה דישסו"ת שלמעלה מפרסא, פרצוף שלם, חב"ד וחו"ג וחצי ת"ת. כי בעת שיתבטלו הדינים דפרסא, וייפתח שער החמישים, אז תהיה לז"א אחיזה בכל החצי העליון דישסו"ת. וע"כ נחשב כל החצי העליון דישסו"ת לשער החמישים.

ב. ואלו חמישים יום, מ"ט (49) יום הם, כלל הפנים של התורה. כי יש בתורה מ"ט פנים טהורים. כי ביום החמישים הוא התורה ממש. כי מחזה ולמעלה דישסו"ת נחשב לג"ר, י"ה. מחזה ולמטה נחשב לז"ת דישסו"ת, ו"ה. כיוון שז"א מלביש רק מחזה ולמטה דישסו"ת, אין לו אלא ז"ת, חג"ת נהי"מ דישסו"ת, חסר ג"ר. ע"כ יש בו אחיזה לקליפות, מכוח הפרסא דישסו"ת. לכן יש בתורה, בז"א, מ"ט פנים טהורים ומ"ט פנים טמאים, זה לעומת זה. אבל השער החמישים, ת"ת דישסו"ת, או כל חצי פרצוף שמחזה ולמעלה, שָׁם עצם התורה, שאין כנגדה שום קליפה, ואין בה אחיזה לדינים ולקליפות, ושָׁם עצם שורשו של ז"א, שנקרא תורה. כי הוא הדעת דישסו"ת.

ואלו הם חמישים יום שבהם שמיטה ויובֵל. כי ז"ת דישסו"ת, הן שמיטה, מחמת עליית המלכות לפרסא דישסו"ת שמחזה ולמטה, וע"כ אין נחשבת שם בינה, יובל, וע"כ הן שבע שמיטות שהם מ"ט יום. ורק שער החמישים, שלמעלה מפרסא הוא יובל, שנת החמישים.

ג. ויש לספור חמישים יום ולא רק מ"ט. כי השער החמישים נסתר ואין בו השגה, מטעם המלכות שעלתה לפרסא, שאין ז"א יכול לקבל מת"ת דישסו"ת שמחזה ולמעלה. ואי אפשר שיתגלה לגמרי, מחמת שהעולם, המלכות, נסמכת שם בפרסא, כי מקבלת ע"י עלייתה לשם, את המיתוק של הבינה, מדה"ר. כי ת"ת היא בינה דגוף, ולולא זה לא היה העולם מתקיים.

והנסתר, השער החמישים, מתגלה מצד אחד, ומצד אחד עודו מתכסה, כי לא יוכל להתגלות כולו עד גמה"ת, שאז כאשר תתוקן המלכות דצ"א ותוכל לקבל אור העליון, אז לא יהיה צורך עוד במיתוק המלכות בבינה, בעניין הפרסא, והפרסא, המכסה את השער החמישים, תתבטל כולה. ואז תהיה השגה שלמה לכל אחד בשער החמישים. אבל מטרם זה הוא נפתח רק בדרך עליות המדרגות. וגם בזה יש ב' בחינות:

א. בימי שלמה, שהיו זו"ן בקביעות במקום או"א עילאין.

ב. בכל שאר הדורות, שזו"ן הם מחזה ולמטה דישסו"ת בקביעות.

ד. אע"פ שיש עליות המדרגות בשבתות, במועדים, ובעת התפילה, עכ"ז עמידות הפרצופים בקביעותם לא משתנות. בקביעות ז"א מלביש מחזה ולמטה דישסו"ת, וע"כ יש לז"א בקביעות רק ו"ק, ז"ת בחוסר ג"ר. אלא מעליות המדרגות יכול ז"א לעלות עד הראש דא"א, ג' מדרגות ממעל לו. ועכ"ז גם אז נשאר מלביש מחזה ולמטה דישסו"ת, כמו בקביעות, משום שגם הפרצופים שממעל לו עלו ג' מדרגות, כמו ז"א. כשעלה ז"א לישסו"ת שמחזה ולמעלה, עלו מקודם לכן ישסו"ת לאו"א. ואו"א לא"א וכדומה עד"ז. ונמצא, אע"פ שז"א עלה לישסו"ת, הוא מלביש רק מחזה ולמטה שלהם, מפני שמחזה ולמעלה שלהם עלו לאו"א.

וכן כשז"א עולה לאו"א עילאין, נמצא בהכרח שמקודם עלו ישסו"ת לא"א, ואו"א לעתיק. באופן שאע"פ שז"א עלה למקום או"א, מלביש רק מחזה ולמטה דישסו"ת, כי מחזה ולמעלה דישסו"ת כבר הם במקום א"א.

וכן כשז"א עולה לא"א, מלביש רק מחזה ולמטה דישסו"ת, כי בהכרח כבר עלו מחזה ולמעלה דישסו"ת למקום עתיק, ואו"א למקום הטעמים דס"ג דא"ק. ונמצא, שאע"פ שז"א עלה לראש א"א, עודו מלביש מחזה ולמטה דישסו"ת, כמו בקביעות.

ה. ביום השבועות עולה ז"א עד מקום הראש דא"א, אשר מקודם לכן עולים ישסו"ת למקום עתיק, ואו"א למקום הטעמים דס"ג דא"ק. כי הנקודות דס"ג מלובשות בעתיק. ואז נבחנות בישסו"ת ב' בחינות:

א. גם הם עלו לס"ג דא"ק יחד עם או"א, כי בעת הזיווג נמצאים או"א וישסו"ת במדרגה אחת,

ב. הם במקום עתיק. כי שם המדרגה השלישית שלהם.

וההפרש ביניהן רב מאוד. כי מהבחינה הראשונה, שישסו"ת נכללים באו"א, נמצא גם ישסו"ת בטעמים דס"ג, שאין שם פרסא, כי בתחילה בנקודות דס"ג, נמצאים ישסו"ת בביטול פרסא, גילוי השער החמישים, כמו בגמה"ת, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ומהבחינה השנייה, שישסו"ת נמצאים רק במקום עתיק, הרי הפרסא עוד שולטת בהם, והשער החמישים עודו מתכסה, וז"א לא יכול לקבל מחזה ולמעלה דישסו"ת.

ו. וביום החמישים, בשבועות, מתגלה הנסתר ומתכסה בו. מצד אחד מתגלה השער החמישים, היום החמישים, כי אז עולה ז"א לא"א, ואו"א הכוללים ישסו"ת עלו לטעמים דס"ג, ששם אין פרסא, ושווים לביטול הפרסא, כמו בגמה"ת. וז"א יכול לקבל מלמעלה מחזה דישסו"ת י"ה שבו. כי שם אין הבדל מלמטה מפרסא אל למעלה מפרסא, כי אין שם פרסא מבדילה. הרי שביום החמישים, בשבועות, מתגלה השער החמישים.

אמנם מצד שני, ע"פ סדר העלייה, נבחן שישסו"ת במקום עתיק, כי שם המדרגה השלישית, ששם שולטת הפרסא, והשער החמישים לא מתגלה אלא מתכסה. ע"כ נבחן שהארה זו של כללות או"א וישסו"ת המגלים השער החמישים, מגיעה רק לכתר ז"א, לחצי ת"ת דישסו"ת שמחזה ולמטה. שלהיותו חלק מספירות דישסו"ת הוא מקבל מישסו"ת שבאו"א, אבל נה"י דישסו"ת, המלובשים בז"א ומתערבים בכלים דז"א, אינם יכולים לקבל מהארת הגילוי של השער החמישים, מחמת שפרטיות דישסו"ת נחשבת במקום עתיק.

עליית ישסו"ת לס"ג אינה עלייה גמורה, אלא כמו מלך, שבא לזְמן מועט לבית ידידו, ונמצא שם. כן ישסו"ת באים לזמן הזיווג בהתכללות או"א, אבל סופם לחזור למקום עתיק. וע"כ אין גילוי השער החמישים מגלה כל חצי הפרצוף של מחזה ולמעלה דישסו"ת, אלא רק הת"ת שלו, כתר דז"א, מקבל הגילוי, ולא הז"ת, נה"י דישסו"ת, היות שהן מלובשות ומעורבות בכלים דז"א.

ז. וזה נוהג בכל הדורות, חוץ מדורו של שלמה, שאז הייתה המלכות בכל מילואה בקביעות. כי ז"א ומלכות נקבעו אז להלביש מחזה ולמטה דאו"א בקביעות, מחמת שישסו"ת ואו"א נעשו בקביעות לפרצוף אחד. באופן שבעת שז"א עלה לא"א, עלו ישסו"ת ואו"א לטעמים דס"ג, שלא היה אז שום הפרש בין ישסו"ת לאו"א. וע"כ נגלה השער החמישים בשלמות. וגם י"ה שמחזה ולמעלה דישסו"ת, נגלו לז"ת שלהם, המלובשים בתוך ז"א.

כיוון שבא שלמה, עשה מהם פרט, כמ"ש, שבעת ימים ושבעת ימים, ארבעה עשר יום. שהשער החמישים האיר בשלמות פעמיים שבעת ימים, שהם שבע בחינות של י"ה, ושבע בחינות של ו"ה שהם למטה מחזה. אדם אחר לא צריך לעשות מהם פרט חוץ משלמה, משום שאלו שבעה ימים שלמטה, אינם מאירים בשלמות משבעה ימים שלמעלה, עד שבא שלמה. כי שבע בחינות של י"ה אינן מאירות למטה מחזה דישסו"ת במקום ו"ה, וע"כ אין כאן אלא שבעה ימים בלבד. ועכ"ז אפילו בימי שלמה לא נחשב בשלמות גמורה, כיוון שעכ"פ צריכים לעליות המדרגות. והגילוי האמיתי השלם של השער החמישים יהיה בגמה"ת.

178. המצווה שלאחר זו, היא לעשות חג שבועות. ונקרא שבועות, משום שנכנסו ישראל לחמישים יום, שהם שבעה שבועות, שהיום החמישים לבדו כלול משבעה שבועות. כי היום החמישים הוא השער החמישים, י"ה דישסו"ת, שיש בו שבע ספירות חכמה, בינה, ימין דדעת, שמאל דדעת, חסד, גבורה, שליש ת"ת עד החזה, שהוא ביחד עם המלכות שבחזה. ובקורבן העומר, שהוא מנחת שעורים, התבטל יצה"ר, אשת זנונים, שבורחת מפני אשת חיל. וכשאשת זנונים אינה קרבה שם לאשת חיל, מתדבקים ישראל בהקב"ה בשבעה שבועות, ומתבטל יצה"ר מלמעלה ומלמטה, שאין לו אחיזה בז"א ובמלכות.

179. וע"כ נקרא עצרת, שיש בו ביטול יצה"ר, שע"כ לא כתוב בו חַטָאת כבשאר המועדים. כלומר, שכאן לא כתוב, שׂעיר עיזים אחד לחטאת, משום שבחטאת יש חלק לחיצוניים. וכאן כבר התבטלו, ואין צריכים לתת להם חלק, ואז מתקבצים כל האורות לאשת חיל, למלכות, האורות דשבעה שבועות. ומשום זה נקרא עצרת.

חג השבועות

180. ועשיתָ חג שבועות לה' אלקיך. למה כתוב, שבועות, ולא כתוב כמה שבועות? בכל מקום שכתוב סתם שבועות, השם גורם שהם משבעה שבועות, כי כתוב, שבעה שבועות תספור לך. ולמה כתוב שבועות בלבד, אם יש בהם שבעה שבועות? צריך לכתוב שבועות סתם, לכלול שבעה שבועות שלמעלה ושבעה שבועות שלמטה, שכולם כלולים ביום החמישים. כי בכל מקום ששבעה שבועות שלמעלה מתעוררים, שבעה שבועות שלמטה מתעוררים עימהם.

אלא, עד שבא שלמה, והשיג את השער החמישים, והייתה הלבנה במילואה, לא היו נגלים, כלומר שלא נפרטו אלו פעמיים שבעה שבועות, הכלולים בשער החמישים, אלא נקראו שבועות סתם. כיוון שבא שלמה, עשה מהם פרט, כמ"ש, שבעת ימים ושבעת ימים, זהו פרט, שנפרטו אלו י"ד (14) ימים הנגלים בשער החמישים.

181. בשאר הזמנים, חוץ מהזמן של שלמה, אינם י"ד יום בפרט, אלא בכלל שבועות סתם. כי אדם אחר לא צריך לעשות מהם פרט חוץ משלמה, משום שאלו שבעה ימים שלמטה, אינם מאירים בשלמות משבעה ימים שלמעלה, עד שבא שלמה, ואז עמדה הלבנה במילואה באלו שבעה ימים. אבל כאן, חג שבועות סתם, שאינו מפרט אותם, משום שנכללו שבעה ימים תחתונים בשבעה הימים העליונים, ואינם מאירים שם כבימי שלמה.

182. המצווה שלאחר זו, היא להקריב שתֵי הלחם, שהן ב' השכינות, שלמעלה, שהיא בינה, ושלמטה, שהיא מלכות. ומתחברות יחד. והתחתונים המקבלים מהמלכות, הם כמו שמקבלים מהבינה, כי מחוברות הן. וכנגדן הן שתי הלחם שבשבת, כלומר לחם מִשְׁנֶה, שהוא מזון כפול, מלמעלה ומלמטה, מבינה וממלכות. וע"כ כתוב, ויהי ביום השישי לָקטו לחם משנה, שְׁני העומר לָאֶחד.

שני העומר לאחד, רומז ג"כ לבינה ולמלכות, שמתייחדות למקום אחד, לקול יעקב, ז"א, שיורש למעלה ולמטה, בינה ומלכות, ב' לחם יחד. משום ששבת למעלה ולמטה ביחד, אשר מלכות עולה ומלבישה את הבינה, והן מחוברות יחד, והכול ביחד נקרא שבת. וזהו, שתי הלחם.

183. המצווה שלאחר זו, היא להסדיר לחם ולבונה, להקריב עומר. כמ"ש, ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבשׂ תמים בן שנתו לעולָה לה', ומנחָתו שני עשרונים סולת בלולה בשֶׁמן. וכן בשבועות להקריב שתי הלחם. וכך בכל הימים הטובים להקריב קורבן מוסף.

כי ודאי בכל יום של המועדים, צריכים להקריב הקורבן של יום, כמו בימות החול, וצריכים להקריב עליו תוספת שיש לו, תוספת האור שיש באותו החג. כמו תוספת כתובּה ומתנות שנותן החתן לכלה. כן שבת המלכה, מלכות, שהיא כלה בשבתות ובכל הימים הטובים, צריכה תוספת, שהם קורבנות המוספים, ומתנות, שהן מתנות כהונה.

184. ובשבועות, שהוא מתן תורה, שניתנו שני לוחות התורה, שהם בינה ומלכות, מצד עה"ח, ז"א, צריך להקריב אצלם שתי הלחם, שהן בינה ומלכות, שתי אותיות ה' שבשם הוי"ה, כי הן לחם של תורה, של ז"א, שכתוב בה, לכו לחמוּ בלַחמי. והן שתי אותיות ה' ה' מבִּרכת המוציא לחם מן הארץ. כי ה' של הארץ היא ה"ת, מלכות, וה' של המוציא היא ה"ר, בינה.

185. שתי הלחם, מאכל אדם, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שבגי' אדם (45), ז"א, שכולל שתי אותיות ה'. וכמ"ש, זאת התורה אדם, שהתורה, ז"א, הוי"ה במילוי מ"ה (45) שבגי' אדם. וכתוב, אדם כי יקריב מכם קורבן לה', שהוא מאכל אדם. אבל עומר שעורים הוא מאכל בהמה, שהן חיות הקודש, שצריך להקריב מהן, כמ"ש, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, תקריבו את קורבנכם. מן הבהמה, אֵילים המנגחים זה את זה במשנה, בפְּשָׁטֵי התורה, כלומר החכמים, הלוחמים זה עם זה בביאור המשנה.

מן הבקר, פרים המנגחים זה את זה ביֶתר כוח, במשנה. ומן הצאן, הם שאר העם, שהקורבן שלהם היא תפילה. ועליהם כתוב, ואַתן צאני צאן מַרְעיתי, אדם אתם. אשר צאן מרעיתי, הם הלומדים בפשט התורה בלבד. אדם אתם, הם בעלי הקבלה, הדבקים בז"א, הוי"ה במילוי מ"ה, שבגי' אדם.

186. בעלי קבלה ובעלי מידות, הדבקים במידותיו של ז"א, הם מצד עה"ח, ז"א, הנקרא אדם. שאר העם הם מצד עצה"ד טו"ר, שהם איסור והֶיתר, שהוא המלאך מט"ט, מרכבה אל המלכות, שנקראת משנה. והוא כולל ד' חיות הקודש. ומשום זה, מן הבהמה, המאכל שלהם הוא עומר לחם שעורים. כמ"ש, ויָמָד שש שעורים ויָשֶׁת עליה, שהוא התשבע"פ של שישה סדרי משנה.

אבל אלו שהם מעה"ח, בעלי קבלה, הם אדם, שהתורה שלהם הוא לחם הקב"ה, מאכל של ז"א, הנקרא אדם. כמ"ש, לכו לחמו בלחמי, שהוא שתי הלחם. שׂמחו כל התַנָאים והאמוראים, ואמרו, מי יעמוד לפני סיני, לפני משה, שנקרא סיני.

פרשת פינחס

חג השבועות

766. כתוב, וביום הבּיכּורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה', בשָׁבועותֵיכם. וביום הביכורים, זהו נהר היוצא מעדן, ז"א, שהוא יום מהביכורים העליונים, י"ה, או"א, הנקראים ביכורים. התורה תלויה בז"א, והוא מוציא כל סודות התורה. ומשום שהוא עה"ח, צריכים להביא פירות האילן.

767. יום הביכורים, הם ביכורים עליונים של התורה, או"א. כמו בְּכוֹרים לאימם, כן נקראים פירות ביכּורים של פירות אילנות, כְּבִיכּוּרָה בתאנה. כך ישראל, ראשונים וביכורים להקב"ה, מכל אוה"ע. כמ"ש, קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. משום זה כתוב בפירות ביכורים, הרומזים לישראל, תביא בית ה' אלקיך, שיזכו לגאולה שלמה. ומשום זה אומות עכו"ם, שכתוב בהן, ויאכלו את ישראל בכל פה, כתוב עליהן, כל אוכליו יֶאשָׁמוּ, רעה תבוא אליהם.

768. אף כך ו', ז"א, הכולל ו"ס, בן י"ה, שהם או"א, הנקראים ביכורים, נקרא בּכׂ"ר. וכל הענפים היוצאים ממנו שיש בהם ראשים, המדרגות שיש בהן ג"ר, ראש, נקראים ביכּורים. ו' נהר מאלו ביכורים עליונים, ז"א, הנהר היוצא מעדן, מי"ה. וזה הוא שהתורה תלויה בו. וכשיוצא ומתגלה, יוצאים כל סודות התורה. ומשום שהוא עה"ח והתורה, זהו שכתוב, עץ חיים היא למחזיקים בה. והמצוות של ז"א, של התורה, דומות לאבי פירות האילן, שצריכים להביא בית ה'.

769. למה הביכורים, שקוראים להם מנחה חדשה, נמצאים באילן, בשישה חודשי החורף והסתיו, שהם באילן כמו עובר במעי אימו, ומשעה שצומחים עד גמר בישולם הם ג"כ שישה חודשים? ואדם שכתוב בו, כי האדם עץ השדה, מהו הטעם, שהוא בעיבור תשעה חודשים או שבעה? והבהמה כתוב בה ג"כ, שבעת ימים יהיה תחת אימו, ומיום השמיני והלאה יֵירצה לקורבן אִשֶׁה לה', להקריב קורבן לפני ה'. ומהו הטעם שצריכים שבעת ימים? והספירות, שבהן שם הוי"ה וכל הכינויים שלו, למה נקראות בשם חיות, בשם אריה, שור, נשר, אדם?

770. אלא, מנחה חדשה פירושה השכינה. משישה חודשים לשישה חודשים, שהפירות בעיבור האילן, הם ו"ס חג"ת נה"י, הנקראים שנים קדמוניות לבריאת העולם. והן 6000 שנה שעומד העולם. ונקראים שנים מצד אמא עליונה, בינה. ומצד אמא תחתונה, המלכות, נקראים חודשים. ומשום שו"ס קדמו לעולם ולכל הבריות, הן נקראות ביכורים. וזהו, שפירות האילן הם ביכורים בשישה חודשים, מזמן הצמיחה עד גמר בישולן, כנגד חג"ת נה"י שמצד המלכות.

771. והשכינה, מנחה חדשה, מצד החיה, שכתוב בה, ודמות פניהם פני אדם. תשעה חודשי עיבור, כי אדם בגי' תשעה, בחשבון קטן של חנוך. כי במספר קטן, במט"ט, הנקרא חנוך, מחשיבים כל האותיות רק במספר יחידות. והמ' יהיה רק ארבע, וכן הת' רק ארבע. שלפי זה אדם בגי' תשעה, כי א"ד הם חמישה, ועם ם', שהוא ארבע, הם תשעה. וזהו שהאדם נולד לתשעה חודשי עיבור, ונולד עשירי להם. ובזה הוא כלול בכל ע"ס.

ונקרא בן בכור, ע"ש אות ברית, יסוד, שהוא י', ע"ש טיפה ראשונה, שנמשך ממנו זרע יורה כחץ, שהאדם נולד ממנה, וכל טיפה נקראת י', מפני שכוללת י' ספירות. שהיסוד ו', והטיפה י' העולה על הו', כמו פרי העולה על ענף האילן. וכיוון שבי' ספירות יש ג"ר, ביכורים, ע"כ נקרא האדם בן בכור.

772. ואע"פ שכמה ענפים יש באילן, וכמה תאנים עליהם, אלו שהקדימו להבשיל בתחילה, נקראים ביכורים. אלו הם הראשים של כולם. וכמוהם כתוב, שְׂאו שערים ראשיכם. כמו, שְׂאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. וכן, שׂאו את ראש כל עדת בני ישראל.

כי הטעם שהאדם נקרא בן בכור, משום שבא מטיפת יסוד, י', שכלולה מע"ס. שבכללן יש ג"ר כח"ב, שהם ביכורים. ולפי זה צריכים כל בני אדם להיות בכורים, ולמה נקרא בכור רק בן ראשון? אלו שהקדימו להבשיל בתחילה, נקראים ביכורים. כי גילוי הג"ר, ביכורים, רק על פרי ראשון, ועל בן הראשון. ועל שאר הבנים אין הג"ר נגלים, אע"פ שהם נמשכים מי'.

אלו הם הראשים של כולם. שהבן הראשון הוא הראש לכל הבאים אחריו, שעליו נגלו ג"ר, ראש, וממנו מאיר הראש לשאר הבנים. ומביא ראָיה, שראש פירושו ג"ר, מהכתוב, שׂאו שערים ראשיכם. ששְׂאו, פירושו ג"ר, כמו, שְׂאו מרום עיניכם, שפירושו ג"ר, כי עיניכם חכמה. וכן, שְׂאו את ראש כל עדת בני ישראל, פירושו ג"ר. ועד"ז נקראים הבכורים ראשים, ע"ש הג"ר.

773. שאו שערים ראשיכם. שערים, אלו חמישים שערי בינה, ישיבה של מעלה. ושאו פתחי עולם, של הישיבה התחתונה, המלכות. שכל מי שעוסק בתורה, לבסוף מתנשא. כל המְנַבֵּל עצמו על דברי תורה, לבסוף מתנשא. כמ"ש, ויבוא מלך הכבוד, שאין כבוד אלא תורה.

774. מכאן, מי שלומד תורה, הנקראת כבוד, נקרא מלך. כי כתוב, ויבוא מלך הכבוד. ולא שהוא בעוה"ב, ההוא ולא יותר, אלא הוא מלך בשני עולמות בצורת אדונו. ומשום זה הוכפל הפסוק פעמיים: פעם אחת, מי זה מלך הכבוד. והשנייה, מי הוא זה מלך הכבוד. שמורה על שני עולמות, בעוה"ז ובעוה"ב.

שאו שערים ראשיכם. כתוב פעמיים, ראשיכם, שהם החיות דמרכבה עליונה, שלמעלה מחזה דז"א, והחיות דמרכבה התחתונה, שבמלכות.

775. שאו שערים ראשיכם, שערים עליונים, שערי התבונה העליונה, חמישים שערים. ראשיכם, שלכל שער יש ראש, להתפשט ולהיכנס זה בזה, ולהיכלל זה בזה.

776. בספרו של חנוך, שאו שערים, השערים שלמטה מהאבות, מחג"ת, והם ג"ס אחרונות, נה"י. ראשיכם, ראשי אלפֵי ישראל, האבות העליונים, חג"ת, הנעשים בגדלות לחב"ד. הם הראשים של השערים.

ובגלל אלו נה"י, שהם האופנים, הסובבים ונושאים אותם על כתפיהם, אומרים, שאו שערים ראשיכם. שאו את ראשיכם, חג"ת, ראשים עליכם ושולטים עליכם. והינשאו פתחי עולם, הם האימהות, ארבע שלמטה, חו"ג תו"מ שבמלכות. שרה חסד, רבקה גבורה, לאה ת"ת, רחל מלכות.

מחזה ולמעלה דז"א, חג"ת, בחסדים מכוסים מחכמה. ומחזה ולמטה דז"א מקום גילוי של החכמה, אבל חסרים מחסדים. ואין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. וכדי שז"א יזדווג עם המלכות, צריכים מקודם נה"י וחג"ת להיכלל אלו מאלו. ואז יש בנה"י חכמה וחסדים יחדיו, ויכולים להאיר, ואז הם יכולים להשפיע למלכות. וכן חג"ת, שהם חסדים, נשלמים ע"י גילוי החכמה שבנה"י.

ואז נבחן שנה"י הם שערים לחג"ת, שאי אפשר לקבל הארת החסדים השלמה מחג"ת דז"א, מטרם שתתגלה החכמה בנה"י דז"א, כי זולתם נבחנים החסדים שבחג"ת לו"ק בלי ראש. אבל אחר שנגלה החכמה בנה"י, וחג"ת ונה"י נכללו זה מזה, נבחנים החג"ת לראשים, כי נעשו על ידיהם לג"ר, הנקראים ראשים. באופן שנה"י הם שערים, להעלות את חג"ת לבחינת ראשים.

נה"י דז"א נקראים אופנים, הנושאים על כתפיהם חג"ת דז"א, המנַשְׂאים אותם לראשים. כמו הכתפיים של אדם, הנושאים את ראשו של אדם, כן נה"י מנשאים חג"ת לבחינת ראש. ע"כ אומרים אל נה"י, שאו שערים ראשיכם, שינַשְאו את החג"ת להיות ראשים. כי בשבילכם הם ראשים ושליטים, שמתגלה בהם הג"ר על ידיכם, שמכונות ראש ושליט, ואז, והינשאו פתחי עולם, שישפיע וינשא גם את המלכות.

777. ויבוא מלך הכבוד, מלך העליון של כולם, ז"א, הכולל את חג"ת נה"י האלו. מלך מאותו הכבוד, כי מאיר ללבנה, המלכות, הנקראת כבוד. והוא הוי"ה צבאות, ז"א. ויבוא, להביא את התורה, ז"א, בארון, מלכות, בחיבור אחד כראוי.

כי כיוון שזה נכנס למקומו, אחר שהזדווג ז"א במלכות, שהיא מקומו, אז נבחן שהתורה, ז"א, נכנסה בארון, המלכות. והתחברו חיבור אחד, התורה העליונה, ז"א, בתשבע"פ, המלכות. כי מתחברים לפרש דברים סתומים, לגלות סודות התורה לצדיקים.

778. הייחוד הזה נעשה בזמן שכתוב, וביום הביכורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה', בשָׁבועותֵיכם, שפירושו, למספר שאתם סופרים.

כי בכל זמן שישראל עושים חשבונות לחודשים ולימים טובים, הקב"ה מתקן תיבה בתוך הרקיעים, כמו התיבה לשליח ציבור, ומעביר כרוז, הרי בניי למטה קַדשו החודש, קדשו היו"ט, התקדשו כולכם למעלה. ועושה, שכל צבאות השמיים יתקדשו כאחד עם העם הקדוש, וכולם שומרים שמירה אחת, באותו יום שקבעו ישראל למטה. וע"כ כתוב, בשבועותיכם, למספר שאתם סופרים את אלו שבע שבתות.

שַלֵחַ תשַלַח את האם

779. ואז ממשיך הקב"ה המשכת שבע מדרגות למטה במדרגה ההיא, במלכות, שמתאחדת בהם באלו שבע שבתות, שהם חג"ת נהי"מ. האם אין הן שש מדרגות חג"ת נה"י ולא יותר, שהרי מלכות מקבלת אותן ואינה בחשבון?

אלא אז אמא, בינה, יושבת על האפרוחים, חג"ת נהי"מ, ורובצת עליהם. מפריחים את הבינה מהם ולוקחים אלו שישה בנים, חג"ת נה"י, עם המדרגה שלמטה, מלכות, לקיים הכתוב, שַלֵחַ תשַלַח את האם, בינה, ואת הבנים, חג"ת נהי"מ, תיקח לך. וע"כ אנו ממשיכים שבע שבתות, גם את המלכות. ואחר שהמשכנו גם את המלכות, אנו ממשיכים את חג"ת נה"י לכלול אותם במלכות.

ישראל יודעים לצוד ציד טוב

[ישראל ידעי למיצד צידא טבא]

780. ביום ההוא אין ישראל לוקחים אלא חמישה בנים, חמישה חומשי תורה, חג"ת נ"ה דז"א, חמישה חומשי דז"א, שנקרא תורה. האם אינן ו"ס, כי יש גם יסוד? אלא באמת שבע הן, עם ציפור אחת, המלכות, הנמצאת בין כנפי אמא, בינה. ונחשב רק חמש מדרגות חג"ת נ"ה, משום שעיקרן חמש מדרגות, ויסוד ומלכות הם שניים כוללים של אותן חמש מדרגות, ואין בהם חידוש יותר.

וישראל יודעים לצוד ציד טוב גדול ומכובד. הם מוציאים מתחת כנפי אמא אותה הציפור, מלכות, בלחש הפה שמלחשים לה, לחש אחר לחש, ע"י הרבה תפילות.

והקרבתם אִשֶׁה עולָה

802. ישראל נמשלו לזה. כי ישראל בכלל נקראים מלכים. אבל כשנכנסו לביהמ"ק, כל אחד שרה במקומו כראוי לו, הכוהנים לבדם, לוויים לבדם, ישראל לבדם.

אף כאן, כל הקורבנות אינם שווים, כי הקב"ה מחלק כל אחד כראוי לו. ועניין זה נודע בפָרי החג, שהיו ישראל מקריבים לפני ה'. שהיה מחלק אותם לקיום שבעים האומות.

וביום הביכורים

803. אמר רבי שמעון, קום, משה, משנתך, כי אתה והאבות נקראים ישֵנֵי עפר. כי עד עתה הייתם עוסקים בתורה, כמו שלומדים, ועל הארץ תישן. וביום הביכורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה', אתם ביכורים של השכינה, ובמעשים שלכם השכינה מתחדשת בתפילות האבות בכל יום. שתפילות כנגד אבות תיקְנוּם. ובק"ש, שאמר משה, שמע ישראל. וכל הקורא ק"ש בכל יום, כאילו הוא מקיים, והגית בו יומם ולילה.

804. ודאי בתפילה שלכם, ובק"ש שלכם, השכינה מתחדשת לפני הקב"ה. ומשום זה כתוב, והקרבתם מנחה חדשה לה'. בתפילות, שהן במקום קורבנות. ובאיזה קורבנות, שהם תפילות, היא מתחדשת? בשבועות, שבו מתן תורה, ונקרא חמישים יום לעומר, ובו שבעה שבועות, מצד אותו שכתוב בו, שׁבע ביום הִלַלתיךָ, שהיא מלכות שנקראת כלה, הכלולה בשבע ספירות חג"ת נהי"מ, וכלולה בבינה, והיא מתפשטת בחמש ספירות חג"ת נ"ה, לחמישים.

805. יסוד שנקרא כל, שבגי' חמישים, כלול גם מאלו החמישים, חג"ת נ"ה, שכל אחת כלולה מעשר. והמלכות נקראת כלה, אותיות כל ה', ה' ספירות הכלולות מחמישים. כולן נבלעות בתוך חמישים. חכמה, י' עליונה, מובלעת בתוך חמישים, כי ה' פעמים י' הם חמישים, כי ה' בינה, י' חכמה, ויש י"ה בחכמה, שמכפילים זו על זו והם חמישים.

ויש י"ה בבינה, שמכפילים י' פעמים ה', והם חמישים. בחשבון כל, ובחשבון ים, כי הבינה נקראת ים, שהוא בחשבון חמישים, ים התורה. שמבינה, הנקראת ים, תצא התורה, ז"א. המקור שלה כתר, א"ס. שאר ספירות חג"ת נהי"מ נקראים על שמה שבעת ימים.

ים בחשבון חמישים. נמצא שבכל אחת יש חמישים. ומלכות נקראת ים סוּף, ע"ש הסוֹף של כל הימים.

806. משום, שכל אחד משבעה שבועות הוא חמישים, מנחתם שלושה עשרונים ושני עשרונים, חמישה עשרונים, שהם חמש פעמים עשר, כי כל עישרון הוא עשר, וחמישה עשרונים הם חמישים.

כמ"ש, ומנחתם סולת בלולה בשמן, שלושה עשרונים לפר האחד, שני עשרונים לאיִל האחד, עישׂרון עישרון לכבש האחד, לשבעת הכבשים. ושבעת הכבשים הם כנגד הכתוב, שבע שבתות תמימות תהיינה. שהן שבע מלכויות, כי מלכות נקראת שבת, וכל אחת עם שישה ימים שלו, חג"ת נה"י, שעם יום השבועות הם בגי' חמישים.

חג השבועות

879. כתוב, והקרבתם עולה לריח ניחוח לה'. ובפסח כתוב, והקרבתם אִשֶׁה עולָה לה'. וכאן לא כתוב אִשֶׁה, אלא, והקרבתם עולה.

חג השבועות הוא יום שהכלה נכנסה לחופה, המלכות נכנסה לחופה עם ז"א. וישראל באו מספירת ימי טהרה, ימים ושבועות, ונכללו ונכנסו בימי טהרה אלו, שהם שבעה ימים חג"ת נהי"מ, שבכל אחת חג"ת נהי"מ, והם מ"ט (49) יום.

והיא, המלכות, יצאה מכל הצד הרע, שאין להם עוד אחיזה בה, ושמרה ימי טהרה, מ"ט ימי הספירה, כראוי. וזהו, שמלך טעם בתולה טועם. שהוא כמ"ש, בתולה ואיש לא יְדָעָה, שלא הייתה אחיזה בה לשום איש מס"א.

משום זה לא כתוב בו אִשֶׁה, כי אחֵר לא קרב אל המשכן, למלכות, וכבר התרחק צד האחר משם. וע"כ אין כאן אִשים, ולא נצרכו כאן, כי ישראל התרחקו מצד הרע.

האִשים, הם דינים. וכיוון שכאן כבר יצאה המלכות מכל הדינים שבה, ע"כ לא כתוב והקרבתם אִשֶׁה עולה, אלא והקרבתם עולה סתם.

