מאמרים לראש השנה

פרשת ויירא

רה"ש ויוה"כ

381. ביום רה"ש ויוה"כ, שהדין בעולם והשטן עומד לקטרג, ישראל צריכים אז להתעורר בשופר ולעורר קול הכלול ממים אש ורוח, חג"ת, שנעשו בו אחד, ולהשמיע אותו הקול מתוך השופר.

12 חודשי השנה הם תיקון המלכות מתחילתה עד סופה. וכיוון שסופה אינו נשלם לגמרי עד גמה"ת, ע"כ צריכים בכל שנה לחזור ולתקן אותה. וע"כ בכל רה"ש אנו מתחילים מבראשית תיקון המלכות, כמו שנאצלה ביום ד' דמעשה בראשית, כמ"ש, ויעש אלקים את שני מאורות הגדולים, שאז הייתה בשלמות ג"ר דהארת השמאל, שהוא הארת השורוק, חכמה בלי חסדים.

וע"כ קטרגה הלבנה: אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, שלא הייתה יכולה לסבול חיסרון של החסדים. וזהו קטרוג השטן ג"כ, שקטרוגו נאחז במלכות להמשיך דינים כל זמן שמאירים ג"ר דשמאל. וצריכים להעביר אחיזת השטן וקטרוגו מהמלכות בעת ההיא.

כיוון שנגלו ברה"ש ג"ר דשמאל, עומד אז השטן לקטרג על המלכות. וכדי להעביר קטרוג השטן, צריכים לעשות פעולה לבטל ג"ר דג"ר של הארת השמאל, כמו שנעשה ע"י עריפת העגלה, וע"י אמירת הזקנים, ועינינו לא ראו, בתיקון השני. ופעולה זו היא הקול שמעלים ע"י השופר. ונודע שיש ב' מיני קולות:

א. קול המלכות הבלתי נמתקת בבינה,

ב. קול הבינה או המלכות הנמתקת בבינה, שאז קולה כקול הבינה, שקול הבינה מעלים, כדי למעט הג"ר דג"ר.

בינה מכונה שופר, המסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי, המייחד ב' הקווים ימין ושמאל זה בזה. קול כלול בג' קווים, המכונים מים אש רוח. וע"י המסך הזה נעשו ג' קווים אחד, וע"י זה מתמעט ג"ר דג"ר מהשמאל. ואז מסתלק קטרוג השטן מהמלכות.

382. והקול ההוא עולה עד המקום שכיסא הדין יושב, לג"ר דשמאל, שהקטרוג נאחז שם. ומכה בה, כלומר, שממעט ג"ר דג"ר אשר שם, ועולה המלכות מכיסא דין לכיסא רחמים. ואחר שמגיע הקול הזה מלמטה, הנה קול יעקב נתקן למעלה, שהוא קומת החסדים, היוצאת על המסך דקו אמצעי, ת"ת, יעקב, רחמים. ואז מתעורר הקב"ה ברחמים.

כי כמו שישראל מעוררים קול אחד למטה, שהוא כלול מאש מים רוח, היוצאים מתוך השופר, כן מתעורר כנגדם למעלה בשופר העליון, בבינה. כי הכוח לתקוע הוא אש, והקול נעשה ע"י רוח, ועם הרוח יוצא ג"כ זיעה והבל שהוא מים. והם מעוררים ג' קווים עליונים שבבינה, שממנה נמשכים המוחין לז"א ולמלכות. וקול, הכולל אש מים ורוח, שעלה מלמטה, המסך, נתקן ויוצא מלמטה, ומלמעלה יוצאת על המסך קומת החסדים, ונתקן העולם, המלכות, והרחמים נמצאים.

383. והמקטרג נבוך, שחשב לשלוט בדין ולקטרג בעולם. שלא עלה על דעתו שג"ר דשמאל יתמעטו פעם, ותיעלם שליטתו וקטרוגו, ורואה שהרחמים מתעוררים. והוא נבוך, וכוחו רפה, ואינו יכול לעשות מאומה, והקב"ה דן את העולם ברחמים. ודין לא נעשה במה שהתמעטו הג"ר דקו שמאל ע"י קול שופר, אלא שהתחברו רחמים בדין והעולם נידון ברחמים.

כי בעליית קול שופר מלמטה, בהעלאת מ"ן דמסך דחיריק, יצאה קומת חסדים, קו אמצעי, על המסך שנקרא יעקב, רחמים, והעולם מקבל הרחמים מקו אמצעי. ולפיכך אין התמעטות ג"ר דשמאל נחשב לדין, כי זולת זה, לא היו מתגלים הרחמים בעולם.

384. כתוב, תִקעו בחודש שופר בכֵּסֶה ליום חגנו. בכסה, שמתכסה הלבנה, המלכות. כי אז מחמת הארת השמאל שולט אותו נחש הרע, ויכול להזיק העולם. וכאשר מתעוררים הרחמים ע"י תקיעת שופר, עולה הלבנה ועוברת משם, מהארת השמאל, מטעם שהתמעטו הג"ר ע"י קול שופר. והשטן נבוך ואינו יכול לשלוט והוא עובר מן הלבנה ואינו קרב עוד שם.

כי אחר התמעטות הג"ר דשמאל, אין לו עוד מה לינוק ממנה או לקטרג. וע"כ ביום רה"ש צריכים להמם את השטן, בדומה למצב הנֵעוֹר משנתו ואינו יודע מאומה.

385. ביוה"כ צריכים לנהוג עם השטן בנחת, ולעשות לו נחת רוח עם השעיר לעזאזל שמקריבים לו, ששולחים אל המדבר ששם מקומו. ואז נהפך להיות מליץ טוב על ישראל. אבל ביום רה"ש נעשה נבוך, ואינו יודע ואינו יכול לעשות מאומה. כי רואה התעוררות רחמים עולה מלמטה, ורחמים מושפעים מלמעלה, והלבנה, המלכות, מתעלה ביניהם. אז הוא נבוך, ואינו יודע כלום ואינו יכול לשלוט.

386. והקב"ה דן את ישראל ברחמים, ומרחם עליהם ונותן להם זמן כל אלו עשרת הימים שבין רה"ש ליוה"כ, לקבל כל אלו השבים לפניו, לכפר להם עוונותיהם, ומעלה אותם לקדושת יוה"כ.

387. וע"כ לתיקון כל ציווה הקב"ה לישראל, לעשות המצווה של תקיעת שופר:

א. שלא ישלוט עליהם מי שאינו צריך. כלומר, להעביר שליטת השטן וקטרוגו.

ב. שלא ישלוט עליהם הדין, אלא שישרה עליהם הרחמים. ויהיו זוכים כולם לרחמיו בארץ, כמ"ש, כרחם אב על בנים. והכול תלוי בהתעוררות התחתונים, במעשה ובדיבור.

פרשת תצווה

תִקעו בחודש שופר

88. תִקעו בחודש שופר בכֵּסה ליום חגנו. עתה הוא הזמן שיתעורר דין עליון חזק. וכשהוא מתעורר, הס"א מתחזק עימו. וכיוון שהס"א מתחזק, הוא עולה ומכסה את הלבנה, המלכות, ואינה מאירה אור, ומתמלאת מצד הדין. ואז כל העולם הוא בדין, העליונים והתחתונים. וכרוז יוצא בכל הרקיעים, הַתקינו כיסא הדין לאדון הכול, שהוא רוצה לדון.

89. וסוד יש כאן והאיר לנו במדבר: למה התעורר דין העליון ביום הזה? אלא כל הסודות וכל הקדושות היקרות, כולם תלויים בשביעי, במלכות. ושביעי העליון הוא עולם העליון, הנקרא עוה"ב, בינה. וממנה מאירים כל הנרות וכל הקדושות וכל הברכות אל המלכות.

וכשהגיע הזמן לחדש הברכות והקדושות שיאירו, צריך להשגיח בכל התיקון של העולמות כולם, כדי לחדש הברכות והקדושות. וכל התיקונים לקיים כל העולמות, עולים מן התחתונים, אם מעשיהם ישרים. ואם אינם ישרים, אז עומדת המלכות, שאינה מאירה עד שיפרידו הרשעים מן הצדיקים, ואז מתעורר הדין.

90. ומהדין ההוא מתחזק הס"א ומקטרג, כדי שייתנו לו אלו הרשעים. משום שעליו כתוב, ולכל תכלית הוא חוקר. ומכסה את הלבנה שלא תאיר. ולמה אינו מוסר את הרשעים בידי המקטרג? משום שאין חפצו של הקב"ה להאביד מעשה ידיו.

91. ובס"א נמצאת קליפה קשה, שאי אפשר לשבור אותה, חוץ מאשר בעצה שהקב"ה נתן לישראל, שכתוב, תִקעו בחודש שופר בכֵּסֶה ליום חגנו. כדי לשבור כיסוי ההוא, שהתכסתה ממנו הלבנה, המלכות, ואינה מאירה.

92. וכשישראל מתעוררים למטה בתקיעת שופר, קול היוצא משופר, בוטש באוויר ובוקע רקיעים, עד שעולה לאבן החזק, הס"א, המכסה את הלבנה. כשהוא משגיח ומוצא התעוררות הרחמים, אז ס"א, שעלה ועומד למעלה ומכסה את הלבנה, מתבלבל.

אז עומד הקול ההוא ומעביר את הדין מן המלכות. וכיוון שהתעוררו הרחמים למטה במלכות, התעורר גם למעלה שופר עליון, בינה, ומוציא קול, המוחין דז"א, רחמים. ונפגשים קול בקול, רחמים ברחמים. כי בהתעוררות שלמטה התעורר ג"כ למעלה.

ברה"ש, ההתעוררות הראשונה שביום ד' של מעשה בראשית, חוזרת לעולם, שנוקבא נאחזת בקו שמאל בלי ימין. ואז נמשכים ממנה דינים לעולם. כי מחמת היותה חכמה בלי חסדים, אינה יכולה להאיר. וזה נבחן, שהס"א מכסה אותה מכוח מעשי התחתונים, שאינם כשרים, שהם הרשעים, הדבוקים בקו שמאל.

וע"כ נאמר, אם אינם ישרים, אז עומדת המלכות, שאינה מאירה, עד שיפרידו הרשעים מן הצדיקים. ותקיעת שופר היא העלאת מ"ן של מסך דחיריק, שעל ידו מתמעט כוח השמאל ומתייחד עם הימין. וזה קול שופר, הרומז על ז"א, שנקרא קול, קו האמצעי, הכלול מג' קווים, אש מים רוח.

וע"כ התבלבלה הס"א המכסה את המלכות בכוח קו שמאל, כי קו השמאל התמעט ואיבד הג"ר שלו, ומכ"ש הס"א ששואב כוחו ממנו. ואז ס"א שעלה ועומד למעלה ומכסה את הלבנה, מתבלבל, משום שהארתו סר ממנו. ואז עומד הקול ההוא ומעביר את הדין מן המלכות. שמעביר דין השמאל, שאינו חפץ להתייחד עם הימין, ועתה נכנע ומקבל חסדים מימין, ומתגלה הרחמים במלכות.

וכיוון שהתעוררו הרחמים למטה במלכות, התעורר גם למעלה שופר עליון, בינה, ומוציא קול, המוחין דז"א, רחמים. הבינה מתעוררת ומולידה המוחין דז"א, הנקרא קול, קו האמצעי, הממשיך המוחין דבינה. באופן ששלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם, ונמשכים אל המלכות.

ונפגשים קול בקול, רחמים ברחמים, כיוון שבהתעוררות שלמטה התעורר ג"כ למעלה. ולכן נפגשים הקול והרחמים מבינה עם קו האמצעי והרחמים, שיצא במלכות ע"י התעוררות שלמטה של קול שופר.

ובהתעוררות שלמטה של קול שופר, התעורר ג"כ למעלה, שנמשכים המוחין דבינה לז"א, ומז"א למלכות. מוחין אלו הם התעוררות מלמעלה, קול שופר, שהשופר העליון הוא בינה, והקול שלה הם המוחין דג' קווים הנמשכים ממנה, המכונים אש מים רוח.

93. איך יכול הקול שלמטה או התעוררות שלמטה, לעורר כנגדו למעלה? עולם התחתון, מלכות, עומד תמיד לקבל, ונקרא אבן טובה. ועולם העליון, בינה, נותן לו כמו שהוא עומד: אם עומד בהארת הפנים מלמטה, אז כך מאירים לו מלמעלה, ואם עומד בעצבות, נותנים לו כנגדו דין.

94. כעין זה כתוב, עִבדו את ה' בשמחה. כי שמחת האדם מושכת שמחה אחרת, העליונה. כך עולם התחתון, המלכות, כמו שמתעטרת, כך ממשיכה מלמעלה.

משום זה מקדימים ישראל ומעוררים קול בשופר, שהוא כלול באש במים וברוח, קו האמצעי, הכלול מג' קווים, שנעשו אחד, ועולה למעלה.

ומכה באבן הטובה הזו, שממעט קו השמאל שלה, ונצבעת באלו ג' צבעים לבן אדום ירוק, שהם ג' קווים הכלולים בקול. ואז כמו שהיא ראויה, כך היא ממשיכה מלמעלה.

