הֶבל, משה
285. ועל הערב רב כתוב, והנחש היה ערוּם מכל חיית השדה. כי הנחש היה ערום, לעשות רע יותר מכל החיות, שהם אוה"ע עכו"ם. והערב רב הם בניו של הנחש הקדמוני, שפיתה את חוה בעצה"ד. והערב רב, הם היו הזוהמה, שהטיל נחש בחוה. הערב רב, שהתערבו בנשמות, שהולידה חוה, נבחנים לזוהמה כלפי הנשמות.
ומאותה זוהמה, שהיא בחינת ערב רב, יצא קין. וע"כ הרג את הֶבל רועה צאן, שכתוב בו, בְּשַׁגַם הוא בשר. בשגם זה הבל. בשגם הוא בוודאי משה, והרג אותו. כלומר, בשגם הוא בגי' משה. ומשה הוא גלגול נשמת הבל. נמצא, בשגם, רומז על הבל ומשה. וע"כ היה הבל רועה צאן, כמו משה. וקין, שהרג אותו, נמצא שהרג את משה.
ועשה זאת מכוח הערב רב, שהיה מעורב בנשמתו. והוא היה הבן הבכור של אדם. ע"כ התערבה הזוהמה בנשמת קין ולא בנשמת הבל, משום שקין היה הבן הבכור, שיצא לראשונה אחר חטא עצה"ד, וע"כ יצאה בו כל הזוהמה של הנחש.
286. ועכ"ז, משום שרצה משה לכסות על ערוות אביו, לקח לו לאישה את בת יתרו, שכתוב בו, ובנֵי קֵיני חותן משה. ונקרא יתרו קיני, משום שנפרד מקין, כמ"ש, וחֶבֶר הקיני נפרד מִקין. ועכ"ז, אע"פ שקין הרג את הבל, שהוא משה, מ"מ חזר משה לתקן את קין, שנדבק בו הערב רב, ערוות אדה"ר, מחמת החטא דעצה"ד.
ורצה משה למחוק הזוהמה הזו, שהיא ערוות אביו, אדה"ר. וע"כ לקח לאישה את בת יתרו, שיתרו היה גלגול קין, שע"כ נקרא קיני. ובזה שלקח את בתו, תיקן אותו, ודחה ממנו את הזוהמה, שהיא הערב רב.
ולאחר שהפריד הערב רב מנשמת קין, רצה להחזיר אותם בתשובה, כדי לכסות ערוות אביו, אדה"ר. שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ואמר לו הקב"ה למשה, הישמר מפניהם מגזע הרע ההוא. ואת מחשבתך הטובה, שרצית להחזיר אותם בתשובה, אצרף למעשה.
ערב רב האלו, הם כוחות הפירוד שהיו בעצה"ד, שבסיבתם הזהיר אותו הקב"ה, כמ"ש, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. וכן הם כוחות הפירוד שבחטאם של משה וישראל.
287. ומחמת הערב רב נגלו ישראל בגלות וגורשו מאדמתם, כמ"ש, ויגרש את האדם. אדם, רומז על ישראל. ומשה גורש ממקומו מחמת הערב רב. כי לא נשמר מהם, כמו שהזהיר אותו הקב"ה, אלא שרצה לקרב אותם לקדושה.
ומשום זה לא זכה להיכנס לארץ ישראל, ונקבר בחוץ לארץ. כי בגללם עבר על מאמר הקב"ה וחטא בסלע, שהיכה אותו. שהרי אמר לו, ודיברתם אל הסלע, והוא היכה בסלע. והערב רב גרמו לו את זה.
ועכ"ז, מחשבה טובה, הקב"ה מצרף אותה למעשה. כי משה לא היה מקבל את הערב רב, לתת בהם אות ברית, אלא כדי לכסות ערוות אביו. וע"כ הקב"ה צירף מחשבתו הטובה למעשה. ובשכר זאת אמר לו הקב"ה, ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו. שהתקיים במשה כמ"ש, בני רחביה רבו למעלה, כלומר, שרבו והיו למעלה משישים ריבּוא.
ועל הערב רב אמר הקב"ה, מי אשר חטא לי, אֶמְחֶנו מִסִפרי. משום שהם מזרע עמלק, שכתוב בו, תמחה את זכר עמלק. והערב רב גרמו ג"כ, שיחטאו ישראל בעגל ונשברו ב' לוחות העדות הראשונים.
288. הכתוב, ותיפקחנה עיני שניהם וַיידעו כי עירומים הם, רומז ג"כ על ישראל, שידעו ישראל בשעבוד מצרים, שהם עירומים, שהיו שם בלי תורה. וכתוב בהם גם בגלות האחרונה, ואַת עירום ועֶרְיָה. כי מתורה וממצוות זוכים ישראל ללבושים לנשמתם. ובהיותם בגלות מצרים, וכן בגלות האחרונה, בלי תורה, נמצאים נשמותיהם בהכרח עירומים בלי לבושים.
ואיוב אמר משום זה פעמיים עָרוֹם, על ב' הגלויות. עָרוֹם יצאתי מבטן אימי, ועָרוֹם אשוב שָׁמה. כי ערום יצאתי, רומז על גלות מצרים. וערום אשוב שמה, רומז על הגלות האחרונה. מה שהיה שְׁמו משה, הפך בעיני הערב רב לשָׁמה ולשנינה. וזהו שאמר איוב, אשוב שמה.
ורומז כאן, שמשה עתיד בגלות האחרונה להתהפך בין הערב רב, מהשם משה לשָׁמה. כלומר, שהולך ביניהם לשָׁמה. ואיוב אמר על זה, ה' נתן, שנתן התורה, וה' לקח, שחזר ולקח אותה בגלות האחרונה ונסתמה מישראל, יהי שם ה' מבורך.
289. ובשעה שנשברו ב' לוחות התורה, והתשבע"פ נסתמה, כתוב בישראל, ויתפרו עלה תאנה. שהתכסו בכמה קליפות של הערב רב, משום שנעשו עירומים מתורה, והתכסו שלא יתגלו ערוותם, שהם מקומות האחיזה לקליפות. והכיסוי שלהם הוא כנפי הציצית.
ועל רצועות התפילין כתוב, ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כוֹתנות עור וילבישֵׁם. אבל אצל ציצית כתוב, ויתפרו עלה תאנה. כי כתוב על ב' מיני כיסויים לכסות ערוותם, שהגיע אליהם ע"י עצה"ד:
א. הם הכיסויים שעשו בעצמם, שהם עלה תאנה.
ב. הכיסויים שעשה להם הקב"ה, שהם כותנות עור.
ולפיכך, כשהכתובים מרמזים על ישראל אחרי שבירת הלוחות, אומר הזוהר, שהכיסוי של עלה תאנה, רומז על כיסוי של כנפי ציצית, שהם תשמישי מצווה, שנזרקים לאחר עשיית המצווה, כי אין בהם שום קדושה. והכיסוי של כותנות עור רומז על רצועות התפילין, שהם תשמישי קדושה שנגנזים. שיש בהם משום קדושה, אפילו אחר עשיית מצוותם.
ויעשו להם חגורות, כמ"ש, חגוֹר חרבךָ על ירך גיבור. וזוהי ק"ש. כי ק"ש כחרב כלפי החיצוניים, שחוגרים אותה על ירך. שכתוב בק"ש, רוממוֹת אל בגרונם וחרב פּיפיות בידם. שק"ש, קוראים בגרון, שהוא כמו חרב. וע"כ כתוב עליו, ויעשו להם חגורות.