880. אמר רבי שמעון, הרימותי ידיי בתפילה למי שברא העולם. ועניין זה מצאתי בספרים ראשונים. אִשים, הם באמצע הטוב והרע, ובאים בצד זה ובצד זה. כי נדבקו בעצה"ד טו"ר, ע"כ נדבקו ברע ונדבקו בטוב. ומשום זה, בשאר ימים כתוב, אִשֶׁה עולה, משום שיש בהם דינים ואחיזה בעצה"ד טו"ר. אבל באלו הימים, שעה"ח נמצא ולא אחר, בשבועות, אין אנו צריכים לאִשֶׁה, ואינו צריך להיות שם.

כי יום זה, של שבועות, הוא של עה"ח ולא של עצה"ד טו"ר. ומשום זה כתוב, והקרבתם עולה לריח ניחוח לה', ולא אִשֶׁה לה' עולה. עולה, פירושו עולה לגבוה.

הקדמת ספר הזוהר

ליל הכלה

[בליליא דכלה]

125. רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה, בלילה, שבו הכלה, מלכות, מתחברת בבעלה. כל אותו הלילה, שלמחרתו, ביום השבועות, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, כל החברים, שהם בני היכל הכלה, צריכים להיות עימה, ולשמוח עימה בתיקוניה, שהיא מיתקנת בהם. כלומר, לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. משום שאלו הם התיקונים שלה ותכשיטיה. והכלה ועלמותיה באה ועומדת על ראשיהם, ומיתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה.

ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה אלא עימהם. ואלו החברים, העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה. וכיוון שבאה לחופה, הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם.

ביאור הדברים. יש בזה ב' פירושים, ושניהם עולים בקנה אחד:

א. כי ימי הגלות נקראים לילה, כי הוא הזמן של הסתרת פניו מבני ישראל. ואז שולטים כל כוחות דפרודא על עובדי ה'. ועכ"ז, דווקא בעת ההיא, מתחברת הכלה בבעלה, ע"י תורה ומצוות של הצדיקים, הנקראים בעת ההיא, המחזיקים את התורה.

וכל המדרגות הנשגבות, הנקראות סודות התורה, מתגלות על ידיהם. כי ע"כ הם נקראים עושיהם, שהם, כביכול, העושים של התורה. ונמצא, שימי הגלות נקראים הלילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. וכל החברים, שהם בני היכל הכלה, הם המחזיקים את התורה.

ולאחר גמה"ת והגאולה השלמה, כמ"ש, והיה יום אחד, הוא ייוודע לה', לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור. למחרתו, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה. כי אז ישוב הב"ן להיות ס"ג, ומ"ה יהיה ע"ב. וע"כ נבחן למחרת היום ולחופה חדשה.

והצדיקים בעת ההיא נקראים בני חופה, העוסקים בתורה, שאין בהם עשיה. כי אז כתוב, ומלאה הארץ דעה את ה'. והיות הצדיקים הללו, ע"י מעשיהם הטובים, יעלו הב"ן להיות ס"ג, מכוח המשכתם היראה מזמן שעבר, נבחנים שהם עושים את החופה החדשה הזו, וע"כ נקראים בני חופה.

ב. ליל שבועות נקרא הלילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. כי למחרתו נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, ביום השבועות, יום קבלת התורה.

אמנם זה עניין אחד עם ביאור הא'. כי ביום קבלת התורה, היה כבר בחינת גמה"ת, כמ"ש, בילע המוות לנצח, ומָחָה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים. כמ"ש, חָרות על הלוחות, אל תקרא חָרות אלא חֵירות, כי באה חירות ממלאך המוות. אלא מחמת חטא העגל, חזרו וקלקלו את התיקון. הרי יום קבלת התורה הוא עניין אחד עם גמה"ת.

ונמצא, שבלילה קודם קבלת התורה, נגמרו בה כל הזיווגים שבימי הסתרה. וע"כ נבחן הלילה ההוא ללילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. שלמחרתו נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, שהוא חג השבועות, שבו נגמר התיקון בחירות ממלאך המוות, שהוא הזמן, שהצדיקים, ע"י מעשיהם הטובים, עושים חופה חדשה לכלה.

והנה נוח לי יותר להמשיך הביאור בדרך פירוש הא', והמעיֵן מדעתו יוכל להעתיק הדברים על יום השבועות, כי עניין אחד הוא.

כל החברים, המחזיקים את התורה, הנקראים בני היכל הכלה, הם צריכים להיות דבוקים בשכינה הקדושה, הנקראת כלה, בכל אותו הלילה של הגלות. כי אז, בימי הגלות, היא מיתקנת ע"י המחזיקים את התורה, בכל אלו המע"ט והתורה והמצוות שהם עושים, עד לטהר אותה מבחינת טו"ר. ותהיה מזומנת לאלו העוסקים בתורה, שאין בהם מבחינת עשיה כלל, אלא היא כולה טוב בלא רע.

ולפיכך צריכים המחזיקים את התורה, שהם בני היכל הכלה, לשמוח עימה על התיקון הגדול הזה שנעשה בכלה על ידיהם. ולשמוח עימה בתיקוניה, שהיא מיתקנת בהם, לעסוק בתורה, כלומר, בתיקונים הבאים לפנינו מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה, שצריכים לעשותם בשמחה.

התבאר, שכל המדרגות וגילוי סודות התורה, שהם בניין השכינה לגמר תיקונה, נעשים רק ע"י המחזיקים את התורה בימי הגלות. ולפיכך, כל אלו המדרגות והקומות, היוצאות בזמן הגלות, נקראות התיקונים של הכלה ותכשיטיה. ואלו הם שהולך ומפרט, מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה.

כי חג"ת תורה. נו"ה נביאים. המלכות כתובים. המוחין של ו"ק, שממשיכים לה, דרשות המקראות. המוחין של ג"ר, שממשיכים לה, סודות החכמה. כי כל אלו התיקונים צריכים להמשיכם לכלה באותו הלילה, שבהם נגמרת הכלה לגמה"ת, שהוא יום החופה.

והכלה ועלמותיה באה ועומדת על ראשיהם, ומיתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה. המלאכים, שבהם מלובשים הכלים דאחוריים דמלכות שבמצב הא', נקראים עלמות המשמשות לשכינה. השכינה עומדת על ראשיהם, שהם המחזיקים את התורה, כמו שאומרים, ועל ראשי שכינת אל. ועימה יחד העלמות המשמשות אותה. והיא שמחה עימהם, בהיותה מיתקנת והולכת על ידיהן.

ושמחה בהם כל אותו הלילה. שכל משך זמן התיקונים, נקרא לילה. ולמחרת, אינה באה לחופה, אלא עימהם. שביום גמה"ת, יום החופה, לא תוכל להיכנס לחופה, אלא עם אותם המחזיקים את התורה, שבנו ותיקנו אותה בכל הצורך, מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. ולכן נקראים בני חופה.

ידוע, שגמה"ת לא יביא עימו שום דבר חדש, אלא ע"י האור העליון דעתיק יומין, יתקבצו כל המ"ן והמ"ד, וכל הזיווגים, וכל המדרגות, שיצאו ב-6000 שנה בזה אחר זה, לזיווג אחד ולקומה אחת, שזה גדול ומכובד. וע"י זה ייתקן הכול. ואז תיכנס הכלה לחופה.

והקב"ה שואל עליהם, על כל אחד, שהעלה פעם מ"ן לזיווג עליון. כי כביכול יושב ומחכה עד שיתקבצו כולם. ונמצא, שואל ומחכה על כל אחד. ואחר שמתקבצים, נעשה אז הזיווג של רב פעלים מקבצאל, ומברך אותם ומעטר אותם, שמתברכים ומתעטרים כולם בבת אחת. ואז, בגמה"ת, נקראים עטרותיה של הכלה.

126. והיה רבי שמעון וכל החברים מרננים ברננת התורה, וכל אחד מהם היה מחדש דברי תורה. ורבי שמעון היה שמח. וכן כל שאר החברים. אמר להם רבי שמעון, בניי, אשרי חלקכם. כי למחר לא תבוא הכלה אל החופה, אלא עימכם. משום שכל אלו, המתקנים תיקוני הכלה בלילה הזה, ושמחים בה, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרון, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות ועטרות מהעולם העליון.

ביאור הדברים. כתוב, אמרתם שָווא עֲבוד אלקים ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, גם נבנו עושי רִשעה גם בחנו אלקים ויימָלֵטוּ. וכתוב, אז נִדברו יִראֵי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום, אשר אני עושה סגולה.

ויש להבין הדברים, בעת שאמרו איש אל רעהו ונִדברו ביניהם דברים בזויים כאלו, שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, יאמר עליהם הנביא, אז נדברו יראי ה'. ולא עוד, אלא שנכתבים בספר הזיכרון לפניו.

כי לעת קץ, כאשר יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין רב פעלים מקבצאל, יתגלה אור גדול בכל העולמות. וע"י זה ישוב כל בשר בתשובה שלמה מאהבה. ונודע, שהזוכה לתשובה מאהבה, זדונות נעשים לו כזכויות.

ולכן אמר הנביא, על אלו הרשעים שאמרו, ונִדברו ביניהם חירוף וגידוף, לומר, שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו: שביום הגדול של גמה"ת, שיתגלה האור של תשובה מאהבה, גם הזדונות, שאין גרוע מהם, ייהפכו לזכויות. וייחשבו אלו המדברים ליראי ה'.

ובגמה"ת, כמו שאמר הנביא, והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום, אשר אני עושה סגולה. כלומר, ביום גמה"ת. ולפיכך יש בהכרח ספר זיכרון בפניו על הזדונות והפשעים, הנעשים בעולם. שהרי הוא צריך להם, ליום שהוא עושה סגולה. כי אז ייהפכו להיות זכויות, ויצטרפו וישלימו קומת האור של גמה"ת.

וכמ"ש, וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום, אשר אני עושה סגולה. כי אז אני צריך להם, כדי להשלים הקומה. וזה שהנביא מסיים, וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו, העובד אותו. כי אז יהיו יקרים לי וחביבים לי, כמו שהיו מהעובדים אותי.

וכולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרון. בא לרבות, שאפילו הזדונות, שעשו, יהיו אז רשומים וכתובים בספר הזיכרון. ויכתוב אותם הקב"ה, כאילו היו זכויות, וכאילו היו עובדים אותו בהם, כמו שאמר הנביא.

המספר שבעים מורה על מוחין דחכמה וג"ר, שהם נקראים עטרות. וברכה היא על אור החסדים, שהעולם נברא בב', בברכה, כמ"ש, עולם חסד ייבָּנה, בו"ק. ואומר שבגמה"ת גם אור החסדים יהיה בשבעים עטרות, כמו החכמה, כי מ"ה וב"ן יעלו לע"ב ס"ג. וע"כ נאמר, שהקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות ועטרות מהעולם העליון, דע"ב ס"ג. וע"כ נבחנים אז גם ברכות במספר שבעים.

127. פתח רבי שמעון ואמר, השמיים מסַפרים כבוד אל. כשהכלה מתעוררת להיכנס לחופה, למחר, היא מיתקנת ומאירה בקישוטיה עם החברים, ששמחו עימה כל אותו הלילה, והיא שמחה עימהם.

128. ולמחר, כמה המונים, צבאות ומחנות, מתאספים אליה. והיא וכולם, כל אלו הצבאות והמחנות, מחכים לכל אחד, מאלו שתיקנו אותה בעסק התורה, בלילה הזה. כיוון שהתחברו יחד ז"א ומלכות, ומלכות רואה את בעלה, ז"א, כתוב, השמיים מספרים כבוד אל. השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה, ז"א, הנקרא שמיים. מספרים, שמאירים כזוהר הספיר, המאיר ומזהיר, מסוף העולם ועד סוף העולם.

ביאור הדברים. יום גמה"ת נקרא מחר, כמ"ש, היום לעשותם ולמחר לקבל שְׂכָרָם. המונים, הם עמי הארץ, בלתי עובדי ה'. צבאות, הם עובדי ה'. ומחנות, מורה על המחנות העליונים, שהם מלאכים המלווים את הנשמות, כמ"ש, כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך.

והיא וכולם מחכים לכל אחד. כי כמו שהקב"ה שואל על כל אחד, כך השכינה מחכה על כל אחד. וכיוון שהתחברו יחד ז"א ומלכות, מלכות רואה את בעלה. כי לא תוכל לראות בעלה, מטרם שיתקבצו כולם. ותלויים זה בזה.

השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה. הזוהר דורש זאת על גמה"ת, שעליו כתוב, והיה אור הלבנה כאור החמה. ואומר, השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה. כי הקב"ה נקרא שמיים. ולעת גמה"ת נקרא חתן, כמ"ש, וכמשוש חתן על כלה, יָשִׂישׂ עליך אלקיך.

כי בכל מקום שכתוב, ויירד ה', הוא עניין של דין או גבורה. כי מורה על ירידה ממעלתו ומרוממותו, באשר עוז וחדווה במקומו. אמנם בגמה"ת, שכל הפגמים והזדונות ייהפכו לזכויות, כי אז יתברר, שכל הירידות לא היו אלא עליות, נקרא הקב"ה בשם חתן, והשכינה הקדושה נקראת בשם כלה.

כלה, מלשון גמה"ת. מלשון הכתוב, ויהי ביום כַּלוֹת משה להקים את המשכן. כלומר, שגמר כל מלאכת המשכן והקמתו. והמילה חתן, מורה ג"כ על ירידה, כמו שלומדים, נחת ממדרגתך ושא אישה. אמנם ירידה זו גדולה מכל העליות הקודמות, בהיותה לקראת הכלה, השכינה בגמה"ת.

חופה, היא כינוס וקיבוץ של כל האו"ח, שיצא ע"י המ"ן, שהעלו הצדיקים בכל אלו הזיווגים של הקב"ה ושכינתו, שהתגלו בזה אחר זה בכל הימים והזמנים של 6000 שנה. כי כולם נעשו עתה לאור גדול אחד של או"ח, העולה והחופף על הקב"ה ושכינתו, הנקראים עתה חתן וכלה. שהאו"ח חופף ממעל להם כמו חופה.

ולפיכך נקראים אז הצדיקים בני חופה. כי לכל אחד יש חלק בחופה זו, בשיעור המ"ן שהעלה למסך שבמלכות לעליית או"ח. ושנאמר, השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה. הכוונה היא על העת של גמה"ת, שאז נקרא הקב"ה חתן, שנכנס אז לחופתו.

ושנאמר, מסַפרים, שמאירים כזוהר הספיר, המאיר והמזהיר, מסוף העולם ועד סוף העולם. מספרים, הם הזיווג הגדול שיהיה לעתיד, מלשון, אישה מספרת עם בעלה. וספיר הוא שם השכינה, מלשון, ותחת רגליו כמעשה לִבְנַת הספיר.

זוהר הספיר, פירושו או"ח, שהיא מעלה מלמטה למעלה. מאיר, פירושו או"י. מזהיר, פירושו או"ח. וע"י הזיווג הגדול הזה, הנעשה בגמה"ת, שהוא קיבוץ מכל הזיווגים, הנה או"י ואו"ח שבזיווג הזה, מאיר ומזהיר מסוף העולם עד סופו. כמ"ש, השמיים מספרים.

129. כבוד אל, זהו כבוד הכלה, המלכות, שנקראת אל. כתוב, אל זועם בכל יום. בכל ימי השנה היא נקראת אל. ועתה, בחג השבועות, שכבר נכנסה לחופה, היא נקראת כבוד, ונקראת אל. שזה מורה, כבוד על כבוד, אורה על אורה, וממשלה על ממשלה.

כי השם אל, הוא שם החסד הגדול. וכתוב, אל זועם בכל יום. שלכאורה, ההיפך מהחסד. והעניין הוא, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי השכינה הקדושה היא המאור הקטן לממשלת הלילה. ונקראת יראת שמיים. כי הצדיקים צריכים להעלות מ"ן, ע"י התעוררות מלמטה שלהם, ולתקן אותה במסך המעלה או"ח. ואז נמשך השפע מלמעלה למטה, ולא אחרת.

וכמ"ש, והאלקים עשה שייראו מלפניו. כי לא ייתכן התעוררות מלמטה, ולהעלות מ"ן בלי יראה. וע"כ נקרא, שהיא שולטת בלילה. כי ע"י החיסרון של האור, שהוא לילה, הכוללת כל הדינים והייסורים, שהם ההיפך ממידת יום, חסד, יש יראה מלפניו. ולולא היראה, לא הייתה נגלית מידת היום והבוקר.

כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי גם הלילה נכנס בבוקר. כי לולא הלילה, לא היה בוקר, ואי אפשר בלי זה. וכתוב, ואל זועם בכל יום. כי מידת החסד, הנקרא אל, אינה מתגלה, זולת ע"י הלילה, בחינת זועם. וע"כ נבחן הזעם ג"כ לחסד, כי אי אפשר שיתגלה החסד בדרך אחר. ומבחינה זו נקראת גם השכינה הקדושה בשם א"ל.

וכתוב, כבוד אל. זהו כבוד הכלה, שנקראת אל, כמ"ש, ואל זועם בכל יום. שאי אפשר להיות יום בלי הזעם של הלילה. בכל ימי השנה היא נקראת אל, כי כן הוא בששת ימי המעשה, שנאמר בכל אחד מהם, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, או יום שני, וכדומה. ונמצא, שהלילה נכנס תחת השם של היום. וע"כ נקרא אז, בששת ימי המעשה, וכן ב-6000 שנה, בשם א"ל, שהוא שם החסד.

ועתה, בחג השבועות, שכבר נכנסה לחופה, היא נקראת כבוד, ונקראת אל. כי בזיווג הגדול של גמה"ת, יהיה אור הלבנה כאור החמה, כמ"ש, והיה לעת ערב, יהיה אור. ונמצאות המדרגות שלה מוכפלות, כי גם ב-6000 שנה בבחינת אור הלבנה הייתה, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר. ועתה, שהיא עצמה גדלה כמו החמה, שהוא ז"א, הנקרא כבוד, הרי יש לה כבוד על כבוד, כי נעשית עכשיו לעצם הכבוד, כי גדלה כז"א.

וכן אורה על אורה. כי גם ב-6000 שנה הייתה נכללת באור בוקר, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אבל עתה, כשהיא גדלה כחמה, נעשית לעצם האור. ונמצא שיש לה אורה עצמית על אורה, בהתכללות, שהייתה לה מקודם לכן.

וכן ממשלה על ממשלה. כי ב-6000 שנה הייתה לה ממשלה, שהיא ממשלה רק במאור הקטן לממשלת הלילה. ועתה מתווסף לה גם ממשלה של יום. כי גדלה כאור החמה, שהיא לממשלת היום.

ומשמיענו בזה, שלא תטעה לומר, שבעת שגדלה להיות כאור החמה, מתבטלות המדרגות שלה עצמה, שהיו לה מעת 6000 שנה. שאינו כן, אלא רק תוספת יש כאן על מדרגותיה עצמה, באופן שיש לה כבוד על כבוד.

130. אז, באותה שעה שהשמיים, ז"א, נכנס לחופה, ובא ומאיר לה, כל אלו החברים, שהתקינו אותה בעסק התורה בלילה, כולם נודעים שם בשמותיהם. כמ"ש, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. מעשה ידיו, הם בעלי אות ברית, כמ"ש, ומעשה ידינו כּוֹנְנֵהו. שהוא אות ברית, החתום בבשרו של אדם.

פירוש. חברים, המחזיקים את התורה, שיש בה עשיה, שהיא טו"ר. ואפילו אותם החלקים, שהיו עדיין הרע שלהם בלי תיקון, הנה גם הם נודעים בשמותיהם דקדושה. כמ"ש, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי הרקיע הוא ספר הזיכרון, אור הזיווג הגדול, המביאים לתשובה מאהבה, שזדונות נעשו להם כזכויות. ואפילו אלו שנתנו פֶּה לדבֵּר סָרָה, יאמר עליהם, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו.

ונמצא, שהעשיה הזו, המחזיקה את התורה, שבה טו"ר, אשר לזוכה טוב, ולבלתי זוכה רע. הנה עתה עלתה העשיה כולה להיות קודש, ונעשתה למעשה ידיו של הקב"ה. שהרי גם על אלה שלא זכו, מגיד הרקיע עליהם, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. ונמצא, שכל החברים עשו רק עבודת הקודש, כי התקינו לה לחופה, וכולם נודעים בשמותיהם.

ומעשה ידינו כוננהו. ולכאורה הראָיה היא לסתור. שהכתוב אומר, מעשה ידינו, ולא מעשה ידיו. אמנם אינו מביא ראיה מהכתוב, אלא רק שאות ברית נקרא מעשה ידינו. כי כוננהו הוא היסוד, המכונן והמייסד כל הבניין. ותיקון היסוד הוא ברית מילה. ומכאן שאות ברית נקראת מעשה ידינו. כי אנחנו מסירים העורלה מעל היסוד, והוא מעשה ידינו. וזהו רק מקודם גמה"ת.

אבל בגמה"ת יתגלה הכול למעשה ידיו של הקב"ה, והוא עצמו יהיה מעביר העורלה. ונאמר, מעשה ידיו, הם בעלי אות ברית. כי אז הקב"ה עצמו יעביר העורלה, כמ"ש, מעשה ידיו מגיד הרקיע. ומביא ראיה על תיקון הברית, שנקראת עתה מעשה ידינו מהכתוב, מעשה ידינו כוננהו.

131. רב המנונא הזקן אמר, אל תיתן את פיך לַחֲטִיא את בשָׂרֶךָ. שלא ייתן האדם את פיו, לגרום לבוא להרהור רע. ויהיה גורם להחטיא את בשר הקודש, שחתום בו ברית קדוש. שאם הוא עושה כן, מושכים אותו לגיהינום. ואותו הממונה שעל הגיהינום, דוּמה שמו, וכמה רבבות מלאכי חבלה הם עימו. ועומד על פתח הגיהינום. וכל אלו, ששמרו ברית הקדוש בעוה"ז, אין לו רשות להתקרב אליהם.

ולבוא להרהור רע. פירושו, אזהרה, שכל אדם ישמור את הפה שלו, שהוא עניין העלאת מ"ן ע"י תורה ותפילה, שיהיה בתכלית הטהרה. כי אם תהיה בו איזו אחיזה לס"א, אז יקבל הס"א המ"ן שלו, ובכוח זה יביאהו להרהורים על ה'. כלומר, מחשבות זרות. ואז, ויהיה גורם להחטיא את בשר הקודש, שחתום בו ברית קדוש.

כי ע"י ההרהורים נמצא מושך עורלה על ברית קודש, והנשמה הקדושה נופלת בשבי לידי הס"א. ואז הס"א מושך הנשמה שלו לגיהינום. והוא בדרך שאמר רבי אלעזר, שמהדבר הזה, שאינו יודע אותו לאמיתו, עושה רקיע שָׁווא, הנקרא תוהו, ונופל ליד לילית. אמנם כאן מדבר מפגם ברית קודש בייחוד.

ולהחטיא את בשר הקודש, שחתום בו ברית קדוש, הכוונה על הנשמה הקדושה, שהיא נקשרת ונשמרת ע"י ברית קודש. כמ"ש, ומבְשרי אֶחֱזֶה אלוה. מבשרי ממש. כי בכל זמן שהאדם נרשם ברשימה הקדושה הזו של אות זה, רואה מתוכו את הקב"ה, ממנו ממש, והנשמה הקדושה נאחזת בו, באות הברית. ואם לא זכה, שלא שמר אות זה, כתוב עליו, מנשמת אלוה יאבדו.

ויהיה גורם להחטיא את בשר הקודש. שמכוח ההרהורים, חוזרת העורלה, הס"א, לנגוע בברית הקודש. שע"י זה מסתלקת תכף נשמת אלוה ממנו. וע"כ נאמר בזוהר, שצעק העץ, רשע, אל תיגע בי. כי העץ הוא יסוד, ועטרת היסוד הוא עצה"ד טו"ר.

ואותו הממונה שעל הגיהינום, דוּמה שמו. נקרא דוּמה מלשון דממה, כי נוטל ממנו נשמת החיים, ומשאירו בדממה, שהיא מיתה. ועוד אפשר לפרש, משום שהוא המלאך, המביא את ההרהורים אל החוטא, ועושה מחשבותיו של הקב"ה, דומה למחשבות של ילוּד אישה.

כי כל זמן שהאדם מבין, שלא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו, שאין מחשבה תופסת בו כלל, לא במחשבותיו ולא בהנהגתו, הרי לא יצויר כלל אצלו, שיעלה על הדעת, איזה הרהור אחריו. אלא בסיבת חטא, נמצא מלאך דוּמה מתאווה אליו, ומביא בו רוח שטות, לומר, שילוד אישה דומה לה' בדעת ובשכל. ואז כבר מוכשר לכל מיני הרהורים, ומושכו לגיהינום.

הרי שכל כוחו הוא בשם דוּמה. כמו שמברכים, מי כמוך בעל גבורות ומי דומֶה לָך, מלך ממית ומחיה. שבכישלון, בדומֶה לך, נמצאת המיתה. ובהבנה, שאין דומֶה לו, נמצאים החיים.

ונאמר, וכמה רבבות מלאכי חבלה הם עימו. ועומד על פתח הגיהינום. כי ההרהורים, שהוא מביא לאדם, הם כמה רבבות לאין קץ. וכל אלו הם על פתח של גיהינום. כלומר, הוא הפתח, שדרכו מושכים את האדם לגיהינום, אך אינו הגיהינום עצמו.

וכל אלו, ששמרו ברית הקדוש בעוה"ז, אין לו רשות להתקרב אליהם. כלומר, אע"פ שאינם נקיים לגמרי, ועוד יש בהם עשיה טו"ר, מ"מ, אם הם שומרי ברית הקודש, באופן שלא יבוא פעם לידי הרהור, אין למלאך דומ"ה רשות למושכו לגיהינום.

132. דוד המלך, בשעה שקרה לו אותו מעשה, פחד. באותה שעה עלה דוּמה לפני הקב"ה, ואמר לו, ריבונו של העולם, כתוב בתורה, ואיש אשר ינאף את אשת איש, מות יומת. וכתוב, ואל אשת עמיתך לא תיתן שְׁכוֹבְתְךָ לזרע. דוד, שחילל בריתו בערווה, מהו?

אמר לו הקב"ה, דוד צדיק הוא, וברית הקדוש על תיקונו עומד, כי גלוי לפניי, שבת שבע מוכנה לו מיום שנברא העולם.

פירוש. אע"פ שלא חטא, כמו שלומדים, כל האומר, דוד חטא, אינו אלא טועה. מ"מ נפלה עליו יראה, כמו שהיה חוטא ממש, מטעם קטרוגו של דוּמה. כתוב בתורה, ואיש אשר ינאף את אשת איש, מות יומת. וכתוב, ואל אשת עמיתך לא תיתן שכובתך. הזוהר מביא שני כתובים, אחד לעונש ואחד לאזהרה.

והשיב לו הקב"ה, שלא היה לדוד הרהור עבירה, כי בת שבע בת זוגו מבריאת העולם. וכיוון שכן, לא קלקל בריתו, וברית הקדוש על תיקונו עומד. וכאשר חשק, את שלו חשק. והטעם שלקח אותה אוריה מקודם לדוד, לקח אותה אוריה ברחמים, אע"פ שלא הייתה שלו.

ויש להבין זה. שהרי זכר ונוקבא הם שני חצאי הגוף, וא"כ אם היא בחינת חצי גופו של דוד המלך, איך לקח אותה אוריה, שאין לו שום שייכות עימה?

והעניין הוא, כי בת שבע היא באמת נוקבא של דוד מיום בריאת העולם. כי דוד הוא הזכר שבמלכות, ובת שבע היא הנוקבא שבמלכות. אלא, כמו שבעת תיקון המלכות לאצילת העולמות, הייתה שם עליית המלכות לבינה, כדי להמתיקה במדה"ר, כן הייתה בת שבע צריכה למיתוק הזה בג"ר, שבלי מיתוק זה, לא הייתה ראויה כלל להוליד נשמת שלמה המלך.

ואוריה החיתי היה נשמה גבוהה מאוד, כי היה כולו מבחינת ג"ר. ושמו מוכיח עליו, אור י"ה. כי לא היה בו כלום מבחינת ו"ק, שהוא ו"ה. ולפיכך, כדי להמתיק את בת שבע במדה"ר, לקח אותה אוריה, ג"ר, ונמתקה על ידו.

ואח"כ הייתה ראויה למלכות ישראל. וע"כ נאמר, שלקח אותה אוריה ברחמים, כדי להמתיקה ברחמים, בשם י"ה שבאוריה. וע"כ, לקח אותה, אע"פ שלא הייתה שלו.

133. אמר לו דוּמה, אם לפניך גלוי, לפניו לא גלוי. אמר לו הקב"ה, ועוד, כל מה שהיה, בהֵיתר היה. לפי שכל היוצאים למלחמה, אף אחד מהם, אינו יוצא, עד שייתן גט לאשתו. אמר לו דוּמה, א"כ, היה לו לחכות שלושה חודשים, ולא המתין.

אמר לו, במה הדבר אמור? רק במקום שאנו יראים, אולי היא מעוברת. וגלוי לפניי, שאוריה מעולם לא קָרב אליה, כי שמי חתום בו לעדות, שכתוב, אוריה, אותיות אור י"ה. וכתוב, אוריהו, אותיות אור יה"ו. חתום בו שמי, לעדות, שלא שימש בה מעולם.

ביאור הדברים. מה עניין השם י"ה שבאוריה, להעיד עליו, שלא נגע בבת שבע מעולם? במשל של נתן הנביא, מדמה את דוד לעשיר ואוריה לרָש, ובת שבע לכבשת הרָש, ואת הס"א להֵלֶך. וכתוב, שלרָש אין כל, כי אם כבשה אחת קטנה. כי אוריה היה מג"ר בחיסרון של ו"ק, שכתוב, אוריה. וכתוב, אוריהו. כי בשם אוריהו כתוב, יה"ו, י"ה ג"ר, ו' ו"ק. אבל כאן כתוב רק אוריה בלי ו', להורות שלא היה בו מו"ק כלום, אלא חכמה בחוסר חסדים. ולפיכך נבחן לרש בלי כל, כי האור דחסדים מרומז בכל.

וכמ"ש, כי אם כבשה אחת קטנה, אשר קנה ויחַייהָ, שהיא בת שבע שקנה אותה. ומורה בזה, שאינו מחלק נשמתו, אלא רק קנה אותה, כדי להחיות אותה ולתקנה ברחמים, שזהו אשר קנה ויחייה. וכתוב עוד, ותגדל עימו ועם בניו יחדיו. זה מורה, שהשפיע לה הגדלות שלו, כמו לבניו. כלומר, בדרך שמפִּיתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב. אמנם בל נטעה ונחשוב, כי גם קרב אליה. ע"כ מסיים הכתוב, ותהי לו כבת, ולא לאישה.

הרי שהכתוב מעיד, שאוריה לא קרב אליה. אלא שהזוהר מפרש הטעם, למה לא קרב אליה. וע"כ אומר, כתוב אוריה וכתוב אוריהו, שחתום בו שמי, לעדות, שלא שימש בה מעולם. כלומר, השם י"ה בלי ו', שזה מורה חוסר חסדים, ו'. וע"כ לא יכול להתקרב אליה, כי אין זיווג בלי אור דחסדים. ונמצא שם י"ה, החתום בשמו, מעיד עליו, שלא היה ראוי כלל להזדווג עימה.

134. אמר לו דוּמה, ריבונו של עולם, הנה זה מה שאמרתי. אם לפניך גלוי, שאוריה לא שכב עימה, לפניו האם גלוי? היה לו לחכות שלושה חודשים. ועוד, אם תאמר, שדוד ידע, שלא שכב עימה מעולם, למה שלח אותו דוד, וציווה אותו לשמש באשתו, שכתוב, רד לביתך ורחץ רגליך.

135. אמר לו, ודאי לא ידע. אבל חיכה יותר משלושה חודשים, כי ארבעה חודשים היו. שלמדנו, בט"ו (15) בניסן העביר דוד כרוז בכל ישראל ללכת למלחמה. והיו עם יואב בז' בסיוון, והלכו והשחיתו ארץ בני עמון. וסיוון תמוז אב ואלול התעכבו שם. ובכ"ד (24) באלול היה מה שהיה בבת שבע. וביום הכיפורים (יוה"כ) מחל לו הקב"ה אותו העוון.

ויש אומרים, בז' באדר העביר הכרוז, והתאספו בט"ו באייר, ובט"ו באלול היה מה שהיה מבת שבע, וביוה"כ התבשר, כמ"ש, גם ה' העביר חטאתך, לא תמות. כלומר, לא תמות ביד דוּמה.

כי דוּמה הוא הממונה על גילוי עריות. וחטא זה התכפר לו ביוה"כ. ונמצא, שלא ימות ביד דוּמה. אמנם מיתתו הייתה מחמת החטא של אוריה, שהרגו בחרב בני עמון. כמ"ש, אשר עשה דוד את הישר בעיני ה', ולא סר מכל אשר ציווהו כל ימי חייו, רק בדבר אוריה החיתי. וע"כ נאמר, לא תמות ביד דוּמה, הממונה על גילוי עריות, אלא רק בדבר אוריה החיתי.

136. אמר דוּמה, ריבונו של עולם, דבר אחד יש לי אצלו. כי הוא פתח פיו ואמר, חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת. והוא דן את עצמו למוות. ע"כ כוח יש לי עליו להמיתו.

אמר לו ה', אין לך רשות להמיתו, כי הודה לפניי, ואמר, חטאתי לה', ואע"פ שלא חטא. אבל במה שחטא בהריגת אוריה, כתבתי עליו עונש, וקיבל אותו. מיד שב דוּמה למקומו במפח נפש.

ביאור הדברים. מצוות המילה קשורה באות ברית השם אלוה. שבאות ה' של השם אלוה, מלכות, כלולות ב' נקודות, דין ורחמים. וכל תיקון הברית הוא, שכוח הדין יהיה גנוז ונסתר, והרחמים בגלוי. ואז שורה עליו השם אלוה. כי אע"פ שישנה שם גם המלכות, שעליה היה צ"א, הדין, שממנה יונקים כל החיצוניים, עכ"ז, כיוון שהיא נסתרת ונעלמה, ורק מדה"ר שמבינה בגלוי, אין כוח לחיצוניים להיאחז בה.

וכל אלו ששמרו הברית הקדוש בעוה"ז, אין לו רשות להתקרב אליהם. אבל מקלקל הברית, נמצא מגלה דין שבמלכות, באות ה' של אלוה, ותכף מתקרבים לה כל החיצוניים לינוק ממנה. כי היא חלקם וכל חיותם. וע"כ תכף מסתלקת הנשמה הקדושה, השם אלוה.

דוד היה ממלכות הממותקת במדה"ר. וע"כ היה צריך לשמירה יתרה, שלא יתגלה בו דין שבמלכות. וע"כ, בזה שאמר, חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת, דן דין, שהמקלקל ברית לתת כִּבשת הרָש לפני ההֵלֶך, שהוא הס"א, דינו במיתה, התגלה בו עצמו דין לפני הס"א, מלאך דוּמה, ורצה ע"כ להיאחז בנשמת דוד. כי ע"י דיבורים אלו, התגלה כוח הדין הגנוז והנסתר בו.

וזה שאמר המלאך דוּמה, דבר אחד יש לי אצלו. כי הוא פתח פיו ואמר, חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת. והוא דן את עצמו למוות ע"י הדיבורים, שדן המקלקל ברית למיתה. נמצא, דן את עצמו למוות, כי נגלה בזה הדין הנסתר שבנפשו. וע"כ יש לי כוח עליו, יש לי שליטה עליו, לינוק מנשמתו.