95. וכיוון שהמלכות נתקנה בקול הזה מלמטה, יוצאים רחמים מלמעלה ושורים עליה, ונכללה ברחמים מלמטה ומלמעלה. אז מתערבב הס"א, ונחלש כוחו, ואינו יכול לקטרג. והאבן הטובה, המלכות, עומדת בהארת הפנים מכל הצדדים, בהארה שלמטה ובהארה שלמעלה.

96. מתי עומדת בהארה שלמעלה? ביוה"כ. שביוה"כ הוארה אבן טובה, המלכות, בהארה עליונה מתוך האור של עוה"ב, בינה. ואז מתקנים ישראל שעיר אחד ושולחים אותו למדבר החזק, שהוא שולט עליו.

פרשת ויקרא

תקיעת שופר

302. ביום רה"ש וביוה"כ, לא רצה רבי שמעון לשמוע התפילה מכל אדם, אלא א"כ עמד עליו שלושה ימים מקודם, לטהר אותו. רבי שמעון היה אומר, בתפילה של האדם הזה שאני מטהר אותו, מתכפר העולם. וכש"כ בתקיעת שופר, שלא היה מקבל תקיעת אדם, שאינו חכם לתקוע בכוונה בסוד התקיעה.

303. אלו התקיעות כסדרן.

הסדר הראשון: כלול מכולם, כלול משברים ומתרועה. והסדר הוא: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.

הסדר השני: תקיעה אחת כסדרה בתחילה, ותקיעה אחת כסדרה בסוף, וגבורה גדולה, כלומר שברים, ביניהן. והסדר הוא: תקיעה, שברים, תקיעה.

הסדר השלישי: תקיעה אחת בתחילה, ותקיעה אחת בסוף, וגבורה סתם, התרועה, ביניהן. השברים עולים לגבורה, התרועה יורדת למלכות. אחד הוא דין קשה, השברים. ואחד הוא דין רפה, התרועה.

והם עשרה קולות: תשר"ת תש"ת תר"ת. והם תשעה קולות, כי שברים תרועה שבאמצע הסדר הראשון אינם שני קולות אלא קול אחד שכולל שניים, וע"כ אין יותר מתשעה קולות.

ב' גבורות: קו שמאל דז"א, יצחק, והמלכות, הנבנית מקו שמאל. גבורה דז"א מכונה גבורה גדולה, והמלכות מכונה גבורה סתם. התקיעות הן כנגד ג' קווים, לתקן קו השמאל, דין, עם ב' הקווים הימין והאמצעי, אברהם ויעקב, חסד ורחמים. והם ב' התקיעות: אחת בראש הסדר כנגד אברהם, ואחת בסוף הסדר כנגד יעקב. ביניהן התבשם ונמתק יצחק, קו השמאל.

אמנם יש ב' בחינות שמאל: גבורה דז"א, יצחק, וגבורה סתם, מלכות. וצריכים להמתיק את שתיהן. וע"כ צריכים שלושה סדרים. כי השברים הם כנגד הגבורה הגדולה. התרועה היא כנגד גבורה סתם.

ע"כ בסדר הראשון כוללים ב' הגבורות יחד, שהסדר הראשון כלול מכולם, וע"כ תוקעים תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.

ובסדר השני ממתיקים עם ב' התקיעות את הגבורה הגדולה בלבד, שהיא שברים. לכן הסדר השני הוא, תקיעה אחת כסדרה בתחילה, ותקיעה אחת כסדרה בסוף, וגבורה גדולה, השברים, ביניהן, שתוקעים תקיעה, שברים, תקיעה.

ובסדר השלישי ממתיקים עם ב' התקיעות את גבורה סתם לבדה, שהסדר השלישי הוא, תקיעה אחת בתחילה, ותקיעה אחת בסוף, וגבורה סתם, התרועה, ביניהן. שלא נאמר כאן גבורה גדולה, אלא סתם גבורה, המלכות, תרועה. ותוקעים תקיעה, תרועה, תקיעה.

קול שברים נשמע שבר שבר. קול התרועה נשמעת כמו גערה והכעסה. ולכן נאמר, שברים עולים לגבורה, שהשברים עולים לגבורה דז"א. ונאמר, תרועה יורדת, שהתרועה יורדת למלכות. שברים הם דין קשה. תרועה היא דין רפה.

304. ביום הזה מתעטר יצחק, שהוא גבורה וקו שמאל, והוא ראש האבות. ביום הזה כתוב, פחדוּ בציוֹן חטאים. ביום הזה נעקד יצחק, ועקד הכול. ושׂרה מייללת. וקול שופר חזק מאוד. אשרי חלקו של מי שעבר ביניהם וניצל מהם. משום זה קוראים פרשת עקדת יצחק ביום הזה, כי ביום הזה נעקד יצחק למטה, ונקשר באותו שלמעלה בשעה שכתוב, ויעקוד את יצחק בנו.

ברה"ש חוזרים העולמות לקדמותם, כמו שהייתה המלכות ביום ד' דמעשה בראשית, שהייתה מלבישה קו השמאל דבינה, וז"א קו הימין דבינה. ואז עוד לא התייחדו הימין והשמאל ביחד, והייתה החכמה בלי חסדים, ולא הייתה יכולה להאיר. כי אין החכמה מאירה בלי חסדים. וזה הדינים וקטרוג הלבנה.

והעצה לזה נתן הקב"ה, תקיעת שופר, שע"י הקול היוצא משופר, מעוררים כוח המסך דחיריק בז"א, שהוא קו האמצעי. וע"י מסך דחיריק הוא ממעט את קו השמאל מג"ר. ואז נכנע השמאל לימין ומתייחד עימו. ומתלבשות ו"ק דחכמה, שנשארו בקו שמאל בחסדים, ואז הם מאירים. הרי שביום רה"ש, ע"י תקיעת שופר, נתקן קו השמאל, שיוכל להאיר, מפאת התלבשותו בחסד דימין.

ביום הזה מתעטר יצחק, שיצחק, קו שמאל, מתעטר ע"י התלבשותו בחסדים, ומאיר בו"ק דג"ר, שנקרא עטרה. והוא ראש האבות, כי בחינת הראש, שהוא ג"ר, שיש בחג"ת דז"א, הנקראים אבות, היא מיצחק, כי ו"ק דחכמה שלו הם ג"ר וראש.

אבל קו ימין, אברהם, הוא חסדים חסרי ג"ר, כי אין ג"ר אלא מחכמה. ביום הזה כתוב, פחדוּ בציון חטאים, כי החטאים הרוצים להתדבק בג"ר דשמאל, המעוררות דין בעולם, הם עתה בפחד, מחמת שהמסך דחיריק שהתעורר מקול שופר, מיעט את הג"ר הללו.

תקיעת שופר ועקדת יצחק הם עניין אחד, כי עקדת יצחק פירושה, שאברהם עורר את המסך דחיריק שבקו האמצעי למעלה, שע"י הכוח הזה, ויעקוד את יצחק בנו, שמיעט הג"ר דחכמה שבקו שמאל, שהן יצחק, שע"י המיעוט הזה נכלל השמאל בקו ימין, שהוא אברהם, למעלה. וכן יצחק למטה נכלל באברהם, שע"י זה נשלמו שניהם.

ביום הזה נעקד יצחק, כי קול השופר ממעט את קו השמאל מהג"ר שלו, שזה נבחן לעקדה של יצחק, ועקד הכול, שכל הבחינות של קו שמאל למעלה, נעקדו, ואפילו קו השמאל דבינה. ושׂרה מייללת, שהבינה, הנקראת שרה, הייתה בוכה, שפירושו מיעוט, מחמת שהתמעט קו השמאל שלה. וכל זה נעשה משום שקול השופר חזק מאוד, שקול השופר החזק גרם לכל המיעוט הזה.

כי ביום הזה נעקד יצחק למטה, ונקשר באותו שלמעלה, שהתקשר מחמת העקדה בייחוד ימין ושמאל שלמעלה. וזכה, שהו"ק דחכמה שלו יתלבשו בחסדים, שהיא בחינת הג"ר שלו ושל שאר המדרגות.

305. ביום של עקדת יצחק, העטיר יצחק לאברהם במוחין דג"ר, המכונים עטרה, שכתוב, והאלקים ניסה את אברהם. מהו ניסה? הוא כמ"ש, ויקרא שמו, ה' ניסי, שהוא לשון התנשאות ורוממות. וניסה הוא כמו נשׂא, ולא מלשון ניסיון. כי בעקדת יצחק הגדיל ונשא את אברהם.

מכאן, שהשתכלל הימין ונשלם ע"י עקדת השמאל. כי מטרם שקו ימין, אברהם, נכלל בשמאל, יצחק, אין לו לימין אלא ו"ק בלי ג"ר. ואחר שנכלל בשמאל, יש לו ג"ר כמו השמאל. והתכללות זו באה לו ע"י עקדת יצחק. ונמצא שהימין השתכלל ונשלם ע"י העקדה. כמ"ש, והאלקים ניסה את אברהם, שהגדיל אותו בג"ר. והאלקים זהו פחד יצחק, מידת הגבורה, קו שמאל, שמידה זו הגדיל אותה בג"ר, ע"י שנכלל בה ע"י עקדת יצחק.

306. כתוב, כי אלקים שופט, זה ישפיל וזה ירים. אלקים הוא גבורה, ושופט הוא ת"ת. אם לא היה עובר הדין של יצחק, גבורה וקו שמאל, במקום שיעקב שורה, ת"ת וקו אמצעי, ומתבשם שם, אוי לעולם שייפגש בדינו.

כי יעקב, קו אמצעי, ממעט את קו השמאל ע"י המסך דחיריק, שע"י זה מתייחד השמאל עם הימין, ומתבשמים הדינים הקשים שבשמאל. שכתוב, כי בָאֵש ה' נשפט, שהאש שבשמאל נשפטת ע"י הוי"ה, קו אמצעי, המייחד אותה עם הימין. וזוהי התבשמות העולם.

307. וכיוון שיצחק, קו שמאל, נכנס במקומו של יעקב, קו אמצעי, ויעקב אחז בו בכוח המסך דחיריק שבו, אז שקטה האש והצטננו הגחלים שלה, שהם הדינים של קו שמאל. בדומה לאדם שהיה כועס, וחגר והתחמש, ויצא בכעסו להרוג בני אדם. חכם אחד עמד על פתחו, ואחז בו. ולא עזב אותו לצאת החוצה.

אמר לו הכועס, אם לא אחזת בי והתקפת אותי, היה הרג נמצא בעולם. כי בעוד שהתקיפו זה את זה ואחזו זה בזה, הצטנן כעסו על שיצא להרוג. יצא אותו חכם והוכיח, מי סבל הכעס וכוח הדין של אותו אדם, מי שעמד על הפתח לעכב אותו מלצאת.

308. כך אמר הקב"ה, שהוא קו האמצעי, לישראל: בניי, אל תפחדו מהדינים של קו שמאל, כי אני עומד על הפתח, לעכב את הדינים מלצאת. אבל התעודדו ביום הזה ותנו לי כוח בשופר. שע"י קול שופר מעורר קו האמצעי את המסך דחיריק, שזה כל כוחו למעט קו השמאל ולהמתיק אותו בימין. וזולתו אין כוח שיוכל לייחד השמאל בימין.

שאם נמצא קול שופר כראוי ומכוונים בו למטה, הקול ההוא עולה ומעורר את המסך דחיריק בקו האמצעי, ומייחד הימין והשמאל, שבו מתעטרים האבות, שע"י התכללות בימין ובשמאל, הם קונים מוחין דג"ר, שע"י זה מתעטר יצחק ומתעטר אברהם.

וכיוון שאת כל זה גרם יעקב, נעטר גם הוא, שכל המוחין שגורם תחתון לעליון, זוכה בהם גם התחתון. ונמצא שהאבות, אברהם ויצחק, עומדים במשכנו של יעקב, משום שהוא הפועל כל הייחוד הזה. וע"כ צריכים להיזהר בשופר, ולדעת הקול ההוא, ולכוון בו.

309. ואין קול בשופר שאינו עולה לרקיע אחד, וכל ההמון שבאותו הרקיע נותנים מקום לקול ההוא. והם אומרים, וה' נתן קולו לפני חֵילו. ועומד הקול ההוא באותו הרקיע, עד שבא קול אחר, ונועדים יחד ועולים בחיבור לרקיע אחר. שיש קול שמעלה קול. וזהו קול של תקיעת ישראל למטה.

קול שופר עולה למעלה ומעורר את המסך דחיריק שבקו אמצעי, כדי למעט ג"ר דשמאל ולייחד אותו בימין. אמנם יש ב' מיני פעולות במסך דחיריק הזה, עד שממעטות ומייחדות השמאל בימין:

א. המגלה את המסך דצ"א הבלתי ממותק בבינה, המכונה מנעולא, שמכאן מקבל עיקר הכוח למעט קו השמאל.

ב. המגלה המסך דמלכות הממותקת בבינה, המכונה מפתחא, שמכאן גם יש לו כלים לקבלת המוחין דו"ק דג"ר.

וע"כ נבחנות ב' בחינות קולות המעוררים המסך דחיריק:

קול א' מעורר את המסך דחיריק מבחינת המלכות דצ"א הבלתי נמתקת בבינה.

קול ב' מעורר את המסך דחיריק מבחינת מלכות הנמתקת בבינה. וקול ב' הוא עיקר הנרצה בתקיעת שופר.

ואלו ב' פעולות שבמסך דחיריק מכונות ב' רקיעים.