ע"י הדיבורים שאמר, דן דין עצמו למוות, גילה דין לפני הס"א, כמו הפוגם בריתו. ורצה המלאך דוּמה, להיאחז בנשמתו ולמושכה לגיהינום. ואמר הקב"ה, שכבר התוודה ועשה תשובה על גילוי עריות, אע"פ שלא חטא כלל בזה. וע"כ מועילה לו תשובה זו, על מה שדן עצמו למוות. וע"כ אין לך רשות להתקרב אצלו.

אבל במה שחטא בהריגת אוריה, כתבתי עליו עונש, וקיבל אותו. כלומר, אבל בחטא שהרג את אוריה בחרב בני עמון, הנה כבר קיבל עונשו ממני, ואין לך עסק בזה. כי אתה ממונה רק על גילוי עריות בלבד. מיד שב דוּמה למקומו, לפֶתח הגיהינום, במפח נפש.

137. ועל זה אמר דוד, לולי ה' עֶזְרָתָה לי, כמעט שָכנה דוּמה נפשי. לולי ה' עזרתה לי, כלומר, לולא שנעשה שומר ומשגיח עליי, כלפי המלאך דוּמה. כמעט, כשיעור חוט דק, שיש ביני ובין הצד האחר, כשיעור ההוא היה, שלא שכנה דוּמה נפשי, עם המלאך דוּמה בגיהינום.

ביאור הדברים. דוד מלכות, שעליה כתוב, רגליה יורדות מוות. כי היא הסיום דקדושה, שממנה מתקיימים הס"א והקליפות, כמ"ש, ומלכותו בכל מָשָׁלָה. אמנם כשהמלכות בתיקונה במדה"ר, אז נבחנת לב' נקודות, נקודת הדין מעצמה ונקודת הרחמים שקיבלה מבינה. והדין שבה גנוז ונסתר, ורק הרחמים שבה נמצאים בגלוי.

וע"י התיקון הזה, אין לס"א מהארת המלכות, אלא נר דקיק בלבד, שהוא רק בחינת שורש, מספיק לקיום הקליפות. אבל אין להם שום כוח של התפשטות. ושורש זה נקרא ג"כ בשם חוט דקיק, שפירושו שורש דק לחטאים. כמו שלומדים, בתחילה דומה לחוט של עכביש, ואח"כ נעשה כעבוֹתוֹת העגלה. ומכונה בשם דק, על היות הדין נסתר וגנוז בנקודת הרחמים.

אבל הפוגם בריתו, גורם שתתגלה נקודת הדין שבמלכות. ואז מתקרבות הקליפות אליה, ויונקות ממנה שפע מרובה, ומקבלות כוח להתפשטות גדולה. והאיש העושה זאת, מאבד בידיים את נשמתו. וכשזוכה ועושה תשובה, חוזר ומתקן את המלכות, בתיקון דמדה"ר, שע"כ נקרא בשם תשובה, שהיא אותיות תשוב ה', שמשיבה למקומה למדה"ר, וכוח הדין חוזר ונגנז בה בפנימיותה, בנר דקיק בלבד.

ולולי ה' עזרתה לי, שנעשה שומר ומשגיח עליי. כלומר, שקיבל תשובתי, ודחה למלאך דומה למקומו. כי חזר והשיב המלכות למקומה, למדה"ר, ולא השאיר ממדה"ד, אלא רק נר דקיק, כשיעור חוט דקיק, שיש בינו ובין הס"א.

כלומר, רק כאותו השיעור המועט, המוכרח להישאר בין המלכות לס"א, כדי לתת לה קיום בהארה מועטת, הנקרא חוט דק. כשיעור ההוא היה, שלא שכנה דוּמה נפשי. הנה זה השיעור, הציל אותי, שלא נפלתי ביד המלאך דומה. כי לולא חזר כוח הדין שבמלכות, להיות כשיעור חוט דקיק, כבר שכנתי בידו של דוּמה.

138. ומשום זה צריך האדם להישמר, שלא יאמר דבר כדוד, משום שאינו יכול לומר למלאך דוּמה, כי שגגה הוא. כמו שהיה לדוד, שניצחו הקב"ה בדין. כמ"ש, למה יקצוף אלקים על קולך. על אותו הקול שאמר, וחיבל את מעשה ידיך. כלומר, בשר קודש, ברית קודש, שפגם, ונמשך לגיהינום ע"י דוּמה.

ביאור הדברים. יש ב' בחינות של תשובה:

א. תשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות,

ב. תשובה מאהבה, שזדונות נעשים לו כזכויות.

הביאור הוא, כי מטרם גמה"ת, כל עוד שצריכים כוח הדין בעולם, כמ"ש, והאלקים עשה שייראו מלפניו, נמצאת המלכות מחויבת לקיים את הס"א, עכ"פ בשיעור של נר דקיק, כדי שלא יתבטלו הקליפות והס"א. וע"כ כל תיקונה של המלכות בב' נקודות, רחמים ודין. אלא שהדין הוא גנוז ונסתר והרחמים בגלוי. כי ע"כ יש בה יראה בעניין עצה"ד טו"ר, זכה אדם הרי טוב, לא זכה הרי רע.

ונמצאת התשובה, שאנו עושים במשך 6000 שנה, אינה אלא תשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות. כי ע"י התשובה, אנו מחזירים המלכות למדה"ר, והדין שבה נגנז לשיעור נר דקיק וחוט דקיק. כי המלכות עדיין מוכרחה להישאר במידת היראה. וע"כ נקראת, תשובה מיראה.

וחוט דקיק זה, המוכרח להישאר, נקרא בשם שגגות. כי השוגג לפי עצמו, אינו חטא, אלא השגגות מביאות את האדם לעבירות במֵזיד. כי אין אדם חוטא במזיד, מטרם שנכשל מקודם באיזו שגגה. והנה כן הוא חוט דקיק זה, הנשאר במלכות. כי אע"פ שנשאר, אינו חטא. אמנם בסיבת הדין הנעלם הזה, אנו באים לידי זדונות. וע"כ נאמר, מתחילה כחוט השערה, כחוט דקיק, ואח"כ, אם אין משמרים הברית כראוי, נעשה כעבותות העגלה. כי מתגלה מדה"ד שבמלכות.

ולכן נאמר, שדוּמה יושב על פתח הגיהינום. שהוא כוח חוט דקיק, רק פתח, שעליו נאמר, שמתחילה הוא כחוט השערה. ולפיכך נקרא תשובתנו כמו שהתכפרו עוונותינו ונעשו לשגגות, כי נשאר החוט דקיק, שיש בידו להביאנו למזיד. ועניין בחינה ב' של תשובה, שהיא מאהבה, שזדונות נעשים לזכויות.

ומשום זה צריך האדם להישמר, שלא יאמר דבר כדוד. כלומר, שלא יאמר דבר, הגורם לגלות מדה"ד שבמלכות, כמו שעשה דוד, משום שאינו יכול לומר למלאך דוּמה, כי שגגה היא, כי אינו בטוח, שיוכל תכף לחזור בתשובה, שיתכפר לו העוון לשגגה, כמו שהיה לדוד, שניצחו הקב"ה בדין.

כי דוד, שעשה הישר בעיני ה' כל ימי חייו, ולא היה לו שום חטא מימיו, זולת בדבר אוריה, ע"כ נעשה לו הקב"ה שומר ומשגיח שלו, ועזר לו תכף לחזור בתשובה. ונעשה לו העוון כשגגה, כמ"ש, לולי ה' עזרתה לי, כמעט שכנה דוּמה נפשי. אבל שאר בני אדם צריכים לפחד, שלא יוכלו לומר לפני המלאך, כי שגגה היא, וייפלו בידי דוּמה לגיהינום.

כמ"ש, למה יקצוף אלקים על קולך. על אותו הקול שאמר, וחיבל את מעשה ידיך. כלומר, בשר קודש, ברית קודש, שפגם, ונמשך לגיהינום ע"י דוּמה. כי תיקון ברית הקודש נקרא מעשה ידינו, כמ"ש, ומעשה ידינו כוננהו. והנשמה הקדושה נקראת בשר קודש, כמ"ש, ומבשרי אחזה אלוה. שע"י גילוי הדין שבמלכות, מתקלקל תיקון הברית, והנשמה נמשכת לגיהינום ביד דוּמה.

ומשום זה, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. המילים, משום זה, סובבות על כל המאמר דרב המנונא סבא, שהביא לפנינו. שאחר שמתבאר בו תיקון הברית בשכרו ובעונשו, ואשר משום זה נקרא תיקון הברית, מעשה ידינו, מבאר גמה"ת לאותו יום, שהשמיים, הוא החתן, שנכנס לחופתו עם הכלה. ומשום זה כתוב בגמה"ת, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי אז יתגלה, שכל אלו התיקונים, אינם מעשה ידינו, אלא מעשה ידיו. וזה מגיד הרקיע, שעליו נעשה הזיווג הגדול רב פעלים מקבצאל. ומגיד, הוא גילוי המשכת השפע.

ודע, שזה כל ההפרש, שיש בין עוה"ז שמלפני התיקון, אל גמה"ת. כי מטרם גמה"ת נקראת המלכות עצה"ד טו"ר. כי המלכות היא הנהגת ה' שבעוה"ז. וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טו"ר, ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו, מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא.

והטבה שלמה, בשיעור הגדול שחשב עלינו, איננה, אלא בהשפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום. משא"כ הקבלה לעצמו, היא מוגבלת ומצומצמת מאוד, כי השְׂביעה מכבה תכף התענוג. כמ"ש, כל פעל ה' למענהוּ. שכל הפעולות הנוהגות בעולם, לא נבראו מתחילתן, אלא להשפיע נחת רוח אליו. ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם, בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם. שהרי הקב"ה אומר, כל העולם בשבילי נברא, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. וכמ"ש, כל הנקרא בשמי, לכבודי בְּרָאתיו.

ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה. כי אנו אומרים, כל העולם אך בשבילנו נברא. ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו, להנאותינו, ולכבודנו. ולפיכך, אין פלא, מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה. וע"כ מוטעמת לנו השגחתו בטו"ר, בהנהגת שכר ועונש. כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטו"ר. כי כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו.

כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.

הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'.

ונמצא, שאע"פ שה' לבדו עשה ועושה ויעשה כל המעשים כולם, מ"מ נשאר זה נסתר ממרגישי טו"ר. כי בשעת הרע, ניתן כוח לס"א, להעלים השגחתו ואמונתו, ובאים לידי העונש הגדול דפרודא, ונעשים מלאים הרהורים של כפירה. וכשחוזרים בתשובה, נמצאים כנגד זה, שמקבלים שכר, ויכולים שוב להידבק בה'.

אמנם מכוח הנהגת שכר ועונש עצמה, הכין ה', שסוף כל סוף אנו זוכים על ידה לגמה"ת. שכל בני אדם ישיגו הכלים של הקבלה המתוקנים, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרם, בשיעור הכתוב, כל פעל ה' למענהו. כמו שנבראו מתחילתם. ואז יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין, ואנו באים לידי תשובה מאהבה, וכל הזדונות ייהפכו לזכויות, וכל הרעות לטובות גדולות.

ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, שכולם יראו, כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל אלו המעשים והפעולות שמקודם לכן. כי עתה, אחר שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכויות, תינתן האפשרות להשיג פועלם. כי כבר מתאימים הם למעשה ידיו. כי עתה ישבחו ויברכו אותו, על אלו הרעות והעונשים המדומים בשעתם.

וזהו עיקר הקוטב של המאמר. כי עד עתה היו גם התיקונים נחשבים למעשה ידינו. כי ע"כ קיבלנו עליהם שכר ועונש. אמנם בזיווג הגדול של גמה"ת, יתגלה, שהן התיקונים והן העונשים, כולם הם רק מעשה ידיו. כמ"ש, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי הזיווג הגדול שעל הרקיע, יגיד, שהכול הוא מעשה ידיו, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל המעשים כולם.

139. ומשום זה, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אלו הם החברים, שהתחברו בכלה, המלכות, ע"י עסק התורה בליל שבועות. ובעלי אות ברית שלה, הנקראים מעשה ידיו. מגיד ורושם כל אחד. וברקיע החמה והלבנה והכוכבים והמזלות. והוא נקרא ספר הזיכרון, המגיד והרושם אותם, והכותב אותם, שיהיו בני ההיכל שלו, ושיעשה רצונם תמיד.

ביאור הדברים. יסוד דז"א, שבו נעשה הזיווג לגילוי כל הקומות והדרגות העליונות, שהן החמה והלבנה והכוכבים והמזלות, נקרא רקיע. כמ"ש, וייתן אותם אלקים ברקיע השמיים, וכשכולם עומדים בו, אז הם שמחים זה עם זה. אז הלבנה מיעטה את עצמה מלפני השמש. ומאז, כל מה שהשמש לוקח, הוא רק להאיר אל הנוקבא, ולא בשביל עצמו, כמ"ש, להאיר על הארץ.

פירוש. כל המאורות העליונים ניתנו ברקיע השמיים, ביסוד דז"א. וכולם עומדים בו. והוא מזדווג בשמחה עם הנוקבא, הנקראת ארץ, ונותן לה כל אלו המאורות. כמ"ש, להאיר על הארץ. ואז נבחן, שהמלכות קטנה מן השמש, ז"א. אבל בגמה"ת יהיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים. שאז לא תהיה המלכות קטנה מז"א, אלא תגדל כמו הז"א בששת ימי בראשית. והז"א עצמו יעלה שבעתיים כששת ימי בראשית.

וזה יהיה בעת שכתוב, בילע המוות לנצח. ואז כתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כי הרקיע, ז"א, הוי"ה, הנקרא שמש, ושמו הנוקבא, המקבלת ממנו, הלבנה. וב-6000 שנה המקבלים מששת ימי בראשית, לא נגלה להם כי הוא ושמו אחד. כי הלבנה קטנה מהשמש, ז"א, הוי"ה.

קטנות המלכות מתוקנת בעשיה, כי יש בה טו"ר, שכר ועונש. ויש הבדל גדול בין הוא אל שמו. כי בשמו, המלכות, באים הזיווגים בזה אחר זה, זמנים בחיבור וזמנים בפירוד.

אבל בגמה"ת, שבילע המוות לנצח, הנה אז יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד. כי שמו, הנוקבא, תשוב כאור הז"א ממש, כולו טוב בלי רע כלל. ותתגלה בה השגחה פרטית. כמ"ש, והיה אור הלבנה כאור החמה.

וע"כ, בעת ההיא, תיקרא הנוקבא בשם ספר זיכרון. כי המלכות נקראת ספר, בהיות כל מעשי בני העולם נרשמים בה. ויסוד דז"א נקרא זיכרון, כי הוא זוכר מעשי עולם וחוקר כל יצורי קדם, שממנו מושפעים כולם.

וב-6000 שנה, מטרם גמה"ת, הרי ספר לבד וזיכרון לבד, לעיתים בחיבור ולעיתים בפירוד. אבל בגמה"ת, שתי מדרגות אלו נעשות אחת, כמ"ש, הוי"ה אחד ושמו אחד. ואז נקראת המלכות עצמה ספר זיכרון. כי הם אחד ממש, שהרי אור הלבנה נעשה כאור החמה.

וברקיע החמה והלבנה והכוכבים והמזלות. כלומר, יסוד הז"א, שבו יוצאים כל המאורות שבעולם, ובו קיימים. והוא המשפיע אותם אל המלכות, בעת שהיא קטנה ממנו, ואינה עוד בבחינת ה' אחד ושמו אחד. והוא נקרא ספר זיכרון. והוא עצמו יהיה ג"כ בחינת המלכות של גמה"ת, שתיקרא משום זה ספר זיכרון.

כי אז תקבל המלכות כל בחינת הז"א. וזה הרקיע, הנקרא זיכרון, ייקרא אז ספר זיכרון, בחינת מלכות עצמה, הנקראת ספר. והזיכרון, שהוא הרקיע, יהיה עימה אחד ממש. כמ"ש, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

140. יום ליום יביע אומֶר ולילה ללילה יחווה דעת. פירושו, יום קדוש, מאלו הימים העליונים של המלך, מספירות דז"א, הנקראות ימים, משבחים את החברים, שעסקו בתורה בליל שבועות, ואומרים כל אחד לחברו, אותו הדבר שאמר. וזה, יום ליום יביע אותו אומר, ומשבח אותו. ולילה ללילה, כלומר כל מדרגה השולטת בלילה, הספירות של המלכות, משבחים זה לזה, אותה הדעת, שכל אחד מקבל מחברו. וברוב שלמות הם נעשו להם חברים ואוהבים.

ביאור הדברים. אחר שביאר, שמעשה ידיו מגיד הרקיע, הוא ספר הזיכרון, מבאר הכתוב, אמרתם שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קְדוֹרנית מפני ה' צבאות. אז נִדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום אשר אני עושה סגולה, וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו.

והנך מוצא, שאומרים כל אחד לחברו, אותו הדבר שאמר, שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, נכתבים בספר הזיכרון ליראי ה' ולחושבי שמו. כי ה' יחמול עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. כלומר, רק ליום אשר אני עושה סגולה, יום גמה"ת.

כי מטרם גמה"ת, מטרם שהכשרנו את כלי הקבלה שלנו, לקבל רק ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם עצה"ד טו"ר.

כי המלכות היא הנהגת העולם לפי מעשה בני אדם. וכיוון שאין אנו מוכשרים לקבל כל העונג והטוב, שחשב ה' בעדנו במחשבת הבריאה, ע"כ מוכרחים לקבל הנהגת טו"ר מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה אותנו סוף כל סוף, לתקן כלי הקבלה שלנו ע"מ להשפיע, ולזכות לעונג ולטוב שחשב בעדנו.

כי הרגשתנו טו"ר מסבבת ג"כ שכר ועונש. כי הרגשת הרע גורמת פירוד מאמונת ה'. ונמצא, שאם האדם מתאמץ בעת הרגשתו הרעה, שלא לפגום אמונתו מחמת זה, ויוכל לשמור התורה והמצוות בשלמות, הרי הוא מקבל שכר. ואם חלילה אינו עומד בניסיון ומקבל פירוד, הוא מתמלא בהרהורים רעים.

ונודע, כי על הרהורים אלו לומדים, שהקב"ה מעניש עליהם כמו על מעשה, שעל זה כתוב, למען תְפוֹשׂ את בית ישראל בליבם. גם נודע, שצִדְקַת הצדיק לא תצילנו ביום פִּשְׁעוֹ. אכן זה רק בתוהה על הראשונות.

אמנם לפעמים מתגברים ההרהורים על האדם, עד שתוהה על ריבוי המע"ט שעשה, ואומר, מה בצע, כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות. כי אז נעשה רשע גמור, שהרי הוא תוהה על הראשונות. והוא מאבד כל המע"ט שעשה בהרהור רע זה. כמ"ש, צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. ועכ"ז מועילה תשובה. אבל אז נחשב כמתחיל לעבוד ה' מחדש, כקטן שנולד, שכל צדקתו מימים שעברו, חלפה ואינה.

והנה, הנהגת טו"ר, גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות. כל אחד לפי מה שהוא. ותדע, שכל עלייה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו. כי מסיבת הירידה הגדולה, שהייתה לו בינתיים, בהיותו תוהה על הראשונות, נמצא בעת עלייה, כקטן שנולד. הרי שבכל עלייה, הוא כמתחיל מחדש לעבוד את ה'. וע"כ נחשבת כל עלייה ליום מיוחד. ועד"ז כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד.

כמ"ש, יום ליום יביע אומר. יום קדוש מאלו הימים העליונים של המלך. כלומר, בכל עלייה, שהייתה לאדם, שהתדבק אז בימים העליונים של הקב"ה, משבחים את החברים ואומרים כל אחד לחברו אותו הדבר שאמר. כי ע"י הזיווג הגדול שבגמה"ת, יזכו לתשובה מאהבה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה, שיהיו רק ע"מ להשפיע נחת רוח לה'. ויתגלה לנו בזיווג הזה כל הטוב והעונג הגדול של מחשבת הבריאה.

ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים, שהיו בימי הירידה, עד שבאנו להרהורים לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו, וגורמים ישרים לכל האושר והטוב, שהגיע לנו בעת גמה"ת. כי לולא אותם העונשים הנוראים, לא באנו לעולם לעונג ולטוב הזה. ואז הזדונות האלו נמצאים נהפכים לזכויות ממש.

ויום ליום יביע אומר. שכל עלייה שמטרם גמה"ת, היא יום אחד מאלו הימים העליונים של המלך, המשבחים את החברים. ונמצא עתה, שהוא חוזר ומתגלה בכל הַדְרַת שלמותו, השייכת לאותו יום, ומשבח חברים המחזיקים את התורה, עם אותו דבר שאמר כל אחד לחברים, שהוא שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, שהביאם אז לעונשים גדולים.

כי עתה נהפכו לזכויות, שהרי כל שלמותו ואושרו של אותו יום, לא היו יכולים להתגלות עתה, באותו פאר והדר, לולא העונשים ההם. וע"כ נחשבו דוברי המילים ההן, ליראי ה' ולחושבי שמו, כמו מע"ט אמיתיים. וע"כ נאמר גם עליהם, וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו.

ונאמר, יום ליום יביע אותו אומר, ומשבח אותו. כי כל הלילות האלו, שהם הירידות, הייסורים והעונשים, שהפסיקו דבקות ה', עד שנעשו ימים מרובים בזה אחר זה. הנה עתה, אחר שגם הלילות והחושך שבינתיים נעשו גם הם לזכויות ולמע"ט, ולילה כיום יאיר וחשכה כאורה, שוב אין הפסקות בינתיים, ונמצאים מתחברים כל 6000 שנה ליום אחד גדול בלבד.

ונמצאים כל הזיווגים, שיצאו בזה אחר זה, וגילו עליות ומדרגות נפרדות, כל אחת מחברתה, התקבצו עתה לקומת זיווג אחד גבוה ונישא, המאיר מסוף העולם עד סופו. וכתוב, יום ליום יביע אומר. כי המילה שהפסיקה בין יום ליום, נעשית עתה לשבח גדול, ומשבח אותו, כי נעשה לזכות. וע"כ נעשו כולם יום אחד לה'.

ונאמר, ולילה ללילה, כלומר כל מדרגה השולטת בלילה, משבחים זה לזה, אותה הדעת, שכל אחד מקבל מחברו. כי כל אלו המילים והייסורים, הנקראים לילות, שבסיבתם נעשו המדרגות אחת אחת, בזה אחר זה, הנה עתה, אחר שגם הם כיום יאירו, משום שהתקבצו כולם ונעשו לבית קיבול אחד, לדעת הגדולה הממלאת כל הארץ דעה את ה', נמצא, שכל לילה בפני עצמו היה נשאר בחשכה, אם לא היה בא עתה בקיבוץ אחד עם כל הלילות.

כי כל לילה מקבל חלקו בדעת, אלא רק מתוך החיבור עם שאר הלילות. וע"כ כל לילה נבחן כי יחווה דעת לחברו. כי לא היה מוכשר לדעת, אלא בצירוף עם חברו.

וכל מדרגה השולטת בלילה, כלומר, כל לילה, שנשלם עתה להיות בית קיבול לדעת ה', משבחים זה לזה. נמצא שכל אחד משבח לחברו, משום אותה הדעת שכל אחד מקבל מחברו. שחלק הדעת שקיבל כל אחד הוא מחברו, ע"י החיבור עם חברו הלילה. כי לא היה מקבלו, אם לא בצירוף עם חברו. כי רק כולם יחד בקיבוץ, נעשו ראויים לקבל הדעת הגדולה הזו. וע"כ נאמר, וברוב שלמות הם נעשו להם חברים ואוהבים, שבשלמות הגדולה שקיבלו יחד, נעשו כל הלילות לרֵעים אהובים זה לזה.

141. אין אומֶר ואין דברים, בלי נשמע קולם. בכל הארץ יצא קַוָום ובקצה תֵבֵל מילֵיהֶם. כתוב, אין אומר ואין דברים. כלומר, אומר ודברים משאר דברי העולם, שאינם נשמעים לפני המלך הקדוש, ואינו רוצה לשמוע אותם. אבל אלו הדברים בכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מיליהם. שאלו הדברים עושים קו מדָרֵי מעלה ומדָרֵי מטה. מאלו הדברים נעשים רקיעים, ומאלו הדברים, מאותה התשבחה, נעשה ארץ. ואם תאמר, שאותם הדברים משוטטים בעולם במקום אחד. אומר הכתוב, ובקצה תבל מיליהם.

ביאור הדברים. כי עד כאן דיברנו מהעונשים והייסורים הנוראים ביותר, שהם הפירוד מאמונת ה'. והזוהר אומר, כי גם העונשים והייסורים משאר דברי העולם, מהעבירות הפרטיות, ומייסורי הגיהינום, והייסורים הגופניים, וכדומה, הממלאים כל העוה"ז, הנה גם הם מתקבצים ונכללים בזיווג הגדול הזה, כמ"ש, והיה כאשר שָׂשׂ ה' עליכם, להטיב אתכם ולהרבות אתכם, כן יָשִׂישׂ ה' עליכם, להאביד אתכם ולהשמיד אתכם.

כי כולם מתקבצים ונעשים לאור גדול, ונהפכים לששון ולחדווה רבה. ונאמר, אין אומר ואין דברים משאר דברי העולם, שהם כל ייסורי העוה"ז, שאינם נשמעים לפני המלך הקדוש, בהיהפכם לששון ולחדווה. ואינו רוצה לשמוע אותם, שלא יתאווה לשמוע אותם, כי מתוך ההיפוך שלהם לששון ולחדווה, הרי המלך הקדוש יחזור אחריהם, ויתאווה לשמוע אותם.

כלומר, שזֵכֶר כל צער וכאב מהימים שעברו, יגרום עתה בגמה"ת חדווה ועונג רב. כמ"ש, בימים ההם ובעת ההיא יבוקש את עוון ישראל ואיננו. כי בעת שייהפכו לזכויות, יעלו כל כך נחת רוח, עד שיבוקשו העוונות מימים שעברו, כדי להתבדח עליהם, ולא יימצאו. כלומר, שיידמה לנו, כי אינם נמצאים עוד בצורתם האמיתית, כמו שהיו בימים שעברו.

ונאמר, ואינו רוצה לשמוע אותם. כלומר, שאין אומר ואין דיבור, שלא יחזור עליהם ברצון ובחשק גדול לשמוע אותם, מפאת היותם עתה כולם לאורות קדושים ונאמנים.

והנה הקומה הגדולה הזו, העולה בזיווג הגדול מכל הנשמות ומכל המעשים, הטובים והרעים יחדיו שבגמה"ת, נבחנת כמו קו ועמוד אור, המאיר מסוף העולם ועד סופו. שהוא הייחוד הגדול, כמ"ש, יהיה ה' אחד ושמו אחד. ונאמר, אלו הדברים, דברי העולם, בכל הארץ יצא קַוום. כי הקומה, היוצאת על אלו הדברים, שהם כל מיני הייסורים והעונשים, מאירה מסוף העולם ועד סופו. כלומר, בכל הארץ.

נאמר, מדָרֵי מעלה ומדָרֵי מטה, שהוא עניין מאוד נשגב, ואתאמץ לבארו לפי האפשרות. כי יש לדעת, שאין סדר הזמנים בנצח כמו בעוה"ז. ונמצא, שבעת שחשב ה' לברוא העולם, הרי כבר נבראו אצלו כל הנשמות עם כל התנהגותן, עד הגמר בכל השלמות הנרצה מהן, כדי לקבל כל העונג והטוב, שחשב עליהן ליהנות אותן. כי אצלו, היהיה משמש כמו ההווה, ואין עתיד ועבר נוהגים בו.

ובזה תבין מה שלומדים, הראה הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו. וכן למשה. שלכאורה תמוה, כיוון שעוד לא נבראו, איך הראה אותם? אלא נאמר, כל הנשמות וכל התנהגותן עד לגמה"ת, כבר יצאו לפניו במציאות. והן נמצאות כולן בגן העדן העליון. ומשם הן יורדות ובאות בהתלבשות הגופים בעוה"ז, כל אחת בשעתה. ומשם הראה אותן הקב"ה לאדה"ר, ולמשה, ולכל הראויים לזה. והוא עניין ארוך ולא כל מוח יכול לסבול זה.

וע"כ נאמר בזוהר, כמו שהם מתייחדים למעלה באחד, אף היא מתייחדת למטה באחד. כי קומת הזיווג הגדול שבגמה"ת, כמ"ש, יהיה ה' אחד ושמו אחד, הנה כבר יצאה למעלה קומה זו מכל הנשמות ומכל המעשים שבעולם, שייבראו עד גמה"ת, מבחינת נצחיותו, שכל העתיד משמש לו כהווה.

ונמצא, עמוד האור הזה, המאיר מסוף העולם ועד סופו, שיאיר בגמה"ת, כבר עומד בגן העדן העליון ומאיר לפניו, כמו שיתגלה לנו בגמה"ת. אחד כנגד אחד, כי הקב"ה אחד. כי לעת גמה"ת יאירו ב' הקומות אחד כנגד אחד. ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד.

לכן נאמר, שאלו הדברים עושים קו מדרי מעלה ומדרי מטה. קו, המאיר מדרי מעלה ומדרי מטה, אחד כנגד אחד. כי אותה הקומה מאירה מדרי מעלה, שהם כל הנשמות, הנמצאות בגן העדן העליון. ומאירה מדרי מטה, שהם כל הנשמות, אחר שעברו בפועל בהתלבשות הגוף בעוה"ז, ובאו לגמה"ת. כלומר, שאותן ב' הקומות מאירות בגמה"ת יחד. ואז מתגלה ייחודו, כמ"ש, ה' אחד ושמו אחד.

והנה משמיענו לבל נטעה לחשוב, שעמוד אור זה המאיר בגן העדן העליון, נמשך ומאיר בגמה"ת בעוה"ז. לזה אומר, שאינו כן. אלא מאלו הדברים נעשים רקיעים. כי קומה זו יוצאת על היסוד דז"א, הנקרא רקיע. ולפיכך יש עדיין ההבחן הזה שבכל הזיווגים. אשר הקומה יוצאת תחילה מהרקיע ולמעלה, ואח"כ היא מאירה אל המקבלים מהרקיע ולמטה. אשר הקומה היוצאת מהרקיע ולמעלה, נקראת שמיים. והקומה המתקבלת מהרקיע ולמטה נקראת ארץ.

ובעת שקו האור מתייחד מדרי מעלה ומדרי מטה, נשאר עוד ההבחן מגן העדן העליון אל דרי העוה"ז. כי קומת הזיווג, היוצאת מהרקיע ולמעלה, מקבלים דרי גן העדן העליון. כי מאלו הדברים נעשים רקיעים, כלומר, שמיים חדשים לדרי מעלה. ורק הזוהר הנמשך מהרקיע ולמטה, הוא המתקבל לדרי מטה. ונקרא ארץ חדשה. וזה שמסיים מאותה התשבחה, כלומר, שדרי מטה משיגים רק תשבחה והזוהר, הנמשך משמיים לארץ.

ואם תאמר, שאותם הדברים במקום אחד, מאחר שהתבאר שהזיווג נעשה כדרך כל הזיווגים, שמהרקיע ולמעלה נמשך אל מהרקיע ולמטה, א"כ אפשר לטעות, ולומר, שהוא רק קו דק, העולה במקום אחד, כמ"ש במעשה בראשית, ייקָווּ המים, אל מקום אחד. כלומר, רק לפנימיות העולמות, המגיע רק לישראל בלבד, ולא לחיצוניות העולמות. ואומר, שאינו כן, אלא משוטטים בעולם. שהאור משוטט וממלא את העולם, מסוף העולם עד סופו. כמ"ש, בקצה תבל מילֵיהם. כלומר, אפילו לחיצוניות העולמות, שמגיע גם לאוה"ע, כמ"ש, ומלאה הארץ דעה את ה'.

142. וכיוון שנעשו מהם רקיעים, מי שורה בהם? חזר ואמר, לשֶמֶש שָׂם אוהל בהם. אותו השמש הקדוש, ז"א, שם מדורו ומשכנו בהם, ומתעטר בהם.

מאחר שאומר, שעמוד האור יוצא מהרקיע ולמעלה, ומהרקיע ולמטה לא נמשך אלא רק תשבחה מהם, א"כ יש לשאול, מי משתמש באותו עמוד האור? מי שורה בהם? ומשיב, כי ז"א, שמש, המתעטר ושׂם משכנו בעמוד האור הזה. כי הוא מתעטר בעמוד הזה, כמו תחת חופה, כי אוהל פירושו חופה ממעל לו. כמ"ש, לשמש שם אוהל בהם.

143. כיוון שז"א שורה באותם הרקיעים, ומתעטר בהם, הוא כחתן יוצא מחופתו, שמח ורץ ברקיעים אלו, ויוצא מהם, ונכנס ורץ לתוך מגדל אחר אחד, במקום אחר. מקצה השמיים מוצאו, מהעולם העליון יוצא ובא לקצה השמיים למעלה, בינה. תקופתו, זה קצה השמיים למטה, מלכות, תקופת השנה, הסובבת את כל הסיומים, ונקשרה מן השמיים עד הרקיע הזה.

פירוש. רומז כאן לסוד גדול ונורא, על יציאת החמה מנרתיקה, מחופתה. כי אחר שנעשה הזיווג הגדול באותם הרקיעים, בחופה, הוא יוצא מאותם הרקיעים למגדל אחר אחד, במקום אחר, במלכות, הנקראת מגדל עוז שֵׁם ה'. כי אז עולה המלכות למעלה, ומתייחדת עימו בסוד של אחד.

סיום המלכות נקרא תקופת השנה. ומטרם התיקון היו נאחזות שם הקליפות, הנקראות קץ הימים. ועתה, אחר גמה"ת, צריכים עוד לתקן הבחינה הזאת במיוחד. וזה נעשה ע"י יציאת החמה מנרתיקה, כמ"ש, והוא כחתן יוצא מחופתו, ומאיר ובא במגדל אחד, המלכות.

ואז כתוב, יָשִׂישׂ כגיבור לרוץ אורַח. כי הוא רץ באותו מגדל ותקופתו על קְצוֹתָם. כי הוא מאיר מקצה השמיים למעלה עד כל הסיומים שבמלכות, כדי לתקן אותה תקופת השנה של קצה השמיים למטה.

ותקופתו, זה קצה השמיים למטה, מלכות, תקופת השנה, הסובבת את כל הסיומים. כי תיקון זה גומר לתקן כל הסיומים, שיש במלכות. ובזה נקשרה מן השמיים עד הרקיע הזה. כלומר, שהמלכות מקבלת הארת קצה השמיים מלמעלה עד הרקיע הזה של ז"א.

144. ואין נסתר מחמתו, מאותה תקופת השנה ומתקופת השמש, הסובב בכל צד. ואין נסתר, פירושו, שאין מי מכל המדרגות העליונות, שתיסתר ממנו, שהיו כולן סובבות ובאות אליו. וכל אחת אין מי שתיסתר ממנו. מחמתו, פירושו, שמתחמם ושב אל החברים, בשעה שהם בתשובה שלמה. כל השבח הזה וכל הערך הזה, בגלל התורה שעסקו. כמ"ש, תורת ה' תמימה.

כי לאחר הזיווג הגדול, נעשה כיסוי והעלם לכל האורות עליונים. וע"כ צריכים לזיווג החדש הזה, במגדל אחד, כמ"ש, ותקופתו על קצותם, שחוזר ומגלה כל האורות העליונים, שנסתרו בסיבת ביטול הב"ן, מטרם עלייתו לס"ג.

ואין נסתר מחמתו, מאותה תקופה ומתקופת השמש, הסובב בכל צד. כי הזיווג הזה של תקופת השמש עם תקופת השנה, מתקן את הסיומים דמלכות מכל צד, מכל הבחינות, עד שהוא מספיק לתיקון השלם, שיעלה הב"ן וישוב להיות ס"ג, שהוא תיקון שלם מכל הבחינות. אשר אח"ז, אין נסתר, שאין מי מכל המדרגות העליונות, שתיסתר ממנו. כי כל המדרגות והאורות העליונים חוזרים להתגלות בתכלית הגילוי, שהיו כולן סובבות ובאות אליו. וכל אחת אין מי שתיסתר ממנו, כי כל המדרגות והאורות העליונים חוזרים ובאים לו לאט לאט, עד שאין דבר נעלם ממנו.

ונאמר, מחמתו, שמתחמם ושב אליהם, בשעה שהם בתשובה שלמה. כלומר, שאין הגילוי האמור נעשה ברגע אחד. כי תקופת השמש הולכת ומאירה, עד שיתחמם בשיעור מספיק לתשובה שלמה, שהרשעים נידונים בו וצדיקים מתרפאים ממנו. ואז זוכים לגילוי הגדול האמור.

145. שש פעמים כתוב כאן הוי"ה. שישה פסוקים הם, מהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה. ועל סוד זה כתוב, בראשית, שבו שש אותיות. ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, הן שש מילים. הפסוקים האחרים, שמהפסוק, תורת ה' תמימה, עד, הנחמדים מזהב, הם רק כנגד שש פעמים הוי"ה, שכתוב בהם. אבל ששת הכתובים עצמם אינם נדרשים. ששת הפסוקים, שמהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה, הם בגלל שש אותיות שבמילה בראשית. ששת השמות, הם בגלל שש המילים שכאן, שהן, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ.

ביאור הדברים. כל המדרגה, הנגלית בעולמות, תחילה באה באותיות, שאז עדיין לא נודעת. ואח"כ באה בצירופי מילים. ואז נודעת המדרגה, מה שיש בה, ברי"ו (216) אותיות ובע"ב (72) מילים.

שש אותיות שבמילה בראשית, כבר כוללות כל מציאות שמיים וארץ, בשש אותיות שבהם. אלא עוד לא נודעו, כי ע"כ מרומזות רק באותיות בלי שום צירופי מילים.

ואח"כ יש שש מילים: ברא, אלקים, את, השמיים, ואת, הארץ. וכאן בא לכלל גילוי, מה שכלול במילה בראשית. כי הם השמיים והארץ ומלואם.

ועד"ז יש להבין את ששת הפסוקים, מהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה. שהוא עדיין תחילת הגילוי של גמה"ת, שעוד באותיות, על דרך שש אותיות שבמילה בראשית. והגילוי הגמור של גמה"ת מתחיל מתורת ה' תמימה ולהלן, ששם שישה שמות, שכל שם מורה על השגה, להורות, שרק אחר התשובה השלמה. כמ"ש, ואין נסתר מחמתו, אז מתגלים כל צירופי המילים, שהיו בזיווג הגדול בגמה"ת, בשישה שמות.

ועל סוד זה כתוב בראשית, שבו שש אותיות. ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, הן שש מילים. על שישה פסוקים ושישה שמות, כתוב בתורה שש אותיות בבראשית, ששָם שמיים וארץ נעלמים. ובשש מילים באו לידי גילוי: ברא, אלקים, את, השמיים, ואת, הארץ. כן ששת הפסוקים, מהשמיים מספרים, עד, תורת ה' תמימה, עוד לא נגלה הזיווג הגדול של גמה"ת על בוריו. אלא אחר הכתוב, אין נסתר מחמתו, נגלו שישה שמות, אשר בשישה שמות אלו, בא כל הגילוי הגדול של גמה"ת על בוריו ושלמותו.

והפסוקים האחרים, הם רק כנגד שש פעמים שמות הוי"ה. כי הפסוקים הכתובים אחרי, ואין נסתר מחמתו, עד סוף המזמור, רומזים כנגד ששת השמות, שכתוב בהם. ונמצא, אשר ששת הפסוקים, הם בגלל שש אותיות שכאן. וששת השמות, הם בגלל שש המילים שכאן.

כלומר, ששישה פסוקים, מהפסוק, השמיים מספרים, עד, תורת ה' תמימה, הם כמו שש אותיות של בראשית, שאינן מגולות בשלמות. ושישה שמות שבכתובים, מתורת ה' תמימה, עד הסוף, הם כמו שש מילים, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, שכאן באו על שלמותם. ובא להשמיענו, שבשישה פסוקים עוד לא נודעת מדרגתם, והם כמו שש אותיות של בראשית. אלא אחר ששת הפסוקים, בפסוקים האחרים, שבהם שישה שמות, אז באו לגילוי הנרצה.

146. בעוד שהיו יושבים, נכנסו רבי אלעזר בנו ורבי אבא. אמר להם, ודאי פני השכינה באו, וע"כ קראתי אתכם פְּנִיא"ל, שהוא אותיות פני אל. כי ראיתם פני השכינה פב"פ. ועתה, שאתם יודעים, וגילה לכם הפסוק של בניהו בן יהוידע, ודאי שהוא דבר של עתיקא קדישא, הכתר. וכן הפסוק שלאחריו, והוא היכה את האיש המצרי. ואותו הסתום מכל, אמרו, שהוא עתיקא קדישא.

פירוש. סובב על העניין של מוליך החמורים, שגילה נשמת בניהו בן יהוידע, שמשום זה רבי שמעון קרא להם בשם פניאל. שנשמת בניהו בן יהוידע היא קומה העתידה להתגלות בגמה"ת. וע"כ קרה גם להם כיסוי והעלם לכל האורות העליונים, שנאמר כאן, בזיווג של תקופת השמש בתקופת השנה, שאז זכו שוב לכל האורות.

וזה שרבי שמעון גילה להם הפסוק של בניהו בן יהוידע. כי רמז להם, שהם כבר זכו לששת הפסוקים של השמיים מספרים. והם כבר בשישה שמות שבפסוקים האחרים. כי בזמן שהשיגו נשמת בניהו בן יהוידע, ע"י אותו מוליך החמורים, עוד לא הייתה השגתם נודעת. כי היו אז בשישה פסוקים. כי ע"כ עברה עליהם אותה דרך של ניסים ואותות.

אבל עתה נודעת להם נשמת בניהו בגילוי. ונאמר, ועתה, שאתם יודעים, וגילה לכם הפסוק של בניהו בן יהוידע, ודאי שהוא דבר של עתיקא קדישא. וכן הפסוק שלאחריו. כי נשמת בניהו בן יהוידע היא מילה דעתיקא, כלומר, הזיווג הגדול דעתיק יומין, שזה היו יודעים גם אז. אבל עתה נודע לכם, כי גם הפסוק שלאחריו, שהוא היכה את שְׁנֵי אריאל מואב, והוא היכה את האיש המצרי. שכל אלו פסוקים הם ג"כ מילה דעתיקא. ואותו הסתום מכל, אמרו, כלומר עתיק יומין, שהוא סתום מכל.

147. והפסוק הזה, והוא היכה את האיש המצרי, מתבאר במקום אחר, במדרגה אחרת. והוא היכה את האיש המצרי, איש מידה חמש באמה. והכול הוא עניין אחד. המצרי הזה, הוא אותו הנודע, שעליו כתוב, גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. כי הוא גדול ומכובד, כמו שגילה הזקן ההוא.

פירוש. הפסוק הזה, שביאר אותו רב המנונא סבא, והוא היכה את איש מצרי איש מראֶה, מתבאר במדרגה אחרת, ע"פ הלשון שבדברי הימים, והוא היכה את האיש המצרי. והכול הוא עניין אחד. ב' הכתובים הם עניין אחד. כי כתוב, והוא היכה את איש מצרי איש מראה. וכתוב, והוא היכה את האיש המצרי, איש מידה חמש באמה. ושניהם סוד אחד, וחל על משה בשינוי הלשון.

148. הפסוק הזה מתבאר בישיבה העליונה. איש מידה, הכול אחד. איש מראה ואיש מידה, הכול אחד. משום שהוא שבת ותחום שבת. שכתוב, ומַדוֹתֶם מחוץ לעיר. וכתוב, לא תעשו עוול במשפט במידה. וע"כ, איש מידה הוא. והוא ממש איש מידה. אורכו הוא מסוף העולם ועד סוף העולם. כך היה אדה"ר. ואם תאמר, הרי כתוב, חמש באמה. חמש באמה אלו, מסוף העולם עד סוף העולם היו.

פירוש. זו ישיבה של הקב"ה, שעל בני ישיבה זו אמר רבי שמעון, ראיתי בני עלייה והם מועטים. ויש ישיבה של מטה, והיא ישיבה של מט"ט. ואומר, שהפסוק הזה, שביארו הסבא, מתבאר בישיבה העליונה. והנה איש מראה הוא המדרגה של משה, שעליו נאמר, ולא קם עוד נביא בישראל כמשה. כמ"ש, ומראה ולא בחידות. ואיש מידה, נקרא ג"כ על עניין המראה. אלא במידה של אותו מראה. כי המידה של אותו מראה, היא מסוף העולם עד סופו.

ומראה ומידה דומים לשבת ולתחום שבת, שתחום שבת הוא קצה המידה של שבת. אלא ב-6000 שנה, מידת תחום השבת מצומצמת רק על 2000 אמה. ואחר גמה"ת, יהיה תחום שבת מסוף העולם עד סופו. כמ"ש, והיה ה' למלך על כל הארץ.

איש מראה ואיש מידה, הכול אחד. משום שהוא שבת ותחום שבת. שכתוב, ומַדותם מחוץ לעיר. וכתוב, לא תעשו עוול במשפט במידה. הרי שעניין מידה הוא קצה הגבול של הדבר. כך איש מידה מורה על קצה הגבול של שבת לאחר גמה"ת, שהוא מסוף העולם ועד סופו.

והוא ממש איש מידה. איש מידה פירושו בעלה של אותה מידה ממש, שאין המידה שולטת עליו, אלא הוא השולט על המידה, ועושה אותה ע"פ חשקו וחפצו. וזה היה אדה"ר מקודם שחטא בעצה"ד, שהיה אורכו מסוף העולם עד סופו. ומאיר מסוף העולם עד סופו, כמידת תחום השבת שלאחר גמה"ת.

חמש באמה אלו, מסוף העולם עד סוף העולם היו. כי אלו חמש באמה הם ע"ס, אשר עיקרן הן רק כח"ב תו"מ, שלאחר גמה"ת הן יתפשטו מסוף העולם עד סופו.

149. וביד המצרי חנית. כמ"ש, כמְנוֹר אורגים, שזהו מטה האלקים, שהיה בידו. המפותח בשם החקוק והמפורש בהארת צירופי האותיות, שחקק בצלאל והישיבה שלו, שנקראת אורג. כמ"ש, מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חָרָש וחושב, ובשש ואורג. והמטה ההוא, היה מאיר בו השם החקוק בכל הצדדים, בהארת החכמים, שהיו חוקקים את השם המפורש במ"ב (42) בחינות. והפסוק שמכאן והלאה, הוא כמו שביאר הזקן לעיל. אשרי חלקו.

פירוש. הצירופים של האותיות לשמות הקדושים, נקראים מעשי אורג. בדומה לאורג, האורג החוטים לבגד, כך מצטרפות ומתחברות האותיות למילים של השמות הקדושים, שפירושן השגות קדושות.

ואומר, שבמטֶה האלקים, שהיה ביד משה, מפותחים אותם צירופי האותיות של השם המפורש, שחקק בצלאל והישיבה שלו במלאכת המשכן. ולזה נקרא מטה האלקים בשם מְנור אורגים, ע"ש בצלאל, הנקרא אורג. ומנור, כמו מאור, ואורג הוא בצלאל. לרמוז, שהמאור של צירופי האותיות של השם המפורש, היה בבחינת המאור של השם המפורש שחקק בצלאל. ולכן נאמר, בהארת צירופי האותיות, שחקק בצלאל.

והנה מטרם גמה"ת, לא היה המטה מאיר מכל הצדדים, שהרי היה בו הפרש בין מטה אלקים למטה משה. ובמטה משה כתוב, שלח ידך, ואחוז בזנבו, ויהי למטה בכפו. הרי שלא היה מאיר מכל הצדדים. אמנם לאחר גמה"ת, הוא מאיר מכל הצדדים.

ונאמר, שהמטה ההוא, היה מאיר בו השם החקוק בכל הצדדים, בהארת החכמים, שהיו חוקקים את השם המפורש במ"ב בחינות. כי השם המפורש, שהיה חקוק במטה, היה מאיר בכל הצדדים, בבחינת בילע המוות לנצח. וע"כ היה מאיר מכל הצדדים בשווה, והאור של השם שהיה חקוק במטה, היה הארת חכמה של שם מ"ב.

150. שְׁבוּ יקרים, שבו ונחדש תיקון הכלה בלילה זה. שכל מי שמתחבר עימה בלילה הזה, יהיה נשמר כל אותה השנה, למעלה ולמטה. ויוציא שנתו בשלום. עליהם כתוב, חונה מלאך ה' סביב ליראיו, ויְחַלְצֵם. טעמו וראו, כי טוב ה'. יש בזה ב' פירושים, ששניהם יחד אמיתיים:

א. מתוך שיום מתן תורה, הוא הארה של גמה"ת, שבילע המוות לנצח וחירות ממלאך המוות, ע"כ ראוי להתאמץ להמשיך האור הזה בשעתו ביום השבועות. כי בטבע המאורות, שחוזרים ומתחדשים במועדם. ויהיה מובטח גם עתה, שיוציא שנתו בשלום, ותהיה לו חירות ממלאך המוות.

ב. נקרא על הזמן של גמה"ת ממש. יהיה כאן הפירוש של הנאמר, ויוציא שנתו בשלום, שהמלכות נקראת שנה. ומתוך התחדשות המאורות של מחזיקי התורה לאחר גמה"ת, הנה יהיה מובטח לתקן השנה, המלכות, בכל השלמות. כי בחינת התחדשות המאורות של מחזיקי התורה, נקראת תיקון לילה של הכלה, שהיא המלכות, הנקראת שנה. וע"י זה יוציא שנתו בשלום, יוציא השנה בשלום, בכל השלמות.

שמיים וארץ

[שמיא וארקא]

151. פתח רבי שמעון ואמר, בראשית ברא אלקים. פסוק זה, יש להסתכל בו. כי כל מי שאומר, שיש אל אחר, נאבד מן העולם. כמ"ש בירמיהו, כזאת תאמרו להם, האלוהים, אשר לא עשו השמיים ואַרְקָא [והארץ], יאבדו מן הארץ ומתחת השמיים אל"ה, משום שאין אל אחר, חוץ מהקב"ה בלבדו.

ביאור הדברים. סובב על מה שאמר, שבוּ ונחדש תיקון הכלה. וע"כ פתח לבאר, בראשית ברא אלקים, שהוא השורש לכל תיקוני הכלה במשך 6000 שנה. אלקים, הוא אלקים עליון, בינה. ונקרא אלקים, בעניין מ"י ברא אל"ה. וכמו שהתחברו מ"י באל"ה, כך השם מתחבר תמיד, ובזה מתקיים העולם.

ועם זה ביאר, שהקב"ה הבינה, שנקרא אלקים, בשיתוף מ"י באל"ה, ע"י התלבשות אור החכמה בלבוש כבוד, המאיר מחסדים, שבזה מתקיים העולם. וע"כ האלוהים, אשר לא עשו את השמיים ואת הארץ, אשר לא יכלו לתת קיום לעולם, אלוהים אחרים, המפרידים אל"ה ממ"י, הם מוכרחים בהחלט להיאבד מתחת השמיים, זה שמיתקן בחיבור אל"ה במ"י.

כי מכוחם לא יכול להיות קיום לעולם, אלא חורבן. וע"כ מדגיש הכתוב, ומתחת השמיים אל"ה. ופסוק זה הוא תרגום, חוץ מהמילה אל"ה, שבסוף הפסוק. כלומר, אל"ה, להורות על עניין חיבור מ"י אל"ה.

פרשת יתרו

בחודש השלישי

235. בחודש השלישי לְצאת בני ישראל מארץ מצרים. בחודש הזה שולט אוריאל הממונה הגדול. כי ניסן אייר סיוון, הם כנגד חג"ת, שבחסד שולט מיכאל, בגבורה גבריאל, בת"ת אוריאל.

ו-365 רבבות (3,650,000) מחנות עימו, כמספר ימות השנה, שהם 365 ימות החמה. וכולם יש להם שס"ה (365) מפתחות של האורות, מהאור ההוא, היוצא מתוך החשמל העליון הפנימי הגנוז והסתום, שסודות האותיות הקדושות העליונות של השם הקדוש תלויות בו.

236. וזהו שכתוב, איש תם, שנקרא יעקב, ת"ת, אדון הבית איש האלקים. כי המלכות שמחזה ולמעלה נקראת תם, ויעקב בעלה של המלכות. ע"כ נקרא איש תם, שהוא בעלה והאיש שלה. תם הוא מלשון שלמות, כי שם הסיום של קשר התפילין, המלכות, הנקראת לאה. ויעקב איש תם היה, איש שלה.

ובצורתו עומד עניין החשמל הפנימי העליון המכוסה והגנוז. וכל האורות הסתומים העליונים הוא אוחז וממנו הם יוצאים. וכל המחנות של המלאך אוריאל אוחזים באלו המפתחות של האור ההוא, היוצא מתוך החשמל.

237. והאור ההוא כלול בשני אורות של ימין ושמאל, והם בו אור אחד. האור הראשון הוא אור לבן, שאין העין שולטת בו. וזהו האור הגנוז לצדיקים, כמ"ש, אור זָרוּע לצדיק. האור השני הוא אור נוצץ ולוהט כמראה אדום, אור השמאל. ונכללו שני האורות בו כאחד, והיו אחד.

238. ואוריאל הזה הממונה הגדול. וכל אלו המחנות שעימו, לוקחים את האור הזה. ומשום שכלול משניים, נקרא תאומים. וע"כ שולט בחודש הזה מזל תאומים, ובו ניתנה התורה. ומכאן נמשכות המדרגות למטה, עד שעולות בשֵם להאיר את העולם.

239. כל שאר המזלות, השולטים בחודשים האחרים, אין להם פה ולשון. ומזל תאומים, יש לו פה ולשון כלולים יחד. וע"כ כתוב בתורה, והגיתָ בו יומם ולילה. יומם כנגד לשון, ז"א, לילה כנגד פה, מלכות. והכול כלול יחד. ובהכול עולה עניין התאומים.

240. והנה תוֹמים בבִטנָה. תומים, כתוב חסר א'. ולא בגלל שניהם, יעקב ועשיו, כתוב תומים. כי עשיו אינו עולה בעניין התאומים. אלא בגלל יעקב לבדו כתוב תומים. כי יעקב קו האמצעי, הכולל ב' אורות, ימין ושמאל. וע"ש ב' אורות אלו נקרא תומים.

וכתוב, והנה תומים, שהוא יעקב, בבטנה. והשבח הזה, שהיה בבטן של הצדקת ההיא, מְשַׁבח הכתוב. ומשום שהיה שָׁם אותו רשע, עשיו, הסתלק משם א', וכתוב תומים בלי א'.

241. והכול הוא אחד. יעקב, ת"ת, קו אמצעי, לוקח שני חודשים ניסן ואייר. והוא נכלל בחודש סיוון, שהוא מזל תאומים. שלהיותו נכלל בחודש סיוון, הכולל שני חודשים ניסן ואייר, ימין ושמאל, שע"כ נקרא מזל תאומים. נמצא, גם יעקב הכלול בו, לוקח שני חודשים אלו.

עשיו לוקח שני חודשים, תמוז ואב. והוא לא נמצא בקו אמצעי, אלול. ונאבד, משום שאלול אינו שלו. ואפילו חודש אב, תשעה ימים בלבד הם שלו ולא יותר. וע"כ נאבד ואינו נמצא. והוא אינו תאומים, קו אמצעי, אלא נפרד לבדו וסר לצד האחר באפס ובשממה. כמ"ש, האויב, תמו חורָבות לנֶצח.

242. ומשום שיעקב הוא תאומים, ניתנה התורה לבניו בחודש תאומים. והתורה היא תאומים, שהיא תושב"כ ותשבע"פ. וניתנה בחודש השלישי, לעם השלישי, שנכלל בשלוש מדרגות, שלושה אבות. תורה משולשת, שהיא תורה נביאים וכתובים. והכול אחד.

243. בזמן ההוא שהגיעו ישראל להר סיני, אסף הקב"ה זרע ישראל והסתכל בכולם, ולא מצא פסול בכל זרע ישראל. אלא כולם זרע קדוש, כולם בני אמת.

244. בזמן ההוא, אמר הקב"ה למשה, עתה אני רוצה לתת התורה לישראל, משוך אותם באהבת האבות, באהבה שאני אוהב אותם, ובאותות שעשיתי להם. ואתה תהיה לי שליח, והשב להם הדברים האלו. כך אמר הקב"ה למשה, בדבר זה תהיה לי שליח נאמן, להמשיך את ישראל אחריי.

ומשה עלה אל האלקים

245. ומשה עלה אל האלקים. פירושו, שעלה למקום שפרושׂות כנפי השכינה, כמ"ש, ויֵט שמיים ויֵירַד.

246. כל זמן שחקיקות המלך העליון, חקיקת המסך דחיריק שבקו האמצעי, שהוא ז"א, מתיישרות במקומן, שמכריעות בין ימין לשמאל, העולמות כולם הם בשמחה, וכל המעשים מתיישרים על קיומם. כמ"ש, את מעשה ה' כי נורא הוא. נורא הוא, שלמות הכול, כמ"ש, האל הגדול הגיבור והנורא.

הנורא זה יעקב, קו אמצעי. וכתוב, ויעקב איש תם, כתרגומו, איש שלם. שלם בכל. כך כל מעשה הקב"ה, שלמים בשלמות בקיום שלם.

247. כתוב, ויִירָא ויאמר מה נורא המקום הזה. מה ראה, שאמר, שהוא נורא? ראה השלמוּת של האמונה הקדושה, המלכות, שהייתה נמצאת במקום הזה כמו של מעלה, ובכל מקום ששלמותו הייתה נמצאת, נקרא נורא.

248. א"כ, למה תרגומו נורא ולא שלם? שאם נורא פירושו שלמות, הלוא היה צריך לתרגם שלם? אלא אין יראה אלא במקום ששלמות נמצאת. ובכל מקום שהשלמות נמצאת, נקרא נורא. כמ"ש, יְראוּ את ה' קדושיו, כי אין מחסור לירֵאיו. ומשמע ממה שאומר, כי אין מחסור, שיראה הוא שלמות, כי במקום שאין מחסור, יש שלמות.

249. מי עלה שמיים ויֵירַד? זהו משה, שכתוב, ומשה עלה אל האלקים. מי אסף רוח בחופְניו? זהו אהרון, כמ"ש, ומְלוא חופְניו קטורת סמים דקה. מי צרר מיִם בשִׂמלה? זהו אליהו, כמ"ש, אם יהיה השָנים האלה טל ומטר כי אם לפי דְבָרִי. מי הקים כל אפסֵי ארץ? זהו אברהם, שכתוב בו, אלה תולדות השמיים והארץ בְּהִבָּראם. אל תקרא בהבראם, אלא באברהם.

250. מי עלה שמיים? זה הקב"ה, שכתוב בו, עלה אלקים בתרועה. מי אסף רוח בחופניו? זה הקב"ה, כמ"ש, אשר בידו נפש כל חי ורוח. מי צרר מים בשמלה? זה הקב"ה, כמ"ש, צורר מים בעָבָיו. מי הקים כל אפסי ארץ? זה הקב"ה, כמ"ש, ביום עשׂות ה' אלקים ארץ ושמיים.

253. הכול דבר אחד הוא, וכל הדברים נמצאים בהקב"ה, וכולם במשקל אחד עולים. אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם. אל תקרא בהבראם, אלא באברהם, בחסד דז"א, כמ"ש, כי אמרתי עולם חסד ייבנה. וכן שאר השמות, משה, אהרון, אליהו, שהם ארבעה יסודות אש רוח מים עפר, הם שמותיו של הקב"ה.

254. מי עלה שמיים ויירד, מי אסף רוח בחופניו, מי צרר מים בשמלה, מי הקים כל אפסי ארץ, מה שְׁמו ומה שֵׁם בנוֹ כי תדע. הכול יפה, אבל מהו סוף הכתוב, מה שמו ומה שם בנו כי תדע? מה שמו, צודק. אבל מהו, מה שם בנו?

255. כמ"ש, בנִי בכורִי ישראל. וכתוב, ישראל אשר בךָ אתפָּאָר. ישראל פירושו ת"ת, וזה נקרא בנו.

בתוך כך לא נזכר רבי ייסא, מה שאמר לו בחלום. חלשה דעתו. הלך לביתו. ישן. הראו לו בחלום ספר אחד של אגדה, שהיה כתוב בו, חכמה ותפארת במקדשו.

256. הקיץ משנתו, הלך אל רבי שמעון, נישק ידיו, אמר, כך ראיתי בחלומי. ובפעם אחרת ראיתי בחלומי ספר אחד של אגדה, שהראו לפניי, והיה כתוב בו, חכמה ותפארת במקדשו: חכמה אצלם למעלה, ת"ת אצלם למטה במקדשו, שהוא מלכות. וכך ראיתי פעם אחת בחלומי, וכך מצאתי בפי, שנפל הפסוק הזה בפי.

אמר לו רבי שמעון, עד עתה עוד ילד אתה להיכנס בין קוצרי השדה, בעלי הסוד, והרי הכול הראו לך. וזהו שכתוב, מה שמו ומה שם בנו כי תדע. חכמה הוא שמו, ת"ת בנו. כי חו"ב הם או"א של ת"ת.

257. ומשה עלה אל האלקים. אשרי חלקו של משה, שזכה לכבוד הזה, שהתורה מעידה עליו כך. מה בין משה לשאר בני העולם? שאר בני העולם, כשעולים, עולים לעושר, עולים לגדולה, עולים למלכות. אבל משה, כשעלה, כתוב בו, ומשה עלה אל האלקים. אשרי חלקו.

258. מכאן לומדים, הבא להיטהר מסייעין אותו. שכתוב, ומשה עלה אל האלקים. וכתוב אחריו, ויקרא אליו ה'. כי מי שרוצה להתקרב, מקרבים אותו.

כה תאמר לבית יעקב

259. כתוב, אשרי תבחר ותְקָרב ישכון חצֵריךָ. אשרי חלקו של אותו האדם, שהקב"ה רוצה בו, וקירב אותו לשכון בתוך ההיכל הקדוש. שכל מי שהוא רוצה בו לקבלו לעבודתו, רשום הוא שרושמים אותו למעלה, לדעת כי הוא נבחר לפני מלך הקדוש העליון, לשכון במדור שלו. וכל מי שנמצא בו הרושם ההוא, עובר בכל השערים של מעלה ואין מוחה בידיו.

260. אשרי חלקו של משה, שעליו כתוב, אשרי תבחר ותקרב. וכתוב, ומשה ניגש אל הערפל. וניגש משה לבדו אל ה', והם לא ייגשו. ויקרא אליו ה' מן ההר לאמור, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. כה תאמר לבית יעקב, לנקבות. ותגיד לבני ישראל, לזכרים.

261. כה תאמר, הוא כמ"ש, כה תברכו. וכתוב, וחסידיך יברכוּכָה. כלומר, יברכו כה. אשר כה, פירושו המלכות, שנקראת כה. כה תאמר לבית יעקב, באמירה, מצד הדין.

ותגיד לבני ישראל. ותגיד, הוא כמ"ש, ויַגֵד לכם את בריתו. וכמ"ש, הִגַדתי היום לה' אלקיך. שהגדה היא רחמים. לבני ישראל הזכרים, הבאים מצד הרחמים.

262. הגדתי לה' אלקיך. הלוא לה' אלקינו, היה צריך לומר? אלא, האם זה לבדו הוא? הרי כתוב, כי ה' אלקיך מביאֲךָ, אשר ה' אלקיך נותן לָך, כי ה' אלקיך אש. וכולם כך.

263. אלא כל הדָר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר מחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. משום שזרע קדוש לארץ הקדושה עולה, והשכינה במקומה יושבת, וזה בזה תלוי.

וע"כ משה לא אמר אלקיך, אלא לאלו שהיו עתידים להיכנס לארץ הקדושה, ולקבל פני השכינה. ומה שלא אמר אלקינו, הוא משום שמשה לא זכה להיכנס לארץ. ומשום זה, כתוב אלקיך בכל מקום, משום שהם היו עתידים להיכנס לשם.

264. אבל כאן כתוב, ובאתָ אל הכוהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו, הגדתי היום לה' אלקיך. והרי אלו כבר היו בארץ, מהו הטעם שאמר, אלקיך, ולא אלקינו?

אלא הם צריכים להראות ולהודות, משום שהחסד העליון זיכה אותם לכל זה, ושורים בארץ, ונכנסו לארץ ההיא, ועשה עימהם כל הטוב הזה, ומשום זה היו אומרים דברים אלו אל הכוהן, שכתוב, הגדתי היום לה' אלקיך, משום שבא מצד החסד.

265. כה תאמר לבית יעקב, למקום הראוי למדרגתם. ותגיד לבני ישראל, למקום הראוי למדרגתם. כי יעקב וישראל שתי מדרגות, יעקב ו"ק וישראל ג"ר. ובמדרגה אחת עולים, בז"א.

אלא ישראל נקרא שלמות הכול. וע"כ כתוב, ותגיד לבני ישראל, להראות חכמה ולדבר ברוח החכמה את החסד והאמת שעשה להם הקב"ה. כי הגדה רומזת על חכמה.

269. כל אדם צריך לדבר עם אדם אחר כפי דרכיו. לנקבה לפי דרכיה, ולגבר כפי דרכיו. ולגבר שבגברים כפי דרכיו. כמ"ש, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל.

277. אילו היו יודעים בני אדם חכמה מכל מה שנטע הקב"ה בארץ, וכוח כל מה שנמצא בעולם, היו מכירים כוח ריבונם בחכמה גדולה. אבל לא הסתיר הקב"ה חכמה זו מבני אדם, אלא כדי שלא יסורו מדרכיו, ולא יבטחו בחכמה ההיא, וישכחו את הקב"ה.

278. אין עשב ועשב הנולד בארץ, שלא תהיה בו חכמה רבה, וכוח גדול בשמיים. כמו האֵזוב. שבכל מקום שרצה הקב"ה לטהר את האדם, באזוב הוא נטהר. משום שיתעורר כוחו של מעלה שנפקד עליו. כי הכוח ההוא שנפקד עליו, כשמתעורר, הוא מבער את רוח הטומאה, והאדם מיטהר.

על כנפי נשרים

279. אתם רְאיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים. כלומר, ברחמים. כמ"ש, כנשר יעיר קִינו. נשר מורה על רחמים, כמ"ש, דֶרך הנשר בשמיים. בשמיים, הוא ברחמים. כי ז"א נקרא שמיים, והוא בעל הרחמים, כי חג"ת הוא חסד דין ורחמים. כמו נשר הנמצא ברחמים על בניו ודין לאחרים, כך הקב"ה נמצא ברחמים לישראל ודין לעמים עכו"ם.

280. כתוב, ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן. אריה בימין, שור משמאל, באיזה מקום נשר?

281. מקומו של הנשר במקום שיעקב שורה, בקו אמצעי, משום שנשר כלול בכל, ברחמים ובדין. רחמים לבניו, דין לאחרים. כך הקב"ה, קו האמצעי, מוליך את ישראל ברחמים ואחרים בדין. כמ"ש, ואשא אתכם על כנפי נשרים. וכתוב, כנשר יעיר קינו.

282. מאין לנו שנשר הוא רחמים? שכתוב, דרך הנשר בשמיים. בשמיים, שהוא ז"א, בעל הרחמים. ומשום זה: אריה לימין, שור לשמאל, נשר ביניהם באמצע, וכולל את שניהם. פני אדם כולל את כולם, והכול נכללים בו. כי הוא המלכות, המקבלת מכולם. כמ"ש, ועל דמות הכיסא דמות כמראֵה אדם עליו מלמעלה.

ויהי ביום השלישי

283. ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד, ויֶחרַד כל העם אשר במחנה. כמ"ש, אחות לנו קטנה, ושדיים אין לה. מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה?

אחות לנו קטנה, כנ"י שנקראת אחות אל הקב"ה. ושדיים אין לה, כלומר, בשעה שהתקרבו ישראל להר סיני, לא היו בהם זכויות ומע"ט להגן עליהם. ושדיים אין לה, שהם תיקונה ויופיה של האישה, ואין יופי לאישה אלא הם. מה נעשה לאחותנו? מה ייעשה ממנה, בשעה שהקב"ה יתגלה בהר סיני לדבר בדברי תורה, ויפרחו הנשמות מהם?

284. בשעה ההיא שקרבו ישראל להר סיני, עם הלילה והבוקר, היו שלושה ימים שלא הזדווגו עם נשותיהם. באו המלאכים הקדושים וקיבלו את ישראל באחווה, כי הם מלאכים למעלה, וישראל מלאכים למטה. הם מקדשים שֵם העליון למעלה, וישראל מקדשים שם העליון למטה.

285. והתעטרו ישראל בלילה ההוא בע' (70) כתרים. והמלאכים העליונים היו אומרים, אחות לנו קטנה ושדיים אין לה. שאין בהם זכויות ומע"ט. מה נעשה לאחותנו, כלומר, איזה כבוד ותפארת נעשה לאחותנו, ביום שהקב"ה יתגלה בהר סיני, לתת להם התורה?

286. כתוב, הֱיו נכונים לשלושת ימים אל תיגשו אל אישה. וזהו שכתוב, ויהי ביום השלישי. בשעה שהקב"ה רצה להתגלות בהר סיני, קרא הקב"ה לכל הפמליה שלו ואמר, עתה, נַעַר ישראל, שאינם יודעים מצוותיי, ואני רוצה להתגלות עליהם ברחמים, ויקבלו מצוותיי. זהו, ויהי ביום השלישי, שהוא ת"ת, רחמים. כמ"ש, ויֵט שמיים ויירד. ושמיים הוא ת"ת, רחמים.

287. ובזה נגלה הקב"ה לישראל, שהקדים להם רחמים בתחילה, ואח"כ נתן להם התורה מצד הגבורה ביום השלישי. ונמצאים כלולים מרחמים ומגבורה, כי כך ראוי להם. ומשום כך נקראים ישראל, שהשם ישראל מורה על התכללות רחמים וגבורה.

288. בהיות הבוקר. כתוב, בוקר לא עבוֹת. כי אם היה עבות, היה נמצא בחושך, ולא היה נגלה החסד. וחסד נגלה בבוקר. כמ"ש, הבוקר אור. כי כשהאיר הבוקר, נמצא חסד בעולם, והדינים עוברים.

ובזמן שאין הבוקר מאיר, עוד לא עברו הדינים, כמ"ש, בְּרון יחד כוכבי בוקר, ויריעו כל בני אלקים. כיוון שעברו הכוכבים והשמש מאירה, כתוב, בוקר לא עבות, וחסד מתעורר בעולם התחתון. וכתוב, בהיות הבוקר. כיוון שעברו הכוכבים, נמצא הבוקר.

289. בהיות הבוקר, התחיל הקב"ה להתגלות על הר סיני. בהיות הבוקר, כשהתעוררה זכותו של אברהם, שכתוב בו, וישכם אברהם בבוקר.