ואין קול בשופר שאינו עולה לרקיע אחד, שאפילו קול מבחינת המסך דמלכות הבלתי נמתקת היוצא מהשופר, יש לו ג"כ רקיע אחד, שפועל שם פעולתו למעט הג"ר דשמאל.

וכל ההמון שבאותו הרקיע נותנים מקום לקול ההוא, שמקבלים את הקול ופועלים בו. והם אומרים, וה' נתן קולו לפני חֵילו, כי רב מאוד מַחנֵהו, כי עצום עושֶׂה דְברוֹ. כי קול ממלכות דמדה"ד הבלתי נמתקת הוא רב ועצום ואין מי שיעמוד לפניו. וע"כ יש בכוחו למעט את קו השמאל. וע"כ הם משמיעים את הפסוק הזה בעת פעולתם.

אמנם אם היה נשאר הקול דמדה"ד, לא היו ראויים עוד לקבל שום מוחין ואפילו ו"ק דג"ר. וע"כ צריכים לקול ב' של מסך דמלכות הממותקת בבינה, ששניהם מתחברים יחד. אלא קול א' הוא בהסתר ואינו פועל, אלא קול ב' הוא שפועל, וע"כ ראויים לקבלת מוחין.

ועומד הקול ההוא באותו הרקיע, עד שבא קול אחר, הקול דמסך המלכות הממותקת בבינה, ונועדים יחד ועולים בחיבור לרקיע אחר, ששני הקולות מזדווגים יחד ועולים לרקיע ב', ששם פועל רק המסך דמלכות הממותקת בבינה. והמסך הבלתי ממותק מחובר בו בהסתר, כדי לתת לו כוח. וע"כ נאמר, שיש קול שמעלה קול. כי קול א' הבלתי ממותק, מעלה ונותן כוח לקול ב' הממותק בבינה, שיוכל להחזיק קו השמאל בו"ק דג"ר. וע"כ צריכים לחיבור שניהם. וזהו קול של תקיעת ישראל למטה.

310. כיוון שמתחברים כל אלו הקולות שלמטה, ועולים לרקיע העליון שהמלך הקדוש, קו האמצעי, שורה בו, מתעטרים כולם לפני המלך. ואז הושלכו כיסאות הדין, והוקם הכיסא האחר של יעקב, קו האמצעי, ונתקן.

311. התפילה וקול השופר, שמוציא הצדיק בשופר, היוצא מרוחו ומנפשו, עולה למעלה. וביום ההוא עומדים ונמצאים מקטרגים למעלה. וכשעולה קול השופר, כולם נדחים מפניו, ואינם יכולים להתקיים. אשרי חלקם של הצדיקים, שיודעים לכוון את הרצון לפני אדונם, ויודעים לתקן את העולם ביום ההוא בקול שופר. ע"כ כתוב, אשרי העם יודעי תרועה. יודעי, ולא תוקעי.

312. ביום הזה צריך העם לראות, שאדם שלם בכל, היודע דרכיו של המלך הקדוש, ויודע כבודו של המלך, שיתפלל עליהם את התפילה ביום הזה, ושיזמן קול שופר בכל העולמות בכוונת הלב, בחכמה, ברצון, בשלמות, כדי שיסתלק הדין על ידו מהעולם. אוי לאלו, אשר השליח שלהם לא נמצא כראוי, כי עוונות העולם יבואו להזכיר בגללו. כמ"ש, אם הכוהן המשיח יחטא, שהוא שליח כל ישראל, הוא לאשמת העם. משום שהדין שורה על העם.

313. כאשר שליח הציבור זכאי, אשרי העם, שכל הדינים מסתלקים מהם על ידו. וכש"כ הכוהן, שבזכותו מתברכים העליונים והתחתונים. וע"כ כוהן ולוי, מטרם שעולה לעבודה, בודקים אחריו, ורואים דרכיו ומעשיו. ואם לא, אינו עולה לעבודה. וכן בסנהדרין לדון דין, אין מקבלים איש לסנהדרין, אלא אחר הבדיקה, אם ראוי לכך.

314. ואם הכוהן או הלוי נמצא כראוי, נותנים עליו חומר המקדש. ואם לא, אינו עולה לעבודה. כמ"ש, וללוי אמר תוּמֶיך ואוּרֶיך לאיש חסידֶך. מפני מה זכה לאורים ותומים ולעבוד עבודה? ודאי כמ"ש, אשר ניסיתוֹ, כי ניסית אותו מקודם וראית שכדאי לזה. שכתוב, האומֵר לאביו ולאימו, לא ראיתיו.

וכיוון שנמצא באלו המדרגות, אז, יוֹרוּ משפטיך ליעקב, ישימוּ קְטוֹרָה, שיקריבו קטורת לשכך הכעס ולזמן את השלום. וכָלִיל על מזבחךָ, כדי שיתבשם הכול, והברכות תימצאנה בכל העולמות. אז, בירך ה' חֵילו.

לילית שהייתה נמצאת בתחילה אצל אדם

[לילית דאשתכח בקדמיתא לגבי אדם]

315. ואם כל עֲדת ישראל יִשְׁגו, וְאָשֵׁמוּ. כתוב, נשים שאננות קוֹמְנָה שמענה קולי. כמה יש לאדם להסתכל בכבוד אדונו, כדי שיימצא כברייה שלמה לפני הקב"ה. כי כשברא הקב"ה את האדם, ברא אותו שלם. כמ"ש, אשר עשה האלקים את האדם ישר. את האדם, מורה שהיו זכר ונוקבא, והנוקבא הייתה נכללת בזכר. ואז כתוב, ישר. ואח"כ כתוב, והֵמה ביקשו חשבונות רבּים.

פרשת אמור

תקיעת שופר

187. תִקעו בחודש שופר, בכֵּסֶה ליום חגֵנו. אשריהם ישראל, שהקב"ה קירב אותם מכל אוה"ע ובחר בהם. וממקום רחוק קירב אותם. כמ"ש, ויאמר יהושוע אל כל העם, כה אמר ה' אלקי ישראל, בעֵבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. להראות, כי ממקום רחוק רצה בהם, וקירב אותם אליו. וכתוב, ואקח את אביכם את אברהם מעֵבר הנהר. פסוקים אלו יש להסתכל בהם. האם לא היו יודעים זה כל ישראל ויהושוע? ולמה היה צריך לכתוב, כה אמר ה' אלקי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם?

188. אלא התורה כולה סתומה וגלויה, כמו שהשם הקדוש סתום וגלוי, שכתוב, הוי"ה, ונקרא אדנ"י. משום שהתורה כולה היא השם הקדוש, וע"כ היא סתומה וגלויה. אם ישראל ויהושוע היו יודעים זה, למה כתוב, כה אמר ה'? כי חסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל, שבחר באבות, ועשה אותם מרכבה עליונה קדושה לכבודו, והוציא אותם מהנהר העליון המכובד והקדוש, המאור של כל המאורות, בינה, כדי שיתעטר בהם. כמ"ש, כה אמר ה', בעבר הנהר, בבינה, ישבו אבותיכם מעולם.

האבות חג"ת דז"א. כל המוחין שבחג"ת הוא ע"י עליית ז"א לבינה, אשר בינה ותו"מ דבינה שנפלו בקטנות הבינה לז"א, ובגדלות הבינה, שהחזירה בינה ותו"מ אלו למדרגתה, נמשכו עימהם גם חג"ת דז"א, ועלו עם בינה. ואז נמצאים חג"ת דז"א דבוקים בבינה, בקו שמאל שלה, שהוא בינה ותו"מ שחזרו למדרגתם. כמ"ש, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תֶרַח אבי אברהם ואבי נָחוֹר, ויעבדו אלוהים אחרים. כי קו השמאל דבינה היה אז במחלוקת עם קו הימין, והשפיע החכמה מלמעלה למטה, שמזה יונקים עבודה זרה ואלוהים אחרים.

אמנם אח"כ העלה ז"א את המסך דחיריק, שע"י זה מיעט את קו השמאל דבינה, וייחד אותו עם הימין, ונעשה שלום בין הקווים. אבל אז התרחק ז"א, ויצא מהג"ר דחכמה שבשמאל דבינה. כי מקודם שייחד ב' הקווים, וקו שמאל היה במחלוקת, היה לז"א ג"ר דחכמה מקו השמאל. אבל עתה, שהכריע וייחד ימין ושמאל זה בזה, כבר יש לז"א ו"ק דחכמה, מחמת התמעטות קו השמאל.

כי מקודם, כשהיה בקירוב לחכמה שבשמאל דבינה, כשהיו חג"ת דז"א דבוקים בקו שמאל של הנהר, בינה, לא היה יכול ז"א לקבל משם כלום, מחמת שקו השמאל היה במחלוקת, ומחמת שההשפעה משמאל הייתה מלמעלה למטה, והייתה יניקה לאלוהים אחרים. ועתה שהתרחק מחכמה שבשמאל הזו, והתמעט לו"ק דחכמה, הוא יכול לקבל כל המוחין והגדלות שבהם.

189. בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. מעולם, להראות חכמה שמעבר הנהר, מעולם, כי הנהר ההוא נקרא עולם. שהבינה נקראת ג"כ עולם. וע"כ מעולם, פירושו, מעבר הנהר. וע"כ כתוב, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, להראות חסד ואמת שעשה הקב"ה לישראל, בזה שכתוב, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר, והוציא אותו מקו השמאל שבבינה.

ואקח את אברהם מעבר הנהר. ולא כתוב, ואקח את יצחק. אברהם, חסד דז"א, וקו ימין, לא התדבק באותו הנהר, קו שמאל דבינה, כמו יצחק, קו שמאל דז"א, שהתדבק בו בצידו להתחזק, בצד שמאל דבינה, הצד של יצחק. שיצחק עודנו דבוק בחלק של קו שמאל דבינה, כי מקבל ממנו ו"ק דחכמה שבשמאל. אבל אברהם, שהוא קו ימין וחסדים, יצא ממנו לגמרי. ע"כ כתוב, ואקח את אביכם את אברהם. ולא כתוב, ואקח את יצחק.

190. נהר, בינה, אע"פ שאינו דין, כי בינה מדה"ר, עכ"ז דינים יוצאים מהצד שלו, מצד שמאל שבו, בעת היותו חכמה בלי חסדים. והדינים מתחזקים בו. וכשיצחק מתחזק משם בדיניו, בעת היותו שם חכמה בלי חסדים, אז העליונים והתחתונים מתאספים לדין, ונתקן כיסא הדין, מלכות מבחינת הדין שבה, והמלך הקדוש, ז"א, יושב על כיסא הדין ודן את העולם. אז, תִקעו בחודש שופר בכֵּסה ליום חגֵנו. שע"י שופר מתהפכת מדה"ד למדה"ר. אשריהם ישראל, שיודעים להעביר כיסא הדין, ולתקן כיסא הרחמים, בשופר.

191. ישראל צריכים ביום הדין שופר ולא קרן. כי קרן רומזת על המלכות, דין, ואין אנו צריכים לעורר דין. משא"כ שופר רומז על הבינה, רחמים. אמנם בדיבור ובמעשה צריכים להראות ולעורר דברים סתומים, כלומר, בתקיעת שופר ובברכתה.

192. השופר העליון, שבו אורותיהם של הכול, בינה, כשג' קווים שלה מיוחדים זה בזה, שכל המוחין של זו"ן דאצילות ודבי"ע ממנה באים, אם הוא מסתלק ואינו מאיר לבּנים, לז"א ולמלכות, אז מתעורר הדין, והכיסאות מיתקנים לב"ד. שופר זה, בינה, נקרא איָילו של יצחק, כוחו של יצחק, כי אייל פירושו חזק. והוא שבחם של האבות, חג"ת, שמקבלים כל שבחם מהשופר, בינה.

וכשמסתלק השופר הגדול הזה ואינו מאיר לבּנים, לז"א ולמלכות, בעת שאין ייחוד בז"א ובמלכות, אלא ז"א יונק מקו ימין של הבינה, והמלכות יונקת מקו שמאל של הבינה. וכיוון שהשמאל דבינה בלי ימין, מסתלקים המוחין דבינה מז"א. אז מתחזק יצחק, קו שמאל, ע"י שליטת קו שמאל דבינה, ומיתקן לדין בעולם. כי בעת שהחכמה דשמאל בלי חסדים, נמשכים דינים קשים לעולם.

193. וכשמתעורר השופר הזה, וכשבני אדם שבים מעוונותיהם, צריכים למשוך בקול שופר מלמטה, והקול ההוא עולה למעלה. אז מתעורר שופר אחר עליון, בינה, ומתעוררים הרחמים, והדין מסתלק. וצריכים להראות מעשה ע"י תקיעת שופר, כדי לעורר שופר אחר, בינה, ולהוציא בשופר הזה שלמטה, קולות בסדר תקיעה שברים תרועה תקיעה ועוד, להראות שכל אלו הקולות שלמעלה, הכלולים כולם בשופר העליון, שהם ג' קווים ופרטיהם, הכלולים בבינה, יתעוררו לצאת מבינה לז"א ולמלכות.