ויהי קולות וברקים

290. ויהי קולׂת וברקים. קולׂת כתוב חסר ו' של סימן הרבים. מורה על שני קולות, שחזרו לאחד. זה יוצא מזה, רוח ממים, ומים מרוח, שניים שהם אחד, ואחד שהוא שניים. וע"כ כתוב קולׂת חסר ו'.

כעין הקול הגשמי, שהוא מורכב מרוח וממים, כן הקול הרוחני מורכב ממים, קו ימין, ומרוח, קו אמצעי. וברוח ובמים אלו יש שתי בחינות:

א. בג' קווים דבינה, ששם קו אמצעי, רוח, תולדה מקו ימין, מים. כלומר, רוח ממים.

ב. בג' קווים דז"א, כשהתפשט קו אמצעי מבינה לז"א, אחד זוכה בשלושתם, נמצא בו שקו אמצעי הוא שורש וסיבה לב' קווים ימין ושמאל. ונמצא שהמים, קו ימין, כמו תולדה מהרוח, קו אמצעי. כלומר, מים מרוח.

מצד אחד אפשר לומר, ששתי בחינות אלו הן אחת, כי לא נמשך לז"א אלא מה שיש בבינה. ומצד שני אפשר לומר, שהן שתיים, כי קול אחד בבינה, וקול שני הוא בז"א. ולכן נאמר, שניים שהם אחד, ואחד שהוא שניים. וע"כ כתוב, קולׂת, חסר ו', סימן הרבים.

291. קולות, הוא אחד, והוא קול גדול וחזק שאינו נפסק לעולם, שכתוב בו, קול גדול ולא יָסָף, הרוח שבאו"א עילאין, שאין הי' יוצאת מאויר שלהם, וקומת רוח שבהם נשארת קיימת לעולם בלי שינוי.

והרוח הזה מאיר גם בזו"ן הגדולים. כי שאר הקולות נפסקים, ואז דינים מתעוררים בעולם. והקול הזה, שכולל שאר הקולות, אינו נפסק לעולם, ואינו עובר מהקיום השלם ומהכוח שלו. הקול הזה הוא קול הקולות, הכולל כל שאר הקולות.

בד' תקופות השנה מתעוררת שליטת קו השמאל, ואז תכף נפסק הקול, קומת החסדים, ודינים שולטים בעולם. וזהו רק בקול של ישסו"ת ושל ז"א. אבל בקול של או"א אין השמאל שולט להפסיק אותו, והחסדים אינם פוסקים מהם לעולם. והקול הזה כולל כל הקולות שלמטה ממנו.

292. אין קול אלא מצד רוח מים ואש, שהם ג' קווים. והכול עושה הקול, קו האמצעי. ועל ידו נכללים הקווים זה בזה ונעשו לאחד. וע"כ כתוב, קולׂת, חסר ו' של סימן הרבים. וברקים, כמ"ש, ברקים למטר עשָׂה, שברקים פירושו אש המחוברת במים, כמו ברקים במטר. ששלהבת הברק במטר, מורה על קשר של רחמים באהבה שאינה מצויה.

293. בצד הגבורה ניתנה התורה. א"כ, התורה היא בצד שמאל. וחזרה לימין, כמ"ש, מימינוֹ אש דת לָמוֹ. שמאל נכלל בימין. וכתוב, ימינך ה' נֶאדָרי בַּכוח. ימין נכלל בשמאל. הרי שגבורה, שמאל, נכללה בימין.

294. וענן כבד על ההר. ענן חזק השקוע במקומו מחמת הכובד שלו, ואינו נוסע ממקום למקום כשאר העננים. וקול שופר חזק מאוד. כי מתוך שהענן היה חזק, יצא קול, כדי לשבור אותו.

295. שלושה מיני חושך היו, כמ"ש, חושך ענן וערפל. וקול השופר, פנימי מכולם.

וכל העם רואים את הקולות

296. וכל העם רואים את הקולות. שומעים, היה צריך לומר. אלא אלו הקולות היו נחקקים בחושך ענן וערפל, ונראים בהם כמו שנראה גוף, ורואים מה שרואים, ושומעים מה ששומעים, מתוך חושך וערפל וענן אלו. ומתוך המראה ההוא, שהיו רואים, היו מאירים בהארה עליונה, ויודעים מה שלא ידעו הדורות האחרים הבאים אחריהם.

297. וכולם היו רואים פב"פ, מהארת הקולות האלו, שלא היה קול, שלא היה מאיר בהארה, שמסתכלים בה כל הגנוזות, וכל הנסתרות, וכל הדורות שיבואו עד מלך המשיח. ומשום זה כתוב, וכל העם רואים את הקולות, רואים ראייה ממש.

298. ראו מהארת הקולות האלו, מה שלא ראו הדורות האחרונים האחרים. את הקולות, כמ"ש, ואֶרְאֶה את ה'. לא כתוב, ואראה ה', אלא, את ה', שפירושו, שראה השכינה, שנקראת אֶת. אף כאן, וכל העם רואים את הקולות, שסובב ג"כ על ראיית השכינה.

299. כעין זה הכתוב, את השמיים ואת הארץ. כי המילה אֵת שבתורה ניתנה להסתכל בחכמה. כמ"ש, כבד את אביך ואת אימך. וכמ"ש, כבּד את ה' מֵהוֹנֶךָ. וכולם נדרשים לכלול בהם דבר אחר.

אף כאן, את הקולות, לרבות הקול האחר ההוא שלמטה, המלכות, שמקבץ אותם הקולות אליו ומה שיוצא מהם, שבמלכות רואים ומסתכלים בחכמה עליונה כל גנזי עליונים, וכל הסודות הנעלמים והסתומים, מה שלא נגלה לדורות האחרונים הבאים אחריהם, ולא לדורות שיבואו לעולם, עד הזמן שיבוא מלך המשיח. כמ"ש, כי עין בעין יִראו בשוּב ה' ציון.

וכתוב, ואת הלפידים. בתחילה נקראים ברקים, ועתה לפידים. כי אחרי שנתקנו הברקים בתיקוניהם, להראות, הם נקראים לפידים.

300. ואת קול השופר. כתוב, אחת דיבר אלקים, שתיים זו שמעתי. כמ"ש, אנוכי ה', וכתוב, ולא יהיה לךָ. אנוכי, היא בינה. ולא יהיה לך, הוא ז"א. ונשמעו שניהם בבת אחת. אף כאן, קול הוא ז"א, השופר הוא בינה. ונשמעו שניהם בבת אחת.

301. למה כתוב, קול השופר, ולא, קול בשופר? אלא קול שנקרא שופר, כמ"ש, והעברתָ שופר תרועה בחודש השביעי, בעשור לחודש, ביום הכיפורים. ביוה"כ, שהוא בינה, נקרא שופר. כלומר, אם הקול יוצא מבינה, נקרא הקול שופר.

302. השופר הגשמי מוציא קול, הכולל אש רוח ומים. אף כאן הכול כלול בקול, היוצא מהשופר, אש רוח ומים, שהם חג"ת, ג' הקווים. ומהקול הזה יוצאים קולות אחרים.

303. קול השופר פירושו, הקול היוצא מהשופר. שהשופר הוא אחד, והקול היוצא ממנו הוא אחד, שהקול ז"א, והשופר בינה, והשופר נמצא בקיומו מחוץ לקול היוצא ממנו. ועל כך כתוב, קול השופר, ולא קול בשופר.

304. קול השׂפר. השׂפר כתוב חסר ו', לשון תפארת ויופי, הרומז על ז"א, ת"ת.

305. המקום שהקול יוצא ממנו נקרא שופר. כי הקול הוא ז"א, והשופר הוא בינה, וז"א יוצא מבינה. קול השופר הוא המקום של הקול, כמ"ש, כי על כל מוצָא פי ה' יִחְיה האדם. מוצא פי ה', זהו קול השופר, גדול מכל שאר הקולות התחתונים וחזק מכולם.

כתוב, וקול שופר חזק מאוד, שעל כל שאר הקולות לא כתוב, חזק מאוד. בקול השופר הזה תלוי הכול. וזה שנקרא קול גדול, כמ"ש, קול גדול ולא יָסף. ונקרא, קול דממה דקה, האור של המאור, שהוא זך ודק, ומזכך ומאיר לכל.

306. דממה, זה שאדם צריך לשתוק מהפחד שלו ולסגור פיו. דממה, היא שתיקה, שאינו נשמע לחוץ. ויַרְא העם וינועו ויעמדו מרחוק. כי ראו מה שראו, והיו מפחדים.

307. יחזקאל ראה גבורות מנהגיו של הקב"ה. כמ"ש, ואֵרֶא והנה רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת, ונוֹגַה לו סביב. רוח סערה, כדי לשבור ארבע מלכויות. רוח גדול שהתעורר במנהגי הגבורה של מעלה. באה מן הצפון. הצפון עם ה' הידיעה, מורה על הרוח הנודע למעלה, שמכוסה וגנוז למעלה. רומז על מלכות דמדה"ד, המכוסה וגנוזה בג"ר של כל מדרגה.

308. ענן גדול ואש מתלקחת. מתלקחת, פירושו, שהיה נאחז בו ולא נאחז בו, נאחז בצדדיו לעורר הדין, ג' פעמים ביום יונק דין קשה בחקיקות הגבוהות מצד הגבורה. ואש מתלקחת, כדי להתעורר בעולם.

המלכות דמידת הדין הקשה מכונה אש. ומבחינה זו, היו ט"ר נקיות מכל דין. אלא כשעלתה המלכות לבינה, ונמתקה במדה"ר, אז נאחז הדין שבמלכות, בבינה שבכל הספירות. וזהו שכתוב, ואש מתלקחת, כי התלקחה למעלה בבינה.

ובג' קווים של ז"א שולטת מלכות זו שעלתה לבינה. ולכן נאמר, שג' פעמים ביום, שהם ג' קווים דז"א, שנקרא יום, יונק דין קשה בחקיקות הספירות העליונות, הגבוהות מהמלכות, בצד הגבורה, בקו שמאל.

אמנם לעת גדלות נטהרת הבינה מהדינים של המלכות, ועכ"ז מכוח קו האמצעי אינה נטהרת לגמרי. וע"כ מצד אחד יש שם ג"ר, ומצד אחד אין שם אלא ו"ק דג"ר.

309. ונוגה לו סביב, ממתיק את אש מתלקחת שבבינה. כי הזוהר ההוא, חכמה, הסובב אותו מכל צדדיו, ממתיק ומתקן אותו, שלא יהיה דין קשה ויוכלו בני אדם לסבול אותו.

310. ומתוֹכה כְּעֵין החשמל מתוך האש. ומתוכה, פירושו מפנימיותה. חשמל, חיוֹת אש מדברות, שהן מבחינת זו"ן פב"פ, שנקראים אז קול ודיבור, וע"כ הן מדברות.

311. חשמל, פירושו, מה שהוא לב לאש, כלומר, ל"ב (32) נתיבות החכמה, החיות של הבינה, אש מתלקחת. שכתוב, כעין החשמל. ולא כתוב החשמל סתם, כי כעין, רומז על אור החכמה, הנקרא עין. מתוך האש, בפנימיות האש.

כעין החשמל, שהוא אחרי ד' מדרגות: רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, ונוגה לו סביב. ומתוכה כעין החשמל. מתוך האש המתלקחת, בינה. ולא מתוכה של נוגה.

כי הן חמש מדרגות:

רוח סערה הוא מלכות,

ענן גדול הוא ז"א,

אש מתלקחת היא בינה,

ונוגה לו סביב היא חכמה שבימין, המתקנת את הבינה,

ומתוכה כעין החשמל הוא אור החכמה, מבינה החוזרת לחכמה, שנקראת ל"ב נתיבות החכמה.

מתוכה, אין הפירוש מתוך הנוגה, אלא מתוך אש מתלקחת. ונמצא, שהחשמל היא מדרגה רביעית, ונוגה לו סביב, מדרגה חמישית. ונאמר, שהחשמל מתגלה אחרי ד' המדרגות האלו. כי אחרי שנוגה מתקנת את האש המתלקחת, מתגלה החשמל.

312. ראו כאן ישראל, מה שלא ראה יחזקאל בן בוּזי. וכולם התדבקו בחכמה העליונה המכובדת. חמש מדרגות של קולות ראו ישראל בהר סיני, ובחמש מדרגות אלו ניתנה התורה. מדרגה חמישית, קול השופר. כנגדם ראה יחזקאל חמש מדרגות, שהן מחוץ לאלו חמישה קולות. והם: רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונוגה לו סביב, ועין החשמל.

313. בישראל כתוב, פָּנים בפָנים דיבר ה'. ביחזקאל כתוב, כעין החשמל, ומתוכה דמות. כעין ודמות, כמי שרואה אחר כתלים רבים. כמו שאדם רואה מאחורי הכותל. מה שראו ישראל, לא ראה נביא אחר. כש"כ מה שראה משה, לא ראה נביא אחר. אשרי חלקו, שכתוב בו, ויהי שָׁם עִם הוי"ה, שהיא מראָה המאירה, ולא במראה אחרת, שאינה מאירה. כמ"ש, ומראֶה ולא בחידות. אבל מראָה שאינה מאירה, היא מראֶה, בחידות.

314. היׂה היה דְבר ה' אֶל יחזקאל. נבואה לשעה הייתה, ע"כ כתוב, היה היה. לקיום בא, שהיה צריך להיות בשביל ישראל, לדעת שהקב"ה לא עזב אותם, ובכל מקום שהתפזרו ישראל בגלות, הוא שורה עימהם.

315. היׂה היה, פירושו, שראה ולא ראה, שעמד בדברים אלו, ולא עמד. ע"כ כתוב, ואֵרֶא כעֵין חשמל. ולא כתוב, וארא חשמל. אבל בישראל כתוב, וכל העם רואים את הקולות, שכל אחד ואחד ראה כראוי לו.

316. כל אחד ואחד היו עומדים שורות שורות, גבולים גבולים, וכל אחד ראה כראוי לו. ראשי העם היו עומדים לבדם, ראשי השבטים לבדם, נקבות לבדן. חמש מדרגות עמדו לימין, וחמש מדרגות לשמאל.

כמ"ש, אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, ראשיכם, שבטיכם, זִקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל. הרי חמש מדרגות לימין. וחמש מדרגות לשמאל: טַפְּכם, נְשֵׁיכם, וגֵרךָ אשר בקֶרב מַחֲנֶיך, מחוֹטֵב עציך, עד שואב מֵימֶיך.

317. כל המדרגות האלו נתקנו כעין של מעלה. כנגדן ירשו ישראל ירושת עולם, עשרת הדיברות, שבהם תלויים כל המצוות וכל הזכויות, וכל ירושת נחלתם, שהם החלק הטוב של ישראל.

318. בשעה שנגלה הקב"ה בהר סיני, היו רואים כל ישראל, כמי שרואה אור בעששית. ומהאור ההוא היה רואה כל אחד, מה שלא ראה יחזקאל הנביא. עששית, פירושו מנורה, שכְּתליה זכוכית ונר מאיר מתוכה.

319. והטעם, משום שאלו הקולות העליונים נגלו כאחד, כמ"ש, וכל העם רואים את הקולות. אבל ביחזקאל, השכינה נגלתה במרכבותיה, ולא יותר. והיה רואה, כמי שרואה אחרי כתלים רבים.

320. אשרי חלקו של משה, שכתוב בו, ויירד ה' על הר סיני, ויקרא ה' למשה. אשרי הדור, שכתוב בו, יירד ה' לעיני כל העם על הר סיני.

321. מימינוֹ אש דת לָמוֹ. כי מימין נגלה. בסיני היה ראש וגוף של המלך, שכתוב, ויֵט שמיים ויירד. כי לפני זה כתוב, עלָה עשן באפו, ואש מפיו תאכֵל. הרי שיש כאן ראש, שכתוב בו, אף ופה. ובמקום שיש ראש יש גוף.

אבל ביחזקאל כתוב, ותהי עליו שָׁם יד ה', שנגלתה יד ולא גוף. ואפילו ביד יש יד ה' עליונה, יד של ז"א, ויש יד ה' תחתונה, המלכות, שנקראת יד. ולוֹ נגלתה היד התחתונה.

322. כתוב, נפתחו השמיים ואֶרְאה מַראׂת אלקים. מראת, כתוב חסר ו', להראות שעל השכינה כתוב. והאם השכינה אינה הכול? אינו דומה הראש של המלך לרגליו של המלך, שהיא השכינה, המלבישה אותו מחזה ולמטה, שנקראת רגליו. אע"פ שהכול הוא בגופו של המלך.

323. בישעיהו כתוב, ואֶראה את ה'. השכינה הנקראת את. וביחזקאל כתוב, ואראה מראות אלקים. כאן את, השכינה, ושם מראות, השכינה, כי מה שראה ישעיהו ראה יחזקאל, כלומר רק השכינה. אשרי חלקו של משה, שלא היה נביא שלם כמותו, שראה במראָה המאירה, ז"א.

324. ואראה את ה'. את, השכינה. ואראה מראות אלקים. מראות, השכינה. ובמדרגה אחת היו ישעיהו ויחזקאל. למה לא פירש ישעיהו כמו יחזקאל? ישעיהו כָלל, ויחזקאל פירש.

מה הטעם שיחזקאל פירש כל כך? מה שפירש יחזקאל, הכול היה צריך עבור ישראל, שיידעו האהבה, שאוהב אותם הקב"ה, שהשכינה ומרכבותיה באות לגור ביניהם בגלות.

325. כתוב, בְּארץ כַּשְׂדים. והרי כתוב, הן ארץ כשׂדים זה העם לא היה. למה התגלתה השכינה שם? האם עבור ישראל? הרי היה טוב, שהשכינה תִשׁרה בתוכם ולא תהיה נגלית. אלא, אם לא הייתה נגלית, לא היו יודעים שהשכינה בתוכם.

326. ומה שהתגלתה, כתוב, על נְהַר כְּבָר, כלומר על מים, במקום שאינו נטמא ואין שׁורה בו טומאה. והנהר ההוא היה אחד מארבעה נהרות, היוצאים מעֵדן. שכתוב, על נהר כבר. שכבר היה. ממקום שהשכינה שורה עליו. וכתוב, ותהי עליו שָׁם יד ה', שָׁם, ולא במקום אחר.

327. ומתוכה דמות ארבע חיוֹת. ארבע חיות יש בהיכל הקדוש, שהוא בינה, והן הראשונות, זקנים, הנמשכים מעתיקא קדישא, הן הכלל של השם הקדוש הוי"ה. כי י' אריה, ה"ר שור, ו' נשר, ה"ת אדם. שהם ג' קווים ומלכות המקבלת אותם. ויחזקאל ראה רק דמות של המרכבות העליונות, כי הוא ראה אותן ממקום שאינו מאיר כל כך, בעולם היצירה.

כעין שיש למעלה, בבינה, כן יש למטה, בזו"ן. וכן יש בכל העולמות בי"ע, כולם אחוזים זה בזה. וכל מה שיש בעולם העליון יש בעולם התחתון. והוא ראה אותן בעולם היצירה.

328. הייתכן שראה אותן יותר למעלה מעולם היצירה? אלא, משה ראה ממראָה המאירה, ז"א. וכל הנביאים לא ראו אלא מתוך מראה שאינה מאירה, שכתוב, ואראה מראׂת אלקים, חסר ו', שהיא מלכות. וכתוב, אם יהיה נְביאֲכם ה' בַּמראָה אליו אתוודָע, לא כן עבדִי משה, בכל בֵּיתי נאמן הוא. וכתוב, פֶּה אֶל פֶּה אדבֶּר בו.

329. כל הנביאים כלפי משה, הם כנקבה כלפי זכר, שכתוב, פה אל פה אדבר בו וּמַראֶה וְלא בְחידוֹת, שהיא מראה המאירה. ולשאר הנביאים כתוב, במראָה אליו אתוודע, מראה שאינה מאירה. במראה, ולא במראׂת, חסר ו'.

כש"כ יחזקאל, שאפילו מראה לא כתוב בו, אלא מראת חסר ו', שראה בעולם היצירה. וכש"כ שכתוב במשה, ולא בחידות, אלא כל מילה על בירורה. אשרי הדור, שהנביא הזה היה שורה בתוכו.

330. פב"פ, ראו ישראל זיו כבוד מַלְכּם, ולא היו בהם עיוורים ופיסחים וקצוצי ידיים וחירשים. ללא עיוורים, כמ"ש, וכל העם רואים. ללא פיסחים, כמ"ש, ויתייצבו בתחתית ההר. ללא קצוצי ידיים וחירשים, כמ"ש, נעשֶה ונשמע. ולעת"ל כתוב, אז ידלג כָּאַיָיל פיסח וְתָרוֹן לְשון אילֵם.

וידבר אלקים

331. מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו. בכמה דרכים מעידה התורה באדם, שלא יחטא לפני אדונו. בכמה דרכים נותנת לו עצה, שלא יסור מדרכיו לימין ולשמאל. בכמה דרכים נותנת לו עצה, איך לשוב לפני אדונו, וימחל לו.

332. 613 מיני עצות נותנת התורה לאדם להיות שלם עם אדונו, משום שאדונו רוצה להטיב לו בעוה"ז ובעוה"ב. וביותר, בעוה"ב. כל מה שהקב"ה משלים את האדם, מהטוב הזה שזוכה בו לעוה"ב הוא נשלם בו, משום שעוה"ב הוא של הקב"ה.

333. עוה"ז כלפי עוה"ב, אינו אלא כמו חדר הכניסה כלפי האולם. וכשזוכה אותו הצדיק, זוכה בשלוֹ. כתוב, ונַחלָה לא יהיה לו בקֶרב אחָיו, משום שהוי"ה הוא נחלתו.

אשרי חלקו, מי שזוכה לרשת נחלה עליונה זו, זוכה בה בעוה"ז, ובבית של עוה"ז, כך זוכה בעוה"ב, ובבית העליון הקדוש, כמ"ש, ונתתי להם בבֵיתי ובחומותיי יד ושֵׁם. אשרי חלקו של הצדיק ההוא, שמְדורו עם המלך בביתו.

334. אשרי חלקו של הצדיק ההוא שזכה לזה, כמ"ש, אז תתענַג על ה'. על ה', הוא מקום שעליונים ותחתונים נמשכים ממנו ומשתוקקים למקום ההוא, כמ"ש, מאיִן יבוא עֶזרי, מהכתר, שנקרא אין.

וכתוב בדניאל, ועד עתיק יומין הגיע ולפניו הִקריבוהו. הכתר, שנקרא עתיק יומין. וחשקם ועינוגם של הצדיקים, להסתכל בזיו ההוא, שכל זיו יוצא ממנו, וממנו נמשכים כל הכתרים, הספירות.

335. אז תתענג על ה'. בסופו כתוב, והִרכבתיךָ על בָּמוֹתֵי אָרץ. על מקום שנקרא במותי ארץ, שהוא למעלה מהארץ הזו, למעלה מהמלכות, כלומר השמיים, ז"א.

336. ולא כתוב, אז תשב, אלא, אז תתענג על ה'. על שמיים, ז"א. על במותי, הוא לכלול ציון וירושלים, שהם פנימיות וחיצוניות של יסוד המלכות. לכלול אותן משמיים של מעלה, ז"א, ומארץ שלמעלה, המלכות. וכל אלו הדברים עולים במקום אחד.

רבי אבא מבאר דברי רבי שמעון ואומר, על ה', פירושו, שפע הכתר, הנמשך מהכתר לז"א, והמקבל הוא במקום ז"א. כי אם הייתה הכוונה במקום הכתר, היה צריך לומר, אז תשב על ה', שיישב במקום הכתר. והכתוב אומר, אז תתענג, שיתענג משפע הכתר שבמקום ז"א, הנקרא שמיים, ולא ממקום הכתר, שאין השגה שם.

על במותי ארץ, מפרש רבי שמעון, שמיים, ז"א. אומר רבי אבא, שהיא המלכות, ג"כ שפע ז"א, המתקבל ממקום המלכות, הנקראת ארץ. ומפרש שאין כוונת רבי שמעון כתר ממש, שהרי הוא מביא הכתוב, ועד עתיק יומין הגיע, כלומר, רק שמגיע לכתר, הנקרא עתיק יומין. ע"י שמקבל שפע הכתר ממקום ז"א, הוא מגיע לכתר.

337. אז תתענג על ה', והרכבתיך על במותי ארץ, והַאכַלתיך נחלת יעקב אביך. שהתענוג והעדן על ה', שהוא למעלה, הכתר. וכתוב, ועד עתיק יומין הגיע ולפניו הקריבוהו. על במותי ארץ, ארץ החיים, המלכות.

338. והאכלתיך נחלת יעקב אביך. כמ"ש, וייתן לךָ האלקים מִטַל השמיים. טל השמיים, נחלת יעקב. והברכה שבירך יצחק ליעקב על שמיים, ז"א, ובירך אותו בברכה, שעתידים בניו של יעקב לעמוד לתחייה ע"י הטל ההוא לעת"ל, כמ"ש, וייתן לך האלקים, לך ולא לאחר. מטל השמיים, שבו עתידים המתים לעמוד לתחייה לעת"ל. אשר הטל הזה יוצא מעתיקא קדישא לז"א, שמיים, ושורה בשמיים הזה.

339. מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהילתו. מי ימלל, פירושו, מי ימולל ויבטל גבורות ה'. גבורׂת ה', חסר ו' של סימן הרבים, רומז, שהן הרבה גבורות, ויוצאות מגבורה אחת.

גבורה עליונה אחת, עטרה של העטרות, בינה, שדינים מתעוררים ממנה, מתעטרת, ויוצאים ממנה חמישים שערים, מהם ימין ומהם שמאל, וכל אחד ואחד נקרא גבורה, וכל אחד ואחד מתעטר באורות של החקיקות הגבוהות, וכולם נקראים גבורות ה'.

החקיקות הגבוהות, חקיקות הדין, שנעשו בבינה ע"י עליית המלכות אליה, שבסיבתה באה הבינה לקטנות. ואורות החקיקות הגבוהות, הג"ר, שחוזרות לבינה בסיבת ירידת המלכות ממנה.

340. גבורׂת ה' כתוב חסר ו', משום שכל הגבורות כלולות בגבורה העליונה, בינה. ישמיע כל תהילתו, זוהי השכינה, זיו כבודו של הקב"ה.

341. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם ייפרד, והיה לארבעה ראשים, שֵׁם האחד פישׁון. הרי אלו הנהרות נקראים בשמות, ואלו הארבעה נמשכים מנהר היוצא מעדן.

והנהר היוצא מעדן יוּבַל שמו, כמ"ש, ועל יוּבַל ישַלַח שורשיו. וכתוב, ולא יָמישׁ מֵעשׂות פֶּרי, משום שעל יובל ישלח שורשיו, שהיא בינה. וע"כ כתוב, וכמוֹצָא מַים אשר לא יְכַזבוּ מֵימָיו, ששפע הבינה אינו פוסק. וע"כ כתוב, יוצא מעדן, יוצא ואינו פוסק.

342. וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמוֹר. וידבר, ולא, ויאמר, כי וידבר הוא בהרמת קול להכריז הדברים. בשעה שהקב"ה התגלה והתחיל לדבר, העליונים והתחתונים התחלחלו, ויצאו נשמות ישראל.

343. המילה ההיא הייתה פורחת מלמעלה למטה, ונחקקה בד' רוחות העולם, ועלתה וירדה. כשעלתה, התמלאה מהרי אפרסמון הטהור, והתמלאה בטל שלמעלה, וסובבת סביב ישראל ומחזירה להם נשמתם. וסובבת וחוזרת ונחקקת במקומה בלוחות האבן. וכן כל מילה ומילה.

344. כל מילה הייתה מלאה בכל אלו הטעמים, בכל אלו דברי גזרות, שכר ועונש, סודות וסתרים, כאוצר הזה המלא מכּל.

345. ובשעה שהמילה הייתה יוצאת, נראית כאחת, וכשהייתה נחקקת במקומה, בלוחות האבן, נראים במילה ע' (70) ענפים, שעולים בתוכה, וחמישים כתרים חסר אחד מהצד ההוא, וחמישים חסר אחד מהצד האחר. כפטיש שמכּה בהר, כמ"ש, כפטיש יפוצץ סלע. והיו רואים ישראל עין בעין והיו שמחים.

346. וכל הדורות שאחריהם, כולם הזדמנו שם, וכולם קיבלו התורה בהר סיני. כמ"ש, כי אֶת אשר יֶשנוֹ פּׂה עימנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עימנו היום. וכולם היו כל אחד כראוי לו, וכולם רואים ומקבלים הדברים.

347. וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור. אלקים גבורה. אֵת, מורה שנכלל בימין. כמ"ש, את השמיים ואת הארץ. את השמיים, ימין, ואת הארץ, שמאל.

וכתוב, אף ידִי יָסדה ארץ וימיני טיפחה שמיים. וימין, זהו את, חסד. כל, בא לכלול כל שאר הספירות. הדברים, מורה שהדברים מתקשרים ונכללים זה בזה. האלה, מורה על כל הטעמים, הסודות, הסתרים, הגזרות, והעונשים.

348. לאמור, פירושו, להיות ירושה לכל. כמ"ש, תורה ציווה לנו משה מוֹרָשָה. האם יש לומר לכל, ולגלוֹת, מה שלא נצרך לגלוֹת, לכל אדם? אלא כתוב, אנוכי ה' אלקיך. מורה, כמו שאני מכוסה וסתום, כך יהיו דברים אלו מכוסים וסתומים בליבך.

349. פירוש אחר. וידבר אלקים, הוא מדרגה אחת. את כל הדברים האלה לאמור, חמש מדרגות אחרות. שכל מילה היא מדרגה אחת. וידבר אלקים, הוא גבורה. את, הוא ימין, חסד. כל, חו"ג ביחד. כל, כולל את אברהם, כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל.

350. המילה, הדברים, היא לכלול שאר הכתרים שהתכסו. האלה, לכלול אלו שהתגלו. וכתוב, וכל העם רואים את הקולות. שהם המתגלים הנכללים באלה. לאמור, כמ"ש, אשת חיִל עטרת בַּעלה, שמוֹרה על השכינה. וכתוב, לאמוֹר הן ישַלַח איש את אשתו. וכיוון שהמילה, לאמור, סמוכה אל אישה, מורה על הנוקבא דז"א, השכינה.

351. וההר בוער בָּאש עַד לב השמיים, חושך ענן וערפל. למה ניתנה התורה באש ובחושך? משום שכל מי שעוסק בתורה ניצל מאש של גיהינום, ומחושך שמחשיכים כל שאר העמים לישראל, שבזכותו של אברהם ניצלו ישראל מאש של גיהינום.

352. אמר הקב"ה לאברהם, כל זמן שבניך יעסקו בתורה, יהיו ניצולים מאש ומחושך. ואם לא יעסקו בתורה, הרי אש של גיהינום שולטת בהם, וישתעבדו בין האומות.

אמר לו אברהם, בשני קשרים לא יקומו הדברים, אש גיהינום וגלות. אלא אם טוב לפניך, יהיו ניצולים מאש גיהינום וישתעבדו בין העמים עד שישובו אליך.

אמר לו הקב"ה, כן הוא ודאי, כמ"ש, אם לא כי צוּרָם מְכָרָם וה' הִסגירם. צורם, זהו אברהם, כמ"ש, הַביטו אֶל צוּר חוּצַבְתֶם. וה' הסגירם, זהו הקב"ה, שהסכים על ידו.

353. מיום שיצאו ישראל ממצרים עד יום שניתנה התורה, הם חמישים יום, משום שהם שנים של יובֵל, שהוא בינה, כמ"ש, וקידשתם את שנת החמישים שנה, כלומר שער החמישים שבבינה.

354. אותו יובֵל הוציא את ישראל ממצרים. אבל לא יובל ממש, כלומר, לא בינה בעצמה, אלא מצד יובל הייתה היציאה והתעורר הדין על המצרים. ומשום זה חמישים שנה אלו הם חמישים שערים של יובל, בינה.

לא בינה עצמה הוציאה את ישראל ממצרים, אלא הנוקבא דז"א עלתה והלבישה את הבינה, ונעשתה כמוה, והוציאה את ישראל ממצרים. וזה נבחן שהוא מצד הבינה ולא בינה ממש.

355. כנגד זה חמישים פעמים כתוב בתורה המעשים של מצרים, וכולם שבחים. אשר הוצאתיךָ מארץ מצרים. ויוציאךָ ה' אלקיך משם. כי ביד חזקה הוציאךָ ה' מארץ מצרים. וכולם הם חמישים פעמים ולא יותר, משום שהכול התעטר ביובֵל, בינה, ומצד היובל בא הכול.

ובבינה יש חמישים שערים. ומשום זה התורה הבאה מגבורה התעטרה בימין, שכתוב, מימינוֹ אש דת לָמוֹ. וחמישה קולות היו במתן תורה, כנגד חג"ת נ"ה דבינה. וכולם נראים בהם ונכללו בהם. והתעטרו בבינה.

356. בזמן שקיבלו ישראל את התורה, יובֵל זה, בינה, העטיר בעטרות שלו להקב"ה, ז"א, כמלך המתעטר בתוך צבאותיו. כמ"ש, צְאֶנה ורְאֶינה בנות ציון במלך שלמה, בָּעטָרה שעיטרה לו אימו. אימו זה יובל, כי בינה הנקראת יובל, היא אמא של ז"א, שנקרא שלמה. והיובל התעטר בשמחה, באהבה ובשלמות, שכתוב, אֵם הבנים שׂמֵחה. אם הבנים, יובל.

357. יִשׂמח אביךָ ואימך, ותָגֵל יוֹלַדתֶך. אביך ואימך, חו"ב, או"א.

358. בשעה שהתגלה הקב"ה על הר סיני, הזדעזע ההר, ובשעה שסיני הזדעזע, הזדעזעו כל שאר הרי העולם. והיו עולים ויורדים עד שהושיט הקב"ה את ידו עליהם והתיישבו. וקול יוצא ומכריז, מה לךָ הים כי תנוּס, הירדן תיסוֹב לאחור. הֶהרים תִרקדו כאֵילים, גבעות כבני צאן.

359. והם משיבים ואומרים, מִלִפני אדון חוּלִי אָרץ, מלפני אלוה יעקב. מלפני אדון, אמא, בינה. כמ"ש, אם הבנים שמחה. חולי ארץ, אמא תחתונה, מלכות. מלפני אלוה יעקב, אבא, ז"א, אבא תחתון, כמ"ש, בנִי בכורִי ישראל, ז"א, שנקרא ישראל. ועל זה כתוב, בעטרה שעיטרה לו אימו, בינה.

360. מהו בעטרה שעיטרה לו? שכתוב, ושָׁאול ואנשיו עוטרים אל דוד. לשון סובבים, משום שז"א מתעטר ומסובב ע"י אמא, בלבן אדום וירוק, בכל הצבעים של ג' קווים, שכולם כלולים בו ומסובבים בתוכו. בעטרה, שעיטרה לו אימו. עטרה, כמ"ש, ישראל אשר בךָ אתפאָר. וכתוב, ובֵית תפארתי אפָאֵר, זהו ג"ר, פאר של ז"א, הנקרא ישראל ונקרא ת"ת.

361. התורה ניתנה באש שחורה על אש לבנה, לכלול הימין בשמאל, והשמאל שהוחזר לימין, כמ"ש, מימינו אש דת למו.

362. בשעה שעשן הסיני היה יוצא, עלתה האש והתעטרה בעשן ההוא בגילוי, והייתה נראית כאשכול הזה. ועלתה וירדה. והעשן היה מעלה כל הריחות והבשׂמים שבגן עדן, במראה של לבן ואדום ושחור. כמ"ש, מְקוּטֶרת מוֹר ולְבוֹנָה מכּל אבקת רוכל.

363. עשן הוא השכינה שהתגלתה שם. כמ"ש, מי זאת עולה מן המִדבר כתימרות עשן. שסובב על השכינה. פסוק שלם הוא, שכתוב, והר סיני עשן כולו מפּני אשר ירד עליו ה' בָּאש, ויַעַל עשָׁנוֹ כעֶשֶׁן הכבשן. אשרי העם שראו את זה ויודעים את זה.

והלוחות מעשה אלקים הֵמה

364. כשנחקקו האותיות בלוחות האבן, היו נראות משני הצדדים, מצד זה ומצד זה. הלוחות היו מאבן ספיר, ונחקקו והתכסו באש לבנה, והאותיות היו מאש שחורה, ונחקקו משני הצדדים, מצד זה ומצד זה.

365. הלוחות היו בעֵינם, בשלמות בלי שינוי. והאותיות היו פורחות ונראות בשני מיני אש, אש לבנה ואש שחורה, כדי להראות יחד ימין ושמאל, שלבן הוא ימין ושחור הוא שמאל. כמ"ש, אורך ימים בִּימִינהּ, בשׂמאלהּ עושר וכבוד.

א"כ למה כתוב, מימינוֹ אש דת למו? אלא מצד הגבורה הייתה, שהוא שמאל, ונכללה בימין. ומשום זה הייתה בה אש לבנה ואש שחורה.

366. כתוב, והלוּחׂת מעשה אלקים הֵמה. והלוחׂת, כתוב חסר ו', כלומר אחד. שניים היו ונראו כאחד. ועשרה דיברות נחקקו בהם. חמישה כלולים בחמישה, כדי שיהיה הכול ימין. מעשה אלקים הֵמה ודאי.

367. הלוחות, של ספיר היו, ושני אבנים היו, והאבנים היו סתומות, נָפח הקב"ה ברוח, והתפשטו ונחקקו שני לוחות. כעֵין ספיר היו, ולא ספיר ממש. זה משמע שכתוב, מעשה אלקים המה. ואם היו אבן ספיר, הרי הם כשאר אבנים טובות, ולא מעשה אלקים.

368. האם ספיר, שהוא אבן טובה יקרה משאר האבנים, אינו מעשה אלקים? הלוא כל הבריאה היא מעשה אלקים? אלא, מעשה אלקים המה, הם בדיוק מעשה אלקים בייחוד, ואינם נכללים במעשי הבריאה.

והלוחות מעשה אלקים המה. כתוב, הלוחות, ולא כתוב, והאבנים מעשה אלקים המה. אלא שנָפח באבנים והתפשטו ונחקקו שני לוחות. והאבנים עצמן היו אבן ספיר ממש.

369. הכול הוא אחד, והולכים אל מקום אחד. אבל אלו שני לוחות היו עוד מטרם נברא העולם. ועלו מעֶרב שבּת. ועשה אותם הקב"ה.

370. ממה נעשו הלוחות? מהטל העליון, הנמשך מעתיקא קדישא, הכתר. וכשנוזל ונמשך לשדה התפוחים הקדושים, המלכות, לקח מהם הקב"ה שתי כוסות, וקפאו ונעשו שתי אבנים יקרות. נָפח בהם, והתפשטו לשני לוחות, כמ"ש, מעשה אלקים המה, והמכתב מכתב אלקים, כמ"ש, כתובים באצבע אלקים.

371. אצבע אלקים. אצבע עולה לעשרה. כי עשר אצבעות הן ע"ס, וכלולות זו מזו. ויש בכל אצבע ע"ס, עד שנעשו יד שלמה, כמ"ש, ויַרְא ישראל את היד הגדולה.

372. חָרוּת על הלוחות. נקובים היו האבנים מעֵבר לעֵבר. והכתב נראה משני הצדדים. חרות, פירושו, חקיקת החקיקות, מעבר לעבר. מהצד הזה נראה הצד האחר, ונקרא מכאן, מה שכתוב בצד האחר.

373. בנס היו כתובים. שכל בני האדם היו אומרים ומעידים, שהוא מכתב אלקים ודאי. כי כל בני העולם לא יכלו לדעת אותם, כמו שהיו.

374. לדעתם של אלו האומרים, שהיו נקובים מעבר לעבר, האם כתוב, חרות בלוחות? חרות על הלוחות כתוב, ולא מעבר לעבר. אלא חמישה קולות לימין, וחמישה לשמאל. ואלו של השמאל כלולים בימין, ומהימין היו נראים אלו שבשמאל. ובלוחות הכול ימין, שנכללו חמשת הדיברות שבשמאל באלו שבימין.

וע"כ מה שהיה בצד זה, רואה לצד האחר, וקורא אלו האותיות. באופן, שהנס הנאמר בלוחות, שקורא מצד זה, מה שכתוב בצד זה, אינו נאמר על פנים ואחור של הלוחות, אלא על ימין ושמאל שבהם, כי לא היו חרותים מעבר לעבר. אלא, השמאל חזר לימין, כמ"ש, מימינו אש דת למו. ומשום זה מכתב אלקים הוא, ודאי.

375. והזוהר מפרש, איך זה היה. מי שהיה מצד זה, היה קורא, אנוכי ה' אלקיך. ומאלו האותיות היה רואה וקורא, לא תרצח. היה קורא, לא יהיה לך. והיה רואה וקורא, לא תנאף. היה קורא, לא תישא את שם ה' אלקיך לשווא. והיה רואה וקורא, לא תגנוב. והכול מצד זה שבימין. וכך לכולם כן מצד האחר. וכולם כלולים זה בזה כאופן הזה. כמ"ש, מכתב אלקים הוא.

376. ויירד משה אל העם ויאמר אליהם. ולא כתוב מה שאמר. דרך העולם הוא, כשבאה שמחה לאדם או כשבא צער אליו, בטרם שיבין אותו, אינו יכול לסבול, כי ליבו פורח ממנו מיד. וכשמבין ויודע אותו, הוא עומד בקיומו ויכול לסבול.

כש"כ כאן, שמשה אמר להם, מה שיהיה אח"כ, וחיזק ליבם בדברים, ועִם זה לא יכלו לסבול, כש"כ אם לא היה אומר להם כלום. ומשום זה, ויאמר אליהם בתחילה, וחיזק את ליבם, ואח"כ, וידבר אלקים.

377. ועכ"ז, לא יכלו לסבול. כששמעו מילה של הקב"ה, פרחה נשמתם, ועלו נשמות ישראל עד כיסא הכבוד שלו, להתדבק שם.

378. אמרה התורה לפני הקב"ה, האם לחינם הייתי אלפיים שנה מטרם שנברא העולם? האם לחינם כתוב בה, ואיש איש מבני ישראל ומן הגֵר הגָר בתוכם, ואל בני ישראל תדבר לאמור, כי לי בני ישראל עבדים? איפה הם בני ישראל?

בה בשעה החזירה התורה את נשמות בני ישראל, כל אחת למקומה, התורה התחזקה ואחזה בהן להחזיר אותן לישראל. כמ"ש, תורת ה' תמימה מְשִׁיבַת נפש. כי השיבה נשמות ישראל אחר שפרחו מהם.

379. כתוב, ויישב שלמה על כיסא ה' למלך. וכתוב, שׁשׁ מעלות לכיסא, כנגד ו"ס חג"ת נה"י, וע"כ נקרא כיסא ה'. שעמדה הלבנה במילואה בימיו של שלמה, הנוקבא דז"א הנקראת לבנה, הייתה בכל שלמותה.

380. מתי הלבנה, המלכות, במילואה? בשעה שעומדת ב-15 מלכים: אברהם, יצחק, יעקב, יהודה, פֶּרֶץ, חֶצְרוֹן, רָם, עמינדב, נחשון, שַׂלְמוֹן, בועז, עובד, ישי, דוד, שלמה.

כשבא שלמה, המלך ה-15, עמדה הלבנה, המלכות, במילואה. כמ"ש, ויישב שלמה על כיסא ה' למלך, שכיסא הוא המלכות. וכתוב, שש מעלות לכיסא, כנגד חג"ת נה"י שלה, הכול כעין של מעלה.

381. בימיו של צדקיהו, עמדה הלבנה, המלכות, בחיסרון, ונפגמה. כמ"ש, ויָרֵח לא יַגיהַ אורוֹ. וחשכו פניהם של ישראל.

382. רחבעם, אָבִיהָ, אָסא, יהושפט, יהורם, אֲחזיהו, יואָש, אמַציהו, עוזיהו, יותם, אחז, יְחִזקיהו, מנשה, אָמוֹן, יאשיהו, צדקיהו. וכשבא צדקיהו, נפגמה הלבנה ועמדה בחסרונה, שכתוב, ואת עיני צדקיהו עיוור. וכתוב, השליך משמיים ארץ. כלומר ארץ, המלכות, עברה מלפני שמיים, ז"א, והתרחקה ממנו, וחשכה הארץ הזאת.

383. בשעה שעמדו ישראל על הר סיני, התחילה הלבנה להאיר. כמ"ש, ויֵט שמיים ויירד. השמש, ז"א, הנקרא שמיים, התקרב אל הלבנה, המלכות, והלבנה התחילה להאיר. כמ"ש, מִזְרחה דֶגל מַחֲנה יהודה. יהודה הוא מרכבה למלכות, מזרחה, לשון זריחה והארה.

384. בהר סיני התמנה יהודה לשלוט במלכות, כמ"ש, ויהודה עוד רָד עִם אֵל ועִם קדושים נאמן. מהו ועם קדושים נאמן? כשאמר הקב"ה לישראל, ואתם תהיו לי מַמלכת כוהנים וגוי קדוש, נאמן היה יהודה לקבל את המלכות. והתחילה הלבנה, המלכות, להאיר.

אנוכי ה' אלקיך

385. שְמע בני מוּסר אביך ואל תיטוש תורת אימך. שמע בני מוסר אביך, זה הקב"ה, ז"א. ואל תיטוש תורת אימך, זו כנ"י, בינה.

386. מוסר אביך, זהו חכמה, אבא. ואל תיטוש תורת אימך, זוהי בינה. מוסר אביך ותורת אימך בדבר אחד מתבארים. התורה יצאה מחכמה של מעלה. והחכמה עצמה מתחלקת לימין, אבא, ולשמאל, אמא. מבינה יוצאת התורה, כמ"ש, אל תיטוש תורת אימך, שהבינה נקראת אמא.

387. התורה נכללה מחו"ב, כמ"ש, שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך. בכל הספירות נכללה. כיוון שנכללה באלו השניים, חו"ב, היא נכללה בכולם. כי חו"ב כוללים בעצמם כל הספירות, בחסד, בדין, ברחמים, שהם חג"ת, בכל השלמות שהדבר צריך. אם המלך והמלכה התחברו בה, כולם מתחברים בה. במקום שאלו חו"ב נמצאים, נמצאים כולם.

388. אנוכי ה' אלקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. אנוכי, זוהי השכינה, כמ"ש, אנוכי ארד עימךָ מצריימה. אנוכי, שהיא השכינה, מפסיק אותה הטעם טִפְּחָא, שכתוב תחת המילה אנוכי, שנגינתו מפסיקה מהמילה שאחריה, ה' אלקיך. כמ"ש, אנוכי עשיו בכוֹרֶךָ. אנוכי, מי שאני, עשיו, הוא בכורך.

וע"כ, ה' אלקיך זה הקב"ה, ז"א. כמ"ש, מִן השמיים הִשמיעֲךָ את קולו. ושמיים הוא ז"א. וכתוב, אתם רְאיתם כי מן השמיים דיברתי עימכם. מן השמיים ממש, זה הקב"ה, ז"א.

389. אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אשר, מקום שהכול מאשרים אותו, בינה. הוצאתיך מארץ מצרים, זה יובֵל, בינה, אשר הוציאנו ממצרים. מצד יובל, בינה, יצאו ישראל ממצרים. ומשום זה חמישים פעמים מוזכרת יציאת מצרים בתורה, וכן חמישים יום לקבלת התורה, וכן חמישים שנים לחירות העבדים. שכל אלו הם כנגד חמישים שערי בינה.

390. מבית עבדים. כמ"ש, היכה כל בכור בארץ מצרים. שהם אלו הכתרים התחתונים, שהמצרים בטחו בהם. כמו שיש בית למעלה, יש בית למטה. הבית הקדוש למעלה, כמ"ש, בחכמה ייבנה בית. בית תחתון למטה בקליפות, שאינו קדוש, כמ"ש, מבית עבדים.

391. בשעה שנאמר, אנוכי, כל אלו מצוות התורה שנאחזות במלך הקדוש העליון, שהוא ז"א, בצד זה, כולן היו כלולות במילה הזו, אנוכי.

392. כל מצוות התורה נאחזות בגוף המלך, ז"א, מהן בראש המלך, מהן בגוף, ומהן בידי המלך, ומהן ברגליו. ואין מהן מי שיוצא מגוף המלך והחוצה. ומשום זה, מי שפושע במצווה אחת שבתורה, הוא כמי שפושע בגוף המלך. כמ"ש, ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. בי ממש. אוי לרשעים העוברים על דברי תורה, ואינם יודעים מה שעושים.

393. המקום ההוא שחטא לו, המקום ההוא ממש מגלה חטאו. חָטא בהקב"ה, הקב"ה מגלה חטאו, כמ"ש, יְגלו שמיים עווֹנו וארץ מִתקוֹמָמָה לוֹ. יגלו שמיים עוונו, זה הקב"ה, ז"א, הנקרא שמיים. וארץ מתקוממה לו, זו כנ"י, מלכות, הנקראת ארץ.

394. השמיים, ז"א, מגלים עוונו של אדם. ובשעה שהוא מגלה עוונו, הארץ, המלכות, עושה הדין של האדם. בשעה שניתנה התורה, האֵם, בינה, והבנים, זו"ן, נמצאו בשלמות. כמ"ש, אֵם הבנים שׂמֵחה.

395. אנוכי ה' אלקיך. אנוכי, הוא כמו שלומדים, בת הייתה לו לאברהם אבינו, השכינה. וזוהי בת. ה' אלקיך, הוא כמ"ש, בנִי בכורִי ישראל, שהוא ז"א, הנקרא ישראל. וכתוב, עץ חיים היא למחזיקים בה. שהוא ז"א, הנקרא עה"ח. הרי בן.

396. אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כתוב, יובֵל היא קוֹדש תהיה לכם. שהיא בינה. וכתוב, אם הבנים שמחה. וכתוב, וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור. שהיא בינה, הנקראת שנת החמישים, ונקראת אמא. הרי אמא ובנים. אמא, שהוציאנו ממצרים. ובנים שהם: אנוכי, שהיא בת. ה' אלקיך, שהוא בן.

יושבת אמא יושבים הבנים, כולם בשמחה בשלמות. ועל זה כתוב, אם הבנים שמחה. עברה אמא, כולם עוברים ממקומם. וכתוב, לא תיקח האֵם על הבנים, שפירושו, לא יעשה אדם חטאים למטָה, הגורמים להעביר אמא מעל הבנים.

397. הכול, כל המדרגות, הוא הקב"ה. הכול אחד. ודברים אלו מגולים לקוצרי השדה. אותם שכבר זכו בכתוב, ברינה יקצוֹרוּ. כלומר, שכבר זכו לקבל מדרגותיהם מהמלכות, המכונה שׂדה. אשריהם בעוה"ז ובעוה"ב.

398. כתוב, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. שמיים קדמו לארץ. וכתוב, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמיים. הארץ קודמת לשמיים. כתובים אלו סותרים זה את זה. אלא, שניהם נבראו יחד, שנטה הקב"ה קו ימינוֹ וברא את השמיים, ונטה קו שמאלו וברא את הארץ. וע"כ, כתוב תחילה, את השמיים ואת הארץ, ואח"כ, ארץ ושמיים.

399. ביום ההוא אֶעֱנֶה נאום ה', אענה את השמיים, והם יַענו את הארץ. אענה את השמיים, השמיים ממש, ז"א, כמ"ש, השמיים כיסאי. בינה אומרת, הז"א הוא כיסאי. והם יענו את הארץ. הארץ ממש, המלכות. כמ"ש, והארץ הֲדוֹם רגליי.

שמיים, שמיים עליונים, ז"א. וארץ, ארץ עליונה, המלכות. כשנתקן השמיים הזה בתיקוניו, נתקן כנגד הארץ הזו, והשתוקקותו כנגדה. הוא במדרגה אחת, שנקראת צדיק, כמ"ש, וצדיק יסוד עולם. והתדבק בארץ הזו.

400. ומראש המלך, ג"ר דז"א, עד מקום ששורה צדיק, יסוד דז"א, נמשך נהר קדוש של שמן המשחה, ומטיל בחשק גדול בארץ, במלכות. וארץ לוקחת הכול. ומארץ זו ניזונים עליונים ותחתונים.

כדכורא הזה, כשחושק להתדבק בנוקבא, מוציא זרע של רבייה מראש המוח, באַמה ההיא, ומטיל אל הנוקבא, שממנו מתעברת הנוקבא. ונמצא שכל איברי הגוף כולם מתדבקים בנוקבא, והנוקבא לוקחת הכול.

כדמיון הזה, כל המשלים את העשרה הראשונים בבית הכנסת, לוקח שכר כולם. כי עשרה ראשונים הם כנגד ע"ס, והמשלים הוא כנגד המלכות, הנוקבא, שלוקחת הכול.

401. כתוב, ויֵט שמיים ויירד. וכתוב, ויירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. לאן ירד? האם ירד לסיני, כמו בכתוב? הרי כתוב, על הר סיני, ולא כתוב, בהר סיני.

402. אלא, ויט שמיים ויירד, ירד במדרגותיו, ממדרגה למדרגה, מכּתר לכתר, עד שהתדבק בארץ הזו, המלכות. ואז הלבנה, המלכות, האירה ועמדה במילואה. ואז כתוב, על הר סיני. מי עמדה על הר סיני? השכינה. ויירד אל השכינה.

403. מכאן משמע שירד אל השכינה. כתוב, מפּני אשר ירד עליו ה' בָּאש. וכתוב, כי ה' אלקיך אש אוֹכְלָה הוא, כלומר השכינה. הרי שירד אל השכינה. ולמה כתוב, וה' הִמטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש מאת ה' מן השמיים? האם ז"א עצמו הוא אש, שממנו ירד על סדום?

אלא, וה' המטיר, זה ארץ, השכינה. כי והוי"ה מורה על, הוא ובית דינו, שהיא השכינה. וממנה נמשכה האש על סדום. אלא מאיזה מקום לקחה זה? מוכיח סוף הפסוק, מאת ה' מן השמיים, מהשמיים ממש, מז"א. שכל מה שיש לשכינה, מקבלת מז"א.

מכאן משמע, שירד והתחבר עם השכינה. כמ"ש, וידבר אלקים את כל הדברים. אלקים הוא השכינה, כל הוא ז"א. כי בז"א תלויים הכול. הרי שז"א ירד והתחבר עם השכינה.

לא יהיה לך

404. לא יהיה לךָ אלוהים אחרים על פניי. שלא יהיה לך אלוהים אחרים במקום השכינה, שנקראת אלקים. על פניי, להוציא פני המלך, שבהם נראה המלך הקדוש. והם שׁמו, ושׁמו הם, שהפנים הנראים הם שׁמו, המלכות, ושׁמו הוא הפנים הנראים. הוא שׁמו, ז"א הוא שׁמו. כלומר, שהם אחד. כמ"ש, אני הוי"ה הוא שׁמי. הוא ושׁמו אחד הוא.

405. אשריהם ישראל, שהקב"ה קרא להם אדם. כמ"ש, ואַתֵן צאני, צאן מַרעיתי, אדם אתם. וכן כתוב, אדם כי יקריב מִכֶּם. מה הטעם שקרא להם אדם? הוא משום שכתוב, ואתם הדבקים בה' אלקיכם. אתם, ולא שאר עמים עכו"ם. ומשום זה אדם אתם. אתם קרויים אדם, ואין עכו"ם קרויים אדם.

406. כיוון שאדם מישראל נימול, נכנס בברית שכרת הקב"ה עם אברהם, כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל. וכתוב, חסד לאברהם. והתחיל להיכנס במקום הזה. כיוון שזכה לקיים מצוות התורה, נכנס באדם הזה של המרכבה העליונה, ומתדבק בגוף המלך, ואז נקרא אדם.

407. וזרע ישראל נקראים אדם. כתוב בישמעאל, והוא יהיה פרא אדם. פרא אדם ולא אדם. פרא אדם נקרא, משום שנימול והתחלה של אדם הייתה בו. כמ"ש, וישמעאל בנוֹ בן שלוש עשרה שנה בהימוֹלוֹ בשר עורלתו.

כיוון שנימול, נכנס בהתחלה זו שנקראת כל, שהוא יסוד. כמ"ש, והוא יהיה פרא אדם. ולא אדם. וכתוב, ידו בכל, בכל ודאי ולא יותר, משום שלא קיבל מצוות התורה. התחלה הייתה בו משום שנימול, אבל לא נשלם במצוות התורה. אבל זרע ישראל, שנשלמו בכל, נקראים אדם ממש. וכתוב, כי חֵלק ה' עַמו, יעקב חֶבל נחלתו.

408. משום זה, כל צורת פנים מותר לעשות חוץ מפני אדם. כשנעשית צורת אדם, נראה שחקוק בתוך חקיקות של השלמות, כלומר שניכרת בה שלמות מיוחדת. קשריו עם הרוח נמצאים בצורה. כלומר, שבצורת אדם הנעשית, ניכרים קשריו עם הרוח שבו.

409. רבי יהודה היה הולך מקַפוּטקיא ללוד, לראות את רבי שמעון שהיה שם. ורבי חזקיה היה הולך עימו. אמר רבי יהודה לרבי חזקיה, למדנו, והוא יהיה פרא אדם. אבל מהו סוף הכתוב, ועל פני כל אחָיו ישכון?

410. כתוב, וזאת התורה, אשר שׂם משה. ששמע מרבּוֹ.

411. כתוב, כי הוא חיֶיךָ ואורך ימיך. מי שזכה בתורה ולא נפרד ממנה, זוכה לשני חיים: אחד בעוה"ז, ואחד בעוה"ב. שכתוב, חייך, לשון רבים, שהם שניים. וכל מי שנפרד ממנה, הוא כמו שנפרד מהחיים. ומי שנפרד מרבי שמעון, כאילו נפרד מכל.

412. ואם בפסוק הזה, שהוא פתח בו פתח, לא יכולנו להיכנס בו, דברי תורה הסתומים על אחת כמה וכמה. אוי לדור שרבי שמעון יסתלק ממנו. כי כשאנו עומדים לפני רבי שמעון, מעיינות הלב פתוחים לכל עבר, והכול מתגלה. וכשנפרדנו ממנו, אין אנו יודעים כלום, וכל המעיינות סתומים.

413. כתוב, ויָאצֶל מן הרוח אשר עליו, וייתן על שבעים איש הזקֵנים. כמו הנר הזה, שמאירים ממנו כמה נרות, והוא נמצא על שלמותו, שלא נחסר ממנו כלום, מחמת שהדליקו ממנו הנרות. כך רבי שמעון בעל הנרות, הוא מאיר לכל, והאור לא סר ממנו ונמצא על שלמותו. הלכו עד שהגיעו אצלו.

414. כשהגיעו אצלו, מצאו אותו, שהיה יושב ועוסק בתורה, והיה אומר, תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שׂיחו. כל התפילות של ישראל הן תפילה. ותפילת העני עליונה מכולן, משום שזו עולה עד כיסא הכבוד של המלך ומתעטרת בראשו. והקב"ה משתבח בתפילה ההיא, ע"כ תפילה של עני נקראת תפילה.

415. כי יעטוף. עיטוף זה אינו עיטוף של כְּסוּת, שהרי אין לו כסות. אלא כתוב כאן, כי יעטוף. וכתוב שם, העטופים בְּרעב. אף כאן, כי יעטוף הוא ברעב. ולפני ה' ישפוך שיחו, שיצעק לפני אדונו.

וזה נוח לו לפני הקב"ה, משום שהעולם מתקיים בו, בשעה שלא נמצאים מקיימי עולם אחרים בעולם. אוי למי, שעני ההוא יצעק עליו לאדונו, משום שהעני קרוב אל המלך יותר מכולם. כמ"ש, והיה כי יצעק אליי ושמעתי, כי חנוּן אני.

416. ולשאר בני העולם, לפעמים ששומע ולפעמים שאינו שומע. משום שמשכנו של הקב"ה הוא באלו הכלים השבורים. שכתוב, ואֶת דַכָּא ושְׁפַל רוח. וכתוב, קָרוב ה' לנשברֵי לב. וכתוב, לב נשבר ונדכֶּה, אלקים לא תִבזֶה.

417. מי שגוער בעני, גוער בשכינה. כמ"ש, ואת דכא ושפל רוח. וכתוב, כי ה' יָריב ריבם. כי האפוטרופוס שלהם הוא גיבור ושולט על כל, שאין צריך לעדים, ואינו צריך לדיין אחר, ואינו מקבל משכון כשאר הדיינים. ואיזה משכון הוא מקבל? נשמות של בני אדם. כמ"ש, וקָבַע את קובְעיהם נָפֶש.

418. תפילה לעני. כל מקום שנקרא תפילה, הוא דבר עליון, שהיא עולה למקום עליון. מוחין דז"א נקראים תפילה של ראש, התפילין, שהמלך מניח אותם.

419. כשבאו לרבי שמעון, הסתכל בהם ואמר להם, אוצר היה לכם ואבד מכם. כלומר, ששמעו דברי תורה ושכחו אותם. אמרו לו, ודאי שפֶתח עליון פָתח אדונִי, ואין אנו יכולים להיכנס בו.

420. אמרו לו, והוא יהיה פרא אדם. וסוף הפסוק אנו רוצים לדעת, שכתוב, ועל פני כל אחיו ישכון. מהו, על פני כל אחיו? כי בירורו של כל הפסוק אנו יודעים. וזה אין אנו יודעים, כי סוף הפסוק אינו נראה כראשו.

421. אמר להם, הכול הוא דבר אחד, ובמדרגה אחת עולה. כמה פנים לפנים יש להקב"ה. יש פנים המאירים, פנים שאינם מאירים, פנים תחתונים, פנים רחוקים, פנים קרובים, פנים שבפְנים, פנים שבחוץ, פנים של ימין, פנים של שמאל.

422. אשריהם ישראל לפני הקב"ה, שנאחזים בפנים העליונים של המלך, בפנים שהוא ושמו אחוזים בהם, והוא ושמו אחד. ושאר העמים אחוזים בפנים הרחוקים, בפנים התחתונים.

ומשום זה הם רחוקים מגוף המלך. כי אנו רואים, כל אלו המצרים קרוביו של ישמעאל, וכמה אחים וקרובים היו לו, וכולם היו בפנים התחתונים, באלו פנים הרחוקים.

423. ובשביל אברהם, כשנימול ישמעאל, זכה, ששׂם משכנו וחלקו במקום השולט על כל אלו הפנים הרחוקים והתחתונים, על כל אלו הפנים של שאר העמים. כמ"ש, ידו בכל. אשר כל, פירושו יסוד.

ומשום זה, על פני כל אחיו ישכון. כלומר, ישים משכנו וחלקו למעלה מכולם. ידו בכל. השולט על כל שאר הפנים שלמטה. ומשום זה, על פני כל אחיו, ודאי שהם לא זכו כמוהו.

424. באו תלמידיו ונישקו ידיו. זהו שאנשים אומרים, יין מתחזק על שמריו, ומעיין הבאר מתעטר על קשר העפר והפסולת שמכסה אותו, שמתוך הדוחק שלו לפרוץ העפר, נובע ביותר כוח.

כן ישמעאל התחזק בשליטתו על כל הפסולת של אחיו, שהם הפנים המרוחקים והתחתונים. אוי לעולם כשיסתלק אדונִי ממנו. אוי לדור שיקרה בזמן ההוא. אשרי הדור שמכיר את אדוני, אשרי הדור שהוא שורה בתוכו.

425. גֵר שהתגייר נקרא גר צדק ולא יותר. ולמה כאן, אמר אדוני, ידו בכל, שזכה ליסוד שנקרא כל? אמר רבי שמעון, הכול נקשר במקום אחד. כי ישמעאל שונה, שאינו גר, שבנו של אברהם היה, בנו של קדוש היה. וכתוב בישמעאל, הנה בירכתי אותו, כלומר ברכה בכל. ועל כך כתוב, ידו בכל.

426. ומשום זה כתוב, על פני כל אחיו ישכון. כי אם שאר קרוביו היו מתגיירים, היו נקראים גר צדק ולא יותר. והוא יותר ועליון מכולם. כש"כ אלו שלא נימולו, העומדים באלו הפנים הרחוקים והתחתונים. שהוא, משכנו למעלה מכל הפנים שלהם, ומכל הפנים של העמים עכו"ם. כמ"ש, על פני כל אחיו ישכון.

לא תעשה לך

427. לא תעשה לך פֶסל וכל תמונה. כל צורת פנים מותר לעשות, חוץ מפני אדם, כי פני אדם שולט על כל.

428. לא תעשה לך פסל וכל תמונה, הוא כמ"ש, אל תיתן את פיך לַחֲטיא את בְּשָׂרֶךָ. כמה יש לו לאדם להיזהר בדברי תורה, כמה יש לו להיזהר שלא יטעה בהם, ולא יוציא דבר בתורה, מה שאינו יודע, ומה שלא קיבל מרבּו.

שכל מי שאומר בדברי תורה, מה שאינו יודע, ולא קיבל מרבו, עליו כתוב, לא תעשה לך פסל וכל תמונה. ועתיד הקב"ה להיפרע ממנו בעוה"ב, בזמן שנשמתו רוצה להיכנס למקומה, שאז דוחים אותה לחוץ, ותִכלה מהמקום ההוא הצרור בצרור החיים של שאר הנשמות.

429. כתוב, למה יקצוף האלקים על קולֶךָ. קולך, זהו נשמתו של אדם. על זה כתוב, כי ה' אלקיך אֵל קָנַא. משום שמקנא לשמו בכל, אם משום צורת פנים מקנא לשמו, משום שמשקר בשמו. אם משום התורה, שאומר מה שלא יודע ולא קיבל מרבו.

430. התורה כולה היא שם קדוש, שאין דבר בתורה, שאינו כלול בשם הקדוש. ומשום זה צריכים להיזהר, שלא לטעות בשמו הקדוש ולא לשקר בו. ומי שמשקר במלך העליון, אין מכניסים אותו לארמון המלך, ויִכלה מעוה"ב.

431. כתוב, לא תעשה לך פסל וכל תמונה. וכתוב, פסול לך שני לוחות אבנים. כלומר, לא תעשה לך פסל, פירושו, לא תעשה לך תורה אחרת, שלא ידעת ולא אמר לך רבך.

כי אנוכי ה' אלקיך אל קנא. אני הוא העתיד להיפרע ממך בעוה"ב, בשעה שהנשמה תבקש להיכנס לפניי. כמה עתידים לשקר בה ולהכניס אותה לתוך הגיהינום.

432. לא תעשה לך פסל. שצריך האדם שלא ישקר בשמו של הקב"ה. כי הקשר הראשון שנקשרו ישראל בהקב"ה, היה כשנימולו. וזהו החוק הראשון לכולם, להיכנס בבריתו של אברהם, שהוא קשר של השכינה.

וצריך האדם שלא ישקר בברית הזו, שמי שמשקר בברית הזו, הוא משקר בהקב"ה. ומהו שקר? שלא יכניס הברית ההיא ברשות אחרת, כמ"ש, ובָעַל בת אֵל נֵכָר.

433. מכאן כתוב, בה' בָגָדוּ כי בנים זרים יָלָדוּ. כי מי שמשקר בברית הזו, הוא משקר בהקב"ה, משום שהברית הזו אחוזה בהקב"ה. וכתוב, לא תעשה לך פסל.

לא תשתחווה להם

434. כתוב, וראיתָ בַּשִׁביָה אֵשֶת יְפַת תואר, וחשקתָ בה ולקחתָ לך לאישה. מהו הטעם שהתירה התורה, והרי כתוב, לא תתחתן בם? אלא, לא תתחתן, בעוד שעומדת ברשותם. אבל כאן, שנשבתה ובאה לרשות ישראל, התירה התורה.

435. אין אישה כשֵרה בעמים עכו"ם כראוי. למה נסמכה פרשה זו לבֵן סורר ומוֹרֶה? אלא בוודאי, מי שנושא אישה זו, יורש ממנה בן סורר ומורה, משום שקשה להעביר הזוהמה ממנה.

וכש"כ אותה, שהייתה נשואה מקודם לאיש עכו"ם, שהדין התדבק בדין, ונטמאה, וקשה להעביר ממנה הזוהמה. וזהו שאמר משה בנשי מדיין, וכל אישה יודעת איש למשכב זכר, הרוֹגוּ.

436. אשרי חלקו של האדם ההוא, היורש ירושה זו של אות ברית קודש, ושומר אותה. שבירושה הקדושה הזו מתדבק האדם בהקב"ה. כש"כ אם זוכה במצוות התורה, שהמלך מושיט ימינוֹ לנגדו, ומתדבק בגוף הקדוש, בז"א.

וע"כ כתוב בישראל, ואתם הדבקים בה' אלקיכם. וכתוב, בנים אתם לה'. בנים אתם ממש, כמ"ש, בנִי בכורִי ישראל. וכתוב, ישראל אשר בךָ אתפאָר.

לא תישא

437. ויאמר אליה אלישע, מה אעשה לך, הגידי לי מה יש לך בבית. אמר לה אלישע, היש לך על מה שתִשרה ברכת הקב"ה? שאסור לו לאדם שיברך על שולחן ריק, משום שהברכה שלמעלה אינה שורה על מקום ריק.

438. ומשום זה, צריך האדם לסדר על שולחנו לחם אחד או יותר, לברך עליו. ואם אינו יכול לסדר הרבה, צריך להשאיר מהמזון ההוא שאכל, כדי שיהיה לו על מה לברך. ולא יימצא שיברך על שולחן ריק.

439. כיוון שאמרה, אין לשפחתך כל בבית כי אִם אָסוּך שׁמן. אמר, ודאי הברכה שלמה בזה, כמ"ש, טוֹב שֵׁם מִשֶׁמן טוב, כי השם הקדוש יוצא משמן, להתברך ולהדליק את הנרות הקדושים.

מהו השמן הזה? הוא כמ"ש, כַּשֶׁמן הטוֹב על הראש, כלומר, השפע העליון. אלו הם הרי אפרסמון הטהור, שפע בינה עילאה.

440. טוב שֵׁם משמן טוב. כמה טוב הוא השם העליון של המאורות העליונים הקדושים, כשכולם מאירים משמן טוב. ואסור לאדם להזכיר שמו של הקב"ה בריקנות, שכל מי שמזכיר שמו של הקב"ה בריקנות, טוב לו שלא נברא.

441. לא צריכים להזכיר השם הקדוש אלא אחרי מילה. כי השם הקדוש לא נזכר בתורה, אלא אחרי שתי מילים. כמ"ש, בראשית ברא אלקים.

442. לא נזכר השם הקדוש, הוי"ה, אלא על עולם שלם, כמ"ש, ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמיים. מכאן, שלא להזכיר השם הקדוש בריקנות. וכתוב, לא תישא את שם ה' אלקיך לשווא.

443. ברכה הוא השם הקדוש, משום שממנו נמצאת הברכה בכל העולם. וברכה אינה נמצאת במקום ריק ואינה שורה עליו. כמ"ש, לא תישא את שם ה' אלקיך לשווא.