בכל רה"ש חוזר העולם לקדמותו, כמו שהיה ביום ד' דמעשה בראשית, שאז התמעטה המלכות. כי המלכות נקראת שנה, ו-12 חודשי השנה הם סדרי התיקון שלה מתחילתה עד גמה"ת. ואם נשלמה השנה ולא גמרנו תיקונה, היא ניתנה לנו לתקן אותה בשנה האחרת, ואנו צריכים שוב להתחיל מראשית הווייתה, כמו שהייתה ביום ד' דמעשה בראשית. וכן בכל שנה ושנה עד גמה"ת.

וביום ד' דמעשה בראשית כתוב, ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, שהמלכות הייתה גדולה כמו ז"א, כי אז היה ז"א מלביש לקו ימין דבינה, והמלכות לקו שמאל דבינה, ואלו ב' קווים דבינה היו אז נפרדים זה מזה. וע"כ היה קו השמאל דבינה בחכמה בלי חסדים, שאז נמשכים מקו שמאל דבינה דינים קשים, והוא חושך ולא אור, ואין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. וע"כ נבחן אז, שהקב"ה יושב על כיסא דין, ודינים נמשכים לעולם.

כי אנו מקבלים רק מהמלכות, הנקראת כיסא לז"א. ואם המלכות בשמאל הבינה, כשהוא נפרד מימין, שאז מלא דינים, נמצאת המלכות משפיעה דינים לעולם.

וכשמסתלק השופר הגדול הזה ואינו מאיר לבנים, כשב' הקווים דבינה נפרדים זה מזה, אז מתגבר השמאל, יצחק, ומשפיע דינים אל המלכות, וממלכות לעולם. ואז ניתנה לנו מצוות תקיעת שופר, ובה ב' תיקונים:

תיקון א': להעלות מ"ן לעורר זיווג על מסך דחיריק שבז"א, במקום בינה, שממעט קו השמאל ומייחד אותו עם הימין, ויצאו ג' קווים בבינה, חב"ד. צריכים למשוך בקול שופר מלמטה, והקול ההוא עולה למעלה. קול שופר עולה במ"ן ומעורר הקול שלמעלה, ז"א, המכונה קול, למעלה בבינה. שאז מתעורר שופר אחר עליון, בינה, ומתעוררים הרחמים. כלומר, שקו האמצעי, רחמים, מתעורר ומייחד ב' הקווים דבינה זה בזה. ואחר שקו שמאל נכלל בימין, מסתלקים כל הדינים משמאל.

תיקון ב': להוציא הקולות מבינה, ג' קווים, שיצאו בה ע"י ז"א, שנקרא קול, ולהמשיך אותם לז"א במקומו למטה. מאחר שג' קווי הבינה יוצאים מאחד, מז"א, אז אחד זוכה בשלושתם, גם ז"א זוכה בג' קווים. כי כל המוחין שהתחתון גורם לעליון, זוכה בהם גם התחתון. אלא שצריכים מעשה למטה לעורר זה למעלה. וזה נעשה ע"י סדר הקולות, ג"פ תקיעה שברים תרועה תקיעה, ג"פ תקיעה שברים תקיעה, ג"פ תקיעה תרועה תקיעה, שאנו תוקעים.

194. ובאלו הקולות שלמטה, נותנים ישראל כוח למעלה. וע"כ צריכים לזַמן שופר ביום הזה, ולסדר סדר הקולות, לכוון בו, כדי לעורר שופר אחר, בינה, שבו כלולים הקולות שלמעלה, חג"ת דז"א.

195. סדר א', שבג' הסדרים שבתקיעה שברים תרועה תקיעה. קול יוצא, ומתעטר למעלה בבינה, עולה רקיעים ונבקע בין ההרים הרמים, בין ב' קווי הבינה, ומשם מגיע לאברהם, לחסד דז"א, ושורה בראשו, ומתעטר. ואברהם מתעורר, ומתקן את הכיסא שיהיה כיסא של רחמים. בשעה שקול ראשון עולה, מתעורר ומתעטר אברהם, ומתקן את הכיסא, ופוקדים עליו אבא, חכמה שבקו ימין דבינה.

ב' התיקונים הנעשים ע"י תקיעת שופר:

א. לעורר יציאת קו אמצעי בבינה, המייחד ב' הקווים זה בזה,

ב. ממשיכים את ג' הקווים בז"א.

העיקר מתקיעת שופר, הוא למעט קו השמאל מג"ר, ולבטל את דיניו הקשים, הנמשכים מג"ר דשמאל. הקולות שמעלים הם כוחות הדין, הממעטים את קו השמאל מג"ר, ואז מתגלה ייחוד ג' הקווים ברחמים.

ג' בחינות דינים, ג' זריעות, חולם שורוק חיריק:

א. דינים דחולם, של קו ימין, באים מעליית המלכות לבינה, הממעטת הבינה לו"ק בלי ראש. דינים דנוקבא.

ב. דינים דשורוק, של קו שמאל, באים מחזרת ג"ר לבינה, שנעשה לקו שמאל דבינה. ומחמת היותה חכמה בלי חסדים, נמשכים ממנה דינים קשים, ודינים אלו, להיותם באים מחמת שלמות הג"ר דשמאל, מכונים דינים דדכורא.

ג. דינים דחיריק, של הקו האמצעי, הכלולים ממנעולא וממפתחא. ג"כ דינים דנוקבא.

דינים דנוקבא מכונים תרועה. דינים דדכורא מכונים שברים. וכל אלו הדינים אנו מעוררים ע"י התקיעות, בקו השמאל, כדי למעט הג"ר שלו, ויתייחד עם הימין.

ויש הפרש בין דינים דנוקבא שבקו ימין לדינים דנוקבא שבקו האמצעי, כי דינים דנוקבא שבימין, אע"פ שנלחמים עם קו השמאל, מ"מ אינם יכולים למעט אותו. ונמצא ששתי בחינות הדינים שולטות בקו ימין: דינים דנוקבא של עצמו, וגם דינים דדכורא של קו השמאל. והם נלחמים זה עם זה, ואין אחד יכול לנצח את חברו. אלא בסיוע של קו האמצעי, נכנע השמאל. משא"כ הדינים דנוקבא שבקו האמצעי, הם מתגברים על קו השמאל וממעטים הג"ר שלו, שעם מיעוט הג"ר, נעלמים כל הדינים דדכורא.

ונמצא שבקו אמצעי אין דינים דדכורא כלל, אלא דינים דנוקבא בלבד. ובקו שמאל ודאי אין דינים דנוקבא כלל, אלא דינים דדכורא בלבד. כי אם היו שולטים בו דינים דנוקבא, היו מתבטלים הג"ר שלו. הרי שבימין נוהג שברים תרועה, דינים דנוקבא עם דינים דדכורא. ובשמאל נוהג שברים בלבד, דינים דדכורא. ובאמצעי נוהג תרועה בלבד, שהוא דינים דנוקבא בלי דינים דדכורא. אמנם כל אלו הדינים, שאנו מעוררים עם הקולות הללו, אנו מכוונים אותם רק לקו השמאל, כדי למעט אותו. השברים תרועה לקו שמאל הכלול בימין. השברים לקו שמאל שבשמאל. התרועה לקו שמאל שבאמצעי. באופן, שיש ג' הפרשים בהתעוררות הדינים שבשמאל, ע"פ תכונת ג' הקווים.

ואע"פ שבמקורם של ג' הקווים אין צריך להיות בהם יותר מט' בחינות, כי הם מחויבים להיכלל זה בזה, ואז יש ג' קווים בימין וג' קווים בשמאל, וג' קווים באמצעי, שהן ט' בחינות. אמנם, כיוון שיש ג' הפרשים בקווי השמאל שבג' קווים, אשר בשמאל שבימין יש שברים תרועה, ובשמאל שבשמאל יש שברים, ובשמאל שבאמצעי יש תרועה, ע"כ צריכים עוד ג' התכללויות:

א. ט' בחינות בימין, שהם ג' קווים, שבכל אחד מהם תקיעה שברים תרועה תקיעה.

ב. ט' בחינות בשמאל, שהם ג' קווים, שבכל אחד מהם תקיעה שברים תקיעה.

ג. ט' בחינות באמצעי, שהם ג' קווים, שבכל אחד מהם תקיעה תרועה תקיעה.

וזהו הסדר הראשון של ג' קווים שבקו ימין, הסדר הראשון מג' סדרי תקיעה שברים תרועה תקיעה. תקיעה ראשונה, מעוררת קו ימין של הסדר הזה. שברים תרועה, מעוררים קו שמאל של הסדר הזה. תקיעה שנייה, מעוררת קו אמצעי, אשר המסך דחיריק שבו, מבקע המדרגות, כי מעלה מסך דמלכות לבינה והמדרגה מתבקעת לכו"ח למעלה ובינה ותו"מ יורדים למטה.

ומשם מגיע לאברהם, לחסד דז"א, ושורה בראשו, ומתעטר. אחר שהתעוררו ג' הקווים שבבינה הראשיים שבקו ימין שלה, צריכים להמשיך אותם לקו ימין דז"א, שנקרא אברהם. והתעוררו גם בו ג' קווים, שהם תקיעה שברים תרועה תקיעה. ושורה בראשו, קו ימין, כו"ח. ומתעטר, בינה ותו"מ, שחזרו ונעשו ג"ר וקו שמאל. ואברהם מתעורר ומתקן את הכיסא, קו האמצעי שמתקן כיסא הרחמים ע"י ייחוד ג' הקווים. וג' קווים אלו נמשכים מחכמה דישסו"ת, אבא.

עד כאן נגמרו הכוונות של הסדר הראשון מג' סדרי תקיעה שברים תרועה תקיעה. וכל ג' הסדרים האלו הם בשליטת התקיעה, קו ימין שבג' קווים דימין.

196. בתוך כך עולה הקול השני, תקיעה ראשונה שבסדר השני שבימין, החזק, לשבור דינים קשים. וזהו סדר ב' של תקיעה שברים תרועה תקיעה, שתחת שליטת השמאל דימין, שהוא שברים תרועה. הקול ההוא שובר בכוחו. הקול ההוא זה שברים. בכוחו זו תרועה. ואז עולה אל הבינה, וכל הדינים מג"ר דשמאל, הנפגשים שם לפניו, נשברים, עד שעולים למקום של יצחק, בז"א.

כיוון שיצחק, קו שמאל שבסדר זה, מתעורר ע"י התקיעה השנייה שבסדר זה, קו האמצעי שבסדר ב' הזה, ורואה את אברהם, קו ימין שבסדר זה, מתקן את הכיסא של רחמים לעמוד לפניו, אז נכנע ושובר דין הקשה, הנמשך מג"ר דשמאל. ובזה צריך מי שתוקע לכוון ליבו ורצונו, כדי לשבור הכוח, כלומר למעט הג"ר דשמאל, והכוח של דין הקשה, הנמשך מג"ר דשמאל. כמ"ש, אשרי העם יודעי תרועה. כי תרועה היא מלשון שבירה.

סדר ב', של תקיעה שברים תרועה תקיעה, הוא תחת שליטת השמאל שבימין, אבל כולל בתוכו כל ג' הקווים. וע"כ תוקעים בו תקיעה שברים תרועה תקיעה. ואע"פ שבקו שמאל אין דינים דנוקבא, תרועה, אלא דינים דדכורא, שברים, זה אמור. רק בשמאל דקו שמאל. אבל כאן הם ג' סדרים שבסדר הכללי של ימין. וע"כ אפילו סדר ב' שכאן, אין זה שמאל ממש שבמקומו, אלא שמאל הכלול בימין. ולפיכך יש בו גם דינים דנוקבא בשברים תרועה. ומה שנאמר, שאז נכנע ושובר דין הקשה, הנמשך מג"ר דשמאל, זוהי רק התחלה. אבל עיקר ביטול הג"ר דשמאל והכנעתו, הוא בקו האמצעי, בסדר ג' של תקיעה שברים תרועה תקיעה.

197. סדר ג', של תקיעה שברים תרועה תקיעה, תחת שליטת קו האמצעי שבימין, שהוא התקיעה השנייה. הקול יוצא, תקיעה ראשונה שבסדר זה. ועולה בשברים תרועה. ובוקע כל אלו רקיעים, תקיעה שנייה. והרחמים מתעוררים. וכל זה בבינה. ומשם מגיע הקול, תקיעה שברים תרועה תקיעה, שהם תחת שליטת התקיעה השנייה, לראשו של יעקב, במקום ז"א. ויעקב, קו האמצעי, מתעורר ורואה את אברהם, קו ימין, שמיתקן בצד האחר, בצד ימין. אז אוחזים שניהם ביצחק, קו שמאל, מימין ומאמצע. וכוחם של הדינים דקו שמאל אינם יכולים לצאת לחוץ, מחמת שהתמעטו הג"ר.

ואלו ג' הסדרים, ג"פ תקיעה שברים תרועה תקיעה, הם כולם סדר אחד, תקיעות של הקולות הנוהגים בקו ימין, ט' בחינות שבקו ימין, אשר השמאל הכלול בהם הוא שברים תרועה ביחד.

198. סדר אחר, ט' בחינות, ג"פ תקיעה שברים תקיעה בקו שמאל. סדר תקיעה שברים תקיעה הראשון שכאן, הוא תחת שליטת ימין דשמאל, שהוא תקיעה ראשונה. הקול יוצא, תקיעה ראשונה. ועולה, שברים, המאיר מלמטה למעלה. ולוקח את אברהם ממקומו, בתקיעה השנייה.

וממשיך אותו למטה למקום שגבורותיו של יצחק שורות, שממשיך הארתו למטה מחזה דז"א. כי כל ט' הבחינות שבסדר הזה נמשכות למטה מחזה דז"א, משום שכולן תחת שליטת קו השמאל, הארת החכמה, שמאירה רק למטה מחזה דז"א, כי מחזה ולמעלה חסדים מכוסים מחכמה, ואין שם שליטה לקו שמאל. ומקיימים את אברהם בתוכם, שכל הסדר הזה הוא תחת שליטתו של ימין דשמאל, אברהם שביצחק.

199. סדר ב' של ג' סדרי תקיעה שברים תקיעה, הוא תחת שליטת שמאל דשמאל, שהוא שברים. יוצא קול שבור, שברים, לא חזק כראשון, שאין בו תרועה, כמו בשמאל שבט' בחינות דקו ימין, אלא שברים בלבד. ולא מפני שחלש הקול שתקע, אלא שהקול אינו אל יצחק, שמחזה ולמעלה דז"א, כבתחילה, ששם שורה כוח חזק, שאין קו שמאל יכול להתגלות שם כלל, וצריך להכניע שם קו שמאל לגמרי.

אלא שהקול שכאן הוא לב"ד של מטה, להארת קו שמאל שמחזה ולמטה דז"א, ששם מלכות, הנקראת ב"ד של מטה. שהדינים הם רפויים יותר, משום שהארה מחזה ולמטה היא מלמטה למעלה, וכולם רואים את אברהם אצלם, קו ימין, ונכנעים לפניו.

200. בתוך כך מגיע סדר ג' של ג' סדרי תקיעה שברים תקיעה, תחת שליטת קו האמצעי דשמאל, שהוא תקיעה שנייה. הקול יוצא, תקיעה ראשונה. ועולה, שברים. ומתעטר בראשו של יעקב, תקיעה שנייה. ומושך אותו למטה לאותו מקום שאלו הגבורות דשמאל שורות, למקום שמחזה ולמטה דז"א, ששם שורות כל ט' הבחינות דקו שמאל.

ועומדים כנגד הארת השמאל הזו, אברהם מצד ימין, שהוא תקיעה ראשונה, ויעקב מצד האמצע, שהוא תקיעה שנייה. והגבורות, השברים, יצחק, בתוך שניהם. אז נכנעות כל הגבורות דשמאל, ונמצאות מאירות במקומם, רק מלמטה למעלה ואינם נמשכים ממקומם למטה.

וכל אלו ג' הסדרים, ג"פ תקיעה שברים תקיעה הנזכרים, הם סדר שני, הכולל סדר ט' בחינות שבקו השמאל, אשר השמאל הכלול בהם הוא משברים בלי תרועה.

201. הסדר הכולל האחרון, ט' בחינות, שהם ג"פ תקיעה תרועה תקיעה בקו האמצעי. אלו ט' בחינות, צריכות להעלות את הארת השמאל, המאירים למטה מחזה, אל מקומם שלמעלה מחזה, וליישב ביניהם את יצחק כמקודם. כלומר לכסות את הארת השמאל, יצחק, כמו שהיה מכוסה מקודם, בעת הארת ט' בחינות שבקו ימין, המאירות מחזה ולמעלה. שזה נעשה בכוח הדינים דתרועה, השולטים בשמאל שבט' בחינות הללו, משום שהשמאל, יצחק, צריכים להשרות אותו במקומו, באופן שלא ייצא בכוח הגבורות שלו לחוץ. ואז כל הדינים נכנעים, והרחמים מתעוררים.

202. ע"כ צריכים לכוון הלב והרצון בקולות אלו, ג"פ תקיעה שברים תרועה תקיעה, ג"פ תקיעה שברים תקיעה, ג"פ תקיעה תרועה תקיעה. ולחזור בתשובה לפני אדונם. ואז, כשישראל מיתקנים ומסדרים הקולות ברצון הלב כראוי, בשופר הזה שלמטה, הוחזר השופר העליון, בינה, להאיר ומעטר את יעקב, ז"א, והכול מיתקן. והוטל כיסא אחר, כיסא הרחמים, ואז נמצאת שמחה בכל, והקב"ה מרחם על העולם. אשרי חלקם של ישראל, שיודעים להנהיג ולהמשיך את אדונם מדין לרחמים, ולתקן על ידיהם כל העולמות.

203. כנגד ג' הסדרים הכוללים שבשופר, ג' קווים, פתוחים ג' ספרים ביום הזה:

א. ספר של צדיקים גמורים, קו ימין,

ב. ספר של רשעים גמורים, דינים הקשים שבקו שמאל,

ג. ספר של בינוניים, קו האמצעי.

וכמו שע"י תקיעת שופר מתעוררים הרחמים, ודינים הקשים נכנעים ובאים למקומם, כך למטה, דינים הקשים נכנעים ועוברים מהעולם, שאלו הם הרשעים הגמורים, שנכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. והצדיקים הגמורים, שהם מרכבה לימין, הם לאלתר לחיים. והבינוניים, שהם מרכבה לקו האמצעי, תלויים עד יוה"כ, שאז נשלם קו האמצעי, בהארת החכמה שבבינה, שהיא אור החיים.

204. כתוב, בחודש השביעי באחד לחודש, יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה. זכרון תרועה, שאנו עושים זיכרון לכוון הלב והרצון. ישראל עושים זיכרון למטה, במעשה של תקיעת שופר, כדי שיתעורר דבר כעין זה למעלה.

205. תִקעו בחודש שופר, בכֵּסֶה ליום חגנו. משום שהתכסתה בו הלבנה, המלכות. כי בר"ח הלבנה מכוסה. ומתכסה, כשנמצא ענן תחת השמש, והשמש, ז"א, אינו מאיר. אז מתכסה הלבנה, שאינה מאירה, שאין לה ממי לקבל אורה. כי כל מה שיש למלכות היא מקבלת מז"א. ואם מפני מציאות הענן, הדינים, אין השמש, ז"א, יכול להאיר, מכ"ש הלבנה, שמתכסה אז ואינה מאירה. ע"כ, בכסה ליום חגנו, כסה עם ה', להורות שהתכסה הלבנה מחמת הדינים. ומאיר הכול, ז"א והמלכות, בתשובה ובקול שופר. כמ"ש, אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלֵכון.

רה"ש

206. מצווה לתקוע בשופר ברה"ש, שהוא יום הדין לעולם. כמ"ש, תִקעו בחודש שופר בכֵּסֶה ליום חגנו. יום שהלבנה, המלכות, מתכסה בו, והעולם נמצא בדין, משום שהמקטרג מחפה ומכסה ונועל הפתח על המלך, ז"א, והלבנה היא מקום שהדין שורה, לתבוע דין על העולם.

207. ואיך ניתנה רשות למקטרג לכסות על אור המלכות ולתבוע דין? ודאי ששׂם הקב"ה ביד המקטרג לתבוע דין על כל העולם, שנתן לו יום ידוע, שיתבע לפניו כל הדינים שבעולם. כי הקב"ה עשה אותו, ושם אותו לפניו, כדי שיראת הקב"ה תעלה ותשרה על הכול. כמ"ש, והאלקים עשה שיירְאו מלפניו. שעשה את המקטרג, ותיקן אותו לפניו, שיהיה חרב חדה על כל העולם. וכל זה כדי שהכול יירְאו מפני הקב"ה. וזהו משגיח התובע על עוונות בני אדם, ותובע דין, ותופס בני אדם והורג אותם, ומכה אותם, הכול כמו שיוצא מב"ד.

208. כמו הממונה של ב"ד של מטה, שניתנה לו רשות להזכיר לפני ב"ד, שפלוני עשה זה ופלוני עבר על זה, ולתבוע עליהם דין. שניתנה רשות לממונה של ב"ד, לנעול הפתח על ב"ד, עד שיגזרו הדין על כל מה שתובע. ואין רשות לב"ד לדחות אותו. משום הכתוב, כי אני ה' אוהב משפט, שהוא רוצה שהעולם יתקיים בדין, ולדעת שיש דין ויש דיין. כל זה נוהג בב"ד של מטה.

209. כעין זה עשה הקב"ה לפניו, אותו המקטרג שתובע דין לפני המלך על כל בני העולם. וביום הזה ניתנה לו רשות לכסות פתח המלך, ז"א, והלבנה, המלכות, מתכסה בפנים, עד שיהיה נגזר דין על כל בני העולם. ואע"פ שהכול גלוי לפני הקב"ה, מכל מקום אינו רוצה אלא בדין.

210. הכול באופן אחד למעלה ולמטה. ביום ההוא הקב"ה מתקן כיסא הדין, והמשגיח בא ותובע דין על כל מעשי בני העולם, כל אחד לפי דרכיו ולפי מה שעשה. ועדים באים ומעידים על כל מעשי בני העולם. ואלו העדים נקראים, עיני ה', המשוטטות בכל העולם. וכמה הן אלו עיני ה', שאין להן חשבון, שהולכות ומשוטטות בכל העולם, ורואות כל מעשי בני העולם.

211. אוי לאלו שאינם משגיחים ואינם מסתכלים במעשיהם, כי אצלם עומדים אלו עדי המלך, ומשגיחים, ורואים כל מה שהם עושים ואומרים, והם עולים ומעידים לפני המלך. והמשגיח עומד לפני המלך ותובע דין, פלוני עבר על דין, ופלוני עשה כך, והרי הם העדים. וכל עוד שהקב"ה אינו שואל אותם, אין להם רשות להעיד. וכששואל אותם, אז הם מעידים העדות.

212. והכול נכתב לפני המלך בכתב. בבית המלך יש היכל אחד, מלא אש לבנה, המתגלגלת בעיגול ושביבים לוהטים, ואינה נפסקת לעולם. לִפְנים מהיכל זה יש היכל אחר, מלא אש שחורה, שאינה נפסקת לעולם. ב' סופרים עומדים לפני המלך תמיד. בשעת הדין, מעידים כל העדים לפני המלך. אלו הסופרים לוקחים מהעיגול של האש הלבנה, וכותבים עליו באש שחורה את גזר הדין.

213. ואז המלך מעכב הדין, אולי בינתיים יחזרו בתשובה. אם חזרו בתשובה, הכְּתָבים נקרעים. ואם לא, המלך יושב, וכל המלמדים זכות עומדים לפניו, הכרוז עומד ומכריז, פלוני עשה כך, מי ילמד עליו זכות. אם יש מי שילמד עליו זכות, טוב. ואם לא, הוא נמסר למשגיח, להעניש אותו.

214. הרי הכול יודע הקב"ה, ולמה נצרך לכל זה? אלא להראות שהכול עושה בדרך אמת. ונוח לפניו מי שניצל מהדין שלו. מאין לנו זה? זה נמסר לחכמים. ואפילו אלו שאינם יודעים, מי שרוצה להסתכל, יסתכל במה שגלוי למטה בעוה"ז, ויידע מה שלמעלה בסתר, כי הכול באופן אחד. כל מה שעשה הקב"ה בדרכי הארץ, הכול כעין שלמעלה.

215. היום של רה"ש הוא יום הדין, והמלך יושב על כיסא הדין. המשגיח בא, מכסה פתחו של המלך ותובע דין. ואע"פ שהקב"ה אוהב דין, כמ"ש, כי אני ה' אוהב משפט, ניצחה האהבה של בניו לאהבת הדין. ובשעה שהמשגיח קם לדבר דבריו עליהם, ציווה הקב"ה לתקוע בשופר, כדי לעורר האהבה מלמטה למעלה.

216. קול עולה, כלול באש רוח ומים, כנגד חג"ת, ונעשה מהם קול אחד, ומתעורר כנגדו קול אחר מלמעלה, קו האמצעי. כשהקול ההוא מתעורר מלמעלה ומלמטה, אז מתבלבלות כל הטענות שטוען המקטרג. מפני שג"ר דשמאל, מקור הדינים, מתמעטים, והרחמים, היוצאים מייחוד ימין ושמאל, מתגלים.

217. ביום רה"ש יוצא יצחק לבדו, קו השמאל שולט בלי ימין, אברהם, ובלי ייחוד של קו האמצעי, שהם אברהם ויעקב, וקורא לעשיו, לס"א, לתת לו לטעום תבשילים של כל העולם כפי דרכיהם, לתבוע דין על מעשי כל בני העולם. כי באותה שעה כתוב, ותִכְהֶינה עיניו מֵראוֹת, כי יוצא ממנו מי שמחשיך פני הבריות, כלומר המקטרג נמשך משמאל בלי ימין, ונפרד מקווים ימין ואמצעי, ושוכב על מיטת הדין, וקורא לעשיו, שהוא הס"א והמקטרג, ואמר, וצוּדה לי ציד ועשֵׂה לי מטעמים, ממעשי בני אדם הרעים, והָביאה לי.

218. ורבקה, מלכות, אמרה אל יעקב בנה אהוב נפשה, בנה האהוב, שנמסר לה מיום שנברא העולם, ומצווה אותו שיתעורר באלו מטעמים שלו. ויעקב מתעורר מלמטה, מתלבש בתפילות ובבקשות. והקול קול יעקב בשופר שמעלֶה.

ומתעורר יעקב העליון, קו האמצעי, ליצחק, ונקרב לו, שמייחד אותו עם אברהם, ימין, כמ"ש, ויַגֶש לו ויאכל, שנכללו זה בזה, והאירו המוחין, שזה עניין אכילה. וכיוון שנכלל עימו קו האמצעי, ויָבֵא לו יין, שהוא היין השמור, הארת החכמה המאירה מלמטה למעלה, המתוקנת ע"י קו האמצעי, יין שהוא שמחת הלב, עוה"ב, הארת החכמה הנמשכת מבינה, הנקראת עוה"ב. אז כתוב, ויָרַח את ריח בגדיו, כלומר תפילות ובקשות שעולות. ויברכהו, שנח הרוגז ושמח הלב, והכול רחמים.

219. כיוון שנכלל ביעקב, כל הכוחות והדינים הקשים והרוגז, שהיו מוכנים, התפזרו ולא נמצאו שם. וישראל יוצאים מהדין בשמחה ובברכות. כמ"ש, ויהי אך יָצוֹא יָצָא יעקב מאת פני יצחק אביו ביום הזה, בשמחה ובברכות עליונות. ועשיו אחיו בא מצֵידוֹ, טעון משאות ממעשי העולם לקטרג עליהם. ויעש גם הוא מטעמים, חידד את לשונו לטעון טענות, התקין עדות. ויבֵא לאביו ויאמר לאביו, יקום אבי, שיתעורר בדיניו. ויאכל מצֵיד בנו, כמה מעשים רעים שנעשו בכל העולם, שמצאתי.

220. ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד, כי לא היה יכול להיפרד מכללו של יעקב שהוא בשמחה. ויאמר, מי אפוא הוא הצָד ציִד, בכמה תפילות ובקשות. ואוֹכַל מכל בטרם תבוא ואברכהו, גם ברוך יהיה. כשמוֹע עשיו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד, כי ראה שהציד שלו אינו כלום. עד שאמר לו, הנה משמַנֵי הארץ יהיה מושבך. שהם הגיבורים והמוני שאר העמים. וזה היה קשה לו מכל, וישׂטום עשיו את יעקב, ללכת אחריו ולקטרג עליו תמיד.

221. ויעקב הולך באלו הימים שבין רה"ש ליוה"כ, ובורח להינצל ממנו, חוזר בתשובה, שם עצמו בתענית, עד שבא יוה"כ. אז יודעים ישראל, שעשיו בא, ו-400 איש עימו, כולם מקטרגים המוכנים לקטרג עליהם. מיד, ויִירא יעקב מאוד ויֵיצֶר לו, ומרבה בתפילות ובבקשות. ויאמר יעקב, אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק, עד שנוטל עצה ואומר, כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפניי. וייקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו, עיזים מאתיים ותְיָישים עשרים, רְחֵלים מאתיים ואֵילים עשרים, גמלים מניקות ובניהם שלושים. ע"י הדורון לס"א קטגור נעשה סנגור.

222. גמלים, הוא הנחש הקדמוני, שהיה כמין גמל. בשעה שפיתה המלאך ס"מ את אדם לאכול מעצה"ד, היה רוכב על נחש כמין גמל. מי שראה גמל בחלומו, מיתה נקנסה עליו מלמעלה וניצל ממנה. הגמל והנחש, שהביא מיתה על העולם, עניין אחד הוא.

223. ואז חזר עשיו להיות מגִנו של יעקב. ויעקב לא רצה דובשו ועוקצו. ואמר, יעבור נא אדוני לפני עבדו. אז כתוב, ויָשָׁב ביום ההוא עשיו לדרכו, בתפילת נעילה, כי אז נפרד מהעם הקדוש. והקב"ה סולח לעוונותיהם ומכפר עליהם. כיוון שהמקטרג הלך במנחה ונפרד מהם, רוצה הקב"ה לשמוח עם בניו, כמ"ש, ויעקב נסע סוכּותה, וייבן לו בית, ולמקנהו עשה סוכות. על כן קרא שֵׁם המקום סוכות. כיוון שישבו ישראל בסוכות, הרי ניצלו מהמקטרג, והקב"ה שמח בבניו. אשרי חלקם בעוה"ז ובעוה"ב.

פרשת פינחס

מרה"ש עד היום האחרון של החג

[מראש השנה עד יומא בתראה דחג]

27. הימים אשר מרה"ש עד היום האחרון של החג, סדר אלו הימים, הוא סוד החכמה בין אלו החכמים, שכבר גמרו כל בירורי המלכות.

28. סדר הייחוד הכול באחד. כתוב, חשף ה' את זרוע קודשו. זו זרוע אחת, קו השמאל, שבו תלויה הישועה, בו תלויה הנקמה, בו תלויה הגאולה. חשף ה' את זרוע קודשו זו, להקים כנ"י, המלכות, מהעפר, ולקבל אותה אצלו להתחבר כאחד. וכאשר זו הזרוע התעוררה כנגדה, כמה פחד שׁוֹרה בעולם עד שיניח הזרוע ההיא תחת ראשה, להתחבר. כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. ואז נח הדין, ומכַפּר החטאים.

29. אח"כ בא קו הימין לחבקה. אז שורה שמחה בעולם, וכל הפנים מאירים. אח"ז, המלכות מתחברת בגוף, בקו האמצעי, ואז נקרא הכול אחד בלא פירוד. כי קו האמצעי כולל ימין ושמאל יחד. אז הוא שלמות הכול ושמחת הכול, ומתאחדים ז"א ומלכות, מה שלא נמצא כך בשאר הזמנים.

30. כעין זה, הוא הסדר של אלו הימים, מרה"ש עד היום האחרון של החג. ברה"ש התעוררה הזרוע השמאלית, קו שמאל דז"א, לקבל את המלכה. ואז כל העולם בפחד בדין. וצריכים העולם בעת ההיא להימצא בתשובה שלמה לפני הקב"ה.

אח"כ באה המלכה בתשעה לחודש. וצריכים בני ההיכל, בני ישראל, לעשות שמחה ולטבול בנהר לטהר עצמם, להיות ראויים אל הזיווג של המלכה עם ז"א ביום האחר, בעשרה לחודש, ביוה"כ. שהוא הזיווג שלה, שז"א ישים שמאלו תחת ראשה, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי.

31. אז ישראל הם בתענית על עוונותיהם ומתכפרים להם. כי אמא עילאה, בינה, מאירה פניה אל המלכות בזיווג. כי ביוה"כ עולה המלכות ומלבישה את הבינה. ומתכפר לכל בני ההיכל, ישראל, משום שהשמאל דז"א מקבל אותה ביום הזה. כי הראש של המלכות שורה על שמאל. כי אז נגלה הארת החכמה משמאל דז"א, הממשיך משמאל הבינה, שהארת החכמה מכפרת העוונות.

32. ביום הראשון של סוכות יתעורר קו הימין דז"א כנגד המלכות, כדי לחבק, כמ"ש, וימינו תחבקני. ואז יש לַכּׂל שמחה, וכל הפנים מאירים. ושמחת ניסוך מים הצלולים על המזבח. וצריכים בני אדם לשמוח בכל מיני שמחה, מפני שהימין גורם זה. כי בכל מקום ששורה הימין, חסדים, צריך להיות שמחה בכל, אז היא שמחה להשתעשע.

33. אח"כ, ביום שמיני עצרת, שמחת התורה, כי אז הוא זיווג הגוף, קו האמצעי. שהוא זיווג של הכול, הכולל הן זיווג השמאל של רה"ש ויוה"כ, והן זיווג הימין של חג הסוכות. כי קו האמצעי כולל ימין ושמאל, להיות הכול אחד. וזוהי שלמות הכול.

וזהו ודאי היום של ישראל, וגורל שלהם לבדם, שאין בו חלק לאחר. כלומר, לא כמו בחג, שמקריבים שבעים פרים בשביל שבעים אומות. כי בשמיני עצרת אין בו חלק להם. אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב. עליהם כתוב, כי עם קדוש אתה לה' אלקיך.

הקשת

34. מי שראה קשת בצבעיה, צריך לברך, ברוך זוכר הברית. משום שזהו אות ברית קדוש, ששָׂם הקב"ה בארץ, שלא יבואו עליה מי המבול. משום שכאשר מתרבים הרשעים בעולם, רוצה הקב"ה להאבידם, ואז זוכר להם אותה השבועה שנשבע לארץ. כי כתוב פעמיים, לא: לא אוסיף לקלל, ולא אוסיף עוד להכות. ופעמיים, לא, הוא שבועה. כמ"ש, אשר נשבעתי מֵעבוֹר מֵי נוח.

ויהי היום ויבואו בני האלקים

351. כתוב, ויהי היום. בכל מקום שכתוב, ויהי, הוא לשון צער. ויהי בימי, הוא צער. ודאי, ויהי היום, הוא יום שיש בו צער, וזהו רה"ש, יום שיש בו דין קשה על העולם. וכן, ויהי היום ויעבור אלישע אל שוּנֵם, היה ביום של רה"ש. ובכל מקום, ויהי היום, זה רה"ש. ולפיכך, ויהי היום ויבואו בני האלקים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם, היה יום רה"ש.

352. רה"ש הוא תמיד יומיים. כדי שיצחק, קו שמאל, שהוא בחינת רה"ש, יהיה כלול מדין ומרחמים, שהם שני ימים. כי אם יצחק לא היה כלול מרחמים, היה מחריב העולם.

353. ויבואו בני האלקים. אלו הם ב"ד הגדול, בני האלקים ודאי, אשר בניו של המלך, שהם ישראל, קרבים לפניהם. והם ע' (70) ממונים הסובבים תמיד את המלך. והם הגוזרים דין על העולם.

כתוב, להתייצב על ה'. האם על ה' עומדים? אלא בשעה שהם עומדים לדון העולם, הדין הראשון של הכול הוא, מי שאינו מכבד את השם הקדוש, ואינו מכבד את התורה ועבדיו. אף כך, מי שאינו דואג על כבוד השם הקדוש, השכינה, שלא יתחלל בארץ. ומי שאינו דואג על כבוד הקב"ה, ז"א. מי שאינו נותן כבוד לשם הזה.

ויבוא גם השטן בתוכם. גם, בא לרבות הנוקבא של השטן, לילית. אף כך, להתייצב על ה', שגם השטן דאג לכבוד השם הזה. כלומר, שבא לקטרג על זה.

צדיק ורע לו רשע וטוב לו

354. יש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. צדיק, כל מי שמועטים לו עוונותיו, נפרעים ממנו בעוה"ז בשביל עוונותיו. וע"כ צדיק ורע לו. וכל מי שמרובים עוונותיו ומועטים זכויותיו, נותנים לו שכרו בעוה"ז, וע"כ רשע וטוב לו.

דיניו של ריבון העולם עמוקים, אבל בשעה שרוצה הקב"ה לכפר עוונות הדור, מכה בזרוע שלהם ונרפאים כולם. משל לרופא שמכה, שמקיז דם, בזרוע, כדי להציל כל האיברים. כמ"ש, והוא מחוֹלָל מפשעינו מדוכָּא מעוונותינו, מוּסר שלומנו עליו ובחבורתו נִרפָּא לנו.

355. ביום ההוא של רה"ש, עומדים ע' כיסאות לדון דין העולם, כמה הם בעלי הגנה ומקטרגים העומדים למעלה. אלו מַיימינים לזְכוּת, ואלו מַשׂמאילים לחוב, להזכיר חובות העולם והחובות של כל אחד ואחד.

וע"כ צריך האדם להתוודות ולפרט חטאיו, כל אחד ואחד כמו שהוא. משום שמי שמפרט חטאיו לפני הקב"ה, נמסר דינו בידי המלך הקב"ה לבדו. ומי שדן אותו הקב"ה, הוא לטוב. וע"כ ביקש דוד המלך, שופְטֵני אלקים, אתה ולא אחר. וכן שלמה אמר, לעשות משפט עבדוֹ, הוא ולא אחר. וב"ד של מעלה נבדלים ממנו.

רה"ש

356. וע"כ צריכים לפרט החטאים של כל איבר וכל מה שעשה בפרט. כמ"ש, חטאתי אודיעך. ואח"כ, ואתה נשאת עוון חטאתי סלה. מאין לנו? ממשה, כמ"ש, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי זהב. ובישראל כתוב, חטאנו כי עזבנו את ה'.

כי אם הפסוק של משה הוא ביחיד, אבל בציבור אינם צריכים לפרט חטאיהם. הרי כתוב פסוק זה, חטאנו כי עזבנו את ה', שהוא בציבור. ואם זהו בציבור, אבל השליח שלהם אינו צריך לפרט החטאים. הרי כתוב, וַיָשָב משה אל ה' ויאמר, אנא חטא העם הזה. וכתוב, ויעשו להם אלוהי זהב.

משום שכל מי שמפרט חטאיו, ב"ד של מעלה נבדלים ממנו, ואינם מחייבים אותו. משום שאדם קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול לעדוּת, וע"כ אינו נידון ע"פ עצמו.

357. כי אינו עוזב את המקטרג שילמד עליו חוב ומום, משום שהאדם הקדים ואמר, ואינו נותן מקום לאחר לומר. אז הקב"ה מוחל לו. כמ"ש, ומודה ועוזב ירוחם.

358. בימים של רה"ש ב"ד מתקנים כיסא אל המלך לדון כל העולם, וישראל נכנסים תחילה לדון לפניו, כדי שיתרבו הרחמים, מטרם שמתעורר הרוגז על רשעי העולם. כתוב, ומשפט עמו ישראל דְבר יום ביומו. יום ביומו, יומיים של רה"ש. והם יומיים, משום שהם שני בתי דין המתחברים יחד, דין עליון, קשה, בדין תחתון, רפה. ושניהם נמצאים.

תקיעת שופר היא לעורר הדינים של מסך דחיריק דקו האמצעי, כדי לייחד ב' קווים ימין ושמאל זה בזה. ויש שתי פעולות במסך דחיריק כלפי קו השמאל:

א. מנעולא, דין קשה,

ב. מפתחא, דין רפה.

המנעולא גנוז בג"ר של כל מדרגה, והמפתחא בו"ק של כל מדרגה. וע"כ נקרא המנעולא ב"ד עליון, והמפתחא ב"ד התחתון. והם תמיד מאירים זה בזה, כי צריכים זה לזה. כי המפתחא מקבל כוח הדין ממנעולא, והמנעולא מקבל הארת מיתוק ממפתחא. יום א' של רה"ש ג"ר, המנעולא שולט, דין קשה. ויום ב' של רה"ש ו"ק, המפתחא שולט.

359. ועל זה לא ידעו הבבלים סוד השברים והתקיעה, שלא ידעו ששניהם צריכים. התרועה היא דין קשה, שלושה שברים הם דין רפה. וע"כ דומה למי שגונח מליבו, שהוא רפה. הבבלים לא ידעו איזה משניהם צריכים, וע"כ עשו שניהם. ואנו יודעים את שניהם, ששניהם צריכים, ועושים את שניהם. והכול יוצא לדרך האמת.

360. כתוב, תִקעו בַחודש שופר בַּכֵּסֶה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא, משפט לאלקי יעקב. בחודש, זהו דין רפה, שנקרא חודש. בכֵּסה, זהו דין קשה, המכונה פחד יצחק. דין שמכוסה תמיד, מנעולא, שאינו דין בגלוי. כי גנוז בג"ר.

כי חוק, הוא דין רפה, מפתחא, בגלוי. ומשפט, הוא דין כלול ברחמים. ושניהם יחד. ומשום זה יש שני ימים ברה"ש, ושניהם אחד.

361. כתוב, אשרי העם יודעי תרועה. לא שומעֵי, או תוקעֵי, אלא יודעֵי תרועה, משום שרק החכמים היושבים באוויר הארץ הקדושה, הם יודעי תרועה, להיכנס לפניו ולהתקשר בו. וכל אלו היודעים סוד התרועה, יתקרבו ללכת באור פניו של הקב"ה. שזהו אור הראשון, שגנז הקב"ה לצדיקים. וע"כ צריכים לדעת את התרועה.

יותרת הכבד, מרה, קנֶה, וֵשֶט ושופר

362. כתוב, היותֶרֶת מן הכבד, וכתוב, ואת היותרת על הכבד. יותרת מן הכבד, אשת זנונים, לילית, ההולכת ויוצאת מהכבד, מס"מ, להטעות העולם ולהשׂטין עליהם. ומניחה את הזכר לעשות זנונים. ומשום זה כתוב, היותרת מן הכבד.

יותרת על הכבד, משום שאחר שעושה ניאוף היא מתעלה עליו. היא מצח אישה זונה המתגברת על בעלה, ס"מ, כבד, בכעס של המרה, שהיא אשת מְדָנים וכעס ששולטת על הזכר שלה. כלומר, מצח אישה זונה השולטת על הכבד, ס"מ, כי היא אשת מְדָנים וכעס. וע"כ נקראת יותרת על הכבד.

363. יותרת מן הכבד. משום שיוצאת מהכבד, ס"מ בעלה, להזיק לכל העולם ולעשות ניאופים עם הכול. ואח"כ היא עולה אל הזכר, במצח אישה זונה, בעזוּת פנים. ואז היא על הכבד.

נקראת, יותרת מן הכבד, כי אחר שיוצאת לִזְנוֹת עם הכול, נותנת שיירים לבעלה. כי יותרת מלשון שיירים. יותרת הכבד היא מבחינת ס"מ, דינים דדכורא. אלא מתוך שהיא זונה עם אחרים, מעורבים בה גם דינים דנוקבא.

364. מן הכבד והיותרת, מס"מ ולילית, יוצאת מרה, חרבו של מלאך המוות, שיוצאות ממנה טיפות מרות להרוג בני אדם. המרה תלויה על הכבד, כל המחלות והמוות תלויים בקליפה שנקראת מרה. וביום של רה"ש משוטטת בעולם לאסוף כל החטאים שבעולם. ואז כל איברי השכינה, ישראל, בצרה.

ישראל הם איברי השכינה, כמ"ש, נר ה' נשמת אדם, שנשמת אדם מנר ה', מהשכינה הקדושה. ואז, ברה"ש, כל ישראל בצרה, ולוקחים שופר, לעורר בו תקיעה שברים ותרועה.

365. אחר שהאיברים ועורקי הלב המשולים לישראל, הם בצרה, צריכים לעורר בקנה, שהוא השופר. וזהו הקנה של הריאה. כי אחר שכנפי הריאה לא תוכלנה להשקיט הכעס של המרה, המתגברת על עורקי הלב ועל כל העורקים של איברי הגוף. אותו הרוח, החסדים, שנושב בהם, עולה בתוך הקנה, השופר, העוה"ב. כי שופר, בינה, הנקראת עוה"ב.

הוֵשט דומה לעוה"ז, מלכות, שבו אכילה ושתייה, שהם המוחין דחסדים וחכמה, המכונים אכילה ושתייה. הקנה, דומה לעוה"ב, בינה, שאין בו אכילה ושתייה. שמוחין ההם אינם מתגלים בבינה, אלא במלכות.

366. ואחר ששט ו' מוֵשט, בריבוי אכילה שגזל, התארך ונעשה מהו' ן', ומהמילה ושט נעשה שׂטן. כתוב, שָׁטו העם ולקטו, ששטו הוא לשון שטות, כי זה גרם השטות שלהם, שהתערבו בערב רב השוטים, שתאוותם אכילה ושתייה וגֶזל וחמס, משׁוֹד עניים ואֶנְקַת אביונים. בנ' כפופה סָטו, שאכלו בלי טחינה. כתוב בהם, הבשר עודנו בין שיניהם טרם ייכרת, ואף ה' חרה בעם.

כי התפשטה הו' של שטו, ונעשה ן', שטן. והוא שרוחו כפוף, הוא נ' כפופה, שהקדושה נעשתה נ' כפופה. והס"א ן' פשוטה. וזה גרם שהתפשט השטן באכילה ובשתייה. והתגבר על כל האיברים והעורקים בשס"ה (365) לא תעשה, בשס"ה יְמוֹת החמה, כחשבון השטן, שבגי' שס"ה חסר אחד. וזהו יוה"כ שחסר לו, כי אין בו אכילה ושתייה. וע"כ השטן אינו שולט ביוה"כ, וחסר לו יום לשס"ה ימים.

התכללות החכמה בחסדים בנו"ה נקראת טחינה, כמו שְׁחָקים שטוחנות מ"ן לצדיקים. והערב רב מגבירים השמאל וממשיכים אכילה ושתייה שלהם משמאל בלי ימין, שזה נבחן בלי טחינה. ומשום שאכלו בלא טחינה, התדבק בהם השטן, והקדושה שבהם נעשתה נ' כפופה, כי רוח הקדוש פרח מהם.

367. ויוה"כ כעין הקנה של הריאה, בינה, עוה"ב, והוא ו' בן י"ה מבינה. כמו שלומדים, הרואה קנה בחלום זוכה לחכמה. וכמ"ש, קְנֵה חכמה קְנֵה בינה. שאין קנה פחות משניהם: י' חכמה, ה' בינה. כי אין בינה בלא חכמה, ואין חכמה בלא בינה.

משום זה צריכים לעורר בשופר, שהוא קנה, עוה"ב, עולם ארוך, המקבלת מא"א, שנמצאים ממנו י"ג (13) מידות הרחמים, שבגי' וא"ו (13), הא' הוא אֶרך, שני הווים אפיים.

368. ואמא עילאה היא תקיעה מצד אברהם, חסד. שברים מצד יצחק, גבורה. תרועה מצד יעקב, ת"ת. שכינה התחתונה, מלכות, קשר של כולם, כי מקבלת את כולם. קש"ר, ראשי תיבות תקיעה שברים תרועה. כי ק' תקיעה, ש' שברים, ר' תרועה. וכולם משולשים בשכינה, שנאמר, קדוּשה לךָ ישַלֵשוּ.

כי אין קול יכול לצאת מהגוף לחוץ, אלא מהפה. אף כך, אין להפריד השכינה מהקב"ה. כי כתוב, קול ה' חוצב להבות אש. והשכינה היא תפילת כל פה. ואלו הם הסימנים: קשר"ק קש"ק קר"ק.

369. לוקחים שופר לעורר בו תרועה ותקיעה, שהם דין קשה ברחמים. תרועה דין קשה. תקיעה רחמים. שברים דין רפה. שברים תקיעה, דין רפה ברחמים. ואז מתעוררים כך למעלה להתערב זה בזה. דין ברחמים ורחמים בדין.

370. ובחיבור הראשון התבשם השטן והתקמטה הן' משטן וחזרה להיות ו'. ומה שהוֵשט נעשה שטן, חזר עתה לאחור ונעשה ושט, כבתחילה. משום שהקול קול יעקב. כי ישראל אין כוחם באכילה ושתייה, כשאר העמים שיורשים עוה"ז, שכוחם באכילה ושתייה. אלא ישראל, כוחם בקול של עוה"ב. עולם ארוך, שנברא באות י'.

ומשום שקול שופר, המוחין דז"א הנקראים קול, שמקבלים משופר, בינה, יוצא מהי', חכמה, לכן אין פוחתים מעשרה שופרות, כנגד הי'. כי באות י' נעשה עולם ארוך, ו', עוה"ב, שמקבל מוחין דעוה"ב. ובאות ה' ברא העוה"ז, ה' קטנה, מלכות, שבה אכילה ושתייה של תורה, המוחין דחכמה וחסדים, הנקראים אכילה ושתייה.

371. אחר שנגזרה הגזרה בשתי אותיות ה', בשני בתי דין, של בינה ושל מלכות, יכול לבטל הגזרה של שניהם רק י"ו דהוי"ה. כי ה' דהוי"ה אמא עילאה, בינה. י' אבא, חכמה. וכתוב, כל נֵדר וכל שבועת איסָר לְענות נפש, ה' שנקראת נפש. אישהּ יְקימֶנו ואישהּ יְפֵרֶנו. אשר הי' היא איש של ה"ר, בינה, והו' איש של ה"ת, מלכות. ע"כ הם יכולים להפר הגזרה של שתי אותיות ה'.

ומשום זה צריך לעורר הקול, ו', ז"א, בעשרה שופרות, י', כדי שיבטלו הדינים שבשתי אותיות ה', בבינה ובמלכות. והעיקר שלהם, שכל סימן מקשר"ק קש"ק קר"ק, יהיה בנשימה אחת, בפה, שהוא חלק י' מעשרה.

כבד ולב

374. בתרועה תקיעה שברים מתמתקים כל הדינים. ומה שהכבד אוחז, הוא מקריב אל הלב, למלך, לזוּן אותו. הלב, אין דרכו ואין תאוותו בעכירות המעשים של עמו, אלא לוקח כל הברור וכל הצח, כל הזכויות ומע"ט. וכל העכירות הטינוף והלכלוך, המעשים הרעים, מניח בשביל הכבד, ס"מ, שכתוב בו, עשיו איש שעיר.

ובגלל כל העורקים שלו, שהם שאר עמים עכו"ם, כמ"ש, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם. עוונותם, אותיות עוונות תם, אותו שכתוב בו, ויעקב איש תם. והעוונות של עמו, הם בעורקים ובגידים הדופקים שבלב.

רה"ש

881. ובחודש השביעי באחד לחודש. יום של רה"ש הוא דינם של כל העולם, דין קשה ביום א' ודין רפה ביום ב'. כתוב, ועשיתם עולה. הלוא, והקרבתם, היה צריך לכתוב? אלא ביום של רה"ש, כתוב, ועשֵׂה לי מטעמים. שיצחק אמר לעשיו, המקטרג. כמה מטעמים ותבשילים עושים ישראל באלו הימים, במצוות ובתפילה, בעוד שהמקטרג הולך לחפש בעוונות העולם, לעשות מהם מטעמים לקטרוג.

וע"כ לא כתוב, והקרבתם, אלא, ועשיתם עולה, לעשות ולתקן מטעמים. ולא כתוב אִשֶׁה עולה. וכן בכל שאר הימים, שאין לס"א חלק באלו הימים, לא כתוב אִשֶׁה. כש"כ ביום הזה, שאנו עושים מטעמים ותבשילים בלי דעת הס"א. שהרי יצחק שלח אותו לצוד צידה של עוונות בני העולם ולהביא אצלו.

בכל הקורבנות נותנים חלק לס"א, אבל ביום של רה"ש להיפך, שע"י תקיעת שופר מבלבלים דעתו של השטן, מתבטלים ג"ר דשמאל, שמשם חיוּת הס"א. כי ברה"ש שולט מצב הא' של המלכות. מה שיצחק, שהוא קו שמאל, אמר לעשיו, וצוּדה לי ציד, שנתן לו רשות להמשיך הג"ר דשמאל, ולעורר כל הדינים הבאים עימו. כמ"ש, ויֶחרד יצחק חרדה גדולה.

ודינים הללו מתחילים להתעורר ברה"ש. אמנם בעוד שהוא הולך, ישראל לוקחים עצה מרִבקה, מזמינים שופר ותוקעים, שע"י תקיעת שופר מתמעטים הג"ר דשמאל, כל המוחין דס"א, וע"כ הס"א מתבלבלת. ונמצא שלא עוד שאין לה חלק מקורבנות של רה"ש, כמו בשאר הקורבנות, אלא עוד שמפסיד כל אחיזתו ומתבלבל דעתו.

ביום הזה, שאנו עושים מטעמים ותבשילים בלי דעת הס"א, לא לבד שאין נותנים לו חיוּת מהקורבנות אלא עוד שמבלבלים דעתו, שהרי יצחק שלח אותו לצוד צידה של עוונות בני העולם ולהביא אצלו. שמחמת שהוא מצב הא' דמלכות, שיצחק, קו השמאל, יושב על כיסא דין, ורוצה להגביר שליטתו, שולח את עשיו לצוד ציד, שימשיך ג"ר משמאל. וכיוון שנתן לו רשות, תכף מתעוררים הדינים, שדנים כל העולם לכף חוב.

ובעוד שהוא הולך, מטרם שמספיק לגלות הדינים מג"ר דשמאל, מזמינים שופר ותוקעים, כדי לעורר הרחמים, שע"י תקיעת שופר מתבטלים הג"ר דשמאל והס"א אינו יכול להמשיכם, ומתבלבל דעתו, ובמקומם נמשכים מטעמים של יעקב, רחמים.

882. ובעוד שהוא הולך, ישראל לוקחים עצה מרבקה, ועושים כל אלו עבודות, וכל אלו התפילות, מזמינים שופר ותוקעים, כדי לעורר הרחמים. כמ"ש, ויָבֵא לו יין וַיֵשְׁתְ. שבא מרחוק, מבינה, ממקום שהיין ישָן, שהוא הארת חכמה דו"ק דשמאל אחר הביטול של ג"ר דשמאל, שזה מכונה יין ישן. ושתה. והוטעם לו, ושמח.

ואח"כ מברך אותו יצחק, קו השמאל, בכמה ברכות, ומעביר עוונותיו. כי הארת החכמה מכפרת העוונות. כתוב, ויהי אך יָצוֹא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו, ועשיו אחיו בא מצֵידו. שנושא עימו כמה משאות של עוונות.

883. ומשום זה הוא יום תרועה. והקורבן הוא עולָה. איִל אחד, משום האיל של יצחק. ושעיר עיזים אחד לחַטָאת, שוחד לס"מ, כי מקורבן זה בלבד הוא מקבל יניקה מו"ק דחכמה, כדי לכפר פניו, על אותה הבכייה שבכה באותו יום, אחר שראה שלא נעשה רצונו. והוא צד ציד בחינם, כי התבטלו הג"ר דשמאל שלו, שהם כל כוחו. שמיעוט הג"ר נקרא בכייה. וכעין זה הוא ביוה"כ.

פרשת שופטים

על פי שני עדים, יקום דבר

14. ולא עוד, אלא ב' עדים הם על האדם: עין רואה ואוזן שומעת. וב"ד סופר ודן עוונותיו. ולא עוד, אלא השמש והלבנה מעידים על האדם. כמ"ש, תִקעו בחודש שופר בכֵּסֶה ליום חגֵנו. בכסה, ביום שהלבנה, המלכות, מתכסה בו.

מתכסה, משום שכאשר מגיע רה"ש, יבוא ס"מ לבקש דין על ישראל, בני המלכות, לפני הקב"ה. והוא יאמר לו, שיביא עדים. והוא מביא עימו את השמש. הלך להביא את הלבנה, והיא מתכסה, שעולה לאותו מקום שנקרא, במכוסה ממך אל תחקור, כדי לפייס את הקב"ה על בניה.

15. וזהו שכתוב, תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כלומר למקום שבו עלתה השכינה, שהוא, ובמכוסה ממך אל תחקור. והעוונות שהם בסתר, צריכים להיות נידונים שם בינו לבין קונו. ובעוונות שחטא בגלוי, כתוב, מְכסֶה פשעיו לא יצליח. והשכינה מצד הכתר, היא עולם הנסתר. ואדם צריך לחבר עוונותיו לכתר. בזמן ההוא, מגיע זמן הרחמים והדין עובר. ומשום זה צריך לחבר עוונותיו בכתר, לזַכּות אותו מהעדוּת של המלכות. אבל לרשע אין מזכים לו.

ברה"ש חוזר העולם לקדמותו, והמלכות חוזרת למצב א', שבו הייתה ביום הרביעי של מעשה בראשית, בבחינת שני המאורות הגדולים, שז"א ונוקבא הלבישו את הבינה. ז"א קו ימין דבינה, והמלכות קו השמאל.

ונודע, שהארת השמאל בלי ימין הוא חושך. וכן ימין בלי שמאל הוא ו"ק בלי מוחין. ולפיכך היה אז ז"א בתרדמה, כמו ישֵׁן בלי מוחין. והנוקבא הייתה בחושך. ואז בא ס"מ לתבוע דין, ונאמר לו להביא שני עדים, ז"א ומלכות, שהשמיים, ז"א, לא ייתן מטר, שלא ישפיע אל המלכות. והארץ, המלכות, לא תיתן את יְבוּלה לתחתונים.

אמנם ס"מ לא הביא עימו אלא עֵד אחד, השמיים, ז"א, שהיה בתרדמה, ולא השפיע למלכות. וכיוון שהלך להביא את המלכות, שלא תיתן יבולה לתחתונים, אז התכסתה המלכות, שהתמעטה מכל ט"ת שבה, ונשארה בנקודת כתר שבה. שהמיעוט הזה נעשה ע"י תקיעת שופר.

ע"י הקול היוצא משופר, מעוררים כוח המסך דחיריק בז"א, קו האמצעי, וע"י מסך דחיריק, הוא ממעט קו השמאל דבינה, ומייחד שם ימין ושמאל דבינה זה בזה, והתעוררו הרחמים בעולם, מכוח הייחוד הזה של ימין ושמאל.

וכיוון שהתמעט קו השמאל דבינה, הסתלקו אז כל ט"ת מהמלכות, שכל בניינה היה אז מקו השמאל הזה, ונשארה בנקודת הכתר. כמ"ש, תִקעו בחודש שופר, בכֵּסה ליום חגנו. הלבנה, המלכות, מתכסה בנקודת הכתר שבה, שע"י זה נעלם הדין ומתגלים הרחמים בדין.

לכן נאמר, מתכסה, משום שכאשר מגיע רה"ש, יבוא ס"מ לבקש דין על ישראל, בני המלכות, לפני הקב"ה. והוא יאמר לו, שיביא עדים. והוא מביא עימו את השמש. כלומר, שז"א אין לו מוחין ואינו משפיע. הלך להביא את הלבנה, והיא מתכסה, להראות על החושך שבה. שעולה לאותו מקום שנקרא, במכוסה ממך אל תחקור, שהמלכות התמעטה מכל הספירות שבה ולא נשאר בה אלא הכתר, שהוא, במכוסה ממך אל תחקור, ואז יצאו הרחמים בעולם.

והעוונות שהם בסתר, צריכים להיות נידונים שם בינו לבין קונו. כי לאחר שקו שמאל התמעט ויצאה מדה"ר, כבר אין לס"מ אחיזה במלכות. ודינים של אדם הם בינו לבין קונו, בלי קטרוגו של ס"מ, וע"כ ה' מרחם עליו.

אבל בעוד ששלט קו שמאל, והעוונות שחטא הם בגילוי, שעוונותיו של אדם היו נאחזים בעולם המגולה, המלכות, כתוב, מכסה פשעיו לא יצליח, שלא יוכל לכסות הפשעים, באופן שס"מ לא יהיה נאחז במלכות.

ובעת שהשכינה בכתר שבה, היא עולם הנסתר, כי הכתר נקרא, במכוסה ממך, ואין אחיזה לס"מ. ואדם צריך לחבר עוונותיו לכתר. בזמן ההוא מגיע זמן הרחמים והדין עובר, שאז נעשה ייחוד ימין ושמאל ע"י קו אמצעי, והרחמים מתגלים. ומשום זה צריך לחבר עוונותיו בכתר, לזַכות אותו מהעדוּת של המלכות.

משום זה, הרשע שמכסה פשעיו, שאומר לחבֵּר עוונותיו לכתר לזַכות אותו מהעדות שלה, שלא תוכל להעיד ששָׁם המלכות במכוסה. נאמר בו, אבל לרשע אין מזכים לו, ע"כ כתוב, מכסה פשעיו לא יצליח. אבל לאחר שז"א ממעט השמאל, ומסיבה זו עלתה המלכות עד הכתר שנשאר בה, מתגלה מדה"ר.

16. ועוד, הקב"ה ושכינתו מעידים על האדם תמיד, ולא ברה"ש בלבד, כמ"ש, הַעידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ. את השמיים, כמ"ש, ואתה תשמע השמיים, ז"א. ואת הארץ, כמ"ש, והארץ הֲדוֹם רגליי, המלכות.

ועוד, שני עדים, עמוד האמצעי, ז"א, וצדיק, יסוד. והם אותיות ע"ד מהמילים, שמע אחד. ע' מהמילה שמע, וד' מהמילה אחד. וזהו עֵד מז"א. ועוד, אותיות ע"ד מבשכמל"ו. כלומר, ע"ד מהמילה ועד. והוא עֵד מיסוד דז"א הכלול במלכות.

17. על פי שניים עדים או שלושה עדים יוּמת המת. זהו ס"מ, שמת מעיקרו. וכמ"ש, ויישאוהו במוט בשניים. שכתוב, לא יומת על פי עד אחד, שלא יהיה לו חלק באל אחד.

ברה"ש נמצאת המלכות בשמאל בלי ימין. ואז נאחז בה ס"מ, עד תקיעת שופר, ז"א, הממעט את הג"ר דקו שמאל למעלה בבינה, ע"י הדינים דמסך דחיריק, שעל ידו התמעטה המלכות עד לנקודת הכתר, ואז נפרד ס"מ מהמלכות. ויש כאן ב' עדים להרחקת ס"מ מקו שמאל שבמלכות:

א. החושך שבה, כי בעת שהתדבקה בשמאל בלי ימין, קפאו אורותיה והייתה לחושך. ועכ"ז לא נפרד ממנה ס"מ והיה יונק ממנה, ולא יכלה להתחבר עם ז"א בגללו. כמ"ש, לא יומת על פי עד אחד.

ב. אח"כ שע"י תקיעת שופר, שהתעוררו בז"א הדינים של המסך דחיריק, ומיעט הג"ר בשמאל עם הדינים ההם, וט"ת דמלכות הסתלקו ונשארה בכתר, אז נפרד ס"מ מהמלכות, ויכלה להיבנות מחדש ולהתחבר עם ז"א, ולהזדווג עימו פב"פ. כי עתה שהתווסף הדין של המסך דחיריק על הדין של החושך, אז, כמ"ש, על פי שניים עדים, יקום דבר, וס"מ נפרד מהמלכות.

וכמ"ש, על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת, זהו ס"מ. ולמה כתוב, המת, הרי היה צריך לומר, יומת החי? אלא לרמוז על ס"מ, שהוא מת מעיקרו. ואי אפשר להמית אותו בעֵד אחד, בדין של חושך, אלא בשני עדים, בדין של החושך ובדין של המסך דחיריק. וכמ"ש, ויישאוהו במוט בשניים, כלומר בשני עדים.

וכתוב, לא יומת על פי עד אחד, שהוא הדין של החושך בלבד, מטעם, שלא יהיה לו חלק באל אחד. כי הדינים של החושך שבמלכות הם קדושים מאוד, והם האות ד' של המילה אחד, והם נחוצים לייחוד של אותיות א"ח של אחד עם ד' של אחד. וע"כ אין מורידים אותם למלחמה עם ס"מ, אלא שמחכים לעד השני, הדין של המסך דחיריק.

ומה שכתוב, או שלושה עדים, הוא משום שבמסך דחיריק יש ב' מיני דינים דמנעולא ודמפתחא. ולפיכך הם שלושה דינים: חושך, מנעולא, מפתחא. ועיקרם מספיק בשני עדים: חושך ומפתחא. אלא תחילה צריכה לצאת המנעולא ואח"כ נגנזה. ולפיכך מחשיבים רק שני עדים, אע"פ שע"פ סדר הפעולות יצאו שלושה עדים. וע"כ כתוב, על פי שניים עדים או שלושה. שרומז, שמספיק שניים, אבל יש שלושה עדים, שלפני עדותם אינו מתבטל מהמלכות.

18. כי יָקום עֵד חָמס. ודָרשו השופטים היטב. מצווה זו היא לדרוש ולחקור העדים בשבע חקירות, מקודם שדנים אותו בעונש מוות. בשבע חקירות, הן שבע כנגד שבעה אלה, שכתוב, עיני ה' הֵמה משוטטים בכל הארץ, שהן חג"ת נהי"מ.