זָכוֹר את יום השבּת לקַדְשוֹ

444. כתוב, ויברך אלקים את יום השביעי. וכתוב במָן, ששת ימים תִלקטוהו וביום השביעי שבּת לא יהיה בו. אם אין מזון נמצא ביום השביעי, מהי הברכה שנמצאת בו?

445. אלא כל הברכות שלמעלה ולמטה תלויות ביום השביעי. ולמה לא היה נמצא מָן ביום השביעי? משום שמהיום ההוא מתברכים כל שישה הימים העליונים, חג"ת נה"י. וכל אחד נותן מזון למטה, כל אחד ביומו, מהברכה ההיא שמתברכים ביום השביעי.

446. ומשום זה, מי שהוא במדרגת האמונה, צריך לסדר השולחן ולתקן סעודה בליל שבת, כדי שיתברך שולחנו כל אלו ששת הימים. כי בזמן ההוא מזדמנת הברכה להתברך כל ששת ימי השבת. וברכה אינה נמצאת בשולחן ריק. וע"כ צריכים לסדר השולחן בליל שבת בלחם ובמזון, כדי להמשיך ברכה לששת ימים.

447. אפילו ביום השבת ג"כ צריכים לסדר סעודה ולהמשיך ברכה לששת ימים. צריכים להתענג ביום השבת, ולאכול בו שלוש סעודות, כדי שיימצא שובע ועונג בעולם ביום ההוא.

448. הטעם של שלוש סעודות הוא, כדי להמשיך ברכות בימים אלו של מעלה, חג"ת נה"י, המתברכים מהיום ההוא, שהוא השכינה, המידה השביעית.

וביום הזה, מלא ראשו של ז"א, הג"ר שלו, מטל, שפע, היורד מעתיקא קדישא הסתום לכל. ומשפיע לשדה תפוחים קדושים, לשכינה, ג"פ מעת כניסת השבת, שיתברכו כולם כאחד.

שבעה ימים הם שבע ספירות חג"ת נהי"מ. ז"א כולל ששת ימים, והמלכות היא היום השביעי. וע"כ ביום השביעי מתגלה שלמות המלכות ובניינה פב"פ עם ז"א. והם עולים ומלבישים את או"א עילאין, ומקבלים השפע מפֶּה דא"א, הנקרא עתיקא סתימאה.

אבל בימות החול אין שלמות למלכות מטרם גמה"ת. וז"א אינו בזיווג השלם עם המלכות והוא חסר ג"ר. וע"כ ביום השבת, כשנשלמה המלכות ובאה בזיווג עם ז"א, מקבל ז"א ג"ר ע"י המלכות, וששת הימים של ז"א מתברכים בג"ר על ידה.

חג"ת נה"י דז"א מקבלים בשבת ג"ר ממלכות ע"י זיווג עימה. אמנם אין למלכות כלום, אלא מה שמקבלת מז"א. וממנו בא אליה כל השפע. ואע"פ שששת ימים דז"א מתברכים בג"ר ממנה, זהו רק מכוח הזיווג עימה.

449. וע"כ צריך האדם להתענג אלו ג"פ, כי בזה תלויה האמונה שלמעלה, בעתיקא קדישא, ובז"א, ובשדה התפוחים הקדושים. כי ז"א מקבל מעתיקא ומשפיע למלכות. וצריך האדם להתענג בהם ולשמוח בהם. ומי שגורע סעודה מהם, מראה פגם למעלה, ועונשו של האדם מרובה.

450. משום זה צריך לסדר שולחנו ג"פ מעת כניסת השבת, ולא יימצא שולחנו ריק, ותשרה הברכה עליו כל שאר ימי השבת. ובדבר זה מראה ותולה האמונה שלמעלה.

451. מי שהשלים שלוש סעודות בשבת, קול יוצא ומכריז עליו, אז תתענַג על ה', והרכבתיך על בָּמותֵי אָרץ, והַאֲכלתיך נחלַת יעקב אביך.

אז תתענג על ה', זוהי סעודה אחת, כנגד עתיקא קדישא של כל הקדושות.

והרכבתיך על במותי ארץ, זוהי סעודה שנייה, כנגד שדה התפוחים הקדושים, המלכות.

והאכלתיך נחלת יעקב אביך, זוהי השלמות, שנשלם בז"א, בסעודה שלישית.

452. וכנגדם צריך להשלים סעודותיו, וצריך להתענג בכל הסעודות, ולשמוח בכל אחת ואחת מהן, משום שהיא אמונה שלמה. ומשום זה חשובה השבת יותר מכל שאר הזמנים והחגים.

משום שהכול נמצא בה, ולא נמצא כן בכל הזמנים והחגים. משום שנמצא הכול בה, נזכרת ג"פ, כמ"ש, ויְכַל אלקים ביום השביעי, וישבּוֹת ביום השביעי, ויברך אלקים את יום השביעי.

453. רבי אבא, כשהיה יושב בסעודה של שבת, היה שמח בכל אחת ואחת. והיה אומר, זוהי הסעודה הקדושה של עתיקא קדישא הסתום לכל. בסעודה האחרת היה אומר, זוהי סעודה של הקב"ה, של ז"א. וכך בכל סעודה. כשהשלים הסעודות, אמר, נשלמו הסעודות של האמונה.

454. רבי שמעון כשהיה בא אל הסעודה, היה אומר כך, התקינו הסעודה של האמונה העליונה. התקינו הסעודה של המלך. והיה יושב ושמח. כשהשלים הסעודה השלישית, היו מכריזים עליו, אז תתענג על ה', והרכבתיך על במותי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך.

455. איך נתקנות אלו הסעודות? ליל שבת, כתוב, והרכבתיך על במותי ארץ. בו בלילה מתברכת המטרוניתא, וכל שדה התפוחים, המלכות, ומתברך שולחנו של אדם, ונשמה מתווספת לאדם. והלילה ההוא שמחת המטרוניתא, וצריך האדם לשמוח בשמחה ולאכול הסעודה של המטרוניתא, המלכות.

456. ביום השבת בסעודה השנייה, כתוב, אז תתענג על ה'. על ה' ודאי, שהוא למעלה מז"א. כי בשעה ההיא מתגלה עתיקא קדישא, וכל העולמות הם בשמחה. והשלמות והשמחה של עתיקא אנו עושים. והסעודה שלו היא.

457. בסעודה השלישית של שבת, כתוב, והאכלתיך נחלת יעקב אביך. זוהי הסעודה של ז"א, שהוא בשלמות. וכל ששת הימים מהשלמות ההיא מתברכים.

וצריך האדם לשמוח בסעודתו, ולהשלים אלו הסעודות, שהן סעודות האמונה השלמה של הזרע הקדוש של ישראל, של האמונה העליונה, כי שלהם הוא ולא של עמים עכו"ם. ומשום זה כתוב, ביני ובין בנֵי ישראל.

458. בסעודות האלו ניכרים ישראל, שהם בני המלך, שהם מהיכל המלך, שהם בני האמונה. ומי שפוגם סעודה אחת מהן, מראה פגם למעלה, ומראה עצמו, שאינו מבני המלך העליון, שאינו מבני היכל המלך, שאינו מזרע קדוש של ישראל. ונותנים עליו כובד של שלושה דברים, דין גיהינום, מלחמת גוג ומגוג, וחבלי משיח.

459. בכל שאר הזמנים והחגים צריך האדם לשמוח ולשמח את העני. ואם הוא שמח לבדו, ואינו נותן לעני, עונשו גדול. כי שמח לבדו ואינו נותן שמחה לאחר. עליו כתוב, וזֵרִיתִי פֶרֶשׁ על פניכם פֶּרֶשׁ חגֵיכם.

ואם הוא שמח בשבת, אע"פ שאינו נותן לאחר, אין נותנים עליו עונש, כשאר הזמנים והחגים, שכתוב, פרש חגיכם, ולא פרש שַבָּתכם. וכתוב, חודשיכם ומועדיכם שָׂנאה נפשי. ואילו שבת לא כתוב.

460. ומשום זה כתוב, ביני ובין בני ישראל. ומשום שכל האמונה נמצאת בשבת, נותנים לאדם נשמה אחרת, נשמה עליונה, נשמה שכל השלמות בה כמו עוה"ב. ומשום זה נקראת שבת, השם של הקב"ה, המלכות. השם, שהוא שלם מכל צדדיו ביום השבת.

461. ודאי כך הוא, אוי לו לאדם שאינו משלים השמחה של המלך הקדוש. ומהו השמחה שלו? אלו הם שלוש הסעודות של האמונה, סעודות שאברהם, יצחק ויעקב כלולים בהן. וכולן שמחה על שמחה, אמונה, המלכות, השלֵמה מכל צדדיה.

462. ביום הזה מתעטרים האבות, חג"ת, הנעשים לג"ר. וכל הבנים, נה"י, יונקים מהם. משא"כ בכל החגים והזמנים. שבשאר החגים והזמנים מתעטרים האבות במוחין דישסו"ת. אבל בשבת האבות מתעטרים במוחין דאו"א עילאין.

ביום הזה נחים הרשעים בגיהינום. ביום הזה כל הדינים נכנעים, ואינם מתעוררים בעולם. ביום הזה התורה, ז"א, מתעטרת בעטרות שלמות, מאו"א עילאין. ביום הזה שמחה ועונג נשמע בר"נ (250) עולמות.

463. בכל ששת ימי השבת, כשמגיעה שעת תפילת המנחה, דין קשה שולט, וכל הדינים מתעוררים. אבל ביום השבת, כשמגיעה שעת תפילת המנחה, רצון הרצונות נמצא, ועתיקא קדישא מגלה הרצון שלו, וכל הדינים נכנעים, ונמצאים רצון ושמחה בכל.

464. וברצון הזה הסתלק משה, הנביא הנאמן הקדוש, מהעולם, כדי להודיע שלא הסתלק בדין. ובשעה ההיא יצאה נשמתו ברצון של עתיקא קדישא, ונגנזה בו. משום זה כתוב, ולא ידע איש את קבורתו.

כמו שעתיקא קדישא נעלם מכל נעלם, ולא יודעים אותו עליונים ותחתונים, אף כאן נשמה זו שהסתתרה ברצון הזה של עתיקא קדישא, שהתגלה בשעת תפילת המנחה של שבת, כתוב בה, ולא ידע איש את קבורתו, והוא נסתר מכל הנסתרות שבעולם, ודין אינו שולט בו. אשרי חלקו של משה.

465. ביום שבת התורה מתעטרת בו, מתעטרת בכל אלו המצוות, בכל אלו הגזרות והעונשים, בשבעים ענפים של אור המאיר בכל צד וצד. כי שבע ספירות הן חג"ת נהי"מ, וכל אחת כלולה מעשר, והן שבעים. מי ראה הענפים, היוצאים מכל ענף של שבעים הענפים.

חמישה עומדים בתוך האילן, חמש ספירות חג"ת נ"ה שבז"א, הנקרא אילן. המקבל אותם מבינה. כל הפנים נאחזים בהם. מי ראה אלו השערים הנפתחים בכל צד מהם, שכל אחד כלול מעשר, והם חמישים שערים. כולם זוהרים ומאירים באור ההוא, היוצא ואינו נפסק.

466. קול כרוז יוצא, התעוררו הקדושים העליונים, התעוררו עַם קדוש הנבחר למעלה ולמטה, עוררו שמחה לפני אדוניכם, התעוררו בשמחה שלמה, הזדמנו בשלוש שמחות של שלושה אבות, שלוש סעודות, הזדמנו לקראת האמונה, שהיא שמחת השמחות.

אשרי חלקכם ישראל הקדושים בעוה"ז ובעוה"ב. זוהי הירושה שלכם יותר מכל העמים עכו"ם. ועל זה כתוב, ביני ובין בני ישראל.

467. כן הוא ודאי. וע"כ כתוב, זָכוֹר את יום השבת לקַדשו. וכתוב, קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. וכתוב, וקראתָ לשבּת עונג, לִקדוֹש ה' מכובד.

468. ביום שבת, כל נשמות הצדיקים מתעדנות בתענוגי עתיקא קדישא הסתום מכל סתומים, הכתר. ורוח אחד מֵעוֹנג עתיקא קדישא, מתפשט בכל העולמות, ועולה ויורד, ומתפשט לכל הבנים הקדושים, לכל שומרי התורה.

ונחים במנוחה שלמה, ונשכחים מכולם כל רוגז, כל הדינים וכל עבודה קשה. כמ"ש, בְיום הָניח ה' לךָ מעוֹצְבְּך ומרוגְזֶך ומן העבודה הקשה.

469. משום זה שקולה שבת כנגד התורה. וכל השומר שבת, כאילו שמר התורה כולה. וכתוב, אשרי אנוֹש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מֵחַללו, ושומר ידו מֵעשות כל רָע. משמע, שמי ששומר שבת, כמי ששומר התורה כולה.

470. כתוב, כה אמר ה', לסריסים, אשר ישמרו את שַׁבְּתותיי, וּבָחרוּ באשר חפצתי, ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושֵׁם טוֹב מבָּנים ומבנות.

472. כה אמר ה' לסריסים. סריסים הם החברים העוסקים בתורה, ומסרסים עצמם כל ששת ימי השבת ועוסקים בתורה, ובליל שבת מזרזים עצמם בזיווג שלהם, משום שיודעים סוד העליון, בשעה שהמטרוניתא מתחברת במלך.

473. ואלו החברים היודעים הסוד הזה, מכוונים את ליבם לאמונת אדונם, ומתברכים בפרי בטנם בלילה ההוא.

474. ונקראים ודאי סריסים, משום שמחכים עד השבת למצוא רצון של אדונם. כמ"ש, ובחרו באשר חפצתי. זהו הזיווג של מטרוניתא. ומחזיקים בבריתי, שפירושו ג"כ זיווג. בבריתי סתם, הוא היסוד העליון המתחבר עם המטרוניתא. אשרי חלקו של מי שמתקדש בקדושה זו, ויודע הסוד הזה.

475. כתוב, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבָּת לה' אלקיך. כל מלאכתך, מורה, שבאלו שישה ימים נמצאים מעשיהם של בני אדם. ובגלל דבר זה החברים אינם מזדווגים, אלא רק בזמן שלא נמצאים מעשיהם של בני אדם, אלא מעשיו של הקב"ה. בשבת, שאסורה לאדם עשיית מלאכה, מעשיו הם הזיווג עם מטרוניתא, המלכות, להוציא נשמות קדושות לעולם.

476. ומשום זה בלילה הזה, החברים מתקדשים בקדושת אדונם, ומכוונים ליבם, ויוצאים בנים טובים, בנים קדושים, שאינם סרים ימין ושמאל, בנים של המלך והמטרוניתא. ועל אלו כתוב, בנים אתם לה' אלקיכם. לה' אלקיכם ודאי, משום שאלו נקראים בנים שלו, בנים של המלך והמטרוניתא.

477. והרי דעת החברים היודעים הסוד הזה, מתדבקים בזה. ומשום זה נקראים בנים להקב"ה. ואלו הם שהעולם מתקיים בזכותם. וכשהעולם עולה בדין, מסתכל הקב"ה בבניו אלו, ומרחם על העולם.

ועל זה כתוב, כולו זֶרע אמת, אמת היא הטַבעת הקדושה השלמה, ופירושו שהם בקו האמצעי, לא לימין ולא לשמאל, כמו מוקפים בטבעת. כמ"ש, תיתן אמת ליעקב. ויעקב קו האמצעי. ומשום זה זרע אמת ודאי.

478. אוי לבני העולם שדרכם כבהמות, ואינם יודעים ואינם מסתכלים, שטוב להם שלא נבראו. אוי לעולם כשרבי שמעון ייצא ממנו, מי יוכל לגלות סודות, ומי יידע אותם, ומי יסתכל בדרכי התורה?

479. אמר להם רבי שמעון, אין העולם אלא בשביל החברים העוסקים בתורה, ויודעים נסתרות התורה. ודאי באמת גזרו החברים על עמי הארץ שמחבלים דרכם ואינם יודעים בין ימין לשמאל, כי הם כבהמות, שראוי לעשות בהם דין אפילו ביוה"כ. ועל בניהם כתוב, כי בנֵי זְנוּנים הֵמה.

480. כתוב, ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שֵׁם עולם אתן לו. הלוא, אתן להם, היה צריך לומר?

481. ונתתי להם בביתי. ביתי, כמ"ש, בכל ביתי נאמן הוא. שהוא השכינה, הנקראת בית. ובחומותיי, כמ"ש, על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים. שהוא חיצוניות השכינה. יד ושם, שיוציאו נשמות קדושות מהמקום הזה, מהשכינה, והיד ההיא, פירושה חֵלק השלמוּת. טוב, פירושו, מָלא בנים ובנות. שם עולם אתן לו, לחֵלק השלמות, הנקרא יד. אשר לו ייכָּרֵת, לדורי דורות.

פירוש אחר. אתן לו, לאותו שיודע סוד הדבר, של הסריסים אשר ישמרו את שבתותיי, ויכוון מה שצריך לכוון.

482. כתוב, לא תבַערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. משום שאין דין נראה ביום ההוא. והמבעיר אש גורם שיתעורר הדין. א"כ, למה עולה לגבוה אש המזבח שנוהגת גם בשבת?

אלא, במושבותיכם כתוב, ולא לגבוה. והאש ההיא העולה לגבוה, עולה להכניע דין אחר, ואש המזבח אוכלת אש אחרת, שלא תהיה לה שליטה בימות החול.

483. ומשום זה, מתגלה עתיקא קדישא ביום ההוא יותר מכל שאר הימים. ובזמן שמתגלה עתיקא, אינו נראה דין כלל. וכל העליונים והתחתונים נמצאים בשמחה שלמה, והדין אינו שולט.

484. כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ. ששת ימים, חג"ת נה"י, שמהם נעשו שמיים וארץ, זו"ן. ואלו הימים הקדושים העליונים נקראים ימים, שהשם הקדוש, שהוא המלכות, הנקראת ארץ, נכלל בהם, והם נכללו בו. אשרי חלקם של ישראל מכל העמים עכו"ם. עליהם כתוב, ואתם הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום.

כבד את אביך

485. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. נהר, זוהי הנביעה של המעיין, שיוצאת תמיד ואינה נפסקת. ומהנהר של המעיין הזה מוּשקה כל גן העדן. והנהר ההוא של המעיין הקדוש נקרא אב, משום שהוא נובע להזין את הגן.

זו"ן מצד אצילותם אינם ראויים לקבל אור העליון, משום ששולטת בהם מלכות דצ"א. וכדי שיהיו ראויים לקבלת האור, העלתה הבינה אליה את המלכות הזו, שע"י עלייה זו נעשתה ראויה לקבלת האור. ומטעם התיקון הזה, השתנה שמם של חו"ב שבבינה לאו"א. וזו"ן נקראים בנים שלהם, להיותם מתקנים ודואגים לתיקון זו"ן, כאו"א על בנים.

והנה העלייה הראשונה של המלכות במקום בינה הייתה בראש א"א, שמחמת עלייה זו יצאה הבינה מראש א"א, שמטעם זה נקרא א"א, ראשית. כמ"ש, ונהר יוצא מעדן. כי עדן, הוא חכמה דא"א. ונהר, היא הבינה שיצאה מראש ונעשתה לגוף דא"א בלי ראש, כדי להשקות את הגן, לתת אור אל המלכות. כי לולא ההעלאה הזו לא יכולה המלכות לקבל אור לעולם.

חכמה דא"א נקראת עדן. והוא המעיין. ובינה, היוצאת ממנו, נקראת נביעה. ונקראת נהר. הבינה הזו נקראת אב, משום שהיא קיבלה המלכות לתוכה והתמעטה על ידה לגוף, כדי לתקן אותה. ומטעם זה נקרא חו"ב שבה בשם או"א. שמטעם שהיא דואגת לתיקון הגן, המלכות, ע"כ נקראת אב.

486. עדן נקרא אב, משום שעדן נמשך ממקום שנקרא אַין, כתר דא"א, שבו אין שום השגה. ותחילת הגילוי לתיקון המלכות בבינה נעשה בראש א"א, שנקרא עדן. שמטעם זה נקרא א"א ראשית, ומשום זה נקרא אב. המקום שממנו מתחיל להימשך הכול, נקרא אתה, ונקרא אב. כמ"ש, כי אתה אבינו.

487. כבד את אביך ואת אימך. כבד את אביך, זה הקב"ה, ז"א. ואת אימך, זו כנ"י, מלכות. את אביך, אֶת, בא לכלול השכינה העליונה, שהיא הנוקבא העומדת מחזה ולמעלה דז"א.

כבד את אביך, סתם. ואת אימך, סתם. כי הכול הוא בחשבון. כלומר, שרומזים הן לחו"ב והן לזו"ן. כי את, בא לרבות כל מה שלמעלה ולמטה. הן או"א והן זו"ן.

488. המקום שממנו מתחיל להימשך הכול נקרא אתה. ההוא, שנסתר ואין בו התחלה להשפעת המוחין, נקרא הוא, לשון נסתר. המקום, שממנו נמצאת התחלה להשפעת המוחין, נקרא אתה, ונקרא אב. והכול אחד.

489. ודאי הכול אחד. כבד את אביך, זה הקב"ה, ז"א. ואת אימך, זו כנ"י, המלכות. כי כתוב, בנים אתם לה' אלקיכם. כלומר המקום ההוא, שנקרא בנים, שהם זו"ן. ומשום זה סָתם הדבר, כבד את אביך ואת אימך, לכלול הכול, כלומר או"א שלמעלה ושלמטה. לכלול בו את הרב שלו, שהוא מביא אותו לחיי העוה"ב, והוא בכלל הקב"ה.

490. בחמשת הדיברות שבימין כלול הכול. באלו חמשת הדיברות נחקקו חמישה אחרים שבשמאל. חמישה בתוך חמישה. כיצד? אנוכי ה' אלקיך, הוא כנגד, לא תרצח. שניים אלו בכלל אחד נכללו. כי מי שרצח ממעיט דמות וצלם של אדונו, כמ"ש, כי בצלם אלקים עשָה את האדם. וכתוב, ועל דמות הכיסא, דמות כמראֵה אדם.

491. כתוב, שופך דם האדם, בָּאדם דמו יישפך. מי ששופך דם, כאילו ממעיט דמות וצלם שלמעלה. כלומר, לא מיעט דמות זו של התחתון, אלא דמות אחרת. באדם העליון מגיע הפגם ההוא מהדם ששפך. משום שכתוב, כי בצלם אלקים עשה את האדם. ומשום זה תלויים זה בזה, אנוכי ה' אלקיך תלוי בלא תרצח.

492. לא יהיה לך אלוהים אחרים, הוא כנגד, לא תנאף. הנואף, משקר בשמו של הקב"ה, שנרשם באדם. ובזה כמה חטאים וגזרות ועונשים תלויים. ומי שמשקר בזה משקר במלך, כמ"ש, בה' בָגָדוּ כי בנים זרים יָלָדוּ. וכתוב, לא תשתחווה להם ולא תָעבדֵם. וזה בזה תלויים. לא יהיה לך, תלוי בלא תנאף.

493. לא תישא את שם ה', הוא כנגד, לא תגנוב. כתוב, חולֵק עם גנב שונא נפשוֹ, אָלָה ישמע ולא יגיד. ודאי זה בזה תלוי. כי לגנב מזדמן להישבע לשקר, מי שעושה זה עושה זה.

494. זָכוֹר את יום השבת, הוא כנגד, לא תַענֶה ברֵעֲך עֵד שקר. שבת נקראת עדוּת. וצריך האדם להעיד על זה שכתוב, כי ששת ימים עשה ה'. ושבת היא כלל הכול.

מה שכתוב, תיתן אמת ליעקב, הוא כמ"ש, ושָמרו בני ישראל את השבת. שמי שמעיד שקר, משַקר בשבת, שהיא עדות אמת. ומי שמשקר בשבת, משקר בכל התורה. ומשום זה, זָכוֹר תלוי בלא תענה.

495. כבד את אביך, הוא כנגד, לא תחמוד אשת רֵעֶך. כבד את אביך, אביך ממש. כי מי שחומד אישה ומוליד בן, הבן ההוא מכבד אחֵר שאינו אביו.

כתוב, לא תחמוד בית רֵעֶך שָׂדֵהוּ. וכתוב כאן, בכבד את אביך, על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לָך, שפירושו, זה שנותן יהיה שלך, ולא תחמוד אחר. ודאי שכבד את אביך תלוי בלא תחמוד.

496. ובאלו חמישה הדיברות הראשונים שבימין, כלולים חמישה הדיברות האחרים. ומשום זה כתוב, מימינוֹ אש דת למו. שהכול נעשה ימין. וע"כ ניתנה התורה בחמישה קולות. כל עשרת הדיברות היו חמישה בתוך חמישה, וכנגדם חמישה חומשי תורה.

497. באלו עשרת הדיברות נחקקו כל מצוות התורה, הגזרות והעונשים: טהרה וטומאה, ענפים ושורשים, אילנות ונטיעות, שמיים וארץ, יַמים ותהומות.

כי התורה היא שמו של הקב"ה. כמו ששמו של הקב"ה נחקק בעשרת הדיברות, אף התורה נחקקה בעשרת הדיברות. עשרת הדיברות הם שמו של הקב"ה. והתורה כולה היא שם אחד, השם הקדוש של הקב"ה ממש.

498. אשרי חלקו של מי שזכה בה, שמי שזכה בתורה זכה בשמו הקדוש. זכה בהקב"ה ממש, כי הוא ושמו אחד הוא.

לא תַעשׂוּן איתי

499. לא תַעשׂוּן איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב. משום שכתוב, לי הכסף ולי הזהב. ואע"פ שלי הכסף ולי הזהב, לא תעשון איתי, כלומר אותי.

500. כתוב, מֵאֵין כמוך ה', גדול אתה וגדול שִׁמך בִּגבורה. גדול אתה, כלומר, לי הכסף, חסד, קו ימין. וגדול שמך בגבורה, כלומר, ולי הזהב, גבורה, קו שמאל. שני גוונים אלו אינם נראים ואינם מתפארים, אלא רק כשהם חקוקים במקום אחד, בישראל, קו אמצעי, ת"ת, המכריע ומקיים את שני הקווים. כאן נראים הגוונים להתפאר. כמ"ש, ישראל אשר בךָ אתפאָר.

501. שׂושׂ אשׂישׂ בה', תגֶל נפשי באלקיי, כי הִלבישַני בגדי יֶשע, מעיל צדקה יְעָטָני. אשרי חלקם של ישראל יותר מעמים עכו"ם, שהשמחה והתענוג שלהם הוא בהקב"ה, כמ"ש, שוש אשיש בה'. כיוון שאמר בה', למה כתוב, באלקיי? אלא, אם ברחמים בא על ישראל, שוש אשיש בהוי"ה, שהוא רחמים. אם בדין, תגל נפשי באלקיי, שהוא דין.

502. ישראל שמחים הן בחסד והן בדין. משום שאלו נחקקו בו, בהקב"ה, כמ"ש, כי הלבישני בגדי ישע, שהם גוונים של חו"ג, שנחקקו, כדי להסתכל בו, כלומר להמשיך חכמה. כמ"ש, יִשְׁעוּ ואין מושיע אֶל ה'. הרי שיֶשע הוא הסתכלות. מי שרוצה להסתכל בי, יסתכל בגוונים שלי, שהם חו"ג.

משום שכתוב, מעיל צדקה יְעָטָני. המלכות נקראת צדקה, שהגוונים נחקקו בה, כלומר, שהחכמה נמשכת רק ממלכות. כֶּחָתָן יכהן פְּאֵר, הוא גוון חסד. וְכַכַּלה תַעְדֶה כֵלֶיהָ, גוון גבורה. וכשהגוונים מתחברים בקו אמצעי, בה בשעה הם נראים, והכול מתאווים לראות ולהסתכל בו.

503. שוש אשיש בה', תגל נפשי באלקיי. שתי שמחות כאן. בה', הוא ברחמים. תגל נפשי באלקיי, הוא בדין. בכל הם שמחים, הן ברחמים והן בדין, שמחה על שמחה. ושמחת ציון, עתיד הקב"ה לשמח את ישראל בשמחה יתרה מכל.

כמ"ש, ופְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה יַשיגון. ופדויי ה' ישובון, הרי אחת. ובאו ציון ברינה, הרי שתיים. ושמחת עולם על ראשם, הרי שלוש. ששון ושמחה ישיגון, הרי ארבע. הם כנגד ד"פ שהתפזרו ישראל בין העמים. ואז כתוב, ואמרתם ביום ההוא, הוֹדוּ לה' קִראו בשׁמו.

אנוכי ה' אלקיך

504. וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור. כל הדברים, הכלל הזה הוא כלל הכול, כלל של מעלה ושל מטה, הכול נכלל בעשרת הדיברות.

505. אנוכי ה' אלקיך. אנוכי, הוא עולם העליון, הנוקבא שמחזה ולמעלה דז"א, השם הקדוש יה"ו, שהם ג' קווים חג"ת, שהנוקבא מקבלת מז"א.

אנוכי, המלכות, שהתגלתה, ואח"כ נגנזה. התגלתה בכיסא, בבינה, שהמלכות נעשתה לו רגל רביעי. שהלבנה, המלכות, עומדת אז בשלמות עם ז"א כאחד. שקומתם שווה, ושניהם משתמשים בכתר אחד.

והלבנה נגנזת, בשעה שהשמש, ז"א, שולט, והיא מאירה ממנו, ואין לה אז שום שבח מעצמה, חוץ משבח האור שז"א מאיר עליה. ונמצאת, שבחינתה עצמה נגנזת. והמצב הזה נעשה אחרי שהתמעטה הלבנה.

506. אנוכי, המלכות, כשהיא בהשלמת השלמות של הכיסא התחתון, אחרי שהתמעטה וירדה מלמעלה מחזה אל למטה מחזה, ונתקנה שם בכיסא תחתון, והסתלקו ממנה החיות הקדושות שמחזה ולמעלה. והיא נתקנה בתיקוניה. וכשהיא יפת מראה, ובעלה, ז"א, בא אצלה. אז נקראת אנוכי.

507. אנוכי, כולל הכול יחד, שכולל יחד כ"ב (22) אותיות ול"ב (32) שבילי החכמה. בכלל כל האותיות, שהם כ"ב, ובשבילי אורייתא, שהם ל"ב, היוצאים מתוך סוד העליון, מחכמה. באנוכי הזה תלויים הסודות העליונים והתחתונים.

אנוכי, הוא עניין לתת שכר טוב לצדיקים, המחכים לו ושומרים מצוות התורה. באנוכי יש להם ביטחון כראוי לעוה"ב. כמ"ש, אני פרעה. שאמר כן, כדי לתת ביטחון ליוסף, שיתקיימו דבריו.

508. אנוכי ה' אלקיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים. אנוכי ולא יהיה לך, זהו זָכוֹר ושָמוֹר. שאנוכי, זכור. ולא יהיה לך, שמור. אנוכי, הוא סתום וגנוז בכל אלו המדרגות של עולם העליון, שהן יה"ו, בכלל אחד. וכיוון שנאמר אנוכי, התחבר הכול יחד באחד. כלומר, שאנוכי הוא תמצית של התחברות כל המדרגות יחד.

509. אנוכי הוא שני הכיסאות. כיסא עליון, בינה, בְּמה שהמלכות משמשת לה לרגל רביעית. וכיסא תחתון, המלכות עצמה, אחרי שהתמעטה. אנ"י של אנוכי רומזת לכיסא התחתון. כ' של אנוכי רומזת לכיסא העליון.

510. אנוכי, מורה, שנטהר המקדש, המלכות. וזָר לא מתקרב אליו. והמקדש מאיר לבדו. שהתבטל בשעה ההיא היצה"ר מהעולם, והקב"ה התעלה בכבודו לבדו. ואז כתוב, אנוכי ה' אלקיך.

זהו, שלם בשם הקדוש. א' של אנוכי, מורה, לייחד השם הקדוש במדרגותיו להיות אחד. כי הוא ו' של הוי"ה. נ' של אנוכי הוא, לירוא את הקב"ה ולדעת שיש דין ויש דיין, ויש שכר טוב לצדיקים ועונש לרשעים. כי הוא ה"ת דהוי"ה.

511. כ' של אנוכי, הוא לקדש השם הקדוש בכל יום, ולהתקדש במדרגות הקדושות, ולהתפלל תפילה אליו בכל זמן, להעלות כתר העליון, כיסא העליון, בינה, על החיות העליונות כראוי, שהם חו"ג תו"מ, שמחזה ולמעלה דז"א, ארבע רגלי הכיסא, שהמלכות היא חיה רביעית ורגל רביעית.

כי כ' היא ה"ר של השם הוי"ה, בינה. כי מבחינת מה שהמלכות רגל רביעית אל כיסא העליון, בינה, היא נחשבת לבחינת בינה, וה"ר של הוי"ה.

512. י' של אנוכי, היא לעסוק בתורה ימים ולילות. ולָמוּל מילה בשמונת ימים, ולקדש הבכור, ולהניח תפילין וציצית ומזוזה, ולמסור הנפש אל הקב"ה, ולהתדבק בו.

אלו הן י"ב (12) מצוות עליונות, הרמוזות באנוכי, הכוללות רל"ו (236) מצוות אחרות, שהם באנוכי, שביחד הן רמ"ח (248) מצוות עשֵה, שהם כלל של זכור. כי זכור כולל רמ"ח מצוות עשה, ושמור כולל שס"ה (365) מצוות לא תעשה.

ואות י' זו אינה מתחלפת במקום אחר, כמו א' נ' כ' של אנכי, שמתחלפות על ה' ו' ה' דהוי"ה. משום שהיא י', סוד העליון כלל התורה, חכמה תתאה, המתייחדת עם י' דהוי"ה, חכמה עילאה. וע"כ אין זה חילוף מקום.

ובאלו י"ב מצוות יש י"ב מידות הרחמים התלויות מהן, ואחת השולטת בכולן, שהיא עצם המלכות, הנקראת אנוכי. והן י"ג (13), כנגד י"ג מידות הרחמים.

513. לא יהיה לך, הוא סוד שמור, הכולל שס"ה מצוות לא תעשה שבתורה. ל' של לא יהיה לך, הוא שלא לתת כבוד וגדולה לאלוהים אחרים. ל', מגְדָל הפורח ועולה באויר, חכמה הנגלית ע"י יציאת י' מאויר, ונשאר אור. וע"י זה שָבה בינה להיות חכמה.

שלא יסור לבבו לבנות מגדל לאלוהים אחרים, כמו שיש בונה מגדל בדור הפְּלָגָה. ל', שלא יסתכל בצורת עבודה זרה, שלא יהרהר אחריה, שלא ישתחווה ולא יכניע עצמו לאלוהים אחרים.

514. א', של לא יהיה לך, שלא יחליף ייחוד אדונו בשביל אלוהים אחרים. א', שלא יהרהר, שיש אֵל אחֵר חוץ ממנו. א', שלא יסור אחרי אוֹב ויִדעוֹני בצורת אדם, ולא בצורה אחרת. א', שלא לשאול ממתים ולא לעשות כשפים. א', שלא יישבע בפיו בשם אלוהים אחרים.

עד כאן י"ב מצוות אחרות, שהן מצוות הכלולות בשמור. ובאלו י"ב תלויים שנ"ג (353) מצוות אחרות של שמור, הכלולות באלו י"ב, שביחד הן שס"ה (365). וזה פירוש, אנוכי ולא יהיה לך.

515. אנוכי הוא כלל של מעלה ושל מטה. כלל של עליונים ותחתונים. כלל של החיות הקדושות הכלולות בו. הכול הוא באנוכי. לא יהיה לך, הוא למטה, י"ב חיות תחתונות, שהן במלכות.

516. לא תעשה לך פסל וכל תמונה. פסל, פסולת מהמקום העליון, מהמקום הקדוש, מצד שמאל דקדושה. פסולת דקדושה, הוא אלוהים אחרים. כמ"ש, ואֵרֶא, והנה רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת. הצפון, שמאל דקדושה. וכל תמונה, זה שכתוב, ואש מתלקחת.

וכתוב, כי אנוכי ה' אלקיך אֵל קַנָא. אנוכי ה' אלקיך, בשביל לעורר הלב כלפי מעלה, ולא לרדת למטה, ולא להתקרב לשער הבית של הס"א. אל קנא, שבמקום זה יש קנאה.

517. תחת שלוש רגזה ארץ. לא תעשה לך, אחד. פסל, שניים. וכל תמונה, שלוש.

518. פוקד עוון אבות על בנים על שׁילֵשׁים ועל ריבֵּעים. א"כ, למה כתוב, ובנים לא יוּמְתו על אבות? אלא, זה אילן אחד, כלומר נשמה אחת, שנטע פעם אחת, ופעמיים, וג"פ, וד"פ. כלומר, שהתגלגלה ובאה בארבעה גופים.

נפקד על עוונות הראשונים בגלגול הרביעי. כי אב ובן ושלישי ורביעי, ארבעה גלגולים אלו, אחד הוא, שהם נשמה אחת, כשלא נתקן ולא דאג להיתקן. וע"כ נענש על הגלגולים הראשונים. וכן להפך מזה, כשנתקן כראוי במשך זמן הגלגולים ועומד על קיומו, אז כתוב עליו, ועושה חסד.

לא תישא את שם ה' אלקיך לשווא

519. הקב"ה, כששתל העולם, הטביע בתוך התהומות צרור אחד, רסיס אבן, חקוק בשם הקדוש, והטביע אותו בתוך התהום. וכשהמים רוצים לעלות, להטביע העולם, רואים השם הקדוש חקוק על הצרור ההוא, ושבים ומשתקעים וחוזרים לאחור. והשם הזה נמצא עד היום הזה בתוך התהום.

520. ובשעה שבני אדם נשבעים על אמת, בקיום אמת, הצרור עולה ומקבל שבועה, וחוזר ומתקיים על התהום, והעולם מתקיים, ושבועת האמת מקיימת העולם.

521. ובשעה שבני אדם נשבעים שבועה לשווא, הצרור עולה לקבל השבועה. כיוון שרואה שהיא שקר, אז הצרור, שהיה עולה, שב לאחור, והמים הולכים ושטים, והאותיות של הצרור פורחות בתוך התהום ומתפזרות. והמים רוצים לעלות ולכסות העולם, ולהחזיר אותו לקדמותו, שהיה מים.

522. עד שהקב"ה מזמין ממונה אחד, יְעַזְריאל, הממונה על שבעים מפתחות בשם הקדוש, ונכנס אל הצרור, וחוקק בו האותיות כמקודם. ואז מתקיים העולם, וחוזרים המים למקומם. ועל זה כתוב, לא תישא את שם ה' אלקיך לשווא.

523. מצווה היא להישבע בשמו בדרך אמת. ומי שנשבע שבועה, כולל את עצמו באלו שבע מדרגות עליונות, ששֵם הקב"ה, המלכות, נכלל בהם.

והרי שש מדרגות הן, חג"ת נה"י, שאדם שנשבע שבועת אמת ע"פ ב"ד, כולל את עצמו בהן, והוא עצמו שביעי כנגד המלכות, לקיים השם הקדוש, המלכות, במקומו. וע"כ כתוב, ובשׁמו תישׁבע. ומי שנשבע שבועה לשווא ולשֶקר, גורם למקום ההוא, למלכות, שלא יתקיים במקומו.

524. שבועה לקיים מצוות ריבונו, זוהי שבועת אמת. כאשר היצה"ר מקטרג על האדם, ומפתה אותו לעבור על מצוות ריבונו, זוהי שבועה, שריבונו משתבח בה. וצריך האדם להישבע בריבונו על זה, והוא שבח שלו, והקב"ה משתבח בו. כגון בועז, כמ"ש, חַי ה' שִׁכבי עַד הבוקר. כי היצה"ר היה מקטרג עליו, ונשבע על זה.

525. נדר הוא למעלה. והוא חיי המלך, המוחין של המלכות, שהם בבינה, רמ"ח איברים וי"ב קשרים, ד"ס חו"ג תו"מ, שכל אחת כלולה מג' קווים, כחשבון נדר. כי רמ"ח וי"ב הם רנ"ד (254).

וע"כ הוא חמוּר משבועה. ונקרא חיי המלך, משום שנותן חיים לכל רמ"ח האיברים. ואלו החיים יורדים מלמעלה, מא"ס, למטה, למקור החיים ההוא, לבינה. ומהמקור ההוא יורדים למטה, למלכות, לכל אלו רמ"ח האיברים.

526. השבועה היא, לקיים המדרגה שלמטה, השם הקדוש, המלכות. וזה נקרא מלך עצמו, שהרוח העליון בגוף שלו בא לשכון בתוכו ולדור בו, כרוח השוכן בתוך הגוף. כלומר, שהמוחין כבר התלבשו בכלי מלכות, שנקרא גוף. שהוא נסתר למעלה בבינה, ואינו מתגלה אלא במלכות. ומשום זה, מי שנשבע אמת, הוא מקיים המקום ההוא. וכשהמקום ההוא מקוים, מקיים כל העולם. נדר שוֹרה על הכול, על מצווה ועל רשות. משא"כ בשבועה, שאינה חלה על מצווה.

זָכוֹר את יום השבת לקַדשו

527. זָכוֹר את יום השבת לקַדשו. זוהי הברית הקדושה, יסוד. ומשום שבברית הזו נמצאים כל המקורות של איברי הגוף, והיא כלל הכול, כעין זה שבת היא כלל של התורה, וכל סודות התורה תלויים בה, וקיום השבת הוא כקיום כל התורה. מי ששומר שבת, כאילו שומר כל התורה.

528. לזכור את יום השבת, כמ"ש, זכור את יום השבת לקדשו. השבת בכל המקומות, היא יום זיכרון של מנוחת העולם. והיא כלל התורה. ומי ששומר שבת, כאילו שומר התורה כולה. וזיכרון השבת, לקדש אותו בכל מיני קדושות. מי שזוכר את המלך, צריך לברך אותו. מי שזוכר את השבת, צריך לקדש אותה.

529. זָכוֹר הוא לזָכר, ז"א, שָמוֹר הוא לנוקבא, מלכות. יום השבת הוא כל האמונה, התלויה מראש העליון, כתר, עד סוף כל המדרגות. שבת היא הכול.

530. שלוש מדרגות הן וכולן נקראות שבת. שבת העליון, בינה, שבת של יום, ז"א, שבת של לילה, המלכות. וכולם אחד, ונקרא הכול שבת. וכל אחד, כשהוא שולט, לוקח חבריו ומזמין אותם עימו בממשלה שלו. וכשזה בא לעולם, כולם באים ונועדים עימו.

531. כשבא שבת של לילה, מזמין עימו שבת של יום, ומזמין אותו בהיכלו ומסתתר עימו. כיוון שזה בא, נמשך עליו גם שבת העליון, וכולם גנוזים בהיכל השבת של לילה. ומשום זה סעודת הלילה חשובה כביום.

532. כשבא שבת של יום, ז"א, מזמין עימו שניים אלו האחרים, המדרגה העליונה והמדרגה התחתונה, זו שמאירה וזו שהאירה ממנו, כלומר בינה ומלכות. וכולם כאחד נקראים שבת, ושולטים ביום השבת. ואלו שלוש מדרגות הן כלל כל התורה, תושב"כ, נביאים וכתובים. מי ששומר שבת, שומר התורה כולה.

שתי מרגליות

[ב' מרגלן]

533. שתי מרגליות הן ומסך אחד ביניהן, העומד בין זו לזו. המרגלית העליונה אין בה צבע, אין בה מראֶה בגילוי.

534. המרגלית העליונה, כשמתחילה להתגלות, מאירות שבע אותיות חקוקות, בולטות ומתנוצצות ובוקעות בקיעים והיכלות. ומאירות כל אחת ואחת.

ואלו שבע האותיות הם שני שמות, הנחקקים במרגלית ההיא. וביום השבת מתנוצצות ומאירות ופותחות פתחים ויוצאות ושולטות. והן אהי"ה יה"ו. האותיות מתנוצצות. ובהתנוצצות שלהן נכנסות זו בזו, ומאירות זו בזו.

המלכות נקראת מרגלית, להיותה נאחזת בנה"י דז"א, הנקראים רגליים. ומחמת עליית המלכות לבינה, נקראת גם הבינה בשם מרגלית. והיא מרגלית עליונה. מחמת עליית המלכות לבינה, התמעטה הבינה לבחינת ו"ק בלי ראש, חסדים בלי חכמה.

אמנם זה ייתכן בז"ת, חג"ת נה"י דבינה, שהן צריכות לחכמה. וכשאין להן, הן פגומות. אבל ג"ר דבינה, שהן תמיד באור החסדים, ואינן מקבלות חכמה לעולם, אינן מתמעטות כלום מחמת עליית המלכות.

מרגלית עליונה היא בינה ואין בה צבע. הג"ר דבינה תמיד באור החסדים, ואור החסדים אין בהם צבע, אין בהם שום אחיזה לדינים. ואין בה מראֶה בגילוי, אין שם חכמה, הנקראת מראה. אבל לא מחמת פגם, כי בג"ר דבינה אין פגם, שאין גילוי החכמה נוהג שם לעולם.

אבל בז"ת דבינה, חג"ת נהי"מ, יש גוון ויש מראה. וממנה נמשכים כל הגילויים, שבתחילה הן בו"ק בלי ראש, מחמת עליית המלכות בהן. לכן נאמר, שמאירות שבע אותיות חקוקות, ז"ת, חג"ת נהי"מ, בולטות בחסדים, ומתנוצצות באו"ח.

וע"י עליית המלכות התבקעה המדרגה לשתיים, שחו"ג ושליש ת"ת עד החזה נשארו במדרגת בינה, וגם המלכות התחברה בהם מחמת העלייה. ונה"י נפלו ממדרגת בינה וירדו למדרגה שמתחתיה, לז"א.

שבע האותיות אהי"ה יה"ו, הם שני שמות החקוקים במרגלית. שחג"ת עד החזה, שעודם במדרגת בינה, נקראים בשם אהי"ה, כמו בינה. אבל נה"י, שנפלו ממדרגת בינה לז"א, אינם נקראים אהי"ה, אלא יה"ו, כמו ז"א.

א' של אהי"ה חסד, ה' של אהי"ה גבורה, י' של אהי"ה ת"ת עד החזה, ה' של אהי"ה המלכות שעלתה במקום החזה. שהן נשארו במדרגת בינה, שנקרא אהי"ה. ויה"ו הם נה"י, שנפלו ממדרגת בינה, י' של יה"ו יסוד, ה' של יה"ו הוד, ו' של יה"ו נצח.

ולעת גדלות, ביום השבת, יורדת המלכות ממקום בינה למקומה. ואז שני חצאי המדרגה, אהי"ה יה"ו, חוזרים ומתחברים. ולמה המלכות עלתה למקום החזה, ששם שליש עליון דת"ת, הלוא למקום בינה הייתה צריכה לעלות? אלא, בז"ת נחשבים חג"ת כמו כח"ב בראש. ונמצא הת"ת, שהוא בינה, ע"כ עלתה לת"ת.

535. וכשנכנסים זה בזה, מאירים זה מזה בשני צבעים. אחד צבע לבן, ימין, ואחד צבע אדום, שמאל. שאינם נעשים מדרגה אחת ממש, אלא שנעשים לימין ולשמאל. שאהי"ה נעשה לימין, ויה"ו נעשה לשמאל. ומזדווגים זה בזה.

ומשני צבעים אלו נעשו שני שמות אחרים, עד שעולות האותיות לשבעה שמות. שכל אות משבע אותיות אהי"ה יה"ו נעשית לשם אחד.

536. איך נעשות האותיות לשבעה שמות? א' של אהי"ה יוצאת ונוצצת ונכנסת באות ו' של יה"ו, ומאירות בשני צבעים לבן ואדום, והם שני שמות, הוי"ה אל, ומאירים יחד.

ה' של אהי"ה יוצאת ונוצצת ונכנסת באות ה' של יה"ו, ומאירות שתיהן בשני צבעים לבן ואדום. ואלו שני השמות, אחד נקרא הוי"ה בניקוד אלקים, שהי' בחטף סגול, והה' בחולם, והו' בחיריק, ואחד נקרא אלקים, ומאירים יחד.

י' של אהי"ה נכנסת בי' של יה"ו, ונוצצות יחד, ונכנסות זו בזו, ומאירות שתיהן, מפותחות וחקוקות כאחד, והן זוקפות ראש, שמשיגות ג"ר, ומאירות ונוצצות. י"א (11) ענפים עולים מימין ומשמאל, שביחד הם כ"ב (22) ענפים, כ"ב אותיות.

537. ואלו שתי האותיות המאירות, י' של אהי"ה וי' של יה"ו, שמתחבקות זו בזו, הן הוי"ה הוי"ה, מצפ"ץ מצפ"ץ, י"ג (13) מידות הרחמים. ואלו שתי האותיות, כשנכנסות זו בזו ומתחבקות זו בזו, זוקפות ראש, שמשיגות ג"ר, ומאירות ומתנוצצות על כל, באלו י"א ענפים, היוצאים מכל צד, מצד ימין י"א ומצד שמאל י"א, שהם כ"ב אותיות התורה, שכל התורה והחכמה מתגלה ע"י כ"ב אותיות.

יש שני שמות הוי"ה, לפני י"ג מידות הרחמים, כמ"ש, הוי"ה הוי"ה, אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת. הוי"ה בא"ת ב"ש הוא מצפ"ץ. י"ג מידות הרחמים הם בדיקנא דא"א, ושני פאתי הראש, הקודמים לדיקנא, הם שני שמות מצפ"ץ.

ועניין שני שמות אלו, הוא שהכלים הריקים שנשארו בראש א"א לאחר הסתלקות האורות דג"ר דג"ר, לא יכלו להישאר בראש א"א מחמת עוביותם, ויצאו מראש א"א ונתלו בחוץ על עור הראש דא"א. והם המכונים שערות דא"א.

ולאחר שיצאו, נבקעו לשני חצאי מדרגה, כו"ח נשארו על ראש א"א, ובינה ותו"מ יצאו ממדרגת ראש ונעשו לשערות דיקנא. ולעת גדלות יורדת המלכות שבסיום שערות ראש לסיום שערות דיקנא. ואז עולות שערות דיקנא בחזרה לשערות ראש ונעשות מדרגה אחת.

והנה סיום שערות הראש, הנטהר מכל דין, מחמת ירידת המלכות משם, נקרא בשם מצפ"ץ. והוא מצפ"ץ הימני, שבסיום שערות ראש, הנקרא פֵּאה. ואותו הסיום הימני שנטהר, נעשה לראש לשערות דיקנא, והוא מצפ"ץ השמאלי.

וזה עניין שתי אותיות י', של אהי"ה ושל יה"ו, שמתחברות בשני שמות מצפ"ץ מצפ"ץ. כי י' של אהי"ה, שליש ת"ת העליון עד החזה, שבעֵת קטנות עלתה לשם המלכות במקום החזה, י' הנכנס באור ונעשה אויר, רוח בחיסרון ג"ר.

ועתה בשבת, כשירדה המלכות ממקום החזה, ונטהר הת"ת מכל דין, נקרא הת"ת עתה בשם מצפ"ץ. והוא מצפ"ץ הימני. הרי שי' של אהי"ה היא מצפ"ץ. וכשהי' הזו מאירה בי' של יה"ו, ונעשתה לראש אליה, נקראת הי' של יה"ו ג"כ בשם מצפ"ץ, אלא מצפ"ץ השמאלי.

538. אות ה' של אהי"ה, שנשארה במקום החזה, עולה בשם אחד להתחבר עימהם, והוא אדנ"י. וירדה משם למרגלית תחתונה. וכל אלו השמות בולטים ומתנוצצים ויוצאים ושולטים בשבת.

כיוון שאלו שולטים, יוצאת מרגלית עליונה, ג"ר דבינה, בולטת ומתנוצצת ומתוך ההתנוצצות שלה, לא נראה בה גוון. כי מאירה רק בחסדים, ואור החסדים אין בו גוון.

539. כשיוצאת המרגלית, היא מזדווגת ומשפיעה בשמות אהי"ה יה"ו, שהם ז"ת שלה, כי אע"פ שאין בה גוון, שאינה מקבלת חכמה, עכ"ז כל שפע החכמה שבז"ת שלה מתקבל על ידה.

ואז, שֵם אחד מהם, אדנ"י, שהיא המלכות שבמקום החזה דז"ת, שהיא השביעית, מתעטרת ונכנסת במרגלית התחתונה, שהיא מלכות. ומתיישב במקומו שֵם י"ה, כלומר חו"ב. שאחרי שירדה המלכות ממקום החזה, מתגלה הג"ר, שהן י"ה. והמרגלית העליונה מתיישבת בשם י"ה, ומתעטרת בהתנוצצות הזו המתנוצצת בשם הזה.

540. לאחר שהמרגלית העליונה הזדווגה והשפיעה בשמות אהי"ה יה"ו, יוצאים מהם שבעים ענפים, שהם ז"א, לכל צד, ומתחברים כולם יחד, ונעשו מרכבה וכיסא למרגלית העליונה.

והמלך, חכמה, שולט בעטרותיו בכיסא, ביום הזה, והכול שמחים. כיוון שהכול שמחים, יושב המלך על הכיסא, והכיסא עולה בשבעים ענפים. כי שבעים ענפים הם ז"א, שחגת"ם שלו נעשו ארבע רגליים אל הכיסא.

541. ואלו שתי אותיות י', שבשני שמות אהי"ה יה"ו, עולות ויורדות, ומאירות ומתעטרות כ"ב אותיות, שהן כלל התורה. ושתי אותיות י' אלו מזדווגות בשתי האותיות הראשונות של כ"ב האותיות, המסודרות בסדר תשר"ק, שהן ת' ש', ועולות בהארתן, לאחת בשישה שבטים, ולאחת בשישה שבטים אחרים. ואלו הם י"ב שבטים של ישראל העליון, ישראל סָבָא, שהן ד' מדרגות חו"ג תו"מ, שכל אחת כלולה מג' קווים חג"ת, שהם י"ב.

542. שתי אותיות י' של אהי"ה יה"ו, עולות ויורדות ומזדווגות בשתי אותיות שבסוף כ"ב אותיות, המסודרות בסדר תשר"ק, שהן ב' א'. ועולות בהארתן, אחת בחמש מדרגות ואחת בחמש מדרגות, כנגד עשרה מאמרות.

ואלו עשרה מאמרות כוללים כ"ב אותיות. כי י"ב שבטים יצאו בשתי אותיות ת' ש', עם עשרה מאמרות של שתי אותיות שבסוף, שהן ב' א', הרי הן כ"ב אותיות, שהן כלל התורה, כלומר ז"א, שנקרא תורה. שהוא נבנה מכ"ב אותיות אלו, ויורש המרגלית העליונה בכיסא של ע"ב, ומאירים כ"ב האותיות.

543. בשעה שהמרגלית העליונה יושבת על הכיסא של ע"ב, וכ"ב האותיות מאירות, אז המרגלית התחתונה שהיא בחושך, מסתכלת בהארה של כ"ב האותיות, בכוח העוז של אלו האותיות הנרשמות בה, הנקראות אדנ"י.

ואז מאיר ועולה האור ההוא, ומקבל כל אלו כ"ב האותיות העליונות, והמרגלית התחתונה שואבת אותן לתוכה, ומאירה הארה, המתנוצצת לע"ב (72) צדדים, שהיא הארת החכמה המתגלה בג' קווים.

544. כיוון שהמרגלית התחתונה מתנוצצת ושואבת אלו האותיות לתוכה, אז המרגלית העליונה נמשכת עימהן, ומתדבקות מרגלית תחתונה, מלכות, במרגלית עליונה, בינה, כלומר שמלבישה אותה, ונהיה הכול אחד. וזהו שבח, אל אדון, הנאמר ביום השבת.

545. כ"ב האותיות, כשהן מתנוצצות לצד ימין ולצד שמאל, זהו המסך שבין המרגלית העליונה למרגלית התחתונה. ואז נעשו שֵם מ"ב ושֵם ע"ב של המרכבה העליונה. והכול, השם מ"ב והשם ע"ב, נקרא שבת. וזהו עניין השבת.

כי כ"ב האותיות המאירות במזלא עילאה, הן הדעת שלה, קו האמצעי. והארת קו האמצעי אינה נוטה לא לימין ולא לשמאל. אבל במזלא עילאה מתנוצצות האותיות לימין ולשמאל, ולא באמצע, משום שקו האמצעי אינו מגלה שם הארת החכמה עם החסדים יחד, כי מרגלית עליונה היא ג"ר דבינה, שמהן אין הי' יוצא מאויר לעולם. וע"כ אין ייחוד בקו האמצעי, הדעת. וגם הוא מחולק לימין ולשמאל. והוא השם של מ"ב (42) אותיות.

משא"כ בז"ת דבינה ובז"א מאיר הקו האמצעי באמצע, שאור החסדים ואור החכמה מאירים בו ביחד, ואינו נוטה לימין ולשמאל, והוא השם של ע"ב (72) אותיות. וזה כל ההפרש ממרגלית עליונה, שֵם מ"ב, ומרגלית תחתונה, המקבלת משֵם ע"ב.

במרגלית עליונה נשאר המסך, הי' שנכנס באור ונעשה לאויר. וע"כ אין קו האמצעי מאיר שם בהארת החכמה, ואין הימין והשמאל מתייחדים בו. משא"כ מרגלית תחתונה, מקבלת מקו אמצעי, המאיר בחכמה ובחסדים יחדיו, ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, והי' יצא מאויר וחזר ונעשה אור, שזוהי הארת השם ע"ב.

והארה זו של מרגלית עליונה נעשתה לשם מ"ב. ואין לטעוֹת, שבמרגלית עליונה אין הארת חכמה כלל, שהארת ע"ב מאירה אפילו במרגלית עליונה, אלא שאינו מתגלה שָם, כי שָם שולט השם מ"ב. ובשבת מאירים שני השמות, מ"ב וע"ב, כי בשבת עולים זו"ן, שבהם מאיר ע"ב, ומלבישים לאו"א עילאין, שהם ג"ר דבינה, שבהם מאיר השם מ"ב. ובשאר ימים טובים מאיר ע"ב בלבד.

546. זכור את יום השבת לקדשו. זכור, הוא זכר, ז"א, המקבל כל האיברים, כל המוחין של עולם העליון, שהוא בינה. את יום השבת, לרבות ליל שבת, המלכות הנקראת לילה. וזהו אֶת, המלכות הנקראת את. לקדשו, שצריך קדושה מהעם הקדוש וצריך להתעטר בהם כראוי.

547. זכור, מקום שאין לו שכחה, שכחה אינה נמצאת בו, כי אין שכחה במקום ברית העליון, יסוד. ומכ"ש למעלה, בז"א. ולמטה, במלכות, יש שכחה, הוא מקום שצריכים להזכיר. ויש שם ממונים, שמזכירים זכויות האדם ועוונותיו.

548. ואין שכחה לפני הכיסא הקדוש, שהוא בינה. וזכור, ז"א, הוא לפני הכיסא. כי ז"א עומד לפני הבינה ומקבל ממנה. ועליו נאמר, ואין שכחה לפני כיסא כבודך. ומכ"ש למעלה מז"א אין שכחה, משום שהכול הוא זכר, ושם נחקק השם הקדוש יה"ו.

ולמטה, במלכות, צריך להתקדש. ומתקדש בזכור, בז"א, שממנו מקבל כל הקדושות וכל הברכות. כשמתעטר ליל שבת, המלכות, על העם הקדוש כראוי בתפילות ובבקשות ובסדר של שמחה.

549. ואין לומר, שזכור, ז"א, אינו צריך להתקדש מישראל, שהרי ממנו יוצאות כל הברכות והקדושות של העולם. כי ז"א צריך להתקדש ביום השבת. ומלכות צריכה להתקדש בליל שבת. וכל הקדושות מקבלים אח"כ ישראל, ומתקדשים בקדושה של הקב"ה.

כבד את אביך ואת אימך

550. כבד את אביך ואת אימך. לכבד אותם בכל מיני כבוד, לשמח אותם במע"ט. כמ"ש, גיל יָגיל אֲבי צדיק. וזהו כיבוד אביו ואימו.

551. כבד את הקב"ה, שנקרא אביך, והמלכות, שנקראת אימך. בבגד נקי, שהוא כנפי מצווה, טלית נאה. כי טלית בציצית נקרא תשמיש מצווה.

כתוב, כבד את ה' מֵהוֹנֶךָ, זה תורה ומצוות. כמ"ש, אורך ימים בימִינהּ, בשמאלהּ עושר וכבוד. שאין אדם עני, אלא כשהוא עני מהתורה ומהמצוות. אשר העושר של האדם הוא תורה ומצוות.

552. ומשום זה, כבד את ה' מהונך, ולא תעסוק בתורה כדי להתגדל בה. כמו שלומדים, ואַל תַעֲשֶׂם עטרה להתגדל בהם. ואל תאמר, אקרא בעבור שיִקְראוּני רבי, אלא כמ"ש, גַדלוּ לה' איתי, וכמ"ש, כבד את ה' מהונך, כבן, שהוא חייב בכבוד אביו ואימו.

553. משום שהוא משותף משתי טיפות, שמהן גופו של האדם. מטיפה של אביו נעשה הלבן שבעיניים והעצמות והאיברים. ומטיפה של אימו נעשה השחור שבעין והשׂערות והעור והבשר. ומגדלים אותו בתורה ובמע"ט.

554. כי האדם חייב ללמד בנו תורה, שכתוב, ושיננתָם לְבָניך. ואם אינו מלמד אותו תורה ומצוות, הוא כאילו עושה לו פסל. ומשום זה כתוב, לא תעשה לך פסל. ועתיד להיות בן סורר ומוֹרֶה, ומבזה אביו ואימו, וגוזל ממנו כמה ברכות.

כי משום שהוא עַם הארץ, הוא חשוד על הכול, ואפילו על שפיכות דמים וגילוי עריות ועבודה זרה. כי מי שהוא עַם הארץ והולך למקום שאין מכירים אותו, ואינו יודע לברך, חושדים אותו שהוא עובד עבודה זרה.

555. כבד את ה' מהונך. מהונך, מִכספך. מהונך, מהחֵן שלך, כלומר בשמחה של ניגון. כי זוהי שמחת הלב, כמו הניגון שבכל העולם, המשמח את הלב, מעשים ישרים של הבן משמחים לב אביו ואימו. מהונך, מכספך לכל מה שצריך.

556. כמו שאדם מכבד את הקב"ה, כן צריך לכבד את אביו ואימו, משום ששותפות אחת יש להם עם הקב"ה, עליו. כי שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה ואביו ואימו. שאביו ואימו נותנים לו הגוף, והקב"ה הנשמה. וכמו שצריכים לירוא מהקב"ה, כן צריכים לירוא מאביו ומאימו. ולכבד אותם יחד בכל מיני כבוד.

557. למעַן יַאריכוּן ימיךָ. משום שיש ימים למעלה, חג"ת נהי"מ, שבהם תלויים חיי האדם בעוה"ז. ואלו הימים של האדם בעולם ההוא למעלה, כולם עומדים לפני הקב"ה, ובהם נודע חיי האדם.

558. על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לָך. היא הבטחה ליהנות במראה המאירה. וזהו שכתוב, על האדמה. זהו מראה המאירה באלו הימים העליונים חג"ת נהי"מ דז"א, המאירים מתוך המעיין של כל, בינה.

559. מה השינוי שבאלו שתי מצוות התורה, כתוב, למען יאריכון ימיך, בזו ובמצוות שילוּח הקֵן? אלא שתי מצוות אלו תלויות כולן למעלה: או"א, זכור ושמור כאחד, ז"א ומלכות. ומשום זה כתוב, למען יאריכון ימיך.

ובשילוח הקן, שכתוב, שַלֵח תשַלַח את האֵם ואת הבנים תיקח לָך, האם, היא עולם העליון, בינה, שנקראת אם. שפירושו, שלא ניתנה רשות להסתכל בה, וצריכים לשלח אותה מלשאול שאלה ולהסתכל בה.

560. ואת הבנים תיקח לך, שהם ז"א ומלכות. שכתוב, כי שְאל נא לְימים הראשונים אשר היו לפניך, ולְמִקְצֵה השמיים ועַד קצה השמיים. ז"א, הנקרא שמיים, יש בו שאלה והסתכלות. אבל למעלה מקצה השמיים, מז"א, שַלֵח תשַלַח ממחשבתך לִשאוֹל.

561. ובזה כתוב, למען ייטב לָך והַאֲרַכְתָ ימים. למען ייטב לך, מקום שמטיב לכל, עולם הסתום והגנוז, בינה. והארכת ימים, בכוחך עצמך, כי ברשות האדם הוא, להתדבק בבנים, ז"א ומלכות, שבהם אריכות ימים.

562. ואם מזדמן לו מעשה של מצווה ומכוון בה, הוא צדיק. ואע"פ שאינו מכוון בה, הוא צדיק, שעושה מצוות ריבונו, כי מצוות אינן צריכות כוונה.

אבל אינו נחשב כמי שעושה רצונו לשְׁמה, ומכוון בה ברצון של הסתכלות בכבוד ריבונו, כמי שאינו יודע להבין הטעם, כי ברצון תלוי הדבר של לשמה. ובמעשה שלמטה, שעושה לשמה, מתעלה המעשה של מעלה, המלכות, הנקרא מעשה, ומיתקן כראוי.

563. כעין זה במעשה של הגוף, נתקן ברצון הזה המעשה של הנפש. כי הקב"ה רוצה הלב והרצון של האדם. ועם זה, אם אין שָׁם רצון הלב, שהוא עיקר הכול, על זה התפלל דוד ואמר, ומעשה ידינו כוֹנְנָה עלינו ומעשה ידינו כוֹנְנֵהו. כי אין כל אדם יודע לשים הרצון והלב לתקן הכול ולעשות מעשה המצווה. וע"כ התפלל תפילה זו, ומעשה ידינו כוננה עלינו.

564. כוננה עלינו. כוננה, פירושו, התקן תיקונך למעלה כראוי. עלינו, אע"פ שאין אנו יודעים לשים הרצון, אלא מעשה בלבד. מעשה ידינו כוננהו, למדרגה שצריכים לתקן אותה, למלכות. כוננהו, שיהיה בחיבור אחד עם האבות, חג"ת דז"א, שיהיה מתוקן בהם ע"י מעשה המצווה הזו כראוי.

לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב

565. לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. בכל שלושת הדיברות האלו, מתחת המילה, לא, יש טעם טִפְּחָא הפוסק. ואם לא היה טעם הפוסק, לא היה תיקון לעולם, והיה אסור לנו להרוג נפש בעולם, אע"פ שיעבור על התורה. אבל במה שיש טעם הפוסק, מורה שאסר והתיר.

566. לא תנאף. אם לא היה טעם הפוסק, היה אסור אפילו להוליד או לשמוח באשתו שמחת מצווה. ובמה שהטעם פסק, מורה שאסר והתיר.

לא תגנוב, אם לא היה טעם הפוסק, היה אסור אפילו לגנוב דעתו של רבו בתורה, או דעת חכם כדי להסתכל בו, או דיין הדן דין לפי טענה, שצריך לגנוב דעת הרמאי, ולגנוב דעת שני בעלי הדינים, כדי להוציא הדין לאור. ובמה שפסק, הטעם מורה שאסר והתיר.

567. לא תַענֶה ברֵעֲך עֵד שקר. כאן אין טעם הפוסק, משום שהוא אסור לגמרי. ובכל דברי התורה שׂם הקב"ה סודות עליונים, ולימד לבני אדם הדרך להיתקן בה, וללכת בה, כמ"ש, אני ה' אלקיך מְלַמֶדךָ, להועיל מַדְריכְךָ בְּדרך תלך.

568. אף, לא תחמוד, אין טעם הפוסק כלל. האם אפילו חמדת התורה אסור, כיוון שאין טעם הפוסק? אלא, בכולם עשתה התורה כלל, ובזה עשתה פרט, שכתוב, בית רֵעֶך שָׂדֵהו ועַבדוֹ. כלומר, בכל דברי העולם דווקא. אבל התורה היא נחמדת תמיד, שעשועים אוצרות חיים, אריכות ימים בעוה"ז ובעוה"ב.

569. עשרת הדיברות של התורה, הם כלל של כל מצוות התורה, כלל שלמעלה ושלמטה, כלל של עשרה מאמרות של בראשית. אלו נחקקו על לוחות אבנים.

וכל האוצרות שהיו בהם, נראו לעיני הכול, לדעת ולהסתכל בתרי"ג (613) מצוות התורה, הכלולים בהם. הכול נראה לעיניים, הכול הוא בתבונה, בהסתכלות הלב של כל ישראל, והכול היה מאיר לעיניהם.

570. בשעה ההיא, כל סודות התורה וכל הסודות העליונים והתחתונים לא נחסר מהם. משום שהיו רואים עין בעין זיו כבוד של אדונם. מה שלא היה כיום ההוא, מיום שנברא העולם, שהקב"ה נגלה בכבודו על הר סיני.

571. והרי לומדים, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא. הייתכן שהיה כיום ההוא, שעמדו ישראל על הר סיני? לא, משום שביום ההוא שעמדו ישראל על הר סיני, הוסרה הזוהמה מהם, וכל הגופים היו מצוחצחים בצחות המלאכים העליונים, כשמתלבשים בלבושי צַחְצַחות לעשות שליחות אדונם.

572. ובלבוש ההוא המצוחצח נכנסים לאש ואינם יראים, כעין המלאך ההוא של מָנוח, כשנראה לו ונכנס בשלהבת ועלה השמיים, כמ"ש, ויַעַל מלאך ה', בלַהַב המזבֵּח. וכשהוסרה מהם הזוהמה ההיא, נשארו ישראל גופים מצוחצחים בלי טינופת כלל, והנשמה שבתוך הגוף הייתה כזוהר הרקיע לקבל אור.

573. כן היו ישראל, שהיו רואים ומסתכלים בכבוד אדונם. מה שלא היה כן על הים, כי לא הוסרה מהם הזוהמה בזמן ההוא. וכאן בסיני, שפסקה הזוהמה מהגוף, אפילו עובָּרים שבמעי אימם היו רואים ומסתכלים בכבוד אדונם. וכולם, כל אחד ואחד, קיבל כראוי לו.

574. וביום ההוא הייתה שמחה לפני הקב"ה, יותר מיום שנברא בו העולם, משום שביום שנברא העולם לא היה העולם בקיום, עד שקיבלו ישראל את התורה, כמ"ש, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שׂמתי.

575. כיוון שקיבלו ישראל את התורה על הר סיני, אז התבשׂם העולם והתקיימו שמיים וארץ. והקב"ה נודע למעלה ולמטה, ועלה בכבודו על כל. ועל היום ההוא כתוב, ה' מָלָך גֵאוּת לָבֵש, לָבֵש ה' עוז התאַזָר. ואין עוז אלא תורה, כמ"ש, ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